ואשמח מהם. גל עיניי, תן חוכמה מפיו דעת תבונה. גל עיניי, תביא את הנפלאות מתורתך לרפואת,
חבר הכנסת בן ג'ורג'ה,
אלעד בן בת הישראלי,
אהרון בן מוים, יואכל ספנון שמעון בן מרגלית,
יעקב חי בן מרגלית,
הרב שמעון בן נטל, הרב אלימלך בן גפשיין אלימלך בן משה,
ולרפואת צרות מהשמה קראת משה, לרפואת,
הרב שמואל בן גיטל,
בנועם בן אירץ שמואל בן אורית שרה בת שמחה
שרה בת שמחה רב נעים בן מזל
מאיר בן משה ונתן בן מלכה
אפרת כל חולי עמו ישראל
לעילוי נשמת הרב חסי הבת אליעזר
לעילוי נשמת אריש השלום בן אברהם לעילוי נשמת מוריס משה בן שלמה לנושא מזל כבר בת שבע
לעילוי נשמת חיים בן פרחה.
עליו משה חסון.
משה חסון בן?
כן, מזל. מזל.
ורב שלמה בן?
רטונה.
ובכן,
אנחנו הגענו לדף כ"א, "אך טוב לישראל".
אנחנו נראה את המשנה,
נשתדל להשלים את העניין של ההלכה שקצת
יש לנו איזה פיגור.
אומרת המשנה,
פרק גילימן, משנה ח', אצלנו יש בסוף המסכת
נמשיך הלאה את המשנה הזאת ונתחיל בדף כ"א.
ובכן,
אומרת המשנה,
פרק ג' משנה ח'.
כן,
אנחנו דיברנו, הנושא כאן גלש מנושא של פאה לנושא של נקרא לזה אנציקלופדיה לקרקע כלשהו.
הלכות שקשורות, שאם יש לבן אדם קרקע כלשהו אז חל הדין.
כן, הדוגמה היא בפאה שבעצם קרקע כלשהו, הלכה כרבי עקיבא, קרקע כלשהו חיה בפאה. ומכאן גלשנו לנושא של שמיטה,
לנושא שצריך שיהיה קרקע כלשהו. אומרת המשנה,
הכותב נכסיו, הרי ידוע עבד כנעני הוא קש לשדה,
מבחינה דינית, מבחינה קניינית.
כתוב והתנחלתם אותם בניכם אחריהם לרשת אחוזה,
אז יש כאן עקש בין הדברים.
אז עבדים הם בעצם כמו נכסים של בעליהם.
דבר נוסף, אין קניין לעבדים. כל מה שקנה עבד קנה רבו. אומרת המשנה,
הכותב נכסיו לעבדו, הכוונה כאן עבד כנעני.
הוא אומר, כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי,
או הוא אומר לו ישירות, כל נכסיי נתונים לך.
יצא בן חורין.
למה? כי הוא חלק מהנכסים.
אז הוא קנה את עצמו,
לא ניכנס לסוגיה איך הקניין עובד כאן,
הוא קנה את עצמו יחד עם כל המערכת.
בחיים שלו. בחיים, הוא אמר, הרי אני, כן,
כותב, או לאחר מיתתו, כן,
כמובן
יכול להיות כך, שיער,
אפילו אם הרב שיער לעצמו קרקע כלשהו, אבל זאת אומרת, כל זה, אם לא שיער לעצמו,
הוא כתב את כל נכסיו אבל אם שיער קרקע כלשהו לעצמו לא יצא העבד בן חוריד לדת תנא קמא ממילא לא גם קנה את הנכסים כי מה שהוא קונה מיד אוטומטית חוזר לרבו
כי מה הוא אמר
אני מקנה לך את כל רכושי חוץ מ...
אז בחוץ מ... לפי תנא קמא זה גם העבד אולי הוא בחוץ הזה
ואם העבד הוא בחוץ הזה אז גם אם הוא התכוון להקנות לו
זה לא תופס, כי בתור עבד, כל מה שקנה עבד, קנה רבו.
כאן יש מחלוקות רבות איך להעמיד את הדבר הזה,
נסתפק בפירוש הזה.
רבי שמעון אומר,
לעולם הוא בן חורין.
אם הוא שייר קרקע כלשהו,
ואפילו אין לו נכסים אחרים, רק אותה קרקע ששייר,
הוא קונה את עצמו.
למרות
שאמר כל נכסי,
חוץ מדבר פלוני,
אז כן,
כיוון שאמר חוץ משדה פלוני,
אז אם כן, הוא לא כולל כאן את העבד,
ולכן הוא יוצא לכורי.
עד שיאמר הרי כל נכסיי נתונים לאיש פלוני עבדי,
חוץ מאחד מריבו שבהם.
זאת אומרת,
הוא לא פירש מה ששיער לעצמו,
אלא אמר באופן כללי אני מקנה לך את כל רכושי חוץ מאחוז אחד,
חוץ מחצי אחוז, אז יכול להיות שהוא מתכוון לעבד.
אם הוא אמר, כמו קודם,
חוץ מקרקע כלשהו, אז הוא לא הזכיר את העבד. אומר רבי שמעון, מה אתה רוצה?
הוא אמר בפירוש שהוא משאיר קרקע, העבד הוא לא קרקע. תנא כמה הוא אומר, כיוון שהעבדים הוגשו לקרקעות,
אז לכן יש לו את הדין.
בקיצור, כאן זה בא,
אם כן, אפילו אחד מריבו שלהם, זה כאן כאן כבר לא הגדרה של כלשהו,
אבל בעצם הרעיון של כלשהו.
טוב, גמרנו פרק שלישי.
מה, מה?
הוא חולק על תנקמה.
תנקמה אמר,
אפילו שהוא אמר חוץ מקרקע פלונית,
אז גם כן,
אז הוא לא קנה אלו. ואילו רבי שמעון אומר לא, אמר חוץ מקרקע, העבד הוא לא קרקע.
נכון לי יש לו דין שהוא כמו קרקע.
זאת אומרת, חידושו, הוא חולק על תנקמה,
שהוא טוען, אם הוא בא ואומר חוץ מקרקע,
אז העבד קנה את כל מה שנתנו לו יחד עם עצמו.
רק אם הוא אמר כללית, בלי שהוא ציין מה זה החוץ הזה.
חוץ מאחד מריבו, ריבו זה עשרות אלפים.
טוב, אנחנו ממשיכים הלאה.
אנחנו בדף כ"ב,
כן, אנחנו בדף כ"ב,
נראה כאן את הגמרא.
ובכן,
אנחנו במשנה.
ובכן, בדף כ עמוד ב' במשנה
תקנת עזרא, ידוע שעזרא כאשר בעל הארץ
תיקן עשר תקנות בבא קמא, פרק מרובה, עשר תקנות תיקן עזרא
אחת מהתקנות לתיקון חיזוק התורה אחרי שהיו בגלות בבל, שם נשאו נשים נוחיות, היה צריך תיקונים גדולים
אחת התקנות החשובות
שלא התקיימו, שעם ישראל לא קיבל אותן בסוף
זה תקנת טבילת קרי.
כלומר, הוא אמר, כל אדם שיש בו טומאת קרי, בין אם זה יצא במקרה, בין אם כתוצאה מאישות,
הרי הוא חייב לטבול למעשה מדאורייתא,
אחד כזה לא צריך תקנת עזרה, אסור בתרומה ואסור בקודשים.
טומאת קרי זה טומאה שכל עוד שהוא לא טבל ועבר היום, אסור לו לאכול תרומה אם הוא כהן,
ואסור לו לאכול קודשים.
בא עזרא והוסיף ואמר, מדרבנן,
אני מתקן שכל מי שהיה לו מקרה כזה,
חוץ מאשר דיני תורה,
אני אוסר עליו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל עד שלא יטבול.
אבל אז אין צורך לחכות עד צאת היום,
עד יציאת הכוכבים, אלא ברגע שטבל,
טבל בשתיים בצהריים, מיד יכולתי ישב ללמוד ולהתפלל.
כלומר, יש בזה כולה על העניין הכללי של בעל קרי.
לגבי תומה של תרומה וקודשים וצריך חכות חוץ מהטבילה לחכות לערב שמש,
אבל לגבי זה מספיק הטבילה בעצמה.
אז זה תקנת עזרה,
אבל רוב למעשה בתל תקנת עזרה, חוץ מקהילות ששומרים כמו חסידים שקיבלו על עצמם כהנהגה לא מחייבת, אבל הם מעשה שמקפידים על העניין של טבילת עזרה.
כן, אם כן המשנה באה מדברת על העניין הזה ויש כאן הבחנות
מתי, על מה גזר עזרא, על מה היא לא גזרה.
המשנה הקדושה אומרת,
מסכת ברכות דף כ"ף עמוד ב', בעל קרי מערער בליבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה.
כן,
בעל קרי מערער בליבו,
אז אם כן,
ואינו מברך על קריאת שמע, הכוונה, הנושא כאן קריאת שמע,
הוא מערער בליבו, לא אומר בפיו, כי יש גזירת עזרא,
אז הוא לא יכול להגיד קריאת שמע, אבל מערער בליבו.
מה זה מערער בליבו? מיד הגמרא תדון, ערעור כדיבור או לא כדיבור.
