כן, אנחנו בדף כ, נלמד את המשנה הקודם,
ולאחר מכן אנחנו נתקדם.
יואב, אנחנו נדברנו בדף כ, אנחנו עדיין בי"ט עמוד ב',
כן, על הנושא של אין חוכמה ואין כבונה כנגד השם.
מה שלומך, הרב ליפה?
הרגל, כיצד הרגל?
כיצד הרגל.
כן.
עושה נזק.
מועדת לאוילום, ככה אומרים.
מיוחדת לאיילון. כן, בסדר.
שיהיה, איך אומרים, נעלה כולנו לרגל בעזרת השם.
ובא לציון גואל, ובאו ציון ברינה.
ובכן, אנחנו נלמד קודם את המשנה שבדף כ', נחזור לשאריות שאישרנו בי"ט עמוד ב'.
יש לנו בצד הגמרא, ובסוף המסכת, את הביאור.
אנחנו פרק ג', משנה ז',
אתמול דיברנו על דברים שצריכים בהם את הקרקע כלשהו.
כיוון שאמרנו שדעת רבי עקיבא שלחה כמותו שקרקע כלשהו חייבת בפאה,
הביאו רשימה של דברים נוספת שצריך כלשהו, פוסבול,
עניין ביקורים,
כן?
וכאן אנחנו באים לעוד, במשנה ז',
יש לנו כאן כמה דברים שצריך גם כן קרקע כלשהו, זה לא שייך למסכת פאה,
אבל כדרכה של המשנה הזכירה מה צריך לאיזה הלכות,
אם יש קרקע כלשהו,
אז חל עליו דינים מסוימים,
הביאה רשימה נוספת.
עכשיו יש דבר כזה,
אם אדם מחלק את נכסיו מחיים,
אז אם הוא משאיר לעצמו משהו,
ואחר כך הוא היה חולה ועברי,
היה חולה ועברי, אנחנו באים ואומרים
כנראה שהוא התכוון בלי שום תנאי כי אם הוא השאיר לעצמו משהו, נגיד הוא היה חולה מאוד אם הוא באמת חשב לחלק בגלל שהוא חולה היה מחלק הכל זה שהוא השאיר לעצמו משהו,
זאת אומרת הוא חשב גם אם הוא יבריא אבל אם הוא חילק את כל נכסיו אנחנו באים ואומרים אם עברי היה חולה ועברי בזמן שהיה חולה חילק נכסיו
מתברר גם אם הוא לא אמר שכל מה שהוא חילק זה רק בגלל שהוא חשב לו עלינו,
זהו, הוא מסיים את מסכת חייו
לאורך הימים הטובים שלנו.
אז זה כמה, עכשיו,
אם הוא השאיר לעצמו משהו,
או אפילו השאיר לעצמו קרקע כלשהו,
זה נקרא שהוא חשב ברצינות, אחרת מה אתה משאיר לעצמך?
זה מה שהמשנה אומרת.
הכותב נחשף שכיב מרע. שכיב מרע זה חולה מאוד, חולה מסוכן.
בלשוננו, אדם ש...
סופני, נקרא לזה לא עלינו,
אז אם כן,
אם הוא שיער קרקע כלשהו, אם הוא חילק את מכסיו בזמן שהוא חולה והשאיר לעצמו משהו,
אז אם כן הדין הוא מתנתו מתנה, ואם עמד מכל יום הוא לא יכול לחזור ולומר אחר כך
כל מה שנתתי זה בגלל שהייתי חולה אבל אם אני מבריא לא התכוונתי לזה,
אז למה לא אמרת?
בזה שהשארת לך משהו זה סיוון שחשבת שאתה תבריא אחרת,
מה יש לך להשאיר משהו?
אז כמה זה המשהו כלשהו?
כן?
כמובן
זה כמו האדם שדברי שכיב מרק ככתובים וכמסורים דמי. בדרך כלל דיבורים של אדם עוד לא מקנים.
אם אני אומר למישהו,
תשמע, אני נותן לך את הבית מתנה.
אז יש עניין לעמוד בדיבור, אבל מבחינה קניינית זה כלום לא.
אבל דברי שכיב מרק ככתובים וכמסורים,
אז זאת אומרת, יש לזה כאילו קניין.
אז אם הוא השאיר לעצמו משהו,
זה אומר שזה קניין גמור והוא לא יכול להתחרט. ממשיכה המשנה ואומרת, לא שייר... לא השאיר.
אם...
מה?
שייר, הרי שהשאיר קרקע כלשהו,
אז מתנתו מתנה.
למה? אם הוא השאיר לעצמו משהו, זאת אומרת, גם אם הוא עברי,
בתור שכיב מרע הוא אמר את הדברים,
אז כל מה שהוא אמר את הדברים זה תופס בלי קניין
אבל כיוון שהשאיר לעצמו משהו
לא זאת אומרת, הוא חשב שגם אם אני אבריא אני רוצה לתת את המתנה הזאת
אבל זה כן תופס כי הוא אמר את זה בזמן שהוא שכיב מרע
לא, אם הוא לא השאיר לעצמו כלום, אדרבה, זה מראה שהוא היה בטוח שהוא הולך לעולמו
עכשיו שהוא הבריא אז הכל נופל
מתנתו מתנה, אם הוא השאיר לעצמו
משהו.
הנושא הוא מה קורה כשהוא מבריא.
והוא אומר, רגע,
חילקתי את הנכסים בגלל שחשבתי שזהו.
אז אומרים, רגע, אם אתה השארת לעצמך משהו,
זה סימן שאתה נתת מתנה גמורה,
כי אחרת לא היית משאיר לעצמך משהו.
טוב, ככה המשנה אומרת, גם יש בזה איזה היגיון.
למרות שאפשר להגיד מה הוא השאיר לעצמו, משהו, משהו.
טוב, על כל פנים.
נראה את זה עוד פעם. הכותב נכסיו הוא שכיב מרע, הוא חולה סופנית,
שיהיה רכה כלשהו,
כן,
או הוא עדין אם הוא השאיר מטלטלים רק בגלל שאנחנו עוסקים כאן בקרקע כלשהו, אז הוא נקט קרקע כלשהו.
מתנתו מתנה,
ואם הוא עומד מחוליו הוא לא יכול לבטל את המתנה,
כי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי.
אה, התברר בסוף שהוא קם לתחייה,
זה לא חשוב, בזמן שהוא אמר עדיין הוא היה שכיב מרע. לא שיהיה רכה כלשהו, אין מתנתו מתנה.
למה?
מפני שהוא לא השאיר כלום אז זה ברור גם אם הוא לא אומר תנאי זה ברור שזו כוונתו
דבר נוסף הכותב נכסיו לבניו
יש בזה מחלוקת יש אומרים שמדובר גם כאן בשכיב מרע שחילק כל נכסה לבניו
ויש אומרים הרמב״ם אומר הוא עדין בבריא וכתב לאשתו קרקע כלשהו בעצם אשתו מקבלת כתובה הכל מה שכתוב בכתובה עכשיו הוא כתב לאשתו בחלוקה הזאת שהוא נותן
מחיים, הוא נתן גם לאשתו משהו,
איבדה כתובתה.
כן?
למה?
כי הכתובה היא מגרשנה, או ימות, הוא צריך לתת לה.
על ידי שכתב לה קרקע כלשהו,
והיא שתקה ולא אמרה כלום בעניין הכתובה, היא הייתה צריכה להגיד, נכון, אני מוכנה לקבל, אבל לא על חשבון הכתובה.
אם היא שתקה ולא אמרה,
סימן שהיא התרצתה ומחלה על השעבוד של הכתובה.
והיא, איך אומרים, הפסידה.
לכן כל מתנה צריכים זהירות.
גם אם נותנים לך מתנה,
תשקול את הדברים, את הרווח וההפסד.
רבי יוסי אומר, אם קיבלה עליה שהסכימה להיות שותפה בין הבנים, לא רק אם הוא חילק.
אף על פי שלא כתב לה, איבדה כתובתה.
אז אם כן, אלו הם כל הנושאים של קרקע כלשהו, מחר נמשיך גם בדברים נוספים.
לפני שנאמרו, אני רוצה... זה לא נאמר. כן, זה לא. אז זה לא היה סדר. זאת אומרת, אז אנחנו מסתכלים על המעשה שלו. אם הוא השאיר לעצמו משהו,
אז גם אם הוא לא אמר,
אנחנו מבינים שהוא רצה לתת מתנה גמורה. אז לא היה לו מנהג שנאמרו... בדיוק, נכון.
אז דיברנו אותו דבר.
טוב,
אנחנו מדברים כאן,
הסוגיה כאן הביאה את כל המקרים ש...
כבוד הבריות לא דוחה מצווה של בתורה.
כתוב אין חוכמה ואין תבונה כנגד השם.
אז הגענו לכל מיני מקורות בשאלה הזאת האם כבוד הבריות אכן נדחה מפני,
רב אמר שזה נדחה מפני לאו שבתורה,
אז הגענו בדף י"ט עמוד ב' לעוד מקורות.
היו מקורות שאמרנו שזה דרבנן ולכן זה נדחה,
רב טען שבעצם הלאו גובר על כבוד הבריות והבאנו שלוש מקורות ראשונים אתמול אז תירצנו שזה דה רבנן לכן כבוד הבריות באמת כן דוחה
ועכשיו מביאים שני דברים שהם דאורייתא ויש בהם תירוץ
הגענו לבערך אמצע עמוד קצת למטה ממנו תשמע
גדול כבוד הבריות
שדוחה את לא תעשה שבתורה
אז לכאורה, יש כאן ברייתא מפורשת, יש לכם
תשמע בי"ט עמוד ב'?
