בואו נראה את המשנה שלנו, פרק ג' משנה ו',
ככה אנחנו מתקדמים, רואים פרוטה לפרוטה,
פרק ג' משנה ו'.
אומרת המשנה,
רבי אליעזר אומר,
קרקע בית רובע חייבת בפאה.
אנחנו פותחים למאזינים השנה בסדר הזה,
מצרפים ללימוד התלמוד,
משנה על אותן מסכתות שהן תלמוד בבלי, כדי שבעזרת השם,
בחודש
טבת תשפ,
שנעשה את הסיום הבא, נעשה סיום על כל הש"ס,
כולל משניות, כי בעצם חסר.
אבל ובכן, זה יוצא בחודש טבת,
בעזרת השם, כולנו שמחים יחד לתשפ,
אה?
יחד עם הירושלמי, בעזרת השם. ואולי עד אז יגלו את המסכתות שנעלמו גם על
חלק מהמסכתות שאנחנו יודעים שהיו.
הלאה.
אומרת המשנה, הנושא כאן, שיעור הקרקע המינימלית שחייבת בפאה.
אנחנו מדברים על מצוות פאה, מתנות עניים,
אז יש לנו בסוף הגמרא פירוש, כן, אפשר לעקוב אחרי זה.
רב אלעזר אומר, קרקע בית רובע.
זאת אומרת, הכוונה, שטח של רובע הקף שבו זורים תבואה,
זה עשר עמות וחמישית אמה על עשר עמות וחמישית אמה.
אצלנו,
במידות שלנו זה 35 מטרים מרובעים בערך,
קצת יותר.
אז שטח מינימלי כזה חייב בפאה. פחות מזה, לפי דעתו של רב לזר, לא חייב בפאה.
למה?
כשכתוב, לומדים גזירה שווה, כתוב "לא תכלה פאת שדך שדך"; כתוב "בכליים שדך לא תזרע כליים"; כמו השדה שאמורה בכליים, בית רובע, כמו שנלמד במסכת כליים.
גם שדה שנאמרת בפאה זה בית רובע,
כאמור שאנחנו 35 מטרים מרובעים.
רובע, הכוונה, רובע הקו זה למעשה עשר עמוד וחמישית על עשר עמוד וחמישית.
מאה וארבע ועוד שישית.
רבי יהושע אומר, העושה סעתיים. או, זה כבר שטח יותר, הרבה יותר גדול.
אתם יודעים את המידות.
קור, איפה, סיעה, קו, לא גביצה.
והיחס ביניהם,
אם אנחנו אומרים כמה איפות יש בקור, עשר, כמה,
שאות יש באיפה שלוש,
כמה קבים יש בשאה, יש לנו שישה,
ואנחנו מדברים כאן רוב הקו, אז זה פי אחד חלקי עשרים וארבע, זאת אומרת פי עשרים וארבע המידה.
עכשיו, מי שרוצה לזכור את המידות, זה לא בגלל ש... אני עשיתי לי סימן בילדותי, לכן אני זוכר את זה.
יש את המידות, זה שורה ראשונה, כאס כלב, כא' סמך,
כלב קרוב לבית, כן, שורה.
קלב.
כעס, לא בעין, כעס באלף, כן? כעס, כמו אס זה קלף מנצח, כעס, כלב.
אז אם כן, קור, איפה, שאה, קו, לונג, ביצה. זה המדרג, הכי גדול זה קור.
יש גם כן עוד מידות ביניים, אבל זה הראשיות.
עכשיו, היחס ביניהם, יגודו.
יגודו זה תמיד כמו לשון להסיר.
יגודו, יג, ו, ד, ו,
אף שהיוד תמיד עומד מתחת לאיפה.
כלומר, יוד איפות לקור. ככה זזים מאיתם.
טוב, זה דרך אגב.
כדאי להכניס את זה, כי בתלמוד יש כל כך הרבה פעמים איפה.
יחס, סימנים, היה עושה סימנים. מה?
כן. -זה לא המיתות של השטח.
כן. -בתלמיד זה כאילו נראה... כן, כמה שטח אוכל מידת זריעה של כך וכך חיטים.
מי שעוסק בחקלאות יודע.
שלוש שאים זה איפה, נכון.
למעשה, שלוש שאים זה איפה.
נכון, בדיוק.
תעשה, תכתבו לכם ותכנסו.
טוב, הלאה.
אם כן, אנחנו ממשיכים.
אם כן, הדעה השנייה של רבי יהושע אומר, הרוסה סעתיים.
כלומר, קרקע שמוציאה סעתיים זה היינו 12 קו תבואה,
הסאה זה שישה קבים, הקו זה קצת יותר משני ליטר.
רבי יהושע הוא לא קובע לפי הזריעה אלא לפי התוצרת של הקרקע.
רבי טרפון אומר שישה על שישה טפחים,
כמו ערוגה שזורעים בתוכה חמישה זרעונים.
רבי יהודה בן ביתרה אומר כדי לקצור ולשנות.
בדרך כלל כשהקוצר קוצר היום יש מכשירים אוטומטיים קומביין וכדומה.
היה תופס עלומה ביד שמאל וביד ימין יש לו את המגל נותן קצירה. אז שטח של תפיסה, פעמיים תפיסה,
זה השטח שחייב למעשה בפאה לפי רבי יהודה בן בתירא,
כן?
כמו שכתוב, מה זה הכתוב בתהילים?
מלוא, שלא מילא כפו קוצר.
אז אם יש שטח שהוא תופס,
הרי הוא תופס ערימה,
הוא מומחה כבר לתפוס כמות גדולה, מקסימום פעמיים זה שטח שחיה בפאה, פחות מזה לא חיה בפאה.
גם כלפי העני אין לו עניין לבוא לכמות זעירה כזאת.
רבי עקיבא אומר,
קרקע כלשהו, וזה פותח לנו פתח של כמה משניות
עדין של אדם שיש לו קרקע כלשהו, מה זה מקנה לו לכמה נושאים, נראה בהמשך.
אבל לגבי זה הוא אומר, קרקע כלשהו,
אפילו אין לנו מינימום,
אפילו יש לך סנטימטר על סנטימטר, זה כבר חייב מפיה.
כן,
במשנה כתוב באמת והלכה כדבריו,
אבל למרות שכתוב במשנה בפירוש הלכה כדבריו, אין פוסקים הלכה מתוך משנה,
כן?
אז אם כן, למעשה ההלכה,
הרמב״ם פוסק כמו רב עקיבא,
אין למדים הלכה מפי המשנה.
ויש כלל, כשרב עקיבא חולק על אנשים בודדים, הלכה כרב עקיבא מחברו ולא מחבריו.
אז כאן בעצם עומדים מולו באמת חבריו, אבל כל אחד עם דעה אחרת.
אם כולם היו בדעה אחת, אז אין הלכה כרב עקיבא.
אבל כשהוא עומד אחד מול אחד,
אז אפילו שיש חמישה שחולקים עליו, אבל כל אחד מציג עמדה אחרת,
אז ההלכה כמותו.
עכשיו, כיוון שהזכרנו
שקרקע כלשהו לדעת רבי עקיבא כבר חייבים בפאה,
כבר השאלה איזה אני ארצה לזכות זו כבר שאלה של האני.
אבל בעיקרון,
אז מזכירים עוד דברים שחייבים, שמקבלים את החיוב על דעת שיש לך קרקע כלשהו. מה זה?
ביקורים.
אם אדם יש לו קרקע,
כתוב ראשית ביקורי אדמתך,
אז כל מי שיש לו קרקע, כלשהו חייב להביא ביקורים.
אפילו מינימום.
אין לו קרקע, לא חייב להביא ביקורים.
יכתוב עליה פרוסבול. פרוסבול זו התקנה הקדמונה שהיה,
שבעצם בשנת השמיטה יש בסופה,
לפי רוב הדעות,
סוף שנת השמיטה משמטת כספים. היינו, הלווה את הכסף למישהו,
האדם הזה לא יחזיר לך את הכסף,
אסור לך לנשוט בו.
ואם הוא מציע לך, תזכיר לו שעכשיו זה שנת השמיטה.
עכשיו, ראה הלל תקנת פרוסבול,
פרוסבול, פרוסבול זה תקנת עשירים ועניים.
ראה הלל שאם נקיים את המנהג כמו שהתורה רצתה, אז יפסידו גם העניים וגם עשירים.
כי ירדו הדורות והעשירים, התקרב שנת השמיטה, ראינו את זה בפרשת השבוע.
איך כתוב?
בלי יעל כתוב.
קרבה שנת השבע, שנת השמיטה, וראה באחיך מניח אביון וכולי.
אבל מעניין שהלל קרא את המפה ואמר ככה:
בואו נעשה תקנה שכל מי שחייב כסף
אז הוא יקנה את שטרותיו לבית דין.
כל דין פרוסבול זה מול מלווה פרטי,
אבל אם זה בית דין אז זה כאילו גבוי. למה?
כיוון שהפרוסבול עובד רק אם יש קרקע,
הקרקע משובדת אז זה כאילו בעצם גבוי כבר.
אז על ידי זה שאתה כותב פרוסבול ויש לך קרקע,
אז כבר הלווה כאילו שילם באופן עקרוני,
שילם כבר קודם, אז אכן השביעית לא עובדת עליו. זה נקרא תקנת פרוזבול.
כמה קרקע,
אין כותבים פרוזבול, רק על מי שיש לו קרקע.
וכמה קרקע אפילו כלשהו...
מאיפה הוא לוקח את זה? רבי עטיבא,
כתוב פאת סדחה.
כתוב פאת סדחה,
אפילו כלשהו. סדחה.