על כל פנים,
המשנה אומרת שקריאת שמע, במקום להגיד קריאת שמע, כיוון שהוא בעל קרי,
מערער בליבו, אבל לא מברך, לא לפניה ולא לאחריה. הרי לברכות קריאת שמע למדנו,
בבוקר יש שתי ברכות לפניה,
יוצר אור ועבר הבא ואחר כך אמת ויציב ובערב יש לנו שתיים לפני השתיים לאחריה את אלו הוא אפילו לא מערער קל וחומר שלא אומר למה כי אסור להתפלל ויקרוא קריאת שמע שלא טבלת אז אם כן עוד מעט נראה למה
מה הסיבה שהחלוקה הזאת למה ברכות לא ועל המזון
במזון יש לנו גם שתי ברכות ברכה לאחריה זה ברכת המזון דאורייתא
כמו שנראה בגמרא, ואכלת ושבעת וברכת, ברכת המזון דאורייתא.
הברכה שלה מוציא לפניה היא דרבנן.
ועל המזון מברך לאחריו, מה פירוש מברך?
לא בפיו.
הכוונה לערעור,
כיוון שהוא חייב בטבילה,
ואינו מברך לפניו אפילו לא בערעור.
אפילו לא בערעור.
רבי יהודה חולק, ואנחנו נסביר את דבריו בגמרא, רבי יהודה אומר, מברך לפניהם ולאחריהם,
כן מברך ברכות קריאת שמע וכן האם קריאת שמע וגם לעניין הדבר השני כן רש"י עוד מעט אני אשמע את השאלות דקה רגע נקרא רש"י בעל קרי מתקנת עזרה ואילך שתיקן טבילה לבעלי קרעין אלה שרואים טומאה שיוצאת מגופם היינו או אפילו במקרה או באישות אדם בעל אשתו אז יש לו טומאת קרי
לעסוק בתורה כדאמרינא בבא קמא פרק מרובה דף
פ״ב מערער קריאת שמע בליבו כשמגיע זמן המקרא ואינו מברך אפילו לא בערעור לא לפניה לא אחריה כיוון שברכות לאו מדאורייתא מחייב
כיוון שהקריאת שמע מנדא אמר שאומר דאורייתא אבל הקריאת שמע היא לא דאורייתא, הברכות של קריאת שמע לא דאורייתא לא הצריכו הרבנן
ועל המזון מברך לאחריו דחיובה דאורייתא הוא
ואינו מברך לפניו שברכה של ברכות הנהנים
דרבנן דלב דאורייתא הוא רב יהודה אומר בגמרא מפרש לה
מה למה רשי אומר אתה לא מפרש אז תעבור הלאה אבל זה דרכו של רשי שלא תגיד רגע
אני עכשיו רוצה להבין את המשפט הזה
אולי יש כאן מחיקה מדפיס אישמית משהו או שאני
אז אני מבין שאם רשי אומר את זה יש בדברי רב יהודה התלבטות מסוימת ונראה את זה בגמרא
מה זה ברכות
ברכות זה עניין של תפילה. ברכות זה יותר עניין של תפילה.
קריאת שמעה זה קריאת שמעה. עניין...
קריאת שמעה זה בעצם תורה, כמו שנראה בגמרא.
גמרא.
כן, שאלות.
איך אתה מפסיק שהוא מברך בירור בבית החברה?
נראה מתוך הגמרא, זה הפשט. כל המפרשים אומרים כך, גם רש"י.
אבל אתה שואל על המזון לברך לאחריו,
איפה אני יודע שזה ערעור?
כי אנחנו אומרים שבעל קרי,
אם מחזיקים כאן מתקנת עזרה, הוא לא יכול לברך בפיו. רק השאלה תישאל,
השאלה תישאל, אם ערעור מותר, אז ערעור זה כדיבור?
אז כמו שמותר לו לערער, מותר לו גם לדבר.
ואם לא כדיבור, אז מה מועיל? אז בשביל מה יערער?
זה אפס.
זה פול גאזה נוטרל.
כן, רצית לשאול משהו? בבקשה.
בסדר, גמרא.
כן.
אז מול זה השתקנה, תקנת איזה חכמים, אז הם בכל זאת...
קריאת שמע כנ"ל.
גם כנ"ל.
כן,
אז בשבע אל תעשה ראינו שיש כוח ביד חכמים לבטל מן התורה בשבע אל תעשה.
כן, זוכרים את העניין הזה?
כלומר,
חכמים לא יכולים לעקור דבר מהתורה בצורה אקטיבית.
להגיד, התורה אומרת לעשות,
התורה אומרת לא לעשות, ואתה כן תעשה.
היא אומרת, אסור להתגלח בית"ר, ואתה כן תתגלח. אסור לך ללשום.
זה פריצה באופן אקטיבי, אבל עם פסיביות.
עכשיו,
התורה אמרה לקרוא קריאת שמע,
אני אומר לך, לא. זה יש להם כוח. כמובן,
זה לא כל אחד,
לא כל אחד יכול,
לעשות את זה, זה סדר מיוחד.
טוב, גמרא.
אמר אבינה,
ממה שהמשנה מדברת על ערעור,
היא אומרת אתה, עזרה תיקן, שאסור להגיד קריאת שמע ותפילה,
בטומאה,
מזה שאמר עזרה את מה שאמר,
זאת אומרת ערעור כדיבור.
דאי סדמה דאי סלקה דעתך. אם יש מילה שלא מבינים אתם יכולים לשאול. אם תעלה על דעתך מחשבה לאו כדיבור דמה, ערעור זה לא כדיבור.
למה מערער?
אז בשביל מה הוא מערער? אם זה כלום,
ערעור זה לא כמו דיבור,
אז מה אתה מעייף אותו?
הוא, אסור לו לקרוא קריאת שמע, שב ואז תעשה, אז גמרנו, אז אפילו לא יערער.
אומרת הגמרא, רגע, אז מה אתה רוצה להגיד?
שערעור רב כדיבור דם, אלא מה, ערעור כדיבור דם אתה רוצה להוכיח.
אז יוציא בשפתיו.
אם ערעור זה כמו דיבור ואתה מאפשר לו לערער וזה כמו דיבור,
אז ממילא הוא עובר על תקנת עזרה, אז תן לו כבר להגיד קריאת שמע, למה לפגוע בדין דורייתא כמו שאתם אומרים?
איפה אנחנו אומרים, אלא מה ירדו? זה יוציא בשפתיו, אומר כדאי שכחן בסיני,
כמו בסיני הרי הם הוציאו בשפתיהם,
אז כל המפרשים אומרים איפה בסיני?
הרי הקדוש ברוך הוא אמר להם עשרת הדיברות,
יש מפרשים רק שתי דיברות ראשונות ושמונה אחרונות לא באה על ידי משה,
כמו שתסתכלו, פירוש הכי יקר, שהוא מביא שיטה שסוברת כל עשרת הדיברות דיברו
מאת השם.
אז מה זה הפיצול?
זה דבר נוסף.
אבל בכל אופן, מה קרה שם? הקדוש ברוך הוא אמר להם,
והם שתקו, אז איפה יש דיבור שם?
אלא שומע כעונה.
יש דין כזה, שאדם יכול לברך ברכת המזון על ידי שמישהו מברך.
אדם שחייב בזה ואתה שומע, אז זה כאילו אמרת.
אז זה הדיבור, אז הוא אומר,
ושמה, ושמה, הרי נשמרו, מישאל תיגשו אל אישה,
מכאן בעצם למד עזרא את התקנת טומאת קרי,
אז אם כן, כדאשכחן בסיני,
אם כן, אל מאירו, אז יוציא בשפתיו.
כדאשכחן,
לא, אז הגמרא, כן,
אומרת הגמרא, זה כבר תירוץ, כן?
זהו. אז אם כן,
אומרת הגמרא, כאן יש באמת
הבט כאן, כדי אשכחן
עיין פני יהושע, כאן אומר הגאות,
כן.
אז אם כן,
עונה הגמרא ואומרת
ש... אז אם כן, זה בעצם ההוכחה.
אז נראה עוד פעם, רבינה אומר, זאת אומרת, ערעור כדיבור, דמי דיסל כתב אלחלף כדיבור.
למה מערער?
אלא מה, ערעור כדיבור?
יוציא בשפתיו, כדי אשכחן בסיני.
אז לכן, הוא אומר, ערעור כדיבור,
זו המחלוקת, זו שיטתו.
ורב חיסדא אמר, הרהור לאו כדיבור.
איך אני מוכיח את זה?
הרהור לאו כדיבור דמי. דאי סלקדתך הרהור זה כמו דיבור.
דמי יוציא בשפתיו.
אם זה כמו דיבור, אז מה אתה עושה... הרי אם מותר לו לערער, אז מותר לו גם לדבר.
אומרת הגמרא, אלא מה אתה רוצה להגיד? אתה רב חיסדא הרהור לאו כדיבור דמי.
למה מערער?
זה פול גזל נוטרל, בשביל מה לערער?
אמר רבי אלעזר להסביר את רב חיסדא כדי שלא יהיו כל העולם עוסקים בו
בקריאת שמע והוא יושב ובטל.
זה לא מתאים, כל בית כנסת הוא בא, יושב ואומר והוא יושב ובטל.
אולי גם אם הוא בבית, כל עם ישראל עכשיו אומר קריאת שמע בבוקר והוא יושב ובטל.