מה כתוב כאן בגמרא? גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה,
שואלת הגמרא,
למה אתה אומר,
למה אתה אומר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה,
למה אין חוכמה ואין תבונה ואין נשא לנגד השם
ונלמד הפסוק שאין כבוד הבריות דוחה את לא תעשה שבתורה
כמו שאמרנו לעניין מוצא כלאיים בבגדה, בבמבגד של הבן אדם כלומר מה אתה רואה כאן?
ההפך ממה שאמרנו שאין כבוד, אין חוכמה ואין תבונה כנגד השם
אומרת הגמרא גם זה לא מדברים על לא תעשה רגיל
מדברים כאן, על מה?
מדברים על לא תעשה, שכתוב
על לא תעשה מיוחד של תורה.
בדיוק פרשת השבוע.
לא תסור מכל הדברים אשר יאמרו לך ימין ושמאל.
אז יש מצווה שמה שאומרים לך החכמים אתה צריך לעשות.
אז כל הגזרות והתקנות, לא ניכנס לכל הראשונים שחולקים בשאלה של ההגדרה,
אבל קודם הגדרה בסיסית,
חכמים שמתקנים תקנות
וגוזרים גזירות, אתה מחויב לשמוע להם מדין שלא תסור מכל אשר יאמרו לך דברים שמאל.
יוצא אפוא שלפי זה אתה יכול לטעון כל מה שחז"ל מתקנים זה דאורייתא.
כי אם אתה עובר על תקנה דה רבנן אתה עובר על לא תסור.
אבל מראש חכמים שגוזרים הם אמרו אנחנו אם האדם
יכול לקיים את מה שאנחנו אומרים בתנאים רגילים אז אנחנו נצמדים לדאורייתא אבל אם יש מצבים משתנים אנחנו מקילים על זה אנחנו לא גוזרים כלומר מראש חכמים הגבילו את התקנה שלהם למקרים יוצאי דופן יש בזה מחלוקות בהגדרה
אז אם כן השאלה הייתה כתוב בפירוש נגד הכלל שאמרת שבדרך כלל
בדרך כלל, הכלל שאתה אמרת שאין דבר כזה שכבוד הבריות דוחה לא תעשה,
לא תעשה גובר.
והנה כאן ראינו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה,
שואלת הגמרא ואמרי נאמר אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם,
ונלמד שאין כבוד הבריות דוחה את לא תעשה שבתורה,
כמו שאמרנו לעניין כליים,
תרגמה רב בר שבה,
החכם תרגם את זה, כמי דרב כהנא,
לא מתכוונים לכל לא תעשה שבתורה.
אם זה היה לכל לא תעשה שבתורה, יש חככה ברורה שגדול כבוד הבריות שדוחה את דאורייתא.
אלא מדברים בלאו דלא תעשו מה שאסרה התורה לעבור על דברי חכמים.
אז זה נדחה מפני כבוד הבריות, אבל שאר הלאוים שבתורה אין חוכמה ואין תבונה, כמו שבקהלת נאמר כנגד השם.
כן.
אז השאלה היא איך להסביר את זה. אנחנו הסברנו שהחכמים אומרים,
זאת אומרת,
כאשר חניו דאורייתא
כבוד הבריות לא נדחה,
אלא במקרים מיוחדים שהתורה כותבת.
התורה עומדת במקומה, לא תעשה,
לא מתבטל בגלל כבוד הבריות.
לא תעשה, לא מתבטל.
אז מה ששמענו כאן בברייתא בפירוש זה מדבר על לא תעשה ספציפי,
שלא תעשו מכל הדברים אשר הם אמרו לך.
ובעצם,
בלא תעשה כזה זה מתייחס לגזירות דה רבנן,
ובגזירות דה רבנן כבוד הבריות כן דוחה. ולמה? לכאורה תגיד, אם זה לא תעשה דאורייתא, שאמרו לשמוע כל חכמים,
אז איך יבוא כבוד הבריות ויבטל דאורייתא?
אלא חכמים שגזרו את הגזירות לא גזרו במקרה כזה.
הם אמרו, אנחנו בכבוד הבריות לא גוזרים מראש.
הגזירה שלנו לא תתפוס במקום שיש כבוד הבריות,
אז ממילא כאילו אין כאן גזירה,
וככה זה תופס. זה מיוחד ספציפי ללאו הזה.
כן, כן, בוודאי.
באמת יש מחלוקת ראשונים גדולה, לא ניכנס להגדרה הזאת של המצווה הזאת.
אז מי ששמע את רב שבא,
הגמרא אומרת, תכיחו עלי.
הם חשבו שהוא התכוון להגיד שגם במקום שחכמים מפרשים את האיסורים שבתורה,
למשל הם באים בגזרה שווה, בכל מיני לימודים הם באים להסביר מלאכה בשבת
אז מותר לעבור על איסורים, אז הם צחקו,
הם אמרו
אכיחו עלי לאו דלא תסור דאורייתא היא,
אז למה כבוד הבריאות דוחה אותו? זה כמו כל הלאווים בתורה.
אמר רב כהנא
אתם צריכים לצאת מנקודת הנחה
אם רב בר שבא אמר דבר הוא אדם גדול
גברא רבא אמר מילתא לא תחייכו עליה
אל תצחקו, למה הוא התכוון, אתם לא הבנתם את דבריו
הוא לא התכוון לכל הפירושים שקיבלו מסיני או חז"ל שבאים להסביר מלאכות דאורייתא איך הן מוגדרות
ודאי בזה זה נשאר דאורייתא
ודאי בזה זה נשאר דאורייתא ולכן אנחנו לא יכולים כאן
אנחנו לא מסוגלים כאן לבוא ולהגיד שיבוא כבוד הבריות וידחה אותו.
הוא דיבר על משהו אחר,
אלא,
כן, כל מילי דה רבנן,
כל הגזרות של חכמים מאסמכינו עליו דלא תסורו, ומשום כבודו שרו רבנן.
על זה הוא אמר, על הגזרות והתקנות של חכמים,
וזה באמת לא חל במקרה של כבוד הבריות. מראש חכמים כך קבעו.
בדיוק
או נגיד מראש, מראש הם אמרו במקרה שזה יתנגש בכבוד הבריות אנחנו לא גוזרים
תשמע
בוא אני אוכיח לך שאיסור תורה נדחה מפני כבוד הבריות זה דבר מפורסם
כתוב בתורה והתעלמת מהם בקשר להשבת אבידה נאמר ככה לא תראה את שור אחיך תראו בתוראו או את ציון נידחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך אחרי זה נאמר לא תוכל להתעלם
אז רגע, והתעלמת, לא תוכל להתעלם. אמנם לפי הפשט אפשר להסביר את זה, אבל חז"ל אומרים, אם התורה הכפילה כאן את העניין ואמרה והתעלמת,
מה פירוש?
פעמים מראש התורה אומרת, אתה צריך להשיב אבידה, אתה רואה אבידה,
אל תסתכל הצידה,
תרים את אבידה ותשיב אותו.
אבל פעמים שאתה מתעלם,
יש שלושה מצבים, מה הם?
פעמים שאתה מתעלם ואתה מתעלם.
הכיצד, מתי מותר לך להתעלם, אם היה כהן והיא בבית הקברות
שלא יטמא בטומאת מת לכהן נשוא, אז הוא פטור מהשבת אבידה
אפשרות שנייה, זקן ואינה לפי כבודו, הגמרא בבבא מציע מדברת, ההגדרה, מה זה זקן
ההגדרה בסיסית, אם למשל שק תפוחי אדמה הוא בעצמו לעצמו לא הולך עם זה ברחוב,
אז הוא פטור גם בהשבת אבידה
והמקרה השלישי שהייתה מלאכתו מרובה משל חברו. הדין הוא, מי שמשיב אבידה
הוא לא מקבל על זה משכורת,
אבל הוא זכאי לתבוע את ההפסד. נגיד הוא עובד
כל שעה של עבודה 50 שקל.
עכשיו, בשביל להשיב את אבידה הוא בזבז שלוש שעות.
אז הוא עושה חשבון,
אם החפץ שהוא הולך להשיב שווה 500 שקל,
הוא אומר שווה לבעל אבידה שאני אכריז אמצע אותו.
אבל אם הוועידה שווה 20 שקל,
אז אני פתוח,
כי אני לא מחויב להפסיד מזמני,
לפנים משורת הדין, אהלן וסהלן,
אבל אני לא מחויב להפסיד 150 שקל בשביל להחזיר למישהו 20 שקל.
אלו שלושה מצבים.
אבל מה הגמרא מסיקה מזה?
הגמרא מסיקה: "זקן ואינה לפי כבודו",
"כבוד הבריות",
ודוחה את "לא תעשה" שבתורה,
של "אשר תשיבה" מצוות השבת הוועידה,
איך אתה אומר שכבוד הבריות לא דוחה לא תעשה שבתורה הנה דוגמה שכן דוחה עונה הגמרא
לא תוכל להתעלם יש גם שני יש עשה ולא תעשה
השב תשיבם לא תוכל להתעלם יש כאן שני השניים גם עשה וגם לא תעשה
כן נכון ושואלת הגמרא ואמרה אלי מה אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם
ונלמד מזה שאין לא תעשה שלא תוכל להתעלם מאיתך מפני כבוד הזקן.
אם אתה אומר כלל שכבוד הבריות לא דוחה, למה אנחנו מוצאים בהשבת הוועידה שכן דוחה?
אומרת הגמרא,
הכלל הוא נכון.
שאני אתם מקרה של השבת הוועידה, דכתיב והתעלמת מהם.
הרי התורה בפירוש נותנת היתר,
נותנת לך מקום מפלט ולכן אל תלמד מזה לכל התורה.
אומרת הגמרא, למה?
הרי זה דוגמה בעניין אב, ולי גמר מינא, תלמד מהוועידה, שכבוד הבריות באמת דוחת, לא תעשה שבתורה.