מה, אפילו, איך אומרים,
אפילו שדה של מטר צריך לרשום בטאבו, לא?
כל שיעור.
אני לא יודע אם רושמים בטאבו דברים כאלו.
כן, רושמים. אפילו כל שיעור.
כן, ולקנות, עכשיו יש עוד דין. ידוע שיש הבדל בין קניינים,
המשנה הזאת דורשת הרבה פרטים, אני לא רוצה להתעכב, נעשה את זה מהר.
יש קניינים של נכסים שהם נקראים מיטלטלין ונכסים שהם נקראים קרקעות. בלשון התלמוד קרקעות נכנסים נכסים שיש להם אחריות ונכסים שאין להם אחריות.
כלומר, מיטלטלין,
אדם שלווה כסף מחברו לא יכול להסתמך,
אדם שמלווה כסף מחברו לא יכול להסתמך על המיטלטלין.
היום הם כאן, מחר אינם, או שהוא מכר אותם, לך לחפש אותם,
או שגנבו לו או שנשרפו,
אבל קרקעות שכירות וקיימות, הוא יכול להסתמך על זה. גם אם הוא ימכור אותן,
יש לו זכות ראשונית לטרוף מהלקוחות.
אז זה נקרא נכסים שיש להם אחריות.
אז אם כן,
לקניין של מיטלטלים, הקניין הראשי זה משיכה ואילו לקרקעות,
כמו שכתוב בחזקת הבתים, כסף שטר וחזקה, אחד מהם קונה.
עכשיו, אתה לא יכול לקנות מיטלטלים בכסף,
מחלוקת דרישה בשביל רבי יוחנן, טוב, לא ניכנס, במה קונים מטלטלין?
אבל רבי יוחנן אומר, תבא תורה כסף קונה, הלכה כרבי יוחנן.
אמרו משיכה, שלא אמרו נשרפוך איתך בעלייה, בסדר?
טוב, לא צריך לעניינינו לדעת את הנקודה הזאת.
לגבי הבנת המשנה במטלטלין,
רק משיכה או קניינים דומים לזה, כסף שטר חזקה לא עוזר. אם אחד קונה, למשל מכונית, משלם לה, מוכר, כסף,
הוא עקרונית, משפטית, יכול לחזור בו.
אפילו שילמת לו את מלוא התמורה, לא היה לך איפה לקחת את המכונית,
השארת לו את זה במחסן,
הרי זה בעצם דין תורה לא שלך.
יעלו המחירים, יכול להגיד לך,
יש עניין של מי שפרה,
אבל לא לעמוד בדיבורו, אם שילמו כסף, זה מין קללה כזאת.
על כל פנים,
במטלטלין זה משיכה, בקרקעות זה כסף שטר וחזקה. אי אפשר לקנות כסף שטר וחזקה את המטלטלין.
אבל אם אתה קונה אותם אגב קרקע,
הקניין של הקרקע תופס, אתה לא צריך לעשות קניין מיוחד על המיטלטלין. אתה יכול לקנות ממנו את הקרקע פלוס המיטלטלין.
עשית קניין בקרקע,
קנית אגבן את המיטלטלין. אבל צריך להיות קרקע בשביל לקנות.
מהו השיעור של קרקע? אפילו כלשהו יכול לעשות את הקניין, כן?
אז אם כן, הוא אומר, אז אמרנו,
ולקנות עם הנכסים שאין להם אחריות,
כסף שטר וחזקה, כן?
וזהו, בזה גמרנו את המשנה. בואו נלך לגמרה,
נראה את הדברים, אנחנו קצת באיחור.
אנחנו בדף י"ח עמוד ב'
נוותר קצת על דברים שרצינו לומר,
אבל בכל אופן אנחנו נשתדל שיהיה גם קצת מובן הגמרה.
יש כאן דברים שאנחנו לא תמיד רואים אותם, מבינים אותם, ויש כאן דברים שלפעמים מוזרים קצת
לאדם המודרני ודאי.
כן, ובכן,
אנחנו,
כן,
אומרת הגמרא, ראינו את הסיפור שהאם הנושא הוא, האם אנחנו המתים יודעים ממה שיש בחיים,
ראינו את דעתו של רבי יונתן שאומר שלא יודעים.
הגמרא, הגענו בדף י"ח עמוד ב',
אחרי הסיפור הארוך עם החסיד הזה שלן בבית הקברות,
יש לנו כאן בשורות הרחבות
סיפור דומה,
תשמא דזעירי אב המפקיד, שורה רביעית בשורות הרחבות.
תשמא, הגמרא מנסה להביא הוכחה אחרת שבאמת המתים יודעים מה נעשה בעולם.
תשמע, זה אירי, שם חכם.
הווה מפקיד זוז לגבי אושפזיכטי.
אושפזין, אנחנו יודעים, זה אורח, אושפזיכטי.
בית המלון, זאת אומרת, האישה, הגברת שהייתה בעלת המלון שלו, הוא היה מפקיד אצלה כסף.
אדה אטה ואז לבי רהב, עד שהוא חזר משיעור הכללי בישיבה,
שכיבה הלכה לעולמה,
והוא לא ידע איפה היא החביאה.
עזל בתרא לחצר מוות, הלך, חצר מוות, בית הקברות,
מעניין הביטוי הזה, בהמשך הגמרא,
גם הגרא ככה מפרש, זה מקום רוחני, כי נראה את הדברים,
שאיך אתה מדבר עם המת,
זאת אומרת,
האמוראים ידעו להתלות ברוחניות ולדבר עם הנשמה כאילו.
אם כן, חצר מוות לפי הפשט זה בית הקברות,
אבל נראה אחר כך בהמשך שצריכים להבין את זה במובן יותר גבוה.
אמר לה, זו זה איכה, איפה שם את הכסף שלי?
אז היא אומרת לו, אמרה, ליזיש תקלינו את תותי צינור הדדה שם בדון דוכפלן.
זה נמצא מהחור שתחת ציר הדלת במקום פלוני, יש לה כמה דלתות.
כנראה היא מזכירה הרבה צימרים.
היא אומרת, תלך שמה, תמצא את זה.
אבל דרך אגב, כאן יש דבר מוזר קצת, ואימא לאימא,
תגיד לאימא שלי שתשדר לי מסריקאי,
וגובטאי דה כוכלה מסרק וקני לאיפור העיניים
באדי פלניאטא דאתי עלי מחר.
עם פלונית שמחר מגיע יומה הצעירה היא חולה מאוד,
מחר היא נפטרת,
שתצייד אותה,
איך אומרים? תעשה לי טרנד, תביא לי.
מה הפשט מאחורי זה? לא נתעכב עכשיו כמובן, זה לא כפשוטו.
אז מה רואים בכל אופן?
לכאורה רואים שהיא יודעת,
מוכח שהמתים יודעים מה שנעשה בין החיים,
כי היא יודעת שפלונית הולכת למות.
אומרת הגמרא,
אולי גם היא יודעת שהיא גוססת, שהיא חולה.
אומרת הגמרא, לא, באמת אין המתים יודעים.
אבל מה שהיא ידעת, דילמה דומה, דומה זה המהלך שממונה על המתים, קדימה הוא מכריז שכאשר סמוך למיתת אדם יש הכרזה שעומדים לקבל את המת הפלוני.
אבל שאר דברי החיים אין המתים יודעים.
הגמרא מביאה ראיה אחרת, כן?
מעניין,
סיפור מעניין כאן.
תשמע,
מעניין, היא מבכה את הצעירות שלה,
היא אומרת להביא כוכלה,
כאילו מתה צעירה, לא הספיקה להתקשרת,
אולי לא הספיקה אפילו לחופה.
טוב,
אומרת הגמרא ראיה אחרת, תשמע דאבוה דשמואל הוא היה איש נאמן,
אז אבום אף כדי גבי זוזי דיאטמי.
הכסף של יתומים נותנים בידו לשמור.
לא אפוטרופוס, אבל הוא היה נאמן, ידעו לסמוך עליו.
כי נח נפשי,
לה הבא שמואל לגבי כשהוא נפטר,
שמואל לא היה במחיצתו,
ואבא לא הספיק להגיד לו, תשמע, יש לי כסף של יתומים, פלומי,
זה הכסף כך וכך.
כנראה לא היה רישום,
הוא לא הספיק להגיד, או שהיה רישום ולא היה לו למי לתת.
בקיצור,
אומרת הגמרא, אבו קקרו לי בר אחי זוזה עטמיה. אבא נפטר,
שמואל בכלל לא ידע שזה כסף של יתומים,
ואנשים רואים ששמואל לא מחזיר,
אז אמרו, אתם רואים את היורש הזה, הוא אוכל כסף של יתומים.
והוא לא ידע כמה כסף, למי כסף.
אם הוא יגיד, יפרסם הודעה, יש לי כסף,
כל מי שחושב את זה,
אז יבואו גם אנשים לא הגונים ויתחילו לרושש אותו, כידוע.
אז מה הוא עשה?
אומרת הגמרא, עזה לבטרי לחצר מוות.
הלך שמואל אחרי אביו לכאורה לבית הקברות, אבל כאן צריך להגיד באמת שזה מקום מעבר מהעולם הזה לעולם הבא, המושג רוחני כזה,
או שזה היה בחלום.
אז הוא ראה,
הוא מצא את המתים שיושבים בעיגול מחוץ למקום קבורתם.
זה מקום שכאילו עוד מתים שלא הגיעו להמחשה בעולם האמת.
אמר להוא, באי נא אבא.
איפה אבא שלי נמצא? הוא הגיע כאן, אמרו לו, יש הרבה אבא.