אומרת הגמרא, אם זה בבית הכנסת,
אז מה זה, זה נראה כאילו נגיד אחד באמצע השמונה עשרה והחזן אומר מודים,
כתוב להלכה כמו היום אם אדם אומר שמונה עשרה לא בקצב של החזן והחזן אומר מודים
כל הקהל קורע ואומר מודים דה רבנן והוא ממשיך
אז זה כאילו בעיה, ההלכה אומרת שגם הוא יכרע אבל לא אומר כלום מפני שהוא באמצע שמונה עשרה אז למה הוא קורע? כדי לא לפרוש מהציבור אז גם כאן איך ייתכן שכולם אומרים קבלת עול מלכות שמיים והוא יושב ושותק
אז לכן הוא אומר, זאת אומרת,
כן, לכן אנחנו אומרים שיערער.
זאת אומרת, לא מצד המראית עין, אלא מצד לא שייך לפתור אותו לגמרי.
כי המציאות שכולם עכשיו עוסקים בקבלת עולם אחות שמיים בעניין של קריאת שמע, אז גם הוא צריך להיות שותף.
אומרת הגמרא,
אם ככה,
וניגרוז ופירקה חינא,
אז שיגרוש, יש כאן דברים הגמרא בדף כ"ב אומר שמי שיש לו תרומת קרי אסור לו ללמוד תורה ואסור לו להתפלל אבל פרק דרך ארץ דברי מוסר לא גזר עזרה מסכת דרך ארץ הוא יכול ללמוד זה כאן הכוונה של הגמרא וניגרוס בפרקה אחרינה אז שאם כל העניין שלא יהיה מצב שכולם עוסקים בדברי תורה והוא לא אז ניתן לו אפשרות לערער
בפרק יחינה היינו בעניין של מסכת דרך ארץ
אמר רב אדבר אבא בדבר שהציבור עוסקים בו כיוון שהם עסוקים בעניין כזה חשוב של קבלת עולמחות שמיים אז לכן שיגיד יחד שיערער בדבר שלהם
אז אם כן יש כאן מחלוקת האם יראו כדיבור דב רבינה אומר יראו כדיבור
ולכן הוא מערער.
אז כמו שמצאנו בסיני,
נראה כאן את רש"י כדי להשלים את התמונה,
רש"י אחרון בעמוד שהפרישן מאישה,
דכתיב "אל תגשו אל אישה שלושת ימים ועל פרישה זו שמח עזרה לתקן טבילה לבעלי קרעין קודם שיעסקו בתורה",
דכתיב, זה ספר דברים, חשוב לזכור את זה,
והודעתם לבניך וסמיך ליום אשר עמדת לפני השם אלוקיך בחורב,
כי דאמרינא לקמן בפרקים.
כן?
מה מה?
כן, בוודאי.
האם זה מה שנקרא רק
מי שאומר ידי חובה, מי שאומר אליו כדיבור,
אז בעצם זה רק עניין שלא לפרוש מהציבור, שיעשה משהו.
התוספות כאן, האחרון אומר,
שניים אחרונים, כדי אשכחן בסיני, מה ששאלנו, פירוש: אף על גב דכדיבור דמי לעניין שיצא ידי חובה, מה שהערת מכל מקום,
לאו כדיבור דמי לעניין שיהיה בעל קרי אסור לערער, כדי אשכחן בסיני,
דהיה שם דיבור והיו צריכים לטבול,
ואף על פי שהיו שותקים שומע כעונה.
זהו.
כן, שמע, היא שואלת כאן והיא עונה? כן.
היא מכוון, כל דבר, כל דבר בתורה.
יש כללים שאומרים, אדם שרוצה לצאת ידי חובה, יכול השני קידוש,
או ברכת המזון, שזה דהורייתא או קריאת שמע,
יכול, שומע כעונה. גם קבלת עול מלכות שמע?
מה? גם קבלת עול מלכות שמע? לכאורה, לכאורה, אם הוא מתכוון.
יכול, הוא צריך לכסות את פניו, שלא יראה, לעשות תנועה של זה,
אבל הוא יכול לצאת ידי חובה, שומע כעונה.
זה יסוד מוסד.
אבל לא כל דבר שלוחו של אדם כמותו.
שלוחו של, אני גולש כאן לנושא נוסף.
כידוע שאם אחד בבוקר עסוק, הוא אומר לשני, קח משכורת, תניח בשבילי תפילין.
הוא לא יכול. למה? זה מצוות שבגופו.
זאת אומרת, יש להפריד, יש מצוות שיכול לעשות במקומי, לקדש אישה,
שלוחו של אדם כמותו,
אבל יש דברים שמוטל על הגוף עצמו,
לא שייך,
לא שייך לעשות בזה.
אבל כאן זה כבר קומה נוספת של שומע כעונה.
אולי נזכיר איזה חידוש יפה בהמשך הדרך.
המשנה מדברת לגבי המשנה הבאה נראית זה קטן שמוציא ידי חובה את אביו.
אז תלוי, זה בקי או לא בקי זה כשזה שצריך להוציא אותו חייב רק מדרבנן.
כן, אבל נגיד אם היה מקובל בהרבה מקומות ברכת המזון,
העם מזמן מברך בקול, כולם שומעים,
לא מברכים איתו.
היום נוהגים לברך איתו, יכול לברך.
קידוש, למען דאמר דאורייתא, הרי מחלוקת, קידוש,
קידוש זה דאורייתא בשבת,
אבל יש אומרים יוצאים ידי חובה בדיבור.
כשאתה בא לקדש על היין זה כבר רק דרבנן,
אבל יש אומרים לא,
הקידוש ביין הוא דאורייתא.
אז הוא מוציא אותנו ידי חובה, הוא אומר את הקידוש, אתה לא אומר איתו את הקידוש.
מה אם מצוות צריכות כוונה? צריך כוונה, לצאת ידי חובה, זה הכוונה, זה להלכה, מצוות צריכות כוונה, כוונת המצווה, אתה מתכוון לצאת, אדרבה, הכוונה זה בהחשבה.
טוב, נתקדם ברשותכם, התוספות האחרון, ורב חיזדה אמר לאו כדיבור דמי,
רב חיזדה פירש להלכה, סליחה, רבנו חננאל פסק במחלוקת הזאת, ערעור כדיבור או לאו כדיבור,
אז הוא פסק כמו רב חיזדה שערעור לאו כדיבור דמי,
למה?
כי ממהלך הגמרא מדי תרצי רב עדה ורבי אלעזר למלתי שמע מינא כבתי קיימא, ולא יצא בקריאת שמע בערעור.
כן?
כלומר, הוא מסיק מסקנה ממהלך הגמרא אחר כך,
שעוסקים יותר בדברי רב חיזא.
לפעמים יש טעות אופטית, מי שלא מכיר גמרא.
כשאתה לומד גמרא ואתה רואה המון קושיות על דעה מסוימת, אתה אומר, אה, אם יש כל כך הרבה קושיות עליו,
כנראה שזו דעה לא מקובלת.
אבל זה הפוך, אומר התוספות.
על מי שמטרידים אותו זה סימן שהוא הכתובת הנכונה.
מה זה?
זה סוד למה שהוא אומר כאן? כן, כן. זה תמיד נכון? בדרך כלל, בדרך כלל התוספות כאן אומרות, זה מה שהוא אומר.
זה לא חד משמעי, אבל בדרך כלל, ככה המהלך, מה?
ההלכה אומר דווקא יראו כדיבור. זה מחלוקת בפוסקים בין הראשונים,
ערעור כדי סוגיה ארוכה.
כן, כן, כן.
הוא מציין כאן את ה...
תשימו לב, יש כאן סתירה. מצד אחד הוא אומר על ערעור כדיבור עוד קטניות, ואחר כך הרב חיסדא אמר ערעור לאו כדיבור עוד כף.
אז דרך אגב, לפי זה יודעים את פסיקת ההלכה.
איך אמר הרב, באו אליו שניים לדון, אחד בא ואומר, אתה צודק, השני אמר,
תאמין לי שאתה צודק. הרבנית נכנסה אחר כך, אמרה
בעלי היקר, איך יכול להיות שחור ולבן?
גם את צודקת.
לפעמים יש מצבים שזה חילוקים. בעניין מסוים אתה צודק.
זה לא חד משמעי. בעניין אחר... טוב, הלאה.
זה נכון.
יש שאלות? לא. אנחנו ממשיכים.
שואלת הגמרא
לא אמרתי איך מזה שהם שמרו יותר את הדיבר, זה עניין ששומע כעונה.
אבל אם שני אנשים חייבים לשמוע,
אז הם נותנים יותר את הדיברות.
זה זמן שהם קיבלו, מה היה? אני חושב שהיה לו משהו שצריך כדי להשמיע לאוזניהם אבל אם לא גם איתה מטרפוגיה אז אם הוא בעל קרי הוא עושה משהו הוא צריך לעשות מה שיכול
אז הוא כנראה לא יכול להגיד בפיל, אבל... לערער.
למה לא?
מי?
מי יכול? לא הבנתי.
הוא ברקרי, כן? -כן. -אז הוא לא יכול להוציא מפיל, כן? לא קורא קריאה שימם בפיל. נכון.
אבל זה שני דברים נפרדים, גם בזמן של קריאה וגם בזמן של כוונה.
אז הוא כנראה, הוא רק מקריאה פתור, רק מקריאה לא יכול.
לא, זה מה שהוא אומר.
אם אתה אומר ערעור כדיבור דמי,
אז לכאורה עזרה אסר לקרוא, אז איך הוא מערער אם ערעור כדיבור?