אומרת הגמרא, מה זה השבת הוועידה? לאיזה קבוצה תמיין אותה?
מחלקים את התורה לדיני ממונות ודיני איסורים.
השבת הוועידה זה עניין של ממונות.
אומר, איסורה מממונה לה ילפינן.
אתה רוצה ללמוד לגבי, למשל, איסור כלאיים?
התורה חידשה לגבי השבת אבידה בדיני ממונות
שבאמת גדול כבוד הבריות דוחה את לא תעשה שבתורה
אבל מכאן ולבוא ולהתיר גם איסורים שהם בין אדם למקום שאינם נוגעים לקטגוריה של ממונות
זה אנחנו לא אומרים
כן בבקשה
איך?
בדרך כלל כן, השבת אבידה בין אדם לחברון
זה לא, יורה דעה זה לא רק דיני,
מה זה יורה דעה? זה עניין איסור ויתר,
כן? אבל יש ביניהם,
זה מחולק,
החלוקה, גם כבודיו ואם,
כן?
או נגיד כבוד רבו,
או הלכות, הרבה הלכות שבין אדם לחברו מופירים ויורה דעה.
כלומר, זה מחולק לפי אורח החיים השוטף,
לפי מועדים מימים טובים,
לפי חושן משפט,
ויורה דעה זה איסור והיתר שנוגע גם לדיני בין אדם לחברו.
למשל,
יש חושן משפט שזה ודאי דיני ממונות.
כאן זה,
יש שם עוד דוגמה של יורה דעה. נכון, יורה דעה זה לא מוגדר בין אדם למקום.
יש שם למשל כבוד רבו,
כבוד אביו ואמו,
זה לאו דווקא, כן, טוב, נמשיך הלאה
אומרת הגמרא
תשמא
הגמרא ממשיכה להקשות, מה אתה אומר?
שאף פעם כבוד הבריות לא דוחה, לא תעשה בתורה?
שואלת הגמרא בנזיר,
דיני נזיר, נזיר כמו כהן אסור לו להיטמא למת
אצלו הדין יותר חמור,
כהן רגיל יכול להיטמא לשבעת קרוביו,
הנזיר לא יכול להיטמא ישיבת קרוביו.
אז כתוב, אצל נזיר, תראו, כתוב כאן בתורה אור, הפסוק אומר ככה:
"לאביו לאמו, לאחיו לאחותו, לא ייטמא להם".
כתוב: "לנפש לא ייטמא למת,
כי אם לשארו... לאביו לאמו, לאחיו לאחותו". אז הוא אומר, אם יכול, לנפש? למה צריך לפרט את כל אלו שהם לא נטמאים?
למה צריך לפרט?
אז הגמרא לומדת מכל מילה בפסוק לימוד מיוחד.
לענייננו נאמר מה תלמוד לומר לאחותו?
מה הייתור הזה?
הרי אמרת כלל, לנפש לא ייטמע, הנזיר לא נטמע למת, נקודה.
אז הכוונה לאף אחד לא.
אז למה אתה צריך לפרט
גם אחותו?
אז אומרת הגמרא, הרי שהיה הולך,
סתם בן אדם, לאו דווקא נזיר,
הולך לשחוט את פסחו.
מה המיוחד בשחיטת הפסח?
מי שלא מקריב קורבן פסח
הרי הוא חייב כרת.
אותו דבר מי שלא מל את בנו חייב כרת.
שני המצוות עשה, בדרך כלל במצוות עשה אין עונש.
רק במצוות לא תעשה. יש שתי מצוות
עשה שהם חורגים,
שמי שלא מקיים אותם חייב עונש, ולא רק עונש, עונש חמור כמו כרת.
אז היה בן אדם, עכשיו,
לו יצויר שהבן אחר כך נפטר,
אז הוא התחייב ויכולת למול.
זאת אומרת, יש לזה תיקון,
נכון, אבל אם יכולת למול ולא מעל והבן לא עלינו נפטר לפני שנהיה בר מצווה,
אז בעצם אתה לא קיימת את המצווה.
על כל פנים, יש בזה גדר של כרת לפחות.
כן?
יש בזה גדר של כרת.
אז אדם אפילו לא נזיר. אדם הולך לשחוט קרבן פסח לירושלים ורואה מת,
מת מצווה, אומרת הגמרא, אותו דבר הולך למול את בנו והוא
מפסיד את המילה כי הוא עכשיו צריך לטפל במת מצווה.
הגמרא בהתחלה מדברת על מת שלו, כן,
זהו.
שמע שמת לו, נראה את זה בפנים,
הרי שהיה הולך סתם בן אדם לשחוט את מצווהו ולמול את בנו,
ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא וידחה את הקרבת הקורבן
פסח אות מילת בנו אמרת לא יטמא אז בהתחלה אנחנו אומרים קטגורית אתה לא מטפל בקרובים שלך אתה הולך להקריב את הקורבן
יכול אם אתה אומר שלא יטמא אולי כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצווה שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מה זה מת מצווה אדם הולך במקום
ורואה מת ואין מי שמתעסק בקבורתו מוטל עליו לטפל בזה אפילו
כהן גדול הוא חייב להיטמא לו זה לימוד מיוחד כמו שלומדים מהפסוק הזה
אז הוא אומר אולי תגיד גם כן שהוא הולך לדברים כל כך חשובים כמו הקרבת קורבן פסח
אז הוא ישאיר את המת מצווה
תלמוד אומר ולאחותו זה המיעוט בא להגיד הריבוי הזה לאחותו לאחותו הוא די לא מטמא אנחנו עוברים לדף כ' אבל מטמא הוא למת מצווה שאין לו קוברים אז מה רואים?
כבוד המת, שזה כבוד הבריות, דוחה לא תעשה שבתורה.
הרי הוא חייב ללכת להקריב קורבן פסח, ואם הוא לא יקריב קורבן פסח, מבטל מצוות עשה.
אז אם כן, אז גדול כבוד הבריות שהוא באמת דוחה את מצוות התורה.
שואלת הגמרא, עמאי,
למה אתה אומר שבאמת זה דוחה?
לימה, כמו שאמרת, כלל שאין שום דבר דוחה את המצוות שבתורה, לימה אין חוכמה ואין תבונה כנגד השם,
לא דוחים מצווה מהתורה בגלל כבוד הבריות,
כמו שאדם שמוצא כליים בבגדו, זו הסוגיה הראשונה,
אנחנו אומרים צריך להוריד את בגדו,
או שאפילו תלמיד מוריד לרבו את בגדו והרב הולך בצורה מגולה,
מעורטלת,
כתוצאה מזה, ואיפה כבוד הבריות?
לא דוחה כבוד הבריות.
אז אם כן, למה כאן אתה אומר שמותר
לו להתעכב מהקרבת קורבן פסח לבטל אותו ולטפל בבית מצווה?
אומרת הגמרא, שאני יתם דכתיב ולאחותו.
זה חריגה שהתורה אומרת, תמיד כבוד הבריות לא דוחה לא תעשה שבתורה.
במקרה הזה אני אומרת לך שכן.
שואלת הגמרא, אם אתה מוצא מקרה כזה, בוא נלמד בבנייניו לכל התורה ולגמר מינה,
אומרת הגמרא, אי אפשר ללמוד ממנו.
שב ואל תעשה שני.
זה שונה מכל הדברים האחרים. למה?
יש כלל.
יש כוח בידי חכמים לעקור מהתורה מצווה.
בשב ואל תעשה רק.
למשל, הם לא יכולים להגיד לך,
אנחנו אומרים לך תחלל שבת.
כי אם אתה מחלל שבת, אתה עובר על לא תעשה בתורה.
אבל הם יכולים להגיד לך,
אנחנו מצווים עליך לא לקדש את השבת, לבטל מצוות עשה של קידוש שבת.
כי אתה בצורה פסיבית, אתה לא עושה, זה יש להם כוח.
כמו שאומרים, לא ליבם.
כן, לא ליבם, אלא לחלוץ.
יש כל מיני מצוות עשה, יש להם כוח, כי מה הם אומרים לך?
תשב פסיבי.
אתה לא הולך ראש בראש נגד המצווה, זה יש להם כוח, אבל אין להם כוח לחכמים לעקור לא תעשה.
היינו להגיד לך, התורה אומרת לא תעשה, ואתה כן תעשה.
התורה אומרת לא להתגלח ביתר, אנחנו מתירים לך להתגלח. זה, הם לא יכולים, אין להם כוח כזה, עד כדי כך.
אותו דבר כאן,
מה קורה כאן? אתה אומר, בוא נלמד ממצוות קורבן פסח,
שהנה כבוד הבריות, מת מצווה, דוחה קורבן פסח.
אבל מה חכמים אומרים לבן אדם הזה?
לא אומרים לו תעשה, לא תעשה.
תקיים, תעבור על לא תעשה, הם אומרים לו, אל תקיים מצוות עשה.
זה אפשר.
מכאן אתה רוצה ללמוד על לא תעשה, רחוקה הדרך.
זה מה שהוא אומר לו. אי אפשר ללמוד מלאחותו,
כן? למה? שמה זה שב ואל תעשה שאני.
מה שאין כן עשה, אומר כאן רש"י,
שב ואל תעשה שאני, שורה שנייה,
דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות.
אחד אינו עוקר דבר במעשה ידיים אלא יושב במקומו ודבר תורה הנעקר מאליו כגון תקיעת שופר
הרי בשבת גזרו חכמים הנה
אם נופל ראש השנה בשבת השנה זה יום שני שלישי אבל שנה שעברה כמדומני היה שבת חז"ל אומרים התורה אומרת לפי הבבלי התורה אומרת שיש מצווה לתקוע בשופר
תקיעת שופר זה לא מלאכה,
זה רק איסור דה רבנן.
כן, שמא ינגן בכלי שיר.