אמרו לי, אבא טובה היא ככה,
תן זיהוי יותר מפורט.
אמר להוא, באי נא אבא בר אבא.
גם הוא נולד,
גם אבא שלו קראו לו אבא.
אמרו לו, אבא ברבא, נמית ווייקחה.
אמר, באינא אבא ברבא עבור אדי שמואל.
איך הוא? או, אביו של שמואל הוא היה תלמיד חכם גדול וגם רופא,
הוא יותר מפורסם.
כן, זה כבר גם שלוש דורות,
אז כבר מצטמצם האפשרויות.
אמרו לו, ייסע לי למטיב ת'דרכיהו, הוא כבר התקדם.
אנחנו בתחנת השעיה,
תחנת זה, אבל הוא כבר התקדם, איך זה?
חבל. כן, הוא כבר הגיע לישיבה של מעלה.
עדה אחי
חזה ללוי, אבל פתאום הוא רואה בין המתים בתחנת המעבר יושב לוי,
לוי אחד מהמוראים הגדולים,
הבראי, הוא גם יושב
בתוך העיבול אבל מחוץ לעיגול, אבל נמצא בתחנת השייר.
אמר ליה,
אמר יא תפתא בראי,
אתה גדול לאמוראים?
מה אתה יושב כאן?
פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק, איך אומרים?
אתה, יש לך אקספרסי גן עדן, מה קרה כאן?
אז הוא אמר, מה הייתה מלוסלאק?
אמר לי דאמר לי,
אמרו לי כל אנך שאני דלס לי קאט למטיבתא דרבי אפס
ואחלישתא לדעתי לא מאלין לך למטיבתא דרכיעה,
לא מכניסים אותך.
מה קרה?
כשרבי נפטר הוא מינה את רב חנינא,
אמר רב חנינא היה ראש הישיבה.
עכשיו רב חנינא לא רצה לשבת בטקסי ראש הישיבה,
מדוע?
מפני שרב אפס היה גדול ממנו וגם תלמיד רחם.
הוא אמר לא מתאים,
למרות שהוא היה יותר וקיבל צו ירושה מה שנקרא,
הוא לא היה הבן שלו, אבל הוא אמר אני לא יושב.
כל עוד ש...
אז התמנה רב אפס, אבל רב חנינא לא רצה להביך אותו אז הוא לא היה נכנס לשירות.
לוי ראה שכל פעם רב חנינא יושב בצד לבד, כל התלמידים, לפני ראש הישיבה.
אז הוא מחמת,
כמו שאומרים,
הוא רצה לשבת לשמוע את השיעור הכללי, והוא העריך את רב אפס.
קוראים לו רב אפס, אבל הוא לא היה אפס.
כמו שאומרים ביידיש, אפס היה משהו משהו.
אז הוא רצה לשמוע אותו, אבל הוא ויתר בשביל ללמוד עם לוי שלא יהיה לבד,
כאילו מנודה, אבל אפס ראה בזה פגיעה.
הוא אמר, מה זה?
אני לא רואה כאן את התלמיד חכם הזה,
לוי.
קיצר, אבל הוא לא דיבר איתו, וככה היה לו קפידה, ולוי לא חשב שיש לו מידע.
אבל שמואל ואביו ידעו את האמת,
אז לכן נראה מה שהם עשו.
אז הוא אמר לי, הוא אומר, זו הסיבה שאני יושב כאן,
בגלל שהוא הקפיד עליי. נכון? בשמיים יודעים את כוונתי,
אבל כיוון שאני גרמתי צער לבן אדם,
אני צריך לכפר להיות איזה תחנת השעייה קצת.
כפרה, כן.
אז אומר לו, בקיצור,
בסוף הוא פוגש את אבא שלו בגילוי מיוחד.
אה דאחי ואחי,
אז אני רואה, כל כאה נחשני דלה סדיק למטיבתא דראפס,
אמרו לי, מספר רב אפס, מר לוי,
כל השנים שלא נכנסתי לשיעורים של ראש הישיבה אפס,
והחלישת לדעתי,
ואני החלשתי את דעתו, למה אי לילן לך למטיף את הדרכייה?
כי מספר השנים שאתה לא נכנסת לשיעורים הכלליים,
אתה בהשעיה.
שלוש שנים, ארבע שנים.
בקיצור,
עד אחי ואחי, עוד הם מדברים,
הגיע אבו אביב.
חזי, שמואל רואה את אביו, שדה וקבחי ואחיך. הוא גם צוחק וגם בוכה.
אמר לי שמואל, שואל את אבא,
מאי תמא כבחית?
אמר להי, דלעגל כעתית.
אתה עומד להיפטר מן העולם, להגיע
לעולם האמת. לעגל, כמו שאומרים, בעגלה ובזמן קריב, במהירות, כן?
אמר לו, ומאי תמא חייכת? אז אני מבין שאתה בוכה, אבל מה אתה מחייך?
אמר לו,
איך חשיב נא נעלו על... אז הוא אמר לו,
אמר לו, דחשיבת בהי על מטובה,
שאני יודע שאתה תבוא לכאן, כל השערים ייפתחו, כל הצדיקים יקבלו אותך, אתה נחשב כברוך השם.
אז מזה אני שמח, מצד אחד חבל לי שאתה עוזב את עולם המעשה.
אמר לי, אז לפני שאומר שמואל אבא שלו, אם אני באמת חשוב, אני רוצה להפעיל את המניות שלי,
שיכניסו, יקצרו את ה... איך אומרים?
יקזרו את הבזם, איך זה נקרא היום? חנינה ללוי.
ללוי, שאם אני חשוב אני מפעיל מקום שיש קשרים לא צריך פרוטקציה, אני חשוב, זו הבקשה שלי, אי חשיבנה
שלוי ייכנס ישר, באמת העילוע ללוי,
אבל לפני שהם נפרדו,
מה?
אמר ליה, אז הוא אמר לו,
אז הוא שאל, לפני שהם נפרדו, הוא אומר טוב,
מחר חס ושלום הוא הולך לעולמו אבל אני רוצה לפתור
הבעיה של הכסף של יתומים? איפה שמת?
זה כמה? באיזה מקום?
אמר לי זוזה דיית מיך אמר לי זיל שקלינו באמתא דרך חיה באמת אריכה אם מתחת לאבן אכבאתי זה
עילה אבט עטאי דידן הכסף זה שלוש שורות הכסף העליון הכסף התחתון זה שלנו הכסף האמצעי ומיץ אי דיית מי האמצעים של היתומים אז שואל אותו שמואל מה איתה מעבדת אחי?
אמר לו ככה, אם הגנבים יבואו,
אז מה הם לוקחים?
את הכסף העליון.
כי הם ממהרים, הם לא יודעים שיש עוד שכבה.
הסיכוי שיקחו, שיגנבו את הכסף שלנו.
אם יהיה איזה רטיבות באדמה או משהו,
מה יתקלקל הכסף האחרון?
שמתי את הכסף של היתומים במקום שמור מכל הצדדים,
כדי שכספם יישמר.
איגנו וגן וגנבו מדידן, שהיא גנבות שלנו.
אז לכן זה העליון.
היא האכלה, הארה, אחלה מדידן, אם התקלקל אפילו אם זה מטבעות אז לא היה שטרות בדרך כלל מטבעות אבל גם כן איך זה נקרא הקרוזיה כן היא אוכלת את המתכת
אז אם כן אז הוא אומר אלמדי ידעי מזה שאבא של שמואל ידע שאת כל העניין שהוא עומד לה למות אז הוא אמר לו
אומרת הגמרא כאן הוא לא אמר
אולי דומא הודיעה לו,
כי הוא אמר לו להגל, בקרוב אתה מגיע.
אז דומא מודיע ממש זמן קצר לפני הפטירה,
אבל כאן זה יכול להיות שבוע, אני לא יודע כמה זמן, אז זה לא בא דרך דומא, לכן הגמרא לא מתרצת.
אומרת להם, התירוץ פשוט אחר.
שונה, באמת המתים לא יודעים על מה שנעשה בעולם, אבל דמות רוחנית כזאת שעומדת להגיע,
הוא כבר מקושר, עולמך תראה בחייך,
ומקושר לעולם הרוחני כבר בעולם הזה,
אולי זה כן יודעים המתים,
כי הוא חי חיים רוחניים.
עומדים יושן שמואל כבן דחשיב קדמאי ומחזי,
כן?
אז זה פנו מקום, מגיע גדול הדור.
אומרת הגמרא,
אנחנו ראינו למעלה שרבי יונתן חולק ואומר המתים לא יודעים,
אז בסוף חזר בו רבי יהודה, רבי יונתן ואמר כן,
אני מסכים לדעה שהמתים יודעים רב, רבי יונתן עד ארבי,
דאמר רבי שמואל בן נחמאני, אמר רבי יונתן,
מנין למתים שמספרים זה עם זה,
שנאמר, כאשר משה מת, ויאמר השם בסוף ספר דברים,
ויאמר השם אליו,
זאת הארץ אשר נשבעת אל אברהם צריך יעקב, לאמור.
מה זה לאמור?
מהי לאמור?
שנאמר בסוף הפסוק, כן,
לאמור זה תמיד לאמור לאחרים.
הרי הוא הולך למות, למי הוא יאמר?
אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך ואמור להם לאברהם מצחה ויעקב שועה שנשבעת לכם כבר כי ענתי עליו בניכם.
שמעתי אחד מגדולי החסידות אומר,
למה משה רבינו התחנן להיכנס לארץ זו ניתנה לו.
אמר הקדוש ברוך הוא,
אני יודע איך משה יסכים ללכת עם העולם הזה, אני אתן לו שליחות של מצווה?