אז זה אותו דבר, אם ערעור כדיבור,
זו השאלה שמתנסחת כאן,
אז לא צריך ספול גז.
עכשיו לגבי השאלה שאתה שואל, ישראל,
אז מה אתה שואל כאן? אתה אומר, כתוב אצלנו בגמרא,
כדי אשכחן בסיני, כן?
אז רש"י אומר, כמו שהוא ציווה אותם לפרוש מאישה,
אל תיגשו לאישה
ועל זה בעצם שמח עזרה ותיקן.
אז אם כן,
אז מה הוא עשה? מה רואים משם?
שהוא לקח את הדגם ממתן תורה. במתן תורה מה היה הדגם? שדיברו ולא ערערו.
כלומר,
זאת אומרת, שמה דיבור כי שומע כעונה.
זה נקרא דיבור.
כלומר, הדגם של תורה היה כשהציבור למעשה דיבר
ועל זה אנחנו אומרים ש"אל תגשו אלישע".
המעמד של עם ישראל בהר סיני זה כאילו הם דיברו.
וכשלקח עזרא את הדגם הוא לקח את זה מהר סיני, ובהר סיני האיסור של תורה לטבול אל טומאת קרי היה רק על דיבור ולא על ערעור.
כי למעשה הם דיברו, כמו שטוסות אומר.
טוב, נראה את הגמרא עליו.
שואלת הגמרא,
והרי תפילה, כשאנחנו מדברים תפילה צריך להפריד, זה שמונה עשרה.
התפילה מורכבת מפסוקי דה זמרה,
כן?
התפילה מורכבת פסוקי דה זמרה מקריאת שמע וברכותיה משמונה עשרה. מרכז שמדברים תפילה זה שמונה עשרה. נדבר היום תפילה דאורייתא דרבנן, מה בדיוק?
כן, יש כאן גם מקום, עוד אחד, ברוך אתה אדוני וחבר הכנסת כהן.
שואלת הגמרא,
והרי תפילה שמונה עשרה זה דבר שהציבור עסוקים בו,
הותנען, למד הוא במשנה, היה עומד בתפילה, משנה נלמד את זה בדף כ"ב, בעוד דף,
היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי,
לא יפסיק,
אלא יקצר, יעשה תקציר של כל ברכה מהברכות האמצעיות,
אז זה מה שהוא עושה. טעם הדעתכי, למה הוא לא מפסיק כי הוא התחיל את שמונה עשרה?
לכן אנחנו אומרים לו, אדוני,
אתה במצב, בדיעבד, נותנים לך את הפתרון הזה.
אבל מה יהיה?
הוא עומד להתפלל שמונה עשרה, והוא נזכר, רגע, מה אני הולך להתפלל?
הרי אני לא טבלתי.
הלא אתחיל, משמע לא יתחיל.
למה לא יתחיל?
הרי כולם עומדים שמונה עשרה, ואתה אומר,
שיעסוק בדבר שהציבור עוסק בו,
שיערער בשמונה עשרה יחד עם הציבור. אם כל הסיבה שבקריאת שמע אתה אומר, הרהור הוא לא כדיבור,
ולמה אתה אומר לו לערער בקריאת שמע?
מפני שהציבור עוסקים בו.
אז בתפילה גם כן יהיה אותו דבר.
אם הוא לא התחיל, נגיד לו, תעמוד יחד עם כולם ותערער בשמונה עשרה, כמו שראינו בקריאת שמע.
הרי לכאורה עונה הגמרא ואומרת,
שאני תפילה דלית בה מלכות שמיים,
כי אין ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם. בקריאת שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.
אלוקינו זה מלכות,
כל העניין של קבלת עול מלכות שמיים.
תפילה אין בה קבלת עול מלכות שמיים, לכן הפרישה מהציבור
היא כאשר יש בזה שני מוטיבים: א', הציבור עוסק בתפילה, ב',
הוא עוסק בדבר חשוב כמו עול מלכות שמיים.
שאני תפילה דלית בה מלכות שמיים, לכן אין צורך שהוא יעסוק בתפילה בערעור בזמן שהציבור אומר. מה שאין כן קריאת שמע,
יש בה קבלת הון מלכות שמיים,
אז חשוב שגם בעל קרי יעסוק בזמן שהציבור בעניין הזה.
אמרנו, למה שאמרת, מודים, למה צריך לעזור? נגיע למודים, זה בהמשך הדף,
אז לא נתעכב כי הזמן כבר,
אנחנו צריכים להיכנס,
אחרת אנחנו נעשה לא בתרז' תרפ' אלא אולי תרפ"א.
אל תרפ"א.
האמת היא שצריך להתעכב על כל מה שאתם שואלים נכון.
הלאה, שואל, אומרת הגמרא, והרי ברכת המזון לאחריו. שואלת הגמרא,
רגע,
ברכת המזון זה אחרי האוכל,
ושם אין מלכות שמים. ברוך אתה ה' אלוקינו,
לכאורה יש שמה,
אבל אין קבלת מלכות שמים כמו בקריאת שמע.
שואלת הגמרא, והרי ברכת המזון לאחריו.
נכון שאתם יכולים לצעוק שזה דאורייתא, רגע,
כרגע באים בהבחנה שיש בזה קבלת הון מלכות שמיים.
הרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמיים,
ובכל זאת למדנו במשנה על המזון מי שהוא בלקרי מברך לאחריו.
מה זה מברך? מערער, ואינו מברך לפניו.
ואם הטעם שהצריכו
לערער בקריאת שמע זה כדי שיעשו קבלת הון מלכות שמיים, אז למה חייבו אותו בברכת המזון?
הרי אין בה קבלת עול מחוץ שמיים.
אז לכן הגמרא חוזרת בה מהתירוצים הקודמים ומחלקת בין קריאת שמע וברכת המזון שבהם מערער לבין תפילה שלא מערער חילוק אחר, לא כמו שחילקנו עד עכשיו,
אלא חילוק קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ולכן בלקרי צריך לערער בהם.
קשה לעקור, כמו שאתם אמרתם, איך חכמים באים ועוקרים דבר מהתורה, השם אומר לקרוא קריאת שמע,
לברר ברכת המזון אז נכון יש כוח ביד חכמים בשבע אל תעשה אבל כמה שאפשר נוריד פחות מהאגרסיביות של העקירה אז תערער אבל תפילה שזה רק מצווה דה רבנן לא חייבו בעל קרי לערער
זה הגמרא מביאה כאן את התירוץ אלא קריאת שמע ברכת המזון דאורייתא ותפילה זה רק מדה רבנן
תפילה, נגיד כאן כמה מילים,
הרמב״ם אומר שמצוות תפילה דאורייתא,
אבל גם הרמב״ם מודה,
תפילה הכוונה לא לזמן ולא הנוסח דאורייתא, רק המצווה, כתוב לעובדו בכל לבבכם, איזו עבודה שבא לב,
תפילה ביום,
פעם אחת ביום מדאורייתא.
והנוסח,
כל נוסח שאתה אומר,
אתה מזכיר שבח השם, מבקש ומודל השם, בנוסח הקצר ביותר שאתה יכול לצטט ידי חובה.
אז גם לרמב״ם כל החיוב הוא רק לעניין של...
עכשיו,
רוב הפוסקים, הרמב״ן,
הרמב״ן טוען שאין מצוות עשה דאורייתא.
כן?
אין מצוות תפילה, אין בה מצוות עשה. הדבר היחידי שיש בה מצוות עשה, כשיש צרה שעומדים להתפלל.
אז אם כן, כמובן,
כל התירוץ של הגמרא כאן מדבר על מאן דאמר שקריאת שמע דאורייתא.
אתם תתפלאו, זה פשוט לכולנו.
אתה אומר, ואהבת את השם, קריאת שמע דאורייתא, אבל יש שיטה מיוחדת.
רב יהודה, נראה את זה בהמשך,
הוא טוען, קריאת שמע היא לא דאורייתא.
אז מה זה בשורבך ובקומיך,
כל מה שדיברנו בפרקים הקודמים?
זה תלמוד תורה.
אבל נגיע.
כן, זאת אומרת, שוב פעם, אז מה יש מזה דאורייתא?
אבל ערעור לאף כדיבור דמאים, אנחנו הולכים כמנדאמר.
תעשה כל מה שאתה יכול.
השתתפות עם הציבור,
איזו הפנמה פנימית של הדבר,
כן?
זאת אומרת, אז חוזרים ממה שאמרנו בגמרא,
שבעל כרים מערער מפני שהציבור עסוקים בו,
כן? כי למשל ברכת המזון בדרך כלל היא ביחיד, אתה לא בציבור.
אדם אוכל בבית, לעיתים רחוקות בחתונה הוא אוכל בציבור.
טוב, נלך הלאה.
אומרת הגמרא,
אמרנו ברכת המזון היא מהתורה,
אז הגמרא באה ואומרת,
יש כלל,
זה גם מלמד אותנו, אל תקבל את הדברים תורה מסיני, הרב אמר ככה,
כל דבר מניין לך, תראה לי בפסוק, תראה לי שם,
בדף היומי אני לא יכול לשרת אתכם,
לא הכל אני גם יודע,
אבל בעיקרון,
כל דבר צריך בדיקה, תביא ספר.
כן, הרב הנזיר נפטר לפני כ"ח,
שלושים שנה לפטירתו, כ"ח אב יואי יורציץ שלו, כל השיעור שהוא היה נותן,
כל מילה שהוא היה אומר, היה מוציא ספר ומורה,
מאיפה הוא לוקח את זה? אין דבר כזה להגיד.