באו חכמים ואמרו, אם נופל ראש השינה בשבת, אל תתקע בשופר.
אם נופל סוכות בשבת, אתה לא נוטל לולב.
אה?
איך אתה יכול לעשות דבר כזה?
אלא יש כוח בידי חכמים, בשבע אל תעשה. זה מה שרש"י אומר.
כן, שמא יתלטה, שייקח שופר ויוביל ללמד ללמד אותו.
כן, אבל זה מופיע, אותו דבר מגילה.
גם נדמה לי בתוספות הוא מזכיר שמה ינגן, גם גזירת כלי מגינה יש בשופר.
בשופר זה מיוחד, ברצף של לולה וכולי.
יש, דרך אגב, הירושלמי, יש לימוד אחר. הירושלמי אומר שמדאורייתא אם נופל ראש השנה בשבת, לא תוקעים בשופר.
הבבלי אומר לא, מדאורייתא זה כולל גם שבת, כי אין איסור לתקוע בשופר.
אבל הירושלמי אומר,
יש איסור לתקוע בשופר בשבת כי התורה כותבת פעם יום תרועה ופעם היא כותבת זיכרון תרועה.
אז הבבלי אומר אסמכתא.
כלומר,
אם זה נופל ביום חול אתה תוקע בשופר, יום תרועה. אם נופל בשבת אתה רק זוכר, מזכיר את היום הזה כיום תרועה.
אבל הירושלמי אומר זה לא רק אסמכתא, זה דין שהתורה מכתיבה.
ולכן בעצם התורה אוסרת עליך לתקוע בשופר כשנופל בשבת. ככה דעת הירושלמית.
אבל כמובן אנחנו הולכים כאן בעיר כמו הבבלי. נמשיך הלאה.
"איכה דין עוקר דבר במעשה ידיים, אלא יושב במקומו, ודבר תורה ניכר כגון תקיעת שופר ולולב בשבת ושדים וציתית וכבתה יוטובה ביבמות.
אבל מה, מעקר בידיים והלובש כלאי עם עוקרו במעשה ממש" שהוא לובשו,
ותומת גופי שהותרה לכהן ולנזיר לטמא למת מצווה דקמא עקר או ידיים, אז שואל רש"י אז איך היה מותר לכהן להיטמא למת
מצווה או גם נזיר הרי הוא עוקר בידיים
מפני כבוד הבריות דל אף שב ואל תעשאו היינו תמא דלה גמרינן מיני דעתם
כאן יש לנו ב' ודעתם לאו משום כבוד הבריות
לאו משום כבוד הבריות
הוא דדאחי לא תעשה דידה דמעיקרא,
כשנכתב לא תעשה דתומה, לא על מת מצווה נכתב,
כשם שלא נכתב, על הקרובים כמו כהן רגיל אסור לו להיטמא למת,
אבל כהן רגיל מותר לו להיטמא לשבעת קרוביו,
אבל השבת אבידר ופסח לכל ישראל נאמר,
ואצל כבוד הבריות ניתנו להידחות.
על כן היינו דדחייתם אינה בידיים,
אלא בישיבתו תדחה, הוא יושב פסיבי, תדחה המצווה, ועל כליהם עשה ידיו ידחה הזעיר והזהיר באזהרתו.
כלומר, כאן רש"י מאריך, כן יש מקום להאריך בדברי רש"י.
על כל פנים, העיקרון ברור.
טוב,
הגמרא הבאה,
כיוון שדיברנו כאן על כבוד הבריות,
ממשיכה הגמרא ומבדילה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים.
אמר לי רב פאפא לאבייב,
מה ישנה ראשוניים להתרחש לאו ניסה ומה ישנה ענן דלה מתרחש לאו ניסה
אנחנו לא, אין לנו ניסים
איפה ראינו שלהם מתרחש ניסים?
הגמרא מיד אומרת
שהם היו רוצים שירד גשם כבר היו פושטים את הנעליים ומתעטפים ומבקשים מיד היורד גשם
כל מיני מצבים היו משיגים ואנחנו לא קורה לנו
והוא שואל, מחריף את השאלה, אם משום תנועייה,
אם מעלתם של ראשונים שהם יותר תלמידי חכמים מאיתנו,
זה לא נכון.
בשני דרבי יהודה כולי תנועייה בנזיקין אבא, כל הלימוד שלהם מתרכז בסדר נזיקין.
מה זה סדר נזיקין? יש אומרים רק בבאבות, בבא קמא, בבא בתרא, בבא מציא,
ואפילו לא סנהדרין וכולי.
אבל ענן,
כמתי תנשי את הסדרה,
אנחנו לומדים את כל הסדרים, אפילו זרעים וטהרות
גם כן לומדים.
ועוד,
כי אבא, אני אוכיח לך עד כמה שאנחנו יודעים תורה יותר מהדור של הקודם, שהיו בו נישאים.
כי אבא מתי רב יהודה,
רב יהודה היה תלמידם של רבי שמואל.
הוא היה אדם גדול מאוד.
לאו בר איני שמר עליו פעם שמואל.
זה לא בן אדם, זה מלאך.
ואחר כך התמנה ראש ישיבה אחרי שמואל בנרדב
והעביר את הישיבה לפומפדיטה. הוא היה ראש ישיבה,
הוא היה עני מרוד עד שהוא התמנה להיות ראש ישיבה. זה מזכיר להבדיל את עמוס חכם יחד.
הוא זכה בחידון התנ״ך, עד אז הוא היה עני מרוד.
הוא עבד כאן בחינוך עיוורים.
הוא היה פקיד,
פקיד כזה,
פקיד
והמשכורת שלו הייתה ארוחות ודמי כיס.
זה היה להם כסף.
הוא ממש חי בחדר רעוע בשערי חסד.
אז אם כן,
אז הוא אומר,
רב יהודה גם כן היה עני מרוד, רק כשנהיה ראש ישיבה אז כבר דאגו לו.
אבל בכל אופן זה רב יהודה.
הוא אומר, ואנן כי מתניתי, אז הוא אומר, ועוד,
כי אב המדתי רב יהודה לסדר עוקצי, מסכת בסדר טהרות,
יש דין כזה, נקדים ונאמר,
כל אוכל מקבל טומאה אחרי שהוכשרה לקבל טומאה.
עכשיו, אם השרץ נוגע בפרי, מטמא אותו. שרץ מת, כמובן.
בטעות, הנחשים חושבים שעכבר מטמא. עכבר חי לא מטמא. זה לא היגייני, אבל לא מטמא.
אם הוא מת, או כל שרץ מטמא. יפה.
שמונה שרצים, כן?
לא מדברים איסור אכילה, מדברים על טומאה.
עכשיו,
אם הוא נוגע בפרי, מטמא.
אז יש סוגיה שלמה של ידות.
ידות זה נגיד הענף בזית או בכל עץ ברימון יש את החתיכת עץ שהוא מחובר לו, איך קוראים לזה בעברית?
העוקץ הזה, כן?
אם נגע מקור הטומאה בעוקץ ולא בפרי, גם מטמא אותו.
אבל אם נוצר מצב של דלדול, הוא כבר לא מטמא.
אם נגע מקור הטומאה ביד,
אז כשהגיעו לפרשה הזאת בואו נראה בפנים.
כשהגיע רב יהודה למסכת עוקצין,
האישה שכובשת ירק בגדרה ואמרה לה,
אז מה קורה שכובשים את הירק ומתרכך?
אז גם היד, הידית,
היא הולכת ונחלשת במקור אחיזתה.
כמו כן, יש אומרים, אמרה לה זיתים שכבשן בתרפיהן, יש תמיד עלים שיוצאים מראש הזית,
זיתים שכבשם בטרפיהם טהורים
אם נגע מקור הטומאה ביד, כאן זה לא מעביר טומאה.
אמר, הוא תפס את הראש,
אמר, היה אומר רב יהודה, הוויוט
דרב ושמואל ככה זיננה נחה.
אני רואה כאן את הקושיות החמורות שרב ושמואל היו שואלים,
כן?
את זה אני רואה כאן.
רבותיי, רב ושמואל היו מתקשים בהם בכל התלמוד,
זה סוגיות שהיו מתקשים, אז מי אני שאני אצליח לפנח את זה?
והוא אומר על עצמו, בענווה כביכול, ואנן כמתניתן באוקצין אנחנו לומדים במסכת אוקצין טלייסר מטיבתא.
אנחנו על כל התלמוד, גם בהלכות אוקצין, 13 פנים יש ברייתות ומשניות, יש ברייתות של רב חייא, של רב הושעיה.
מערכת של לימוד, יש אומרים, אנחנו לומדים את זה 13 פעמים,
יש אומרים מערכת שונה של לימודים על כל סוגיה וסוגיה 13 בכל סוגיה ואנחנו מצליחים להתגבר על כל הסוגיה
ואילו רב יהודה כי אבא היה בא איזה בצורת אבא שליף אחד מסנא היה שולף רגלו נעל אחת
כדי להתענות כאילו ללכת יחף להשתתף בצער הציבור
אטי מיטרא ואנן כמצהרינא נפשין ומצבח כצבחינא אנחנו עם בת צרה כמו בצורת או כדומה אנחנו מתפללים וצועקים וצמים ולי דמש גרבן מה הסיפור כאן עם רב יהודה
אבל הוא אומר שרב יהודה נבהל מסכת טוקצין אצלנו
זו מסכת שכיחה, כן?
אומר, למדו רק סדר אחד. רש"י אומר, מעניין את הרש"י, בואו נראה קצת רש"י,
למרות הזמן.
תראו רש"י, בנזיקין עבר, לא היו גדולים בכל גמרא של ארבע סדרים,
אלא בתלת אבבי, כן?
מעניין, הוא כותב כאן בכוכבית מצד ימין,
ובסנדרין, מסכת סנהדרין, תענית פרש רש"י סדר נזיקין.