אז יש לו מסירות נפש.
נתתי לו משימה, ללכת לדבר עם האבות?
אז עכשיו יותר בקלות הוא יוכל ללכת.
כן.
כן, איך אומרים? שלוחי מצווה.
אז אם כן,
אז הוא אמר לו, לך תגיד להם, יש כבר חלק מהארצות כבשנו הרי את עבר הירדן.
אז אומרת הגמרא, עברנו, ואי סלקא דתא דליה דאי,
כי אמר להו, מה יהיה התועלת?
הרי הם לא יודעים מה נעשה בעולם הזה.
אלא מה תגיד?
אלא אומרת הגמרא, מה אתה חושב שרבי יונתן חזר בו שהם כן יודעים?
למה ללמימר?
האבות יודעים מעצמם.
עונה הגמרא, באמת הם יודעים.
אבל למה הוא אמר לך? זו כלי תיבותא למשה,
כדי שהם יגידו יישר כוח למשה רבינו.
אתה השליח, שאתה מסרת את נפשך למען עם ישראל,
הקדוש ברוך הוא רצה להרוג אותם בתקופת העניין של המרגלים,
ואתה נלחמת,
מכיני נא מספריך, אז מגיע לך יישר כוח גדול מאוד,
כן?
אומרת הגמרא.
אמר רבי יצחק,
כיוון שמדברים על מתים, מרחיבה הגמרא את העניין של דיבור על מתים. אסור לדבר על המתים.
אמר רבי יצחק, כל המספר אחרי המת, בגנות, הכוונה בגנות המת,
כאילו מספר אחרי האבן.
מה זה האבן? כמו דבר אל הקיר, יש בלשון כזה.
כן, אז הגמרא מביאה שני פירושים
אומרת הגמרא, איקא דאמרי דליה ידיה
באמת יש אומרים שהמיתים לא יודעים
כמו הקיר, ואיקא דאמרי יודעים ולא אכפת להם, הם כבר אחרי כל המריבות והכבוד וכל זה בעולם הזה כבר יודעים להתייחס לזה
הלוואי שאדם ידע בחיים, אמר לך מישהו,
איך אומרים?
אמר, כפרת עוונות, חוץ מזה,
אז מה אם הוא אמר, הוא צודק, הוא אמר לי ככה,
דוד המלך אמר, הוא קללני נמרצת, כידוע.
השם אמר לו כלל, מה אתם רוצים ממנה?
טוב,
אומרת הגמרא,
כן,
שואלת הגמרא, איך אתה אומר שהמתים לא אכפת להם, הם כמו אבן, או הם לא יודעים,
או שהם יודעים ולא אכפת להם?
ואה אמר רב פאפא,
חד אשתא מילתא בתרי דמר שמואל.
אחד דיבר על שמואל דבר מגונה אחרי מותו
והוא יצא רק מהבית, נפל קניה מתלהלה, נפל קורה, קנה כבד מהתקרה
ובא זעה לארנקה דמוחי.
ארנקה זאת אומרת בית המוח, איפה שמונח המוח, התפוצץ לו והוא מת על המקום.
אז רואים שכן יודע, אכפת למת אחרת שמואל הקפיד, מזה קרה המקרה.
אומרת הגמרא, לא, זה לא שמואל הקפיד.
שאני צרובה מרבנן צורב תלמיד חכם כזה גדול לקודשה ברוך הוא טבע בעיקרי הקדוש ברוך הוא טבע את עלמונו.
אמר רשועה בן לוי כל המספר אחר מיטטן של תלמידי חכמים
למה מיטטן אמרנו צדיקים במותם נקראים חיים אז הוא לא אומר אחרי או קוראים לזה אחרי מיטטן כאילו הוא ישן
דרך אגב בתלמוד תמיד שכתוב תלמיד חכם מת
כדדמיך רבי חכיה,
כשישן כאילו, דמיך זה ישן. ישיני חברון.
או ישיני חברון בדיוק.
אז אנחנו רואים שהביטוי חוזר על עצמו,
להגיד תלמיד חכם לא מת,
יעקב אבינו לא מת.
אז לכן לא אומרים מת, אומרים מיתתן.
או כאן מיתתן של הטיה, ניסו להטות,
הוא רוצה להטות את המעשים שלו,
להזכיר כל מיני לשונות רעות.
אם כן, אומרת הגמרא
כל המספר,
שואלת הגמרא, אומרת הגמרא,
שעני צורבא מרבנן דקות שבריר נקר, אמר ראשון מלוי, כל המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים בגנותם,
אחרי מותם, נופל בגיהינום.
אז הוא נופל,
אפילו הוא מספר את האמת.
למה? כמו שנראה, אם תלמידך אדם חתם, מסתומה עשה תשובה,
זה בטוח.
כשנאמר בתהילים,
כתוב שם ככה,
והמתים מקלקלותם, תראו את התורה או את הפסוק השלם, מיטיב השם לטובים,
מי זה תמלה חכמים וכולי,
והמתים מקלקלותם,
אז יוליכם השם את פועלי עוון.
זאת אומרת, אלו שמכריעים את המעשים של הטובים לרעה,
כן, הם רוצים כאילו להכריע, להגיד, אה, אבל הוא עשה גם את הדבר הזה,
אז השם, מה הם רוצים כאילו לחייב אותם בדין שמיים,
שיזכו לגיהנום קצת,
אז השם יביא עליהם את הגיהנום.
שלום ישראל, אפילו בשעה ששלום על ישראל,
שהוא באמת נח בשלום, יוליכם השם את פועלי אבן לגיהנום. אומר כאן התוספות,
אפילו בשעה ששלום על ישראל, והיינו לאחר מיתתו,
דלא עטו לנצויה בעדי המספרים בגנותם.
התוספות אומר, אין מי שיתקוטט.
הוא כבר מת.
אז כבר אין, היום עוד יש חסידים.
אין מי שיתקוע. בכל אופן הקדוש ברוך הוא שומר את כבודו של תלמיד חכם.
אומרת הגמרא,
תנא דבר רבי ישמעאל, כיוון שדיברנו על תלמיד חכם שמספרים אחר מיטתו, אז אנחנו אומרים, אין לך מה לספר, גם אם זה נכון שהוא חטא,
הוא מהר עושה תשובה.
תנא דבר רבי ישמעאל, אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תערר אחריו ביום שעדיין הוא עומד,
שמא עשה תשובה, מסתומא ביום תלמיד חכם נזהר יותר.
מתי יכול לעשות עבירות?
יש חילול השם, תלמיד חכם נזהר?
גם אם יש לו פיתוי,
ביום הוא נזהר, הוא יודע גודל חילול השם.
אבל בלילה שלא רואים, לפעמים
גובר עליו יצרור, לכן הוא מדבר על הלילה.
אז תהיה בטוח שביום חזר בו,
בגלל שהוא יודע את ערך החיים,
ולכן הגמרא אומרת, שמא עשה תשובה?
שואלת הגמרא, שמא? סלקא דתך.
אלא, ודאי עשה תשובה.
אומרת הגמרא ואני מילא בדברים שבגופו
חטאים שנוגעים לגוף האדם אבל בממונה אדם מהדר למראה
כדי להתכפר בענייני ממונות לא מספיק חזרה בתשובה אני מצטער שהזעקת אדוני אתה מצטער תשלם את הנזק אתה מצטער שלא החזרת חוב תשלם וכולי וכולי
אז ידוע שבן אדם כמו אנחנו מתקרבים לימים הנוראים
שאין יום הכיפורים מכפר בן אדם לחברו עד שירצה את חברו
אומרת הגמרא,
כבוד תלמידי חכמים ואמר רבי יהושע בן לוי, ב-24 מקומות
בית דין מנדים על זיזוי לכבוד הרב. בעצם נידוי, יש רמה של נידוי, יש רמה של חרם.
נידוי זה הגבלה.
הוא יכול לעבוד, הוא יכול להשיג פועלים, הוא יכול ללכת ללמוד,
אבל יש לו כל מיני מגבלות,
יש דברים שהוא לא יכול לעשות.
חרם,
אין לו, הוא לא יכול לעבור לשיעור.
צריכים להרחיק ממנו 400 זה יותר חמור.
אז מנדים בעל... בדרך כלל היו מנדים על ענייני ממונות שלא רוצה לשלם ועל כבוד תלמיד חכם. זה שני הדברים.
היום לא נוהגים בנידוי מפני שיש חשש שזה יכול לגרום לרצח.
אדם מגיב בצורה חריפה. חוץ מזה, יש פיידה על העניין של הנידוי.
מאוד מאוד נזהרים על עניין הנידוי היום.
על כל פנים,
אומרת הגמרא, ואמר רבי שעה בן לוי,
הוא היה מראשוני המוראים. ב-24 מקומות בית דין מנדים בכבוד הרב,
וכולם שנינו במשנתנו.
הם מופיעים בשישה סדרי משנה, כל ה-24 מקומות.
אמר לרבי אלעזר, 24 מקומות?
היה לו ראש של מחשב, הוא אומר, אני לא מוצא את הדבר הזה.
מספרים על הרב עובדיה יוסף שהיה בן 16,
הוא ראה ספר שאחד הקדמונים על הש"ס, כללי הש"ס.
אז יש שם איזה ביטוי, אחי כאמר, אז הוא אומר, זה נמצא,
זה הפירוש שלו, כך וכך, והגמרא משתמשת כשרוצה להגיד רעיון כזה.
אז הוא לקח נייר ועיפרון ורשם מיד,
על כל הש"ס, איפה מופיע הביטוי הזה, מזיכרון.
עכשיו יצא ספר,
יש לו זיכרון מופלא.