צריך לראות בפנים.
ככה גדולי ישראל היו עושים.
אומרת הגמרא, אמר רב יהודה, מניין לברכת המזון לאחריה מן התורה,
שנאמר ואכלת ושבעת וברכת?
מניין לברכת התורה לפניה מהתורה?
גם ברכת התורה,
הגמרא כאן סוברת שהיא דאורה, הייתה נפקא מינא ספק ברכות ועוד,
שנאמר,
כאשר סוף ספר דברים משה רבנו בא לפתוח את דברי השירה ואין שירה אלא תורה,
הוא אומר, כי שם השם אקרא,
אני הולך להגיד את השירה,
אני פתח בשם השם בברכה, אבו גודל אלוהינו אתם תנו אמן,
זה הפירוש הפשוט, יש מפרשים אחרת,
כן? אבו גודל אלוהינו תנו אמן.
אז אם כן, הנה לנו שמשה רבינו כשאמר את השירה במרכאות כפולות, שזה הכוונה לכל התורה,
כתבו לכם את השירה הזאת,
אז אמר ברכה, ברכת התורה, אתם תנו אמן.
יופי, אז ברכת התורה היא דאורייתא.
ולכן אמר רבי יוחנן,
למדנו ברכת התורה לאחריה,
סליחה,
אז עכשיו בא רבי יוחנן ואומר,
אני רוצה ללמוד בקל וחומר זה מידה שהתורה נדרשת בהם, שיהפך לדאורייתא,
שגם הברכה המוציא היא גם דאורייתא,
וגם ברכת
הברכה של התורה אחרי קריאת התורה היא גם דאורייתא.
הרי יש לנו בברכת המזון דבר ברור שהוא דאורייתא ברכת המזון,
ויש לנו ברכה לפניה המוציא שהיא ברכת הנהנים.
אומר רבי יוחנן, אני רוצה לומר שגם במזון הברכה לפני היא דאורייתא, מדין קל וחומר.
ואני רוצה לומר שגם בברכת התורה ברכה של האחריה דאורייתא מדין קל וחומר מה זה קל וחומר? הדן דן מעצמו זה מידע שאדם יכול בלי רבותיו אם יש קל וחמור הוא יכול ללמוד אחד מהשני מה הלימוד?
למעשה לא מקבלים את רבי יוחנן אמר רבי יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה כי לאחריה לא כתוב בתורה מה שמצאנו אצל משה זה לפני לימוד התורה
למדנו ברכת התורה לאחריה מברכת המזון מקל וחומר
וברכת המזון לפניה שזה המוציא נלמד בקל וחומר שזה דורייתא מברכת התורה מקל וחומר והוא מפרש את דבריו ברכת התורה לאחריה מברכת המזון מקל וחומר ומה מזון שאין טעון לפניו הוא לא מפורש בתורה שצר ברכה לפניו בכל אופן טעון לאחריו
כתוב ואכלת ושרתה ורחת תורה שזה דבר חשוב רוחני שטעונה לפניה אינו כתוב כי שם השם יקרא כמו שראינו קודם אינו דין שטעונה לאחריה
עכשיו הלימוד השני הוא לומד את הקל וחומר בשני כיוונים ישר והפוך וברכת המזון לפניה שאנחנו יודעים שזה דרבנן הוא רוצה להגיד זה דאורייתא נלמד בקל וחומר מברכת התורה מקל וחומר הוא מת
התורה שאינה תאונה לאחריה,
כי שם השם אקרא אבו גודל אלוהינו לפני הלימוד.
אז בכל אופן בתורה מפורש, לפניה התאונה,
לפניה הברכה,
כמו שאמרנו, כי שם השם אקרא,
מזון שמצאנו בתורה שהוא טעון ברכה לאחריו,
אינו דין שטעון לפניו.
כן, זה הקל וחומר, אז זה צריך בירור איפה כאן הקל והחמור,
הנקודות,
כי לפי התירוץ נראה כאן את הקל והחמור שהולך ומתבטל.
אומרת הגמרא, לא,
שני הלימודים שאתה הבאת לנו, לעשות מין קל וחומר כזה,
אנחנו פורחים אותו, כי קל וחומר זה לימוד מצד אחד קל,
כל אחד יכול להגיד דבר של קל וחומר,
אבל כמידת קלותו בלימוד, מידת קלותו בפרחה.
אפשר, פרחה כל די הוא פורח אותו, היא קלה מפרח.
מה למזון שכן נהנה?
לכן מברך אחריו.
כלומר, יש כאן רעיון.
כשאדם אכל ושבע הוא מרגיש את זה טוב מאוד בגופו
בתורה זה בדיוק ההפך דרך אגב
למד את הדף ואומר רגע נגמר הזמן כל כך מהר, מה קרה כאן?
כבר דופקים בדלת מנחה
זאת אומרת במזון יש הנאה של הגוף, הסתפק, אבל איך אומרים? יוסיף דעת יוסיף מכרוב, אומר שלמה
אולי זה הרעיון
אבל זה לא הנאה גופנית, מוחשית
אני אומר, המפרשים אומרים שבתורה יש... ההנאה היא הצמאון, הכאב הזה, שאתה לא יכול להמשיך הלאה, זה...
אנשים מסתירים. באוכל להתמלט, אתה לא יכול לחול יותר.
האוכל...
כן.
אז אי כאן, מה למזון שכן נהנה גופו, לכן הוא מברך אחריו?
מה שאין כן תורה, אין בזה הנאה גופנית, יש הנאה רוחנית.
אז עכשיו,
אתה רוצה ללמוד ברכה על המזון לפניו מברכת התורה, אפשר להגיד שבירה אחרת.
אומה לתורה שכן לחיי העולם הבא,
לכן מברכים לפניה.
מה שאין כן מזון,
שהיא לא מביאה לחיי העולם הבא,
לכן אולי לא נברך לפניה.
ואפשר גם להוכיח מהמשנה שלנו שבאמת ברכת המוציא היא לא מהתורה,
ואות נען על המזון מברך לה אחריו,
ואינו מברך לפניו. מה אמרנו? מברך מערער. בעל קרי, מערער לפניו ולא מערער אחריו.
ואמרנו,
המסקנה שהגענו אחר הדיון,
שזה דאורייתא וזה דרבנן.
אם כן,
איך רבי יוחנן יבוא למסקנה בניגוד לדיוק מהמשנה שלנו, הוא בסך הכל המורה.
טיופתא דרבי יוחנן, טיופתא דאג טיופתא.
באמת,
שני הלימודים הקל וחומרים של רבי יוחנן נופלים,
והמסקנה הראשונית ברכת המזון דאורייתא, ברכת המזון שאחרי המזון דאורייתא וברכת התורה שלפני התורה דאורייתא
ובשניהם הברכה שנהייה היא דרבנן.
מה להלכה נראה, נשתדל לזה.
למה?
כשאתה גומר ללמוד השון נתן לנו תורת אמת את היעולמות.
כשאדם קורא,
אז יש...
בקריאה בציבור אתה אומר קריאה, לימוד אדם,
שאדם לומד ביחידות, אין ברכה לאחריה.
טוב, אבל לפחות אנחנו יודעים שמדאורייתא יש חיוב לאחריו. בציבור יש תקנה של דרבנן.
כן.
יש מחלוקת, דרך אגב, האם כשאומרים ברכת התורה דאורייתא, זה רק כשאדם לומד תורה פרטית, אבל כשהוא בציבור,
תקנת הברכה
היא דרבנן,
כבוד הציבור, כבוד התורה. -מה זאת אומרת, גידר?
כי בעצם בירכת בבוקר ברכת התורה, אתה מברך, אתה עולה לתורה
ויש אומרים לא ההפך, שברכת התורה בציבור היא הברכה העיקרית
הוא מוציא את הכתבות
זה היה לכאורה, לכאורה כן
אם הוא מכוון, הוא מכוון לצאת ידי חובת לימוד תורה אבל בדרך כלל אם אדם לא בירך ברכת התורה בבוקר ואמר האהבה הרבה נתקע
כי אהבה רבה ותן בלבנו היא תחליף לברכת התורה. לכן צריכים להקפיד להגיד ברכת התורה לפני שאתה מתחיל להתפלל, כי אחרת אתה נכנס לספק גדול מאוד
שיצאת ידי חובה.
ראינו את זה בדפים הקודמים.
הלאה, אומרת הגמרא,
מתחילים כאן עניין נוסף.
כיוון שדיברנו על דאורייתא דרבנן,
אחד הנפקא מינות ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לכולא.
אז אם אתה מגדיר את קריאת שמע דאורייתא,
אז אם יש לך ספק,
אתה חוזר.
אם אתה מגדיר אותו כדרבנן, אתה לא חוזר.
אם אתה אומר תפילה דרבנן, הספק לא חוזר.
יש לנו פתרון של תפילת נדבה, על כך נדבר.
אמר רב יהודה,
ספק קרה קריאת שמע, ספק לא קרה,
אינו חוזר וקורא.
ספק אמר אמת ויציב, ספק לא אמר, חוזר ואומר אמת ויציב.
הופך לנו את כל החשיבה, קריאת שמע דאורייתא,
אז בספק לא חוזר. אמת ויציב?
מה זה אמת ויציב?
ברכות שאחר קריאת שמע חוזר?