הכוונה לכל, גם מכות, גם עבודה זרה, גם סנהדרין.
אלא בתלת אבבי שלנו.
ואי מילתא נקת אחא משום דמיירא שמוס... אז מה זה שייך לסוגיות שלנו?
שמוסרים נפשם על גושת השם.
ואי אשתא איירא נמי במי שמבזה את עצמו על גושת השם לפשוט כלאיים בשוק.
זה הקשר לסוגיה.
הרי מה אמרנו?
אם אדם לובש כלאיים,
אז כבוד הבריות,
אמרנו, לא יבוא כבוד הבריות וידחה לאף שבתורה, אז מה הוא עושה?
הוא מוריד את הבגד,
ואפילו הגמרא אומרת שלתלמיד מותר להוריד לרבו,
מוריד את הבגד,
אם זה,
ואז הוא הולך ברחוב בביזיון,
אבל הוא אומר,
מוטב להתבזות ולא לעבור עליו בתורה,
זה הקשר לסוגיה.
אומר רש"י, האישה שכובשת ירק או זיתים שכבשה מטרפיהם,
משנה עם הסכר תוקצין,
טהורים שמוסקים זיתים עם העלים כדי לאחוז בהם.
דאבהו עלים יד הזיתים להביא להם טומאה.
כדאמרינן בהעור והרוטף.
שהיד, העוקץ הזה, מביא טומאה לאוכל.
אם נוגע שרץ מת ביד, באוכל ברור שהוא מטמא אותו.
אבל לפי נוגע ביד זה מטמא גם את האוכל. אם כבשם בטרפיהם בחומץ,
בטלה תורת יד מן העלים לפי שהכבישה מרקבתן ומרקחתן
ואינם ראויים שוב לאחוז בהם.
בסדר?
כן, כן, ברור. אם כבר נטמא, נטמא. תפסת טומאה. מדברים.
אם אתה השרית אותם, כבשת אותם,
ועכשיו נגעת מקור הטומאה ביד, הוא לא מטמא.
הוויוד רב שמואל כחזינן, כלומר תמה המשניות הללו קשה עליי ככל הקושיות שהיו שני רבותיי, מי זה רב ושמואל,
מתקשים בהם כל הגמרא.
בתלי סרמת טיפתא בי"ג פנים יש בינינו משנה ברייתא של שישה זרים. מסכת טוקטים גם היא בי"ג פנים למדנו אותה.
כגון,
הוא מביא כאן את כל הסדרת ברייתות ומשניות, היה רב חייא, רב הושעיה,
כגון משנת רבי ורבי חייא ומשנת בר קפרה, משנת לוי ותנא דבי שמואל,
ואחר כך אמרים למסכת נדרים,
רבי מתנה הילכת בי"ג פנים.
יפה.
אז הוא אמר לו, נו, אז למה הם שהיו פחות גדולים בתורה מאיתנו היו עושים פעולה אחת מיד נענים להסרת הגזירה ואנחנו כמה שאנחנו פועלים ועושים לא עוזר לנו?
אנחנו כבר בקיאים בשישה סדרים איפה הענווה?
טוב, צריך להגיד שהם אומרים לא, אנחנו לפעמים רוצה להגיד לא אני
הדור שלנו הוא דור גדול.
טוב, אמר ליה,
כמה יהיה וכמה אסרינה נפשיה היו הקדושת השם?
אבל אהנן למה אסרינה נפשין הקדושת השם? לכן אנחנו לא זוכים לניסים.
כן?
אומרת הגמרא, איפה אתה רואה שהם אסרו נפשם קדושת השם?
היו כאן יהודים שהיו הולכים ברחובות, צועקים שבש,
והיו מבזים אותם, לפעמים מכים אותם,
סתם בדור הקודם, ככה היו רוצים הרחובות.
מוסרים את נפשם על העניין הזה.
לא אכפת להם, אומרים, אני רוצה,
כואב לי הלב, אני רואה יהודי.
הם לא זרקו אבנים, אבל כואב לי הלב, אני לא יכול לשתוק, זה כואב לי.
אז אם כן, איפה מסרו נפשם?
כי אדרבא אדבא רבא,
חזי אלא היא כותית,
הוא לא ידע שהיא כותית, הוא חשב שהיא ישראלית,
דעבת לבישה קרבלתא בשוקה,
שלובשת קרבולת בשוק. מה זה קרבולת? רש"י אומר בגד אדום.
הערוך אומר, רש"י אומר כאן קרבלתא,
אומר רש"י, שם לבוש חשוב,
אבל הערוך אומר כאן
שזה הכוונה לבגד אדום כמו קרבולת של תרנגולת,
בגד אדום.
וזה בגד אדום, יש בו פריצות.
אישה, היו ככה עד היום מקפידים שאישה לא תלבש בגד אדום ממש
אם יש בו צבעים של אדום, זה צבע של אדום
בבואו מאדום חמוץ בגדים
ידוע, אמרתי בשבוע שעבר שדבר מפתיע, בכל הדגלים של כל מדינות הנוצריות באירופה כמעט, נדמה לי, אין יוצא מן הכלל יש בין הצבעים אדום
רובם
אני יודע, שוויץ, וגרמניה, ואפילו...
בספירת אין אדומה.
בספירת זה לא באדום צהוב.
אדום צהוב.
נכון.
בספירת זה אדום צהוב.
אדום צהוב, כן.
אדום צהוב, נו. בכל אופן,
אם מתחת לסף הקרעת יוצא להם האדום.
הם אנשי אדום.
ואז עיסאו מן האדום.
הקרבלתא, הצבע הזה, מושך
את העין להסתכל. אישה לא צריכה לצאת לרחוב עם דברים זועקים.
יש כאן, על פי זה פסקו...
...אזור של הקבוצות, האזור של אורות. אה, זהו.
לצערנו, זה דבר שצריך להתחזק בו בדור שלנו,
בעניין הלבוש הצנוע.
כן?
גם לגברים יש עניין של צנוע.
אז אם כן,
אין חזי לאי קותי דאוואת לוישא קרבלתא בשוקה.
או בגד יותר מדי מפואר, או לפי הפירוש של הארוך, בגד אדום.
סבר דבת ישראלי, קם קרא ימינה, הלך וקרע את הבגד ממנה.
ומה קרה בסוף?
כן?
הוא מוזכר גם בכתובות, לא?
היית מציין.
כן, יגלה אה מילתא, בסוף התברר לקותיתי.
שיימואה, זה היה בגד כזה יקר,
הלכו וטבעו אותו תביעת נזיקין והטילו עליו קנס של 400 תזוזים
400 תזוזים לשלם את מה שהוא עשה
אבל הוא אמר
אז רב עדה בר רבא אמר לאישה לגברת הזאת מה שמך אמרה לי מתון
אמר לה מתון מתון 400 תזוזי שוויה
זאת אומרת מתון זה מלשון 200 200 ועוד 200 השם הזה
זה גרם לי להפסיד כן פעמיים מאתיים שקל בגלל מאתיים זוז רק לפרופורציה מאתיים זוז זה נחשב אדם עשיר כבר
אני נחשב עד מאתיים זוז
הגמרא אומרת מה זה מאתיים זוז? פרנסת אדם יחיד לשנה שלמה
תעשו כמה היום הממוצע השנתי אז הוא שילם פעמיים משכורת של שנתיים לאדם בודד
טוב, הגמרא מביאה את המנהג של הרב גידל, מה? למה הוא לא כיסה אותו עם... לקרוע את ה... אולי זה בגד הרויות. בסוגיה שבמשות פרשתות באים בשוק, זה עניין של גורם ה... כן, זה בושה, זה לא דווקא שהיא מגעדיהם, אז היא מגעדיהם. רש"י אומר, אני חושב שזה הוא,
הוא לא רוצה להתחיל לדבר איתה יותר מדי.
וככה הגילה, גברתי, בבקשה, הוא אומר, בת ישראל,
היום זה לא שייך בגלל שאני, הפעם נסעתי ברכבת, אני רואה, אני רוצה לשבת באיזה מקום, אני עובר בין הספסלים,
אני רואה איזה גברת אחת ממש בצפון הייתי לבושה,
כמעט אפשר להגיד לבושה,
אבל מחזיקה תהילים ואומרת תהילים.
אז הבנתי מזה, אני המשכתי הלאה, הבנתי שהיא חושבת שהיא לובש צנוע, היא לא מלאה בדעתה שיש בזה בעיה.
בשבילה זה כבר נקרא צנוע
אז אני אומר היום לא שייך, אבל כשעם ישראל מתנהג בציניות,
אחת חורגת, אז יותר מובן מה שהוא עשה.
אומר רש"י מתון מתון כמה שורות בפני הרחבות לשון מתן ארבע מאות בית פעמים בית מאות
כלומר השם גרם לי לשון אחר מתון מתון לשון המתנה
אה, זה יותר. אם הייתי מתון, ולא, איך אומרים, עם פתיל קצר,
הייתי שוקל את הדבר, הייתי מברר שזאת גויה, לא הייתי מטפל בזה.
איך אומרים?
הביאו מתונים בדין, לא הייתי מטפל בזה.
אני רואה שלא מוצא חן בעיניך מה שהוא עשה, נכון? היום בדורנו,
אני לא מבין. לא, אפילו זה לא צנוע מה הוא עשה שם.
מה, מה? היא הייתה דבושה.
למה לא הורידת? הצבע, הצבע.
אנחנו לא מבינים את זה כל כך. לא, אבל אחרי זה היא... היא בלי בגנים. כן. זה פחות צנועה. כן, זה פחות צנועה.
זה לא בהכרח. אולי הבגד עליון. טוב.
שאלה טובה.
אולי הוא רצה למען ישמעו ויראו במצב של חריגך.
טוב.