אז אם כן, ידוע, יש כאלו עם ראש מחשב.
הרב קוק היה משהו מדהים בזה.
כן, אתה רואה, הכלי יקר,
שאתה היום, אתה רואה איך שהוא מחבר דברים לדברים,
זה אתה רואה גדולי ישראל. הגאון מווילנה היה יכול להגיד את כל התורה ישר והפוך.
תגידו אשרי שווה ביתך הפוך.
אני לא מסוגל.
דבר שאתה יודע בעל פה,
תגיד אותו הפוך.
אפילו הפוך במילים שלמות, לא הפוך באותיות הפוכות,
כן?
מעתה ועד עולם על אלויה,
כן, על אלויה עד וכולי,
ובוודאי אם תצטרך להגיד את האותיות, הפוך. על כל פנים, זה מה שהוא אומר כאן.
אם כן,
מיד אמר לו רבי אלעזר, אייכה, איפה?
אמר לי, לכי תשכח,
אל תחפש עבודה קלה, לך תעבוד קשה, תמצא אותם,
תמצא בעצמך.
נפק דק ואשכח תלת.
כן?
זה ביטוי מעניין, נפק דק ואשכח.
תצא ותדגג ותמצא, אז הוא הלך ומצא רק שלושה מקומות שבהם באמת,
כן?
שבהם יש את הדבר הזה.
יש אומרים שהוא הלך,
פירוש מגדים חדשים, שהוא הלך לבדוק מגילת סתרים,
שרשום בה כל סדרי המשנה, כי אז
זה היה כבר בימי רבי שועה בן לוי, כתבו כבר את המשנה.
טוב,
נפק דק ואשכח תלת.
שלוש מקומות שכתוב שמנדים עליהם לכבוד הרב.
אחד,
המזלזל בנטילת ידיים. מי תיקן את נטילת ידיים ליטול לפני אכילת לחם? זה מדי רבנן, שלמה המלך תיקן.
ואחר כך חיזקו את התקנה שלו.
המספר, שתיים, המספר אחר מיטתם של תלמידי חכמים,
ממה שלמדנו בסוגיה שלנו, והמגיז דעתו כלפי מעלה. מי שמזלזל בכבוד הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא רבם של ישראל,
ודאי וודאי, רש"י אומר,
ראוי להתנדות. אומרת הגמרא,
המספר, עכשיו הגמרא מביאה את המשניות האלו.
המספר לאחר מיטתם של תלמידי חכמים, מה היא?
איזה משנה דתנן?
הוא היה אומר,
משנה בעדויות, מי זה הוא?
עקביה בן מהללל שם במשניות בעדויות,
אין משקים לא את הגיורת, לא את המשוחררת.
וחכמים אומרים משקים. מה נאמר כאן?
יש דין של אישה סוטה.
אם הבעל מזהיר אותה, אל תדבר פלואין, והיא נסתרת,
אסורה על בעלה עד שיבואו לירושלים,
משקה אותה מהמאמרים,
או שהיא מודה ואז היא מקבלת גט,
ואם היא לא מודה, משקים אותה מהמרים, ואז אם היא חטאה,
קורה מה שקורה.
אז הוא אומר, לא משקים לא גיורת
ולא שפחה משוחררת.
אבל חכמים אומרים משקים.
ואמרו לו מעשה בקרקמית, אמרו חכמים לעכביה,
מעשה בקרקמית, או שזה רש"י אומר שמה של אותה אישה, או היא באה ממקום כזה.
שפחה משוחררת בירושלים. השקועה, השמה היה באבטליון.
אמר להם דוגמה היא שקועה. גם כאן יש רש"י אומר
למה הם השקעו? כי גם הם בני גרים. כתוב שהם היו מזרעו של סנחריב.
אז שואלים איך ממנים אותם, ראש הסנהדרין,
אם הוא גר,
אז זה לא, הם גרים, אמא שלהם הייתה יהודייה, ככה מפרשים, רק מה,
בדורות הקודמים הם מזרם.
אז בכל אופן, אמרו לנו, בטח, יד לוחצת יד, זה מהחבר'ה שלהם.
אז אכן, כאילו,
כמו שהחוקרים אומרים, אתה יודע למה הרב פאפה בכל דבר של יין הוא פוסק ככה?
בגלל שהיה לו כרמים, גם על רש"י הם אומרים.
אז כאילו יש לו אינטרס, אז הוא...
ככה, לפעמים הם חוקרים את המסביב, מה הוא היה עוסק, ולפי זה הוא פסק. כאילו אין תורה משמיים זה שיש מסורת.
כן, לומדים תורה לא כמו שצריך,
לא בקדושה.
אז אם כן, גם כאן אמר עכביה בן מהללל הקדוש הזה, אמר דבר איזה פלא.
הוא אמר, אה,
זה למה מפני שם דוגמא, מה שאתם מביאים בראייה מהאבטליון.
אומרת הגמרא,
כן, ואמר להם דוגמא ישקוע ונידו,
אומרת הגמרא ומת,
בנידו יוסקלו בית דין את ארונו.
מה זה דוגמא שקוע?
אז דוגמא זאת אומרת כיוון שהוא גר,
זה פירוש אחד,
אבל כיוון שהוא גר אז הוא למד לטובת ה...
לטובת, להשוות בין אישה רגילה לגיורת,
כי יש לו נגיעה, גם הוא בן גרי.
באמת תערוך כאן בצד אומר דוגמה, מים, זה נקרא, מים בדמי,
השקו אותה דוגמה,
לא מי אפר פרד, מי אפר שמחו בשם השם,
לא מי סוטה,
נתנו לה להפחיד אותה כאילו מים צבועים שהם במקום.
טוב, בכל מקרה יש כאן את העניין.
מת בנידויו.
אומרת הגמרא,
כן,
מה זה?
כן.
רש"י אומר, תראו תוספות אחרון בעמוד, פרש רש"י, לפי שהייתה גיורת,
כמותם שהיו גרים חמשה בירושלמי, אוהד קטן.
מהו דוגמה דקבאתה? ברוך פרש דוגמה השקעו עמי צבע, אבל לא היו מרים ממש, ולא מחקו את התורה האלה, אלא ליראה אותה.
כלומר, להפחיד אותה.
עשו כאילו, כן?
כאילו נותנים לה את ה... כי רצו שהיא תודה.
או הגמרא אומרת
והמזלזל... מה?
שמה?
שהכנת מים מרים.
על מה?
כן, שהוא אומר דבר כזה שכאילו או מפני... במקרה הראשון אתה מבין שבין גרים,
בגלל נגיעה, אתה שואל על המים המרים לזלזול,
אולי שהם כאילו מטעים את האדם,
אולי זה מותר, באמת, מה אתם אומרים?
שאלה טובה.
מה השאלה?
השאלה, לפי ההסבר, לפי מה שאומר הארוך בתוספות,
שזה מים צבועים, אז מה העניין?
אז למה הקפידו עליו?
כי אין נוטים ידיים שאינם נאויים.
לא אין סיכוי, לא אין סיכוי,
כל ידעו על המצווה.
כן, אפשר לזלזל.
זה יוודע לאנשים,
ואז הם כבר יחשבו גם באמת, שנותנים להם, אה, זה... או של חייבים, או של חייבים, או של חייבים,
כזה של מייצר. כן, טוב, בסדר, זה צריך, יכול להיות שאתה צודק, אני חושב שזה ההסבר.
אבל עוד מעט נראה שזה לא יכולים לייחס לזה לעכביה בן מהללאל.
הגמרא מביאה את המשנה שמי שמזלזל נטילת ידיים מהאי,
אמר רבי יהודה,
כן,
דתנן,
אמר רבי דוחן, זה שלום שעכביה בן מהללל נתנדה.
מה, השתגעת?
הוא היה גדול הדור.
למה? איפה רואים את זה?
שהנה בקורבן פסח כתוב ככה,
שאין אזהרה ננעלת על כל אדם בישראל,
בחוכמה ותרה וירחט כעכביה בן מהללל. כתוב שאת קורבן הפסח מביאים בשלוש קבוצות.
וכל פעם ממש צפוף בתוך האזהרה באים נציגי המשפחות עם קורבן הפסח,
ואחרי שסוגרים, יש אומרים, סוגרים הכהנים או ננעלת מעצמה,
שלוש פעמים היו אומרים הלל ומקריבים קורבן פסח, ערב פסח.
וכתוב, בכל המיליונים שעלו לירושלים לא היה אחד בדומה לעכביה בן מנהללל שהיה מצטיין שלושת התחומים האלו,
בחוכמה, בטהרה וביראת חטא.
אז איך אפשר לייחס לו דבר כזה שהיה צריך לנדות אותו,
שהוא אמר משפט כזה, אלא את מי נידו?
לא, לא את עכביה, את אלעזר ברבי חנוך,
שפקפק בנטילת ידיים,
ונידו אותו.
זו הכוונה, עבר על פי חכמים. וכשמת,
שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו,
ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו, בית דין סוקלים את ארונו.
כן,
כמובן שמים אבן כאילו ראוי לסקילה,
כיוון שלא ויתרו לו, הוא לא הלך להתיר את הנידוי שלו,
אז יש לו כאן המשך.
כן.
מה זה?
שני... נכון.
זה משהו אחר.
שזה, שמנדים, בגלל שהוא זיזה בדעת חכמים.
כי תקנת חכמים, הוא אמר, נו, לא נורא.
אנחנו מכירים את זה, לך תראי חנות פלאפל.
לצערנו, יש, נוטלים ידיים, טוב, זה משהו על הדרך.
אה, כן, לא, כן, לפעמים לא נוטלים ידיים.