שואלת הגמרא, מה איתה?
מה אתה אומר כאן? מה הטעם?
עונה הגמרא, קריאת שמע דרבנן.
ואם יש ספק קיימת דרבנן,
אז הולכים לאט לקולה.
אמת ויציב דאורייתא.
הוא קריאת שמע דרבנן, שיטת רבי יהודה כמו שנראה.
אומרת הגמרא, מה אמת ויציב דאורייתא? התוכן המרכזי של אמת יציב,
זכרון יציאת מצרים,
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים.
שואלת הגמרא,
מה טיב רבי יוסף, מה שמעתי ממך?
קריאת שמע דרבנן?
מה תעשה עם כל המילים בשורבך ובקומיך בשתי פרשיות קריאת שמע?
והיו הדברים האלה, כן, כתוב שמה,
שבטך בביתך ולכתך בדרך שרובך ובקומיך, והיו הדברים האלה
בשרובך ובקומיך, זה מדבר על העניין הפרשה הזאת, אומר לו,
אמר לה, ההוא בדברי תורה,
זה לא מדבר על קריאת שמע,
דיברת בם, הכוונה בדברי תורה ולא עניין זה,
כן,
לכן בספק דרמנו הולכים.
אומרת הגמרא,
מטיב רבי יוסף, שאומרה מקומך, אמר לאבייה, ההוא בדברי תורה, כתיב.
לכן בספק קרא קריאת שמע, לא חוזר וקורא.
אומרת הגמרא, שואלת הגמרא, איך אתה אומר חידוש פצצה,
קריאת שמע דה רבנן?
נאן, בעל קרי מערער בליבו ואינו מברך לא לפניה ולא אחריה.
אז בואו ננתח למה רק את קריאת שמע הוא מערער,
ועל הברכות שלפני קריאת שמע ואחריה הוא לא מערער,
ועל המזון מברך לאחריו בערעור, ולא מברך את המויצי בערעור.
דיבור לא שייך, הוא בעל קרי,
יש זירת עזרה.
ואישה אלקדאיתך אמת ויציב דאורייתא.
אם אתה ממקד,
כאן הוא שואל יותר על אמת ויציב היא דאורייתא,
לברוך ואחריה.
אז כשם שמערערים בקריאת שמע,
אז ודאי שבאמת ויציב,
שיערער?
אומרת הגמרא, מה איתם המברך?
למה אתה חושב שבאמת יגיד אמת ויציב כי זה דאורייתא?
אם משום יציאת מצרים שמוזכר בה, האדכר ליה בקריאת שמע?
הרי כבר ערער בקריאת שמע,
אז לא צריך עוד פעם לערער בקריאת שמע פרשה שלישית,
ויאמר השם אל משה,
זה תוכן שלו, אחד התכנים זה יציאת מצרים.
אשר אני יהיה השם אלוקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ולהיותכם לאלוקים.
אז אם כן,
אם כן יש לנו את זה, אומרת הגמרא, אני לא מבין.
אתה טוען שקריאת שמע דה רבנן,
פתאום אתה מכניס שבקריאת שמע יש,
אז איפה העיקר של המצווה באמת ויציב? כי אתה אומר זה דאורייתא.
אז בוא נגיד
שאדם בלכרי יכוון רק באמת ויציב, כי זה העיקר,
ולא יצטרך לכוון בקריאת שמע.
אם זה דה רבנן,
אז כל מה שאתה מערער בקריאת שמע זה בגלל יציאת מצרים,
אז תערער בזה.
אומר כאן סברה נוספת.
ונימה הא ולא ליבה יהא,
אומרת הגמרא,
קריאת שמע עדיפה שיש בה תרתי, דאית בה תרתי, יש בה גם זיכרון יציאת מצרים,
יש בה גם קבלת עולמל חוץ שמיים.
הוא בא בסעיף השני,
כי הוא הבין שהוא יכול להגיד לו כי בקריאת שמע יש גם יציאת מצרים.
זה לא בגלל קריאת שמע, אז תגיד, אתה תקשה, אז יגיד פרשה שלישית לבד.
כן, אבל כיוון שזה בא תמיד יחד, אז אמרו לו לערער.
כלומר, הוא הבין שאם הוא יתחיל איתו עם קריאת שמע, הוא יגיד לו,
קריאת שמע זה בגלל שיש שם יציאת מצרים,
ולכן מערער.
נכון.
אז זאת אומרת, מזה שתפילה לא בקריאת שמע, כן. פה הוא חוזר מולי לבד. הוא מתמקד דווקא על האמת ויעציב. הוא אומר, אתה,
אתה, בוא נעזוב רגע את קריאת שמע, האמת היא יציב, אם כך, אז למה בכלל, קריאת שמע דה רבנן, אז למה באמת יערער בקריאת שמע?
כי הוא הבין שאם הוא יתחיל בקריאת שמע, הוא יגיד, לא, קריאת שמע דה רבנן, אבל זה שיש שם אז קראת יציאת מצרים, זה בגלל זה הוא מערער.
הוא אומר לו, אבל אם העיקר באמת ויציב שיערער שם,
הוא עקף אותו במהלך כדי לחסוך את כל הדרך.
טוב, אומרת הגמרא,
או קריאת שמע עדיפה דאית באתרתי, קריאת שמע עדיפה שיש בה שתיים,
כן.
מה זה?
אל מלך נאמרנו מתבלל עם הציבור, אז הוא לא צריך לערער.
אתה מדבר ביחידות?
כן. כן, אולי כן. כדי להשלים רמ"ח תיבות, כן.
טוב, הלאה.
שאלה מעניינת.
כי אולי זה תפילה, זה חלק.
טוב.
כל אמן זה הלך... נכון, נכון, נכון.
אבל השאלה אם מותר לו לענות אמן.
טוב,
אומרת הגמרא,
רבי אלעזר, מה פתאום ראינו כאן, רב יהודה אומר שספק קריאת שמע זה דרבנן ולא קורה? ורבי אלעזר אמר,
ספק קריאת... סליחה,
רב יהודה טוען שקריאת שמע זה דאורייתא.
רבי אלעזר אומר, ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא,
חוזר וקורא.
אה, יוצא, סליחה, סליחה. רבי יהודה אומר, ספק קריאת שמע היא דה רבנן,
ורבי אלעזר טוען שזה דאורייתא. אז הוא חולק על רבי יהודה, הוא אומר,
רבי אלעזר אמר,
ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא, חוזר וקורא קריאת שמע.
למה? כי קריאת שמע דאורייתא.
ספק התפלל, ספק לא התפלל, לא חוזר ומתפלל. למה?
מפני שהחיוב להתפלל הוא דרבנן, באמת הרמב״ן במצוות עשה יש לו ספר המצוות
שהשלמות למצוות שהרמב״ם לא מנע, ספר המצוות של הרמב״ן,
מצוות עשה ה', הוא אומר,
הרמב״ם אומר שמצוות עשה עת של תפילה היא דאורייתא ואני חולק עליו, אחד ההוכחות זה הגמרא הזאת,
הוא אומר הנה כתוב כאן מפורש שלמה לא חוזר מפני שתפילה היא לא דאורייתא
וכל המגילת אסתר מגן שם
יש אחד הנושאי כלים, המגילה ארץ אסתר מגן על הרמב״ם ליישב אותו. טוב,
ורבי יוחנן אמר,
ולוואי,
אז אם כן רבי אלעזר אומר בתפילה אנחנו לא חוזרים, בא רבי יוחנן,
הוא אומר בספק יתפלל,
אז כן יתפלל.
למרות שחובה תפילה רק מדי רבנן, לוואי שיתפלל כל אדם כל היום כולו.
הרי תפילה זה בקשת רחמים ותחנונים,
אפילו אם יתפלל,
יש תמיד קשר עם הקדוש ברוך הוא רצוי, לכן אם יסתפק חייב לחזור להתפלל. מה?
התקנה,
הוא יסביר שהתקנה של הברכות היא על הבסיס הזה שהלוואי שיתפלל כל היום כולו.
כן, אז תפילת נדבה יש מרכיב בה שיחדש בה,
יש כאן הרבה מרכיבים.
רבי יוחנן, הוא חולק, רבי יוחנן באמת חולק על רבי אלעזר.
הוא אומר, וספק יתפלל כן יקרא.
ואמר רבי יהודה, אמר שמואל, היה עומד בתפילה
ונזכר שהתפלל, פוסק אפילו באמצע ברכה, כן?
אז לכאורה משמואל נראה שהוא חולק על רבי יוחנן,
כן?
אז אם כן, אומרת הגמרא,
ונזכר שהתפלל, פוסק ואפילו באמצע ברכה.
אומרת הגמרא, איני,
איך אתה אומר שבאמת פוסק באמצע ברכה?
יש דין כזה, אני אגיד הקדמה לקטע הבא קצר.
בעצם בשבת מתפללים שבע ברכות כל תפילה ביום חול שמונה עשרה שהם תשע עשרה, הוסיפו למלשיני.
למה בשבת רק שבע?
כתוב בכבוד השבת.
זה אחד הדברים המטמיעים. תפילת שבת היא הכי ארוכה.
אז לא, אז אמרו, טוב, אל תאריך יותר מדי.
אנשים רוצים להגיע לסעודת שבת, שבע ברכות, שלוש לפניה, שלוש אחריה, כיום חול, ואחד, ברכת השבת, כן,
מוסיפים כמה עניינים, אשמח משה, אתה אחד, אז עכשיו ככה.