אז באמת הגמרא אומרת,
עכשיו הגמרא מספרת לשאלה שאתה מעורר על שני חכמים
שנהגו בקשר עם נשים.
איזה קשר?
הראשון זה רב גידל.
רב גידל דאבה כעזי, אבה הרגיל, דאבה כעזי ליתיב השערי טבילה.
הוא היה רגיל ללכת ליד המקווה ולשבת שם.
למה?
הוא אמר הנשים לא יודעות איך דיני טבילה, ואז הנשים עצמם לא היו,
לא היה בהם תלמידות חכם כמו שהיום.
אז הוא התיישב,
וכל אישה שיש לה שאלה, הוא היה מדריך אותה איך צריכה לטבול.
אמר להו, אחי תבילו ואחת תבילו,
היה מדריך אותה מה דיני הטבילה, שהכל יהיה פיקס, אחרת לפעמים טובלים וזה לא נחשב טבילה כשרה.
אמרו לה, רבנן, לא כמסטפי מר מיצר הרע?
מה זה?
תיישב ליד המקווה, באים נשים,
ואתה לא פוחד מיצר הרע?
כמו רבי יוחנן. אמר להו,
דמיין באפייקי קקי חיוורי, כמו אווזים לבנים.
אני,
וככה הוא העיד על עצמו.
אז מעניין, שאלו אותו, אתה לא פוחד מייצר הרע. תראו את הסיפור השני.
רבי יוחנן, זה מפורסם, הוא היה יפה תואר. כתוב
"הדרת פניו של רבי יוחנן" כהדרת פניו של אדם הראשון, של יעקב אבינו,
היה יפה תואר מיוחד.
אז רבי יוחנן, "אב הרגיל דאב הקעזי ויתי והשערי טבילה".
אמר, מה זה?
זה חוץ מזה.
כן, פעם שמן לא היה חיסרון.
כמה לשיר.
כן, נכון.
אז היה יושב על שערי המקוואות.
אמר, כיסל כאן בנות ישראל ועטיאן,
כשהן עולות ובאות למקווה או שיוצאות מהטבילה בדרך לבית,
מסתכלן בי,
ונאבל אהוזרה דשפירי קוותי.
יש מה שנקרא צילום התמונה,
משפיע על הנפש, וזה.
ואחר כך בהתעברות כאילו התמונה הזאת משפיעה.
מעניין.
ונאבל הוא אומר אני רוצה שיהיה עם ישראל יפי תואר. ונאבל הוא זרא דשפירי כבתי, יהיה להם ילדים יפים כמותי.
כן?
או יש במעניין בבבא מציע בפאידה לשם הגמרא אומרת וגמירה אורייתא כבתי.
כן?
כתוב שופרא דרבי יוחנן, כן, שופרא דיעקב אבינו.
כן.
מעניין איזה שיגרת הקודש של הרמב"ן מדבר על המחשבות, שאדם בשעת הזיווג יחשוב,
זה משפיע מאוד.
רואים כאן את המקור הזה, הדברים לא כך מובנים, בואו נראה מה שהגמרא אומרת.
אז באו ואמרו לו, אמרו לרבנן,
לטה מסטפי מר מעין הבישה.
אתה לא פוחד מעין הרע?
כולם רואים אותך יפה? יטילו בך עין הרע.
שואלים כאן המפרשים,
למה כאן לא אמרו לרבי יוחנן לא מסטפק אמר מיצר הרע?
אז אומרים, הגמרא אומרת שרבי יוחנן היה לו קטרק,
וכשהוא היה צריך לראות מה שהוא עף, הפיים נסגרו לו.
אז כשהיה רוצה לראות היו שמים לו קיסמים,
היו צריכים לפתוח לו,
לפתוח לו. אז הוא אומר, אין לו בעיה,
כי העיניים שלו, מעניין שהוא עדיין נחשב יפה, למרות דבר כזה.
לירות הוא לא רע, אז אין בעיה של יצר הרע,
כי הוא לא פתח את העיניים.
זה כמו, יש הרב קוק למשל, אומרים, זכר צדיק וחי יום מיום פטירתו,
הוא לא הסתכל על אישה זרה בכל ימי חייו.
ולמרות שהוא היה מקבל נשים,
היה או לובש משקפיים,
עם משקפי שמש אטומות.
עכשיו הרב עד יוסף גם כן הולך עם,
אולי בגלל הבעיות העיניים שלו.
אבל הוא הקפיד, אומרים, שמעולם לא הסתכל על דמות של אישה זרה.
הוא היה מדבר בחביבות עם כל מי שבא לבקר את זה. הוא ידע לכוון את זה. אז אם כן, לכן אמרו לו,
מה עם העין הרע?
כי הוא לא רע.
אז אמרו לו,
לה כמסתפי, מסתפי מצטער מר מעין הבישה?
אמר להו, אנא מזערע דיוסף כהתינא דלה שלטי בי עין הבישה?
אני מזערו של יוסף,
דכתיב, איפה יודעים שאצל יוסף לא שלט עין הרע?
דכתיב,
בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין.
עין בדרך כלל זה מעיין,
אבל כאן אמר רבי אבאו אל תקריא עלי עין,
כאילו כתוב עולי עין.
הם עולים על עין הרע ולא שולטת בהם.
רבי יוסי רב חנינא מביא פסוק אחר,
מאחה,
מאיפה יודעים שאין עין הרע שולטת ביוסף? כתוב, כאשר יעקב מברך את בני יוסף,
וידגו לרוב בקרב הארץ, כדגים,
יתרבו כמו דגים.
מה הדמיון לדגים?
כמו שאנחנו אומרים עוד מעט בליל ראש השנה,
כשאוכלים את הדגים, שנפרה ונרבה ולא תשלוט בנו עין הרע כדגים,
אז אומרת הגמרא,
אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולט בהם, והיא בעת אימה.
למה לא יהיה בו עין הרע? לא בגלל פסוקים, אלא עין שלא רצתה לאיזון ממה שאינו שלו.
הרי אשת פוטיפרה התחננה לפניו שהוא יחיה איתה
והיא פיתתה אותו,
והוא התגבר, לא רצה, איך אומרים? לא שם עליה.
אז אם כן, הוא לא הסתכל בכיוון,
אז ודאי שאין עין הרע שולטת בו...
כן,
כן.
מעניין, התוספות בשורות הרחבות למטה, תלייסר מטיפתא שלמדנו,
אנחנו אמרנו לפי רש"י שזה 13 סוגי לימוד בריכוזי ברייתות של רבחיה, הרב הושעיה.
הוא אומר, התוספות יש שם ראשים, תלייסר ישיבות יש בנו,
שבקיאים.
ותלייסר לאו דווקא לשון הרגיל כמו תלייסר זו זה פשיטה.
כלומר, יש לנו ריבוי של ישיבות.
אמרנו שרב יהודה עצמו היה ממלא מקום שמואל, ואחר כך הוא הקים במקום בנרדה, בפומפדית הישיבה שהקים אותה.
על כוונת ליסר מטיב את הרבה ישיבות, כמו כאן בירושלים יש סגנון של בריס, סגנון של חברון, סגנון כזה.
אומרת הגמרא, משנה, אומרת המשנה הקדושה.
עד עכשיו הנושא שלנו פטורים מקריאת שמע. התחלנו עם פטורים מקריאת שמע,
עברנו לאבלים, ועכשיו חוזרים לגבי אנשים נוספים, פטורים.
אומרת המשנה הקדושה,
נשים ועבדים,
הכוונה עבד כנעני שמעל וטבע לשם עבדות,
זה עבד כנעני חייב מצוות כמו אישה,
וקטנים פטורים מקריאת שמע.
כן?
יש מחלוקת על איזה קטנים מדברים. רש"י אומר שגם קטן שהגיע לחינוך פטר ממשרות.
למה?
שכיוון שמצוות קריאת שמע במיוחד בבוקר, האבא לא נמצא, הוא רץ לעבודה, הולך לפעול מוקדם, הילד קם יותר מאוחר, הוא לא יכול לכוון אותו, פטרו אותו מהמצווה הזאת.
כן?
אבל הטוסות אומרים כאן,
חולקים על רש"י, אם נצליח להציץ,
זה אומר שהכוונה, הגרף הקטן שלא הגיע לחינוך,
אבל קטן שכן הגיע לחינוך,
אז הוא חייב בקריאת שמע.
כמובן,
זאת אומרת, מדין חינוך, צריך... אם כן, נשים ועבדים קטנים פטורים מקריאת שמע. לפני שאנחנו הופכים את הדף, נראה רש"י.
נשים ועבדים קטנים פטורים מקריאת שמע, שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה.
מה?
קריאת שמע.
כי מתי קוראים אותה? בשורך ובקומך.
ערב בוקר, בזמנים מסוימים.
וקיימנו בקידוש עם דף כ"ט, הן נשים פטורות מדאורייתא.
ותפילין נמי זה מצוות עשה שהזמן גרמה. למה? זה סבר לילה ושבת לאו זמן תפילין נו.
ומי שסובר שתפילין, כמו שאנחנו פוסקים לילה זה כן זמן תפילין, אבל שבת ויום טוב לאו זמן תפילין.
אז זה זמן גרמה, לכן נשים פטורות.
קטנים, אומר רש"י, אפילו קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו מחנכו קריאת שמעה,
לפי שאינו מצוי תמיד שמגיע זמן קריאת שמעה.
המציאות של החיים לא מאפשרת... לא הטילו על אביב.
כן, נכון.
החינוך הוא על אביב.
מעניין, נראה רק תחילת התוספות. פירש אקונטרס קטן שהגיע החינוך ולא נעירה.
דה פרק לולב הגזול אמרינן: קטן היודע לשמור תפילה ואביב חייב לקנות לו תפילין.