מה זה?
נכון,
על נטילת ידיים, כן?
יפה.
אומרת הגמרא,
המגיז דעתו כלפי אל מהמים,
או, זה הסיפור מכוני המגל, אנחנו נספר את הסיפור בקצרה, אתם יודעים, לא ירד גז, בצורת, הוא עשה עגוגה, עמד בפנים,
אני לא זז מכאן, נשבע, עד שהקדוש ברוך הוא התאמה,
ככה מדברים להשם יתברך, עד שירד גשם.
ירד גשם, אומר, לא כך ביקשתי. גשם, לא טיפול. ירד גשם חזק מדי. לא כך ביקשתי.
משהו,
גשמי ברכה.
אז אם כן,
המגיז הקמאי, שלח לו שמעון בשטח חוני המגל.
צריך אתה להתנדות. לא מדברים ככה על הקדוש ברוך הוא.
לא כך שאלתי, כך שאלתי אתה.
ביקשת, הקדוש ברוך הוא מביא איך שהוא מבין.
ואלמלא חוני אתה,
שעצה אדם גדול וחשור, גוזרני עליך נידוי. אבל מה אעשה שהרי אתה מתחטא כלפי המקום,
כן?
אתה כמו, עושה לך רצונך,
למרות שאתה ככה מתנהג כבן שמתחטא לפני אביו, עושה לו רצונו. אבל איך הכתוב אומר,
ישמח אביך ואימך ותגל יולדתך.
אז מה רואים? בסוף הוא לא נידה אותו, אבל רואים שבעצם הוא היה ראוי לנידוי.
אז אם כן, מכאן אנחנו רואים, כן, רואים
מנדים על כבוד הרב,
הרב, הקדוש ברוך הוא גם רב.
שואלת הגמרא, זה שלושת המקומות שרבי אלעזר מצא ולא יותר. שואלת הגמרא, ותון לאיקה?
לא מצאת עוד מקום?
והאיקה דתני רב יוסף.
יש, רב יוסף למד באברייתא.
תודוס, זה היה חכם, יש אומרים,
יש כמה מקורות שהיה תלמיד חכם,
אבל הוא ישב ברומא, ראש הקהילה, והוא היה הוולפסון של הדור, של אותו דור.
אתם יודעים,
היה עכשיו נפטר שבוע זאב וולפסון, יהודי מלונדון, שהחזיק מוסדות
הוא תרם והתרים יותר ממיליארד דולר במשך חייו
יותר ממיליארד דולר, הישיבות
מה הוא?
נפל, נפל. כלכלית, אבל הוא המשיך, היה קרנות
אה כן, אבל כלכלית נשאר לו בקרנות, כנראה, אבל הוא המשיך
אז הרב עבד יוסף שלח את אלי ישי, קראתי היום את זה, שלח אותו שליח לנחם אותו,
כי כנראה הוא תמך בו גם כן.
אז הוא כתב, אומר, "עם זו יצרתי לי תהילתי אספר".
הוא אומר, "עם זו,
עם זה לא נקבה,
עם זה יצרתי לי, למה זו?" הוא אומר, התכוון לזאב וולפסון.
הוא אומר, "עם זו יצר", הקדוש ברוך הוא יצר בכל דור אנשים שיצילו את התורה, שלימדו בישיבות.
נו, אני בטוח שהבנים על הוורט הזה כבר ישלחו לו עוד יצירות.
יש לו הברקות כל כך.
אז אם כן,
אומר,
תודוס איש רומא היה, יש מקום שהוא תלמיד חכם, אבל גם הוא היה בבחינת זבולון.
זבולון התורה כאילו גם שלו.
בקיצור, אז הוא אומר ככה, ואיכא תודוס איש רומי.
הוא היה, הנהיג את רומי,
היה לעשה מנהג רחוקים מירושלים,
בליל הסדר היה אומר, טוב, אנחנו לא יכולים להקריב קורבן, נאכל כאילו.
כל אחד עשה גדים מקולס, היינו כלי שלם,
שאפילו הקרביים מרימים אותם מלמעלה על הצוואר כמין כובע של חייל,
וכך היו צולעים אותם כמו קורבן פסח.
וחז"ל אסרו את הדבר הזה.
אמרו שלא ייראה כאילו אוכל קודשים בחוץ או מקריב קודשים בחוץ.
ותולייקה,
הוא הקפיד להגיד שזה לא קורבן פסח, זה רק זכר.
והתוליכה והאיכה דתני רבי יוסף, תודוס איש רומי, הנהיג את בני רומי
שהיו גרים באיטליה,
להאכילן גדיים מקולסים, מה זה מקולסים שלמים שצולעים אותם כמו קורבן פסח.
שלח בלילי פסחים, שלח לשמעון בן שטח אלמלא תודוס אתה,
גוזרני עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל דבר שנראה כאילו קודשים בחוץ.
כן? אז לכן חכמים מסרו לכל גדי שלם צלוי בליל פסח. כיוון שעברת על מצוות חכמים, אנחנו מנדלים אותך. היום יש איזה עדיין המשך לפי מנהג בני אשכנז. בליל הסדר לא אוכלים בשר צלי.
אפילו עוף.
אפילו עוף, למרות שזה לא שייך לקורבן.
כן? לא אוכלים בשר שעשוי בגדרה.
רק בישול.
לא צלי.
אה?
לא בשר.
לא אומרים, לא, כשקונים לא אומרים תן לי בשר לפסח
למרות שזה לא שייך, זה בפרה וזה... מה שרוצים זה בשר חם פסח. כן.
זכר, עכשיו גם כן
צריך להיזהר שבזמן,
היום אין פסח, זה מזל.
אז לא אומרים פסח זה.
כן.
על כל פנים.
אומרת הגמרא.
אחרד אפשר לאכול פסח. כן, כן. זה כבר לא בזמן, כמובן.
אומרת הגמרא, אז איך הוא לא מצא את זה?
המחשב שלו בראש לא מצא את הסיפור עם תודוס?
אומרת הגמרא, משמעתנו כאמרינן
רבי אלעזר חיפש במשנה 24 מקומות ומצא רק שלוש
אבל זה הסיפור זה ברייתא, זה לא משנה.
שואלת הגמרא, ובמתניתין ליתא?
אין לך במשנה עוד מקור שמנדים על דברי, שמזלזל בכבוד הרב?
והאיכא, הדתנן, כאן תנורו שלך נאי,
פרק הזהב והמציאה.
נגיד בקצרה את מה קרה שם.
היה מחלוקת,
תנור הרי אין לנו אפשרות לתאר אותו, שבירתו היא טהרתו.
עכשיו, אם שברת את התנור נטמא,
בטלה טומאתו, בנית אותו מחדש,
אז עכשיו הוא טהור אבל יקבל טומאה.
מה יהיה אם שברת את התנור רצועות רצועות, ניסרת,
חוליות חוליות,
וחיברת אותם אחר כך עם חול, חרס, כן?
אז מחלוקת בין חכמים ורב לזר, האם זה בטל הטומאר, והאם מעכשיו ואילך יקבל טומאר, מטמא אחר, או שנגיד, לא,
עכשיו זה כבר לא חרס,
כי אתה לא העברת את האפר בתנור, כן?
אתה הדבקת שכבות, שכבות התנור, זה כבר לא תנור של חרס.
אז לכן, היה מחלוקת ביניהם. בואו נראה, אומרת הגמרא, עד אתנן,
בעניין חרס, תנור של חרס שנטמא,
וחתכו, חוליות,
מלמעלה עד למטה, לא מלמטה למעלה, אלא ברוחב, כן? ונתן חול בין חוליה לחוליה.
רב בלזר מתאר את התנור הזה עולמית. גם, קודם כל, בתל טומאתו הקודמת,
וגם מעכשיו הוא לא מקבל טומאה. למה? כי החוליות מחוברות על ידי טיט,
והטיט זה לא נחשב כחרס.
וחכמים מטמאים, כן?
וכן מקבל טומאה. למה?
שאנחנו להיות עצמם, הרוב הוא של אחר, זה נחשב תנור.
וזהו תנורו של אכנאי.
ככה, כמו ההנחש שמגלגל את עצמו כעיגול. יש אומרים שגם,
או, הגמרא אומרת, מהי אכנאי? אמר רבי שמואל, האמת שהקיפור בהלכות כאכנאי זה שהוא כורך את עצמו,
אומרים, שם את הזנב בפה. אני לא ראיתי אף פעם דבר כזה.
ותימור, ראינו, בגן חיות אתה רואה את ההנחשים בגלגלים כ...
אומרת הגמרא, וטניה,
אותו היום הביאו כל טהרות שתיאר רבי אליעזר,
הרי הוא חשב שהתנור טהור מכאן ולהבא, הושרפו לפניו.
למה? כפי לדעתם, כל הטהרות הן פעילו לו. בסוף בירכו, בסוף נידו אותו. זה הסיפור, המחלוקת המפורסמת
בקשר לנשיאות שהיה באותו זמן,
אלעזר בן עזריה. אבל הוא לא עשה את זה כרצ'יסט פן וחכה.
זה עדות המהלכה.
אז זה קצת מדופן מהסיפור האלה ש... כנראה שבכיוון שרוב החכמים הוא לא קיבל דעת הרוב
אז יחיד ורבים הלכה כרבים אמרו לו תשמע בואו נעמוד להצבעה
והוא התעקש
אז היא שאלת השאלה למה לא הזכיר רבי אלעזר במחשב שלו היה צריך להגיד מיד הנה יש עוד מקום הגמרא ואומרת
אפילו אחי נידוי במתניתין לא תנתנן במשנת מסופר הסיפור אבל הנידוי לא מוזכר
זה מוזכר בברייתא, לכן הוא לא מנה את זה. הוא חיפש מקום שכתוב במשנה שנידעו אותו.