בעצם היה צריך להתפלל גם ביום שבת את שמונה עשרה, תשע עשרה ברכות. על החז"ל ריחמו עלינו, עשו תקנן.
אז בעצם תפילת שבת שייכת בעניין של תשע עשרה ברכות.
רק משום סעיף של נוחיות הקלו עלינו. הוא משום אסור להתברך על צרכן בשביל זה. כן, אז יכול להיות שלכאורה משמע מכאן שכיוון שהוא ממשיך בקשות מיוחדות אבל בקשות כלליות שהתנסחו בצורה קבועה זה היה אפשר אלמלא העניין של הזמן.
אז שואלת הגמרא הנה מה אתה אומר שאם התחיל אמצע תפילה אז הוא לא מפסיק?
בוא נראה מה קורה בשבת.
ואמר רב נחמן, אני הקדמתי כבר את התשובה על השאלה, אבל מיד תראו.
ואמר רב נחמן, כי אבינן בי רמבה בר אבוה, כשהיינו בבית מדרשו של רמבה בר אבוה,
באן מיני, שאלנו אותו שאלה, הני בני בי רב,
אותם תלמידי חכמים, דתאו אומת קרי דחול בשבת, אמרו, האל הקדוש שאתה חונן לאדם דת ומלמד אנוש,
זרמו כמו ביום חול.
למה תלמידי חכמים? בטח הם חשבו על התוספות.
אתמול נסעתי טרמפ אחד ואחד.
אז הנהג, דיברנו דברי תורה, הנהג הגיע במקום, לא צריך רגע, חפץ חיים, הגיע דרך אמנה, הוא אומר, איפה אני נמצא?
אז זה היסיח דעתו, אומרים, אל, איך כתוב, אל תגזום בדרך,
כן,
בקיצור, אז הוא אומר, ואמר רב, כנראה לכן אומרים כאן בני בי רב,
ואמר הרב נחק, אבינה בי רבא ברבוע, שהיינו בבית המדרש של רב ברבוע,
שאלנו אותו, שאלו אותו אותם בני בי רב, ותאום עד כרי דחול בשבת,
מהו שיגמרו? ואמר להם, גומרים כל אותה ברכה,
ואחר כך חוזרים, אתה קידשת, תלוי באיזה תפילה.
דרך אגב, בשבת כל תפילה מתחלפת. ביום טוב, אותה תפילה אתה בחרתנו.
טוב, לא זה הזמן עכשיו לעמוד על זה,
אבל בעיקרון הוא גומר את הברכה הזאת, לא אומרים לו תפסיק.
אז אם כן,
מי שטעה לא מפסיק את הברכה באמצע,
אז למה שמואל אומר שפוסק אפילו באמצע?
עונה הגמרא ואומרת,
אחי אשתא,
כמו שהסברתי קודם, אה טעם לגבי מי שטועה בשבת,
גברא בר חיוב ההוא.
בעצם גם בשבת היה צריך לברך את כל ברכות האמצעיות,
כן?
היה כמו נגיד כמו בראש חודש שמתפללים שחרית
שחרית בראש חודש תפילה רגילה רק מוסף גם בשבת היה צריך להתפלל בדיוק כמו בראש חודש אלא מה
גברא בר חיובה ורבננו דלא אטרחוה פטרו בשום כבוד השבת לכן במקום כל הברכות האמצעיות תעשו ברכה אחת להזכיר את השבת
אבל לכן אם התחיל זה לא כל כך שעטנז
זה שייך לשבת אז תגמור, אבל אחא מי שנזכר באמצע הברכה שכבר התפלל,
הצה לי ליד, צה לי זה התפלל, הוא כבר התפלל, יצא ידי חובת הברכות,
לכן תפסיק.
עוד הלכה בשם שמואל, מי שכבר התפלל, ואמר רבי ידע מר שמואל, התפלל,
הכוונה תמיד שמונה עשרה, ונכנס לבית הכנסת, מצא ציבור שמתפללים,
עכשיו,
אז האם הוא יגיד, רגע, אני התפללתי ביחידות, עכשיו אני יכול להתפלל עם הציבור, יש בזה ערך?
אולי אני אתפלל עוד פעם, כי עכשיו זו תפילה עם הציבור, זו תפילה מיוחדת?
אם יכול,
אומר לחזור ולהתפלל, לחדש בדבר, יש מחלוקת מה זה לחדש דבר?
לחדש...
אין נדבה.
כן, לאין נדבה.
זה מה שאני זוכר, מדובר בנושא של ספק, זאת אומרת, הוא לא יודע מה הוא התפלל. לא, לא, לא, לא. התפלל שמונה עשרה.
אל תיכנס את זה להלכה.
כרגע אנחנו לא לומדים הלכה,
אל תיבהל.
כן, השאלה, יש, אנחנו יודעים,
אינה דומה תפילת יחיד לתפילת ציבור.
כל אחד יודע שרוצה לבקש משהו מהמפקד בצה"ל או בית ספר,
אז אם הוא הולך לבד,
בקלות דוחים אותו. אם הוא בא עם חבורה מצטיינים,
חניך מצטיין וכל בצדו,
מיכאל ומסורמלי גברי, למפקד קשה לסרב.
כשבאים לקדוש ברוך הוא עם ציבור, תמיד לבוא,
איך השם,
דרשו השם בהימצאו כל הדרשות המדברות על תפילת יחיד דווקא בעשרת ימי תשובה שאז מתקבל גם תפילת יחיד
ובכן, אומר ככה
באה הגמרא ואמר רבי רבי שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללים אם יכול לחדש בדבר להוסיף בקשה חדשה אז יחזור ויתפלל ואם לאו
אל יחזור ויתפלל עמהם
אז אם כן, יוצא, אז לכאורה שתי חידושים הוא אמר, בממרה הראשונה הוא אמר אסור להתפלל פעמיים,
אז מי שנזכר שכבר התפלל מפסיק באמצע ברכה.
בממרה השנייה הוא אומר שאסור להתפלל עם הציבור אם אתה לא יכול לחדש דבר.
כלומר, בשני המקומות הוא אמר באופן רגיל אסור לך להתפלל עוד פעם,
גם עם מטרה,
כן?
מי שנזכר שהתחיל להתפלל ונזכר להתפלל מפסיק,
וגם לגבי ציבור הוא אומר רק אם אתה יכול לחדש, אם אתה לא יכול לחדש אז הוא התפלל שניים.
למה צריך פעמיים לכתוב את העניין הזה שלא מתפללים פעמיים שמונה עשרה?
וצריך.
דיא שמינן קמאיתא שהתחלת שמונה עשרה ונזכרת, שהתפללת, אתה מפסיק באמצע ברכה.
הייתי אומר, אה נעימי ליחיד ויחיד,
דווקא בפעם הראשונה התפלל בלי מניין, בפעם השנייה בלי מניין, אז אנחנו אומרים לו,
או ציבור וציבור, התפלל עם הציבור,
ושכח שיתפלל עם הציבור, יתפלל עוד פעם,
אז אנחנו אומרים שאם התחלת אתה מפסיק.
אבל אם בפעם הראשונה יתחיל ביחיד,
יתפלל ביחיד ובפעם השנייה בית ציבור,
אז הייתי חושב יחיד לגבי ציבור, כמנדלה צעלי דמי,
אז שעכשיו הוא בא פעם שנייה להתפלל עם הציבור.
זה ערך אחר,
אז נגיד לו אפילו שהתפללת עכשיו תתפלל סופר דופר.
כמשמע לאן? לא.
אין, נכון, יש ערך לתפילה עם הציבור, אבל אם יצאת ידי חובה בתפילת היחיד,
אין מקום להתפלל, אלא אם כן תחדש דבר תפילתך.
ויש מן ההנאכה רק את הדין של השני, שנכנס אדם שהתפלל, נכנס ומצא ציבור שמתפללים,
אז לא התפלל רק אם חידש,
אבל אם לא מחדש, אסור לו להתפלל.
שם אולי יותר קל למנוע ממנו, משום זה לא התחיל בה.
הייתי אומר, שם אומרים לו, אל תתחיל להתפלל אם אתה לא יכול לחדש.
אבל המקרה הקודם זה כבר בדיעבד.
הוא כבר התחיל, מה הדין הראשון? אדם התפלל והתחיל להתפלל תפילה שנייה באמצע, אומר סחלן, הוא אומר, אוי ווי ווי, אני צריך פעמיים לעשות סחלן,
התפללתי כבר.
אז זה היה מקום להגיד,
היה כאן מקום להגיד שימשיך להתפלל.
יש הבדל בין לכתחילה לבדיעבד.
אכן, אז הוא אומר, משום דעה התחיל בה, אבל עתם דעה התחיל בה,
לא צריכה, אמר אבו נא.
הנכנס לבית הכנסת, הוא מצא ציבור של מתפללים.
אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שלך ציבור למודים,
קפץ למודים, מה עם קדושה?
נראה אחר כך מחלוקת, האם
אדם שמתפלל בבית ואומר תפילה,
האם הוא יכול להגיד קדושה לבד?
לכאורה הוא אומר פסוקים.
מחלוקת, יש שאומרים כן, יש שאומרים לא, להלכה לא.
אבל לכן הוא קפץ קודם למודים,
זה, כן,
יש תפילת מודים מיוחדת, מודים דה רבנן, שאומרים אותה בציבור.