עלמא כשהגיע לחינוך דשאי חבל תפילין חבל תפילין ובקריאת שמן למה יש החבל בו יותר מסתמה מדע אשכח נתם
קטן היודע לדבר אביו ולמדו פסטורה או פסוק ראשון של קריאת שמע
נראה רבנו תם דמאי רבא קטן שלא הגיע לחינוך
טוב התוספות מעריך בעניין על כל פנים ראינו את הדברים
נמשיך את המשנה ומן התפילין
גם הוא פטור מהתפילין גם הקטן גם נשים וגם עבדים וחייבים בתפילה למה חייבים בתפילה?
מפני רש"י אומר שזה אמנם דרבנן אבל זה בקשת רחמים
רש"י אומר, תראו מן התפילה,
חייבים בתפילה דתפילה רחמי ורבנני ותקנוה אף לנשים ולחינוך קטנים. הרמב״ם אומר שתפילה דאורייתא,
אבל רק פעם ביום,
כן?
כתוב, ועבדתם את השם אלוקיכם,
איזו עבודה שבלב, זוהי תפילה.
הרמב״ם מודה שאין זמן קבוע לתפילה, רק הגדר של תפילה, על כל פנים.
וחייבים בתפילה ובמזוזה, שזה מצוות עשה שאין הזמן גרמה,
ובברכת המזון גם כן הם חייבים.
יש ספק האם הם חייבים מדאורייתא או דרבנן,
כי יש כאן ברכת הארץ,
ולכן אישה לא בחלוקת הארץ, כתוב על בריתך שחתמת בבשרנו,
ואישה לא בזה,
על כל פנים חייבים בברכת המזון, יש אומרים מדאורייתא ויש אומרים מדרבנן,
או בגלל שמזכירים שם על הארץ ונשים לא...
לא, אבל זה לא נקרא זמן.
זה לא נקרא זמן.
זמן זה חלוץ.
הרבה דברים, אם תגדיר ככה, הרבה דברים תלויים בתנאים.
כלומר, זמן שבזמן הזה נוהג או בזמן אחר לא יכול להיות שנוהג. למשל,
אם אתה אומר ציצית לא בלילה,
בלילה אף פעם אין את המצווה.
זה נקרא זמן גרמה.
אבל אם למשל רק כשאתה אוכל אתה מברך ברכת המזון, כשאתה לא אוכל,
או אם עבר 72 דקות...
כן, כן, אין אכלת כבר, ואז יהיה... טוב, זה בגלל שאין לך... זה בגלל שיש הגדרה שצריך להיות עדיין שביעה.
אחרת, על מה אתה מברך?
כבר על ריק.
כן, אבל זה משהו חשוב... אה, כן, אני...
אבל אני לא חושב, זה לא...
מה אומרים? אומרים על זה משהו?
נראה לי שזה לא שייך להגדרת זמן גרמה.
זה בהגדרת המצווה.
בואו ניקח דוגמה.
למשל,
שופר זה זמן גרמה,
כי שופר זה באמת ביום מסוים.
בחנוכה אם תדקע אתה לא מקיים מצווה.
אין ציור כזה.
טוב, לכאורה.
טוב, נמשיך הלאה.
אומרת הגמרא,
מה אמרנו במשנה? שנשים פטורות מקריאת שמע שואלת וגרמה: פשיטא, מה אתה מחדש לי? זה גמרא, הסוגיה בקידושי, מצוות עשה שהזמן גרמה הוא.
וכל מצווה תעשה שהזמן גרם, הנשים פטורות.
למה צריך כאן עוד פעם להזכיר לנו את הסוגיה הזאת?
כן, זה הרי משנה, קידוש שכ"ט.
עונה הגמרא ואומרת, זה שונה, קריאת שמע כבר למדנו, זה מצווה מיוחדת, יש בה קבלת עול מלכות שמיים.
אז אולי גם אישה צריכה
בזה לעסוק. מהו דתימה הואיל ויתבע מלכות שמיים,
כמה שמלן שנשים פטורות,
כי זה זמן גרמה,
כי שוב פעם, מה הבעיה עם אישה? היא צמודה, עכשיו היא מכילה את הילד, עכשיו היא צריכה לעשות דברים פלוניים.
היא לא יכולה להיות צמודה לזמן.
זמן, למדנו במשנה שנשים פטורות מן התפילין. שואלת אותם גם, פשיטא, הרי זה זמן גרמה.
עונה הגמרא ואומרת, מהו דתימה? בפרשת קריאת שמע,
בשתי הפרשיות, תפילין הוגשו,
נסמכו למזוזה.
מהו דתעימה הואיל ויתקש למזוזה.
התורה מסמיכה את המצוות תפילין למזוזה. כתוב: וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתיך בצמרות.
אז כמו שאישה חייבת במזוזה כי זה לא שייך לזמן גרמה,
כן?
אז או בגלל שכתוב למען ירבו ימיכם יעלה על דעתך שזה אישה פטורה,
אישה לא צריכה חיים,
כמשמלן שנשים פטורות מתפילין, כן?
כי כתוב, מהצד שלפני כן כתוב לימוד תורה, ונשים פטורות מלימוד תורה.
לימדתם אותן את בניהן ולא בנותיהן, וכולי, כל הסוגיה.
איזה לימוד תורה, אין לזה זמן. העקש לתלמוד תורה עדיף מהעקש המזוזה.
שתפילין לתלמוד תורה עקישה פעמיים, תפילין למזוזה רק פעם אחת.
כתוב,
אה, כי בפרשת שמע לא כתוב את עניין המזוזה.
למה כתוב? כתוב, אבל כתוב, איך כתוב?
והפתעתי בכל דבר, מה שאומר, את דברים השאונסורים.
כשארתם לאות על ידרתו,
היו לטוטפות בעיניין. איך הפתעתם על מזוזות? והיה עם שמוע, איך כתוב?
אה, אז באמצע נכתב, למטתם אותם לדבר בא משבטכווית.
וכלומר, דרך שור וחרוקים אומר,
כשטפתם על ידו.
אני מתכוון למעלה ואתם
אתם את דברי אלה על ואהבכם ועל אשכם, כשרתם אותם לדעתו ולבניכם ולימדתם אותם את בניכם, דבר בם בשבטך, והיה אם שמוע בין פרשת
תפילין לבין פרשת מזוזה, נכנס תלמוד תורה.
וחייבים בתפילה, הדין השלישי במשנה שאישה פטורה,
שאישה חייבת, כתוב, חייבים בתפילה.
למה?
דרחמי נינו,
וגם נשים זקוקות לרחמי שמיים,
ככה רש"י אומר,
אומרת הגמרא פשיטא
מהו דתימה ואילבקטיבה ערב בבוקר וצהריים לגבי תפילה כתוב בספר פעילים השיחה ואמה אז מתפללים בזמנים קבועים גם למי שאומר שמדאורייתא אין זמן קבוע כמצווה תעשה שא זמן בעמד עמי כמה שמה לנסה אולי זה אומר הראשונה שלכם הוא במזוזה
אמרנו שהמשנה אומרת שנשים חייבות במזוזה, שואלת לה גמרא פשיטא,
למה תחשוב שהיא לא חיית במזוזה?
הרי זה כי זה לא מצוות עשה שהזמן גרמה.
אומרת הגמרא, מהו דתימה שבבעיה עם שמועה הואיל והיא התקשת לתלמוד תורה?
כן,
אז כתוב ולימדתם אותם את בניכם וכתבתם על מזוזות ביתך,
כמו שתלמוד תורה נשים פטורות,
כתוב את בניכם ולא בנותיכם,
אז אותו דבר מזוזה נשים פטורות,
כמשמלן שנשים חייבות במזוזה,
הגמרא במסכת קידושין שואלת ואימה חינמי,
אולי באמת אישה פטורה ממזוזה כי הוגשה לתלמוד תורה,
כשם שאישה פטורה מתלמוד תורה ממזוזה,
עונה הגמרא,
כתוב אחרי קיום מצוות מזוזה למען ירבו ימיכם,
ולא לחינם חסידי חב"ד כל דבר בודקים מזוזות, כי אותיות מזוזות זז מוות.
אז אם כן, למען ירבו, וכי נשים לא זקוקות למען ירבו.
וכאומרת הגמרא,
חייבים בברכת המזון.
אומרת הגמרא, פשיטא, זה לא זמן גרמה?
עונה הגמרא ואומרת, מה הוא די תימה? הייתי חושב, שהרי הם אכלו במדבר מן,
בטאת השם לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לסבוע,
יש זמן קבוע לאכילת לחם,
כמצנת עשה שהזמן גרמה דמי,
כמה שמאלן שלא,
אדם אוכל, כן?
זה גם
או יש זמן של המצווה ויש זמן של הדבר אחד. של העשייה של הדבר.
כן, שאוכלים.
הייתי חושב, אבה אמינא כזאת. טוב, נראה כאן רש"י, רש"י אומר
"מהו דתימן אכיש תבילין למזוזה דכתיבו כשאתם וכתבתם מה מזוזה נשים חייבות תפתילין נשים חייבות
כמה שמאלן אכי גסינא תפילה דרחמנין וולא גרס פשיטא דאל
עבדאורייתא היא, אז רש"י לשיטתו
נקיש מזוזה לתלמוד תורה דכתיב ולימדתם אותם בניכם וסמיכי וחוטפתמה תלמוד תורה נשים פטורות ואף על גב דיינה זמן גרמה רחמנה פטרינו דכתיב את בניכם תלמוד תורה אין כתוב
והגית בו יומם ולילה אז זה לא מצוות עשה למה אישה פטורה שכתוב ולימדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם אף מזוזה נשים פטורות כמה שמאלן די נשים חייבות
תכתיב למען ירבו עמכם גברי באו חיי צריכים חיים נא שלא באו חיי,
הרי ידוע שנשים יש להן אורך שנים יותר מגברים,
כן?