אומרת הגמרא, טוב, אז עכשיו בוא נחזור ליהושע בן לוי, זרק מספר, 24 מקומות.
אלא 24 מקומות שאמר רבי יהושע בן לוי, איך המשכחת לה?
אומרת הגמרא,
באמת רבי יהושע בן לוי לא מצא 24 מקומות,
אלא שלוש מקומות מפורשים, שלושה מקומות,
ועוד 21 מקומות שיש בו מקרים של זלזול והוא מדמה מילתא למילתא, הוא אומר בוא נשווה את ה-21 האלו לשלושה, מזה יש לנו מה שנזהר רבי אלעזר, רבי אלעזר אומר, אתה אומר לי במשנה, צריך להיות במשנה,
אבל הוא לקח פטנט שלושה מפורשים ועוד 21 רימוזים,
מדמה מילתא למילתא ורבי אלעזר לא מדמה מילתא למילתא, חיפש,
איך אומרים, תשובה מלאה.
טוב, חוזרים למשנה.
נושאי המיטה וחילופיהם.
למדנו למעלה, פטורים מקריאת שמע,
מי שעדיין צריך לשאת את המיטה, נכון?
כי תפקיד שלו עכשיו כבוד המת לא יעסוק בקריאת שמע.
תענו רבנן,
אין מוציאים את המת, כיוון שזה פוטר אותו מקריאת שמע וכדומה,
אז בואו מלכתחילה, בואו נהיה חכמים.
נעשה את הלוויה לא סמוך לזמן קריאת שמע, שעומד לגמרי זמן קריאת שמע,
נדחה כמה דקות.
אמרנו רבנן, אין מוציאים את המת סמוך לזמן קריאת שמע,
כי על ידי זה אתה גורם לכל המלווים להתבטל מקריאת שמע.
ואם התחילו,
אבל אם ההלוויה יצאה, היה עיכוב,
לא מפסיקים. זה לא כבוד המת.
שואלת הגמרא, איני,
אתה אומר שלא מוציאים סמוך לזמן קריאת שמע? והרב יוסף, כשנפטר,
הפקו סמוך לקריאת שמע, לסוף זמן קריאת שמע.
אומרת הגמרא, אדם חשוב שענה.
מוציאים אפילו סמוך לזמן קריאת שמע.
מה שאמרנו בברייתא שלא, זה לאדם רגיל.
ועמדנו במשנה שלפני המיתה ושלאחר המיתה.
איך נוהגים בזמן ההספד? עד עכשיו דיברנו בזמן הלוויה.
מספידים את המת.
יש שלב שמספידים את המת. זה יכול לקחת גם שעה.
אז אומרת הגמרא:
תנו רבנן לעמד וברייתא העוסקים בהספד
לפני הקבורה בזמן שהמת מוטל לפניהם באותו חדר ומספידים,
כמו שרגילים, נשמטים אחד-אחד וקוראים.
כן?
למה לא ביחד? זה לא לקרוא בחדר שהמת באותו חדר, זה נקרא לועג לרש.
וכולם שיעזבו זה לא כבוד המת,
אז עושים ככה, איך אומרים?
אחד יוצא, אחד נכנס.
אין המת מוטל לפניהם,
יושבים וקוראים, כולם קוראים,
והוא, האונן, פטור מקריאת שמע מכל המצוות, מה הוא עושה? יושב ודומם.
הם עומדים ומתפללים, והוא אינו מתפלל,
אלא עומד ומציק עליו את הדין ואומר ריבונו של עולם
ריבונו של עולם הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף ממה שמגיע לי
יהי רצון לפניך השם אלוקינו שתגדור פרצותינו ופרצות כל העמך בישראל ברחמים בא אבייב ואומר אני מתנגד לנוסח הזה
כאן הנוסח
הסלנג של השפה הישראלית היום לצערנו חוטא בעניין
כל אחד אומר, הוא מת מפחד, הוא אומר על עצמו, כל מיני ביטויים כאלו.
או הסלנג מאוד משתמש במילים חריפות, זה מין, הכל הולך בגדול, במילים מפוצצות.
צריך להיזהר, לא לפתוח פה לשטן, כן?
אומרת הגמרא, אמר רבי אלומי בא אל אלי, אין ישנמי מראכי. לא ראוי להגיד שלא נפרדת ממני מספיק.
מה זה, אתה מזמין עוד מנה?
אתה יכול להגיד, ריבונו של עולם, את עשית איתי חסד. אל תגיד לו מילה כזאת.
למה? דאמר רבי שמעון מלקי, שכן טענה משמעית רבי יוסי,
לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, כן?
על ידי דיבורו הוא נותן לקטרוג לטבוע, הוא אומר, הנה האיש בעצמו מודה, נו,
אז בסדר, ניתן לו פחות עונש, אבל עונש מגיע לו.
וכן טענה משנה, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר רבי יוסף, מאיפה לומדים את זה? מהי קראה?
מה המקרא?
שנאמר, הנביא ישעיהו אומר,
כמעט כסדום היינו. תראו תורה אור אומר, לולי השם צועות תותיר לנו שריד,
כמעט כסדום היינו.
אם השם לא היה משאיר לנו קצת שארית,
היינו ראויים להיות כמו העיר סדום שהכל נחפ.
אבל מה כתוב אחר כך? מה יעדר לאו נביא?
שימעו דבר השם קציני דום.
בסוף הנביא מקבל את מה שהם קבעו על עצמם.
הם נתנו לעצמם תואר, הנביא כבר משתמש בזה.
לכן תיזהרו, אמנם הנביא הוא לא אחרי חבלה,
אבל אדם לא צריך לפתוח פה לשטן, לשון נקייה, לשון זעירה, כן?
יש ביטויים, סלנג,
מאוד, תנסו להקשיב קצת לשיח החבר'ה היום בדור שלנו, הרבה משפטים צריך למחוק אותם, לפחות אנחנו ניזהר.
קברו את המת וחזרו, אם יכולים להתחיל, על משנה אמרה, אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה,
לשורה, הרי מדברים על שלושה שלבים.
יש קבורה,
יש הליכה לשורה ויש בתוך השורה.
אז לגבי הולכים לשורה, אם יש זמן לגמור קריאת שמע, יגידו תוך כדי הליכה.
אפילו פסוק אחד, אפילו שמע ישראל השם אלוהו, כמה שאתם יכולים.
אז אומרת הגמרא, מהמשנה מהשמע, הם יכולים להתחיל,
והמשנה כאילו מהשמע להתחיל ולגמור את כולה אין.
רק אם אתה יכול להספיק את כל שלוש פרשיות קריאת שמע.
אבל אם אתה לא יכול רק פרק אחד, פסוק אחד,
לא תתחיל בכלל. ורמינו בברייתא כתוב, קברו את המת וחזרו.
הם בדרך לשורה,
אם יכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק אחד,
יתחילו.
אז לכאורה זה סותר.
הגמרא אומר, הכי נמי כאמר, גם המשנה שלנו מתכוונת.
אם יכולים להתחיל לגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק אחד, עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו.
ואם לאו לא יתחילו, אנחנו עוברים לדף י"ט עמוד ב'.
למדנו במשנה,
העומדים בשורה, עד עכשיו דיברנו קבורה,
הליכה לשורה,
מהקבר ללכת לעמוד לשורה.
עכשיו השלב הזה עומדים לנחם את האבלים,
שבעצם האבלים הם יושבים והשורות עומדים לפניהם. היום האבלים עוברים בין השורות.
אז אם כן, העומדים בשורה,
אז אמרנו במשנה, הפנימיים פטורים והחיצוניים חייבים.
באה הגמרא ומבררת מה זה חיצוניים ופנימיים.
נראה בבריית את ההרחבה של המושג הזה. תנו רבנן.
אלו שעומדים בשורה הרואה פנימה שאיפה שהאבל יושב,
פטורה.
ואלו שלא רואה, היא פטורה מקריאת שמע. אלו למה? כי הם צריכים להיות עסוקים בניחום האבלים.
ואלו שאינם רואים פנימה,
או שגם האבל לא רואה אותם, היא חייבת קריאת שמע.
רבי יהודה אומר לא כך.
המפתח הוא
מי שבא בשביל לנחם את האבלים הוא פטור, מי שבא מתוך סקרנות, ראיתם פעם תאונת דרכים בכביש מספר אחד, לא עלינו, שלא יקרה?
כל הכביש מפקק, ממה? מסקרנות.
אז מי שבא משם, מתוך סקרנות,
לא משום עניין ניחום אבלים,
הוא חייב בקריאת שמע.
יש כאן גם,
כולה, מצד אחד, אם עומד אחד מהם מבפנים,
אז הוא חייב בקריאת שמע, כי לא באת לנחם.
אומנם כלפי האבל זה לא יפה,
אתה עומד בשורה ראשונה,
לכאורה צריך, אבל רבי יהודה טוען ש...
אז זה באמת דנים, האם הוא בא להחמיר או להקל?
אז אם הולך להגיד שהוא בא להקל, אז אחד בשורה הפנימית יהיה פטור,
כי הוא לא בא לנחם.
אמר רב יהודה אמר רב,
עכשיו כיוון שהתחלנו בעניין של מבטלים מצוות בשביל כבוד המת, כבוד הבריות,
מרחיבים את הדבר.
מצד אחד יש כלל, אין חוכמה, הנביא בקהלת אומר, אין חוכמה,
במשלי, אין חוכמה ואין תבונה כנגד השם.