אז אם כן,
אדם נכנס במצע ציבור שמתפללים, והוא עוד לא יתפלל.
אם יכול להתחיל עד שמונה עשרה ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים,
יתפלל.
ואם לאו, יחכה.
אל יתפלל, ימתין עד שיגידו מודים, יגיד מודים מהציבור, ואחר כך הוא יתפלל.
אוה, אז עוד מעט נראה שהוא סובר שקדושה כן אפשר להגיד, אין לו בעיה, הוא יגיד לבד
שקדושה הוא כן יכול להגיד, לכן הוא קפץ למודים.
עכשיו נראה את הדין השני,
רבי יהושע בן לוי חולק ואומר,
אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, מה קפצת למודים?
יש קדושה.
עוד מעט נראה שבאמת רב הונא סובר שקדושה כן יכול לומר.
רבי שיר בן לוי אומר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה יתפלל ואם לא בא להתפלל אלא ימתין יענה קדושה ואז יתפלל
שואלת הגמרא במאי כמפליגי
עונה הגמרא ואומרת מר סבר רב הונא הדעה הראשונה סוברת שיחיד שמתפלל עם הציבור אומר קדושה בתפילת שמונה עשרה שלו
אז לא אכפת לנו אם לא יגמור תפילתו לפני שיגיע השלך ציבור לקדושה.
הרי בין כך יאמר קדושה,
כן?
כן.
הוא אומר בתפילת שמונה עשרה שלא.
הוא אומר, כשהוא אומר "חיי המתים" הוא אומר "נקדש את שמך בעולם,
שם שמקדישים אותו בשמי מרום".
למרות שאתה עכשיו בתפילת יחיד, אתה נמצא בציבור בתפילת יחיד,
אבל אתה לא נמצא עם הציבור, אתה יכול לומר מה רב הונא אומר.
ולכן כל הבעיה זה מוידים, לכן הוא התחיל עם מוידים.
אבל מר סבר, רבי שעה בן לוי סובר, אין היחיד שמתפלל עם הציבור אומר קדושה בתפולת שמונה עשרה.
לכן,
אם לא יוכל לגמור עד שיהיה שליח הציבור סמוך לקדושה, לא יתחיל.
וכן אמר רב עד אבר רבא, מניין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר,
באמת הוא סובר בדיוק כמו שיטת רבי יהושע בן לוי,
אין, היחיד אומר קדושה שנאמר, ונקדשתי בתור בני ישראל.
וכל דבר בקדושה צריך להיות, לא יהיה פחות מעשרה, לא יהיה פחות מעשרה.
שואלת הגמרא, איפה למדת? כתוב, ונקדשתי בתור בני ישראל. אולי מאה, אולי חמישה.
איפה הגעת לעשרה?
אז כאן הלימוד המפורסם, דתני רבנאייה אחוה דרבי חייא בר אבא.
הוא לימד אותנו לימוד.
יש ברייתא שאומרת, אטיה תוך תוך, גזירה שווה,
המילה תוך תוך, או עדה עדה, כי יש כאן בצד שזה הלימוד.
כתיבהך ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיבתם אצל פרשת קורח,
שם כתוב,
היבדלו מתוך העדה הרעה הזאת.
מה מעניין, הגמרא מוחקת את הרעה.
כן? לא?
אה, אז סליחה, סליחה.
עד מתי לעדה? אה נכון, זהו.
אז טוב, ייבדלו מתוך העדה הזאת.
מה להלן בדת קורח עשרה? כי היו שתים עשרה מרגלים, ירדו יהושע וקלב, אף כאן עשרה.
כן, זה מה שהוא אומר כאן.
או, אז זה אומר,
אומרת הגמרא,
ודחו לעלמא, טוב, הבנתי, אבל דחו לעלמא מיד מפסק לא פסיק.
גם רב הונא וגם רבי שואה מסכימים
שאין מפסיקים באמצע השמונה עשרה לענות מודים או קדושה עם הציבור,
כן?
היביילהו,
מהו להפסיק ליש מי רבה מבורך, שיש שמו הגדול מבורך?
האם כן זה חשוב יותר?
אז האם כאן אנחנו נאמר,
הרי למדנו מסכת שבת,
חשיבותו של עניית אמני יש מי רבה,
אז בגלל החשיבות המיוחדת, יש שבת ק"י, את הגמרא מעריכה בעניין של יש מרבה,
אולי זה שונה,
הוא בדרגה יותר גבוהה.
אומרת הגמרא,
כעת הרב דמי אמר,
רבי ורבי שמעון תלמידי רבי יוחנן אמרי, לכל אין מפסיקים באמצע שמונה עשרה. חוץ מישהו הגדול מבורך שאפילו עוסק במעשה מרכבה, לומד את פרשת יחזקאל,
תחילת יחזקאל,
גם, שזה חשוב מאוד,
גם הוא באמת,
הכוונה לאו דווקא רק יחזקאל, זה מושג.
כל העניינים הפנימיים האלו הוא מפסיק בשביל לענות ימי שמי רבא מבורך.
ולאי תלחת כבטא,
אלא לא מפסיקים שמונה עשרה אפילו לענות יהי שמי רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיהם.
כן, כן, זה הגמרא אומרת, לא להלכה.
הוא עוסק בעלמה של גמרא מבורך.
כן.
טוב, נראה כאן,
נעצור כאן ונראה בעזרת השם את ההלכה קצת. נראה הלכה.
כי אנחנו כבר קצת באיחור בלימוד ההלכתי.
טוב, אנחנו ננסה לחבר את מה שלמדנו היום.
נתחיל בדף כ"א.
ולוואי שיתפלל אדם כל היום.
דין המסופק עם יתפלל.
המסופק אם יתפלל יחזור ויתפלל
וקודם לכן יתנה שאם יתפלל כבר תהיה זו תפילת נדבה
כאן זה מועיל אפילו אם הוא לא מחדש, ישתדל לחדש
אבל התנאי מועיל כי למעשה הפוסקים אומרים שבזמננו לא יתפלל לאדם תפילת נדבה רק במקום שהוא מסופק
אז הוא עושה את התנאי, בלי תנאי
כיוון שהיום בזמננו קשה הכוונה אז אנחנו לא
מעודדים את העניין של תפילה של תפילת נדבה אבל במקרה של ספק שהוא עושה תנאי כאן יש מחלוקת הפוסקים אבל המשנה ברורה אומרת שמכריעים על פי רוב שכן יתפלל על ידי תנאי אז אם כן לכן היא התנה שאם יתפלל כבר תהיה תפילה הזאת תפילת נדבה ושבת היא יום טוב כיוון שאסור להתפלל תפילת נדבה בשבת כידוע למה כי בשבת אי אפשר להקריב קורבן נדבה
ובקורבן ציבור אין נדבה.
בשבת מקריבים רק את הקורבנות הספציפיים של אותו יום, לא יחזור ויתפלל.
על זה לא חוזר ומתפלל.
אך יאכל שץ לומר חזרת השץ ובכך לצאת ידי ספקו, כן?
זה מה שהוא עושה, כן?
הוא יכול להיות שץ ולומר חזרת השץ, אז הוא אומר שתי תפילות.
נגיד הוא חייב.
מי שברור לו שכבר יתפלל אינו רשאי להתפלל תפילת נדבה,
ואפילו ירצה לחדש בה דבר.
כן, אומר כאן ב... מה זה?
לציבור לא.
כן, אז הוא עושה כאן, הוא אומר,
אני מוציא ידי חוב... הרי היום תפילת חזרת השאצי היא לא כל כך רלוונטית, רק התקנה נשארה במקומה,
תקנת חזרת השאצי בשביל הציבור שלא יודעים להתפלל.
היום בדרך כלל לא קיים דבר כזה.
אז אם כן,
אולי זה הרעיון. תאה בשבת התחיל תפילה של חול.
טעה בתפילת שבת לאחר שסיים האל הקדוש המשיך בתפילת חול מסיים הברכה שעומד בה התחיל אתה חונן אומר ברוך אתה השם חונן הדעת הוא גומר את כל הברכה וחוזר לתפילת שבת ליל שבת אתה קידש לך ואם אמר רק תיבת אתה
הוא התכוון להגיד
אז אם התכוון תפילת שבת אפילו בתפילת שחרית שינה פותחת בעתה
רק בליל שבת ומנחה פוסק ואומר ישמח משה התכוון לומר ברכת אתה חונן גומר את ברכת חונן הדעת
למרות שאמר רק את המילה "אתה" ו"חוזר לשל שבת" נזכר בג' ברכות אחרונות שהתפלל תפילת חול,
יפסיק אפילו באמצע הברכה ויחזור לתפילת השבת. נגיד הוא עומד ב"הטוב שמך הלוכן" האלו, ואתה אומר, אוי ויי, מה התפללתי? התפללתי שמונה עשרה של חול.
עוצר כאן וחוזר אחורנית להגיד "מעתה קדוש אחרי אחרת הקדוש אתה קידשת" וכו'.
ובתפילת נוסף אפילו עומד בברכות אמצעיות, יפסיק באמצע הברכה,
ויתחיל בתפילת שבת, כן?
כמובן, כי שמה זה קורבן ציבור.
-בוא נמצא בן-הן או שם? -אני לא יודע אם המצב עכשיו, תשאל בחוץ.
בוא נשווה שבכלל... -ברוך אדוני.
אמן
רצה
עליי, רגע, רגע, רגע.
זה
חייב