אומרת הגמרא,
באה הגמרא ואומרת אמר אבעדה בראה ואנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה.
שואלת הגמרא למה? קידוש זה בהחלט מצוות עשה שהזמן גרמה.
עמאי מצוות עשה שהזמן גרמה הוא בכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות,
אז איך אתה אומר,
כי כתוב, זכור את יום השבת לקדשו, זוכרו על היין, חז"ל תיקנו,
או לפחות לקדש אותו בדברים.
אמר רביי,
באמת,
הן פטורות מהתורה,
כל החיוב שלהן מדי רבנן, זה שיטת רבנן. בא רבב ואומר לו,
מה פתאום, אבל אמרנו דבר תורה,
כך אמר רב עדה ברבא, נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה,
אז זה לא מדי רבנן.
איך אתה אומר אתה מתרץ לי על דה רבנן ועוד קשה ועוד
לפי דבריך שהיא פטורה ממצוות קידוש כי זה זמן גרמה וחכמים חייבו אותם רק מדה רבנן
כל מצווה תעשה שזה שנשים פטורות יחייבו אותם רבנן כמו שופר כמו לולב כמו סוכה
אז למה דווקא התורה מחייבת בקידוש אם אתה טוען שמדורה הייתה אישה פטורה מקידוש
אלא מה? חכמים אמרו אנחנו מחייבים אותה.
אז למה בשופר לא חייבו אותנו?
מה שנשים אשגנזיות הולכות לשמוע ויושבות בסוכה נוטלות לולב זה רק מנהג.
כן? זה רק מנהג. קיבלו על עצמם. זה לא חיוב.
אישה לא חייבת.
אפילו לא מדה רבנן.
אבל אם אתה טוען שכל מה שכתוב שאישה עושה קידוש זה לא דה רייתא דה רבנן וזה חיוב,
אז למה בשאר מצוות עשה שם זמן גרמא חז"ל לא תיקנו דבר כזה?
אלא אמר רבא, לכן הוא אומר באמת קידוש זה דאורייתא
ומה שאלת נשים דאורייתא, הרי זה זמן גרמה, זה רק בשבת,
ביום חול, אין קידוש. אולי יש פעם קידוש לבנה, כן?
יש ליצנים שאחרי תפילת תרבית לפעמים לא הספיקו,
אומרים הציבור מוזמן לקידוש.
קידוש לבנה.
אבל אין קידוש ביום חול, אז זה זמן גרמה.
אומרת הגמרא, אלא אמר רבא,
למה חייבת מדאורייתא בקידוש עמאר קרא כתוב בעשרת הדיברות פרשת יתרו כתוב זכור ושמור איך כתוב? זכור את יום השבת לקדשו
והשמור נאמר בהתחנן קראנו את זה לפני פרשיות שבוע שמור את יום השבת לקדשו
אז יש זכור ושמור מה זה זכור?
שמור מילות תעשה וזכור זה מצוות תעשה אז יש כאן הגדרה מה זה זכירה
זכירה מצוות עשה, שמירה זה אישה מרזליו,
אז אם כן,
כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה,
הרי כל מי שנמצא בה לא תעשה,
התורה מחדשת בהלכות שבת, הוא גם נמצא במצוות עשה.
ואננה נשה, הואיל והתנהו הם נמצאים,
בארמית אית זה יש,
לית זה אין,
התנהו נמצאות, זה צירוף של שתי מילים,
אם הן נמצאות ונמצאות בשמירה בלא תעשה, יתנאו גם כן בשכירה.
אז הנה לנו כך גם נפסק להלכה שאישה חייבת בקידוש דבר תורה.
השאלה תהיה, מה יהיה
גבר שקיבל שבת בתפילה ואמר קידוש? עכשיו הוא בא הביתה, אשתו לא התפללה,
היא חייבת דאורייתא.
הוא כבר יצא ידי חובה דאורייתא.
האם הוא יכול להוציא אותה ידי חובה?
אבל למאן דא... מה?
אבל למען,
מה זה?
כלומר, האישה לא התפללה, זה החיוב שלה דאורייתא.
הגבר הקיבל שבת ואמר,
ויחולו השמיים, אמר,
ישמחו, אמר,
כן, ברוך אתה השם מקדש השבת בתפילת ערבית, קיבל שבת, עכשיו שהוא בא לקידוש הוא מקיים מצווה דה רבנן,
כי הוא קיים כבר.
טוב, אז ידוע מדין ערבות, אז שאלה אם אישה בכלל ערבות,
הרי אני יכול לעשות קידוש,
אפילו שאני כבר שמעתי תקיעת שופר ועשיתי קידוש, אני יכול לעשות עוד מדים, כל ישראל ערבים זה לזה.
טוב, על כל פנים,
עוררתי רק.
אומרת הגמרא, רק נראה עוד דבר קטן, נגיע למשנה.
אז למה אישה חייבת בקידוש? שאומר רבא, וכך נפסק להלכה, אביי ורבא הלכה כרבא,
שאישה חייבת בקידוש נאורייתא, בגלל העקש, זכור ושמור.
אמה לרבינא לרב הנשים בברכת המזון דאורייתא
כתוב אכלת סבאת וברכת זה לא זמן גרמה
שאו הוא שואל אותו מצד זה זה דאורייתא אולי זה רק דרבנן
למה שכתוב על הארץ הטובה אשר השם נותן לך אשר נתן לך והארץ הטובה ניתנה רק לגברים נשים לא נטלו חלק בארץ אולי פטורות שואלת הגמרא למה היא נפקא מינא האם הן חייבות דאורייתא או דרבנן
אומרת הגמרא, לה פוקי רבים ידי חובתם,
אם למשל הגבר מסיבה מסוימת לא יודע לקרוא וכדומה, האם האישה יכולה להוציא אותו ידי חובה?
אפשר להגיד שאלה פשוטה, בספק, אם זה ספק דאורייתא זה לחומרא,
ספק רבנן לכולם.
היא אמרת דאורייתא,
את היא דאורייתא,
אישה שחייבת בדאורייתא יכולה להוציא, הוא מפיק,
כמו הנפקה בעברית,
מוציאים דאורייתא,
אלא היא אמרת שהחיוב של אישה הוא רק דרבנן,
ברור שהיא לא יכולה להוציא ידי חובה גברים שאכלו.
אבי שאינו מחויב הדבר מבחינת האישה מדאורייתא,
וכל שאינו מחויב הדבר הוא לא יכול להוציא את הרבים מידי חובתם,
הרי הגברים מחויבים מן התורה.
לכן רבינה שואל,
מה הדין של חובת אישה בברכת המזון, דרבנן או דאורייתא?
עונה הגמרא ואומרת תשמע,
באמת אמרו בן קטן שהגיע לחינוך מברך לאביו.
אם אבא לא יודע לברך
ועבד מברך לרבו ואישה מברכת לבעלה שלא יודע לברך. אבל אמרו חכמים תבוא מעירה חס ושלום קללה לאדם שלא יודע לברך בעצמו.
עד שאשתו ובניו מברכים לו.
נראה את ההסבר.
היא אמרת בשמה דאורייתא שנשים חייבות בברכה דאורייתא אז מובן אם הבעל לא יודע לברך היא אומרת בשבילו והוא שומע ויוצא ידי חובה.
עתיד דאורייתא של האישה ומוציא ידי חובה דאורייתא של הגבר אלא היא אמרת בשאלה שלך אם נפסוק שאישה מחויבת רק מדרבנן עתיד דרבנן ומאפיק דאורייתא לא יכול להיות שואלת הגמרא וליטמך וכי קטן מה הרווחת אישה בסדר אבל מוזכר כאן גם קטן הרי קטן ודאי שאין חיובו מדאורייתא הוא חייב רק מדין חינוך וכל זה רק דרבנן
אלא אחא במא יסכינן שאישה יכולה להוציא את הגבר ידי חובה למרות שהיא דרבנן והוא דאורייתא כגון שאכל שיעורא דרבנן כי התורה מה אומרת מה החיוב של ברכת המזון ואכלת ושבעת וברכת רק ישראל קיבלו עצמם אפילו אכלו כזית כביצה מברכים ברכת המזון אבל זה חיוב רק דרבנן אז אם הגבר אכל במצב של חוסר שביעה ומברך ברכת המזון איזה ברכת המזון הוא מברך?
לא דאורייתא, במקרה כזה אישה יכולה להוציא אותו ידי חובה, דעתי רבנן ואפיק דרבנן
אז לכן למעשה אנחנו לא פשטנו את הבעיה
אומרת הגמרא,
מה ראינו?
ששיעור האכילה שמחייב בריקת המזון זה כדי שביעה
ויש מדרבנן כזה איתו כביצה, דרש רב הירה זימלין אמר לה משמי דר, לפעמים הוא אמר את זה בשמו של רב עמי
וזימנין אמר לה משמיידר רב אסי, לפעמים הוא ציטט את זה בשם רב אסי, אמרו מלאכי אשר לפני הקדוש ברוך הוא,
ריבונו של עולם, אתה ציווית אותנו שלא לשאור פנים, בדיוק פרשת השבוע, הרבה פעמים דף היום היא פרשת,
לא לקחת שוחד, לא יישא פנים ולא ייקח שוחד,
כן?
זה לא בדיוק, זה דווקא פרשת ויתחנן,
אבל גם אצלנו כתוב לא לקחת שוחד,
והלא אתה נושא פנים לישראל, לכתיב שא השם פניו אליך ברכת כהנים,
ישא השם פניו נושא פנים לישראל, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את השם אלוקיך
והם מדקדקים על עצמם כזית ועד כביצה וכבר מברכים,
הם נוהגים לפנים משורת הדין גם אני נוהג איתם לפנים משורת הדין, נלמד רק הלכה גם כן היום לא נצליח ברוך אדוני לעולם אמן ואמן