כלומר, למשל, אדם לובש כלאיים,
אפילו זה הרב שלו,
והוא הולך עם כלאיים דאורייתא, שעטנז,
מותר לתלמיד, חייב, לתלוש מהרב, למנוע אותו מהזה.
אה, איפה כבוד הבריות? הוא ילך
עם גופייה ברחוב?
הורדת לו את הבגל?
אומנם גדול כבוד הבריות כמו שנראה שדוחה עליו שבתורה אבל בדאורייה כמו שנראה אין חוכמה ואין תבונה כנגד השם לא מבטלים מצווה בשביל כבוד הבריות על זה יהיה הדיון מתי כן מתי לא אז בואו נראה נספיק קצת למרות השעה מאוחרת אנחנו צריכים קצת להתקדם טוב אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאיים מי שמוצא
פתאום באמצע הדרך לעצמו כליים,
שזה צמר ופשתים תבועים יחדיו, בבגדו פושטם אפילו בשוק, למרות שהוא מתבזה, מייטמא כתוב במישלי, אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם.
אין, אתה צריך לקיים את המצווה, שכל מקום שיש חילול השם, שאתה עובר בפרסיה על חטא, אין חולקים כבוד אפילו לרב. אין כאן הכוונה חילול השם במובן שרואים,
אלא הכוונה שאתה עובר על עבירה בגלל אי-נוחיות שלך.
אז אין דבר כזה, אתה צריך באמת להוריד ולא לעבור על השאטל. מי טיבי,
לכאורה קשה מהמשנה שלנו.
קברו את, מהברייתא, קברו את המת וחזרו לפניהם שתי דרכים.
אחת טהורה ואחת טמאה.
כן, הולכים לנחם את האבדים והולכים עם האבל.
עכשיו,
בדרך יש שביל שיש בו קבר ויש בו שלא קבר.
נגיד אם הם כהנים,
עכשיו, אם הולך בתאורה, בטח תלך בתאורה, אבל אם האבל הולך בתמאה, לך אחריו.
איך מותר ללכת?
הרי הכוהנים נטמעים.
אם נגיד ישראלים זו סוגיה אחרת, אבל איך מותר?
הרי הוא עובר עבירה, אלא מכאן שגדול כבוד הבריות,
שמותר לעבור עבירה שבתורה.
מי תברי, קברו את המת וחזרו ולפניהם שתי דרכים,
אחת תאורה ואחת טמאה, יש בה קבר.
בא בטהורה, אם האבל הולך בטהורה,
אל תגיד לו, לא, לא, לא, תלך מכאן.
לך אחריו.
בא בטמאה, לך אחריו, באים עימו בטמאה משום כבודו.
משמע, אפילו אם יש כהן, הוא ילך איתו.
והרי הוא נטמא בטומאת מת שזה איסור לא יטמא למת.
עונה הגמרא ואומרת,
המאי, זה השאלה עליהם, אין חוכמה ואין תבונה נגד השם.
עונה הגמרא, תרגם הרב אבא,
בבית הפרס שהוא איסור דה רבנן.
מה זה בית הפרס?
זה מקום שהיה קבר,
יש שלוש סוגי בית הפרס, נדבר על אחד מהם.
בית הפרס היה קבר, ואברהם אחרי שם פיזרה את הקבר,
נהרס הקבר, פיזרו את המת.
החז"ל גזרו מאה אמות קוטר מסביב לנקודת הקבר,
זה נקרא תאומה מדה רבנן.
למה? שעצם אפילו כשעורה מטמא בסטט, סדק, אימו מסע.
עכשיו, אנחנו חוששים שמא הוא הסיט עצם,
אבל כיוון שזה רק זירה דה רבנן,
אז הוא אומר לכן,
כאן משהו אחר.
אם זה היה איסור דו ראיתא,
אין חוכמה ואין תמונה כנגד השם,
אבל כיוון שכל זה רק איסור דה רבנן,
לכן זה לא נקרא אין חוכמה ואין תמונה כנגד השם. איך ההוכחה?
בואו נראה את רש"י, אז הוא יגיד לנו.
בבית הפרס הוא רע רביעי דלא מטמא אלא מדרבנן והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרשה את העצמות והדורס עליהם מסיתם בעצם כצורה מטמא במגע ובמסע ולא באוהל וזה נקרא הסת זה כמו מסע
בטומאת מת אבל זה לא מטמא באוהל כי בשביל אוהל צריך מת שלם או גולגולת או רוב שדרה וכיוון דרבנן הוא אסור רבנן הוא דאכלוה דאיקרא דגבי אבל
חז"ל, שגזרו, לא גזרו במקום כבוד האדם.
איך רואים? תראו את הגמרא.
מאיפה אנחנו יודעים שמתירים בדרבנן? דאמר רבי דאמר שמואל,
מנפח אדם בית הפרס, הוא הולך. אדם שצריך לשחוט את הפסח, מותר לו ללכת בשדה של בית הפרס,
איך הוא עושה?
עם משאבה כזאת, עם הפה.
הוא זוחל,
מעיף את האבק מלמעלה ומתקדם.
הוא צריך להגיע להקריב קורבן פסח. רגע, אולי יש שם...
אם יש טומאה, איך אתה משאיר לו?
אלא בית הפרס זה טומאה דה רבנן,
הקלו על ידי מעשה כזה.
אם זה היה ספק דאורייתא, לא היו מתירים לו.
הנה אומר רש"י, מנפח אדם לפניו, שאם היה שם עצם עירנו, דאי דאורייתא, הוא לא הבינן מזלזלים בי, כולי הילה מסמך הנפיחה, ואח בדיקה, לא עושה פסח,
ישתרבן, לא לאכולי תרומה, כדמרינן על חומר בקודש.
אז אם כן,
מנפח אדם הולך,
ואמר רבי דבר אשר משמי דרב בית הפרס שנידש, טהור.
טשמא, עוד מקרה, דאמר רבי אלעזר ברב צדוק.
הוא שואל אותו, איך אתה אומר שאנחנו לא מבטלים משום כבוד הבריות איסור תורה?
הרי יש טומאת מת גם באוהל.
למשל, אם יש מת, אם
הקבר מטמא באוהל, מי שעובר עליו נטמא.
עכשיו, אם יש ארון של מת,
מי שעובר על הארון הוא נטמא.
אם זה כהנים אסור להם לעבור על הארונות
כי הארון מעלה את הטומאה למעלה.
אז הנה אנחנו נראה על דבר כבוד המלך מותר לכהנים, אפילו כהנים, ללכת על ארונות, לטפס ולראות את המלך לפני שהוא בורח.
איך מותר?
כבוד הבריות, כבוד המלך, לעבור על איסור דאורייתא?
אתה יודע, שמע,
דאמר רבי אלעזר בר צדוק, הוא היה כהן.
זה, זה, כן, זה, אני לא יודע אם איסור דאורייתא, אבל אסור.
היום, מסתומך שזה איסור דאורייתא, לא מטל.
בסדר, אבל אז יכול להיות, לא להוסיף טומאה על טומאה, אולי בגלל זה זה לא דאורייתא.
תשמע דאמר רבי אלעזר ברב צדוק, מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא רק לקראת מלכי ישראל בלבד, למדנו את זה למעלה,
אמרו שמותר, אלא אפילו לקראת מלכי עכום, שאם יזכה לראות את המשיח, ידע להבחין מה הכבוד שיש למשיח לעומת הכבוד של מלך הגיל.
אז שואלת הגמרא, למה מותר לכהנים מלטמא בטומאת מת?
למה? איך מותר משום כבוד? אין חוכמה ואין תבונה לנגד השם.
אז איך אתה אומר?
אומרת, רק כדי רבה, דהמה רבה יש, אני אגיד לכם את זה בקצרה וניגש לתפילת מנחה.
יש דין כזה, ארון קבורה מטמא באוהל,
כאשר המכסה של הארון צמוד לגופת המת.
אז זה נקרא טומאה רצוצה, בוקעת ועולה עד לרקיע.
אבל אם, כמו שהיום מקפידים בבתי קברות,
קוברים את המת ומניחים לפחות טפח חלל אוויר,
ואז שמים את הפלטות,
כדי שמי שיעבור לא יטמא טומאה דאורייתא.
אז זה מה שקרה, אומר הארונות, רוב הארונות הם נעשים בצורה כזאת,
שתמיד כשמשכיבים את המת, בר מינן,
יש טפח ממנו, מהמת עד הכיסוי.
אז מי שיעבור עליו לא יטמא.
אלא מה? יש מיעוט שלא מקפידים, אבל זה בטל ברוב, אז זה רק דה רבנן.
זה מה שהוא אומר כאן.
אומרת הגמרא, נראה את זה בפנים.
תשמע אומר ככה,
ואמר רבא,
הלכה למשה מסיני שאוהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ מפני הטומאה, כמו שהסברנו.
לא עולה למעלה.
כשאין בו חלל טפח,
אינו חוצץ מפני הטומאה.
ורוב ארונות, יש בהם חלל טפח.
אז הם עברו על ארונות,
אז רוב הארונות הם לא נטמאו,
וגזרו על ה... חז"ל גזרו על שיש בהם משום שאין בהם,
ומשום כבוד מלכים לא גזרו ברבנן.
כן?
אז לכאורה אנחנו באמצע הסוגיה שגדול גבול הבריות לא דוחה את הלאו של התורה,
כמו שנראה, אז ברבנן כן נראה את כל הסוגיות, בעזרת השם מחר נשלים.
אה...
א.
ום,
...
!
, מ�ט ממ�.... ר מד� ר ו�ורמן א......� ר רא על... ט עלת������������
