טוב, אנחנו ממשיכים בשיעורים שאנחנו רגילים לתת פה
על אחת הסוגיות,
מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
בעיון, כפי שאנחנו אומרים, על פי הלכה ברורה.
באמת, אנחנו עכשיו נמצאים בימים אלה בסוגיות של פרק 13. פרק 13 נקרא פרק בית שמאי,
והפרק הזה עוסק בנושא שאני מוכרח לומר,
שהוא באמת לא כל כך מצוי אצלנו,
כמעט שלא בכלל,
מפני שהוא עוסק בקידושין של קטנה.
אנחנו יודעים שמדין תורה קטנה אביה זכאי בקידושיה ויכול לקדש אותה, והקידושין שהאבא עושה על ביתו, עבור ביתו,
הם תופסים מן התורה.
זה נכון שאנחנו יודעים שמצד אחד אנחנו רואים
שאולי זה לא מומלץ כל כך לקדש את הבת כשהיא קטנה.
אנחנו על זה יכולים ללמוד בגמרא במסכת קידושין בתחילת פרק שני.
אבל מצד שני אנחנו יודעים שהיו תקופות שכן אמרו לעשות קידושין לקטנה,
מפני שעל-ידי הקידושין האלה שמרו לפעמים על הבנות, בעיקר בתקופות קשות,
כאשר היה חשש שהבנות, אם אין עליהן שמירה,
ולא יהיה מי שישמור עליהן,
לא יהיו מוסדות כל כך מסודרים,
אז ממילא העדיפו שהבת תינשא כבר בהיותה קטנה.
אז זה מקור העניין שהאב זכאי בקידושי ביתו לא רק מבחינת הדין,
אלא גם מבחינת המנהג למעשה.
ויותר מזה, הדברים ממילא הורחבו לגבי בת כזו שהאבא,
לא עלינו, הלך לעולמו,
והיא בעצם יתומה,
כיוון שהיא יתומה אז אין מי שיקדש אותה וכפי שאנחנו אמרנו הרי יש פעמים שראו לנכון דווקא לעודד את הקידושין האלה בהיותן קטנות כדי לשמור על הבנות
ואז להיפך באו חכמים ותיקנו שאחיה ואמא גם כן יכולים לעשות קידושין בשבילה במקום אבא.
העניין הוא שהתקנה של חכמים היא ממילא רק תקנת חכמים
והיא איננה בעלת תוקף מן התורה. האבא מקדש מן התורה, כמו שכתוב, "את בתי נתתי לאיש הזה",
דורשים מכאן שהאב זכאי בקידושי ביתו.
אבל אחיה ואמה, שהם אינם בעלי הזכות הזו,
הכוח, הקידושין שלהם אצל הבת הזו,
זה יהיה רק מדרבנן.
עכשיו, למה היא נפקא מינה באופן רגיל, מה אנחנו אומרים?
זה מה שנאמר בסוגיות שאנחנו נמצאים,
כפי שנאמר בפרק בית שמאי.
פרק בית שמאי מתחיל בדף ק"ז וכאן אנחנו באמת לומדים על העניין של המיון, שבית שמאי אומרים אין ממעניין אלא ארוסות ובית הלל אומרים גם ארוסות וגם נשואות.
זאת אומרת שהמיון,
יש כאן איזה מין חידוש, דבר שנקרא מיון.
אנחנו לא מכירים בדרך כלל את המושג הזה ובאמת כפי שאמרנו גם לא מצוי אצלנו,
כי היום אנחנו לא נוהגים לעשות נישואין וקידושין לבנות קטנות.
גם אין צורך בזה, בדרך כלל, כי יש דרכים אחרות לשמירה של הבנות. אבל ההלכה היא ההלכה, ובזה עוסקות הסוגיות שאנחנו נמצאים פה בדף היומי.
המיעון הזה זה חידוש,
שהבת הזוג, כאשר היא מגיעה לגדלות מבחינת הגיל, מגיעה לגיל בת-מצווה,
מה שאנחנו אומרים, בת י"ב, ובדיוק איך, מתי יש על זה דיון בסוגיה בפני עצמה,
מגיעה לגיל הזה, יכולה למאן בבעלה, ועל ידי המיון היא יוצאת כאילו ממנו אפילו בלא גט.
זאת אומרת, כיוון שהקידושין היא מדרבנן אז יש גם אפשרות לעקור את הקידושין מדרבנן, זה חלק מהתקנה ושוברה בצדה, הייתי קורא בצורה הזו,
תקנה של קידושין לקטנה לפי הצורך,
ומצד שני לא כופים עליה את זה כשהיא גדולה והיא לא רוצה.
וזה מה שנקרא מיון שהבת יכולה למאן, וממילא היא יוצאת,
אפשר להגיד, בת חורין, או בכל אופן משוחררת מהבעל שאינה חפצה בו.
אני בחרתי פה היום לדבר בסוגיה שיש בה כמה יסודות עיוניים בעניין הזה, כי הדבר המעניין בנושא הזה של הבת הקטנה הזו,
גם אם במציאות אנחנו לא כל כך מכירים את המציאות הזו,
אבל מבחינה לימודית זה דבר שהוא מעניין. מה מעניין בסוגיה כמו זו?
הרי אם היא ממאנת, אז היא ממאנת.
אבל אם היא לא ממאנת, אז מה?
אם היא לא ממאנת, אז מה עכשיו כשהיא גדולה?
איך הקידושין האלה, מה קורה לקידושין האלה כשהיא גדולה? הרי אמרנו שמלכתחילה
הקידושין היא מדרבנן, ועכשיו כשהיא גדולה, האם
תמיד הקידושין האלה ימשיכו להיות קידושין מדרבנן
או שמתהפכים ונהפכים לקידושין דאורייתא? כי קשה להניח שיהיה מצב של נישואין תמידיים של דרבנן.
הרי מסתבר שנישואין רגילים צריכים להיות בעלי תוקף מן התורה ולא מסתבר שישאירו את זה מדרבנן לעולם.
אבל אם אנחנו באמת אולי מבינים שכך צריך להיות,
אז מה מביא לידי כך?
שמהו הדבר שמהפך או מביא את אותם נישואים שהיו מדרבנן ועושה אותם בשלב של שנים אחר כך לנישואין דאורייתא. האם עוד פעם עושים חתונה?
האם נכנסים שוב לחופה? בוודאי שלא, לא מסתבר.
ולכן על זה הסוגיה שאנחנו נמצאים בה בדף קט ודף קט עמוד ב' ודף קי עמוד א',
אפשר לומר שזוהי הסוגיה שנותנת לנו את המענה לשאלה הזו.
תחילת הסוגיה היא מן המשנה, כדרכה של כל סוגיה.
ובמשנה, במה עוסקים במשנה? בנושא, שוב,
קצת סבוך,
מסובך,
של שני אחים נשואים,
שני אחים נשואים, אנחנו נמצאים במסכת יבמות,
לשתי אחיות, אחת קטנה ואחת גדולה,
ומתה הבת הגדולה,
ועכשיו השאלה היא אם היא צריכה להתייבם אצל השני, אצל האח, כפי ההלכה, במסכת יבמות.
אבל מה הבעיה, איך היא יכולה להתייבם כאשר השני נשוי לאחותה, נשוי לאחותה הקטנה בנישואין האלה של דרבנן? יש כאן איזה מין קונפליקט,
סתירה, מצד אחד יש דין ייבום דאורייתא על הגדולה,
מצד שני היא לא יכולה להתייבם כי ההוא היא אחות אשתו ואחות אישה,
כפי שאנחנו למדנו בפרק ראשון של מסכת יבמות,
הרי היא לא יכולה להתייבם עכשיו כאשר היא בייסורי ערווה ביחס לחורה לאח המייבם.
אבל מצד שני הנישואין האלה הם נישואין דרבנן.
אז כיוון שהם נישואין דרבנן, אז אולי הכוח של האישה שצריכה להתייבם גדול יותר. מי גדול יותר?
האישה הקטנה שהיא נשואה למייבם או הגדולה? זה מה שנאמר במשנה ונחלקו בזה התנאים.
כפי שאנחנו יכולים לקרוא בתנאים,
רבי אליעזר אומר,
מלמדים את הקטנה שתמהן. זאת אומרת, מלמדים את הקטנה הכי טוב שהיא תמהן, ועל ידי זה היא תשתחרר. מלמדים, מבקשים ממנה, משדלים אותה שהיא תמהן,
ואז על ידי זה, על ידי העובדה שהיא תמהן,
אז הגדולה תוכל להתייבא, ויתקיים הדין מן התורה.
אבל רבי גמליאל אומר, אם היא ענה, היא ענה באמת, אבל אם לאו,
תמתין עד שתגדיל ותצאה לזו משום אחות אישה, הוא אומר הפוך.
באמת זה נכון שאם היא תמהן אז זה יהיה המצב שיבטלו את הנישואין שלה והגדולה תוכל להתייבם אצל האח,
זו אפשרות אחת,
אבל מצד שני, ואם לא,
אז יוצא שאז להפך,
כוח הנישואין של השנייה יהיה גדול יותר מהכוח של היבמה.
וזה בעצם המקור לגמרא שמדברת בדף קט עמוד ב',
היא מדברת. וכאן השאלה היא, כשרבן גבליל אמר שכוח הנישואין של הקטנה גובר על זיקת היבמה מכוח מה? זאת אומרת שהנישואין האלה נהפכו, הנישואין של הקטנה באמת נהפכו להיות נישואין מדאורייתא.
אז השאלה היא על ידי מה? וכאן אנחנו רואים בגמרא שיש פה שתי דעות,
ומי שלומד את הגמרא בוודאי לומדים כאן את הגמרא, אם לומדים בדף היומי,
אז רואים שבאמת יש כאן מחלוקת בגמרא.
יש מי שאומר שהכוח הזה
של הנישואין של הקטנה שהם הופכים להיות דאורייתא, זה בתנאי
שהיא באמת בינתיים המשיכה לחיות חיי אישות מלאים
עם הבעל,
ואז ממילא, כיוון שהיא ממשיכה לחיות חיי אישות מלאים,
אז זהו הדבר שכאילו
החיים האלה, הייתי אומר הביאה,
כפי שהוא מקיים איתה לאחר שהיא גדולה, זה כאילו נישואים חדשים.
וזה מה שגורם לכך שהנישואים הראשונים נעשים מנישואין דה רבנן לנישואין דאורייתא,
על ידי העובדה שהם חיים חיי אישות אחר כך.
אבל אם הם לא חיים חיי אישות, לא נבהלה,
אז אנחנו אולי נגיד שבאמת זה רק נישואין דה רבנן שהיו,
ואולי אפילו אינם עכשיו,
ואז ממילא לא יהיה להם תוקף גם לגבי היבמה.
והדעה האחרת אומרת שאפילו אם היא לא נבהלה,
הנישואין האלה נעשים לנישואי דאורייתא כאילו אוטומטית,
בזמן שהיא גדלה,
כאילו יש איזשהו מנגנון שמביא לכך שאותן נישואין שהיו בקטנותה נעשים לנישואין דאורייתא.
זו בעצם השאלה העקרונית של סוגייתנו בדף קצ עמוד ב',
היא מופיעה גם דרך שאלה מכיוון אחר,
לאו דווקא לגבי העניין של יבמה,
אנחנו נמצא את אותה שאלה בגמרא,
למשל קטנה שלא מיינה והיא הגדילה,
הגמרא אומרת,
היא גדלה ועמדה ונישאת,
היא נישאת עכשיו למישהו אחר,
היא לא מיינה,
היא נהייתה גדולה והיא ביוזמתה עכשיו החליטה להינשא למישהו אחר.
פה יש מחלוקת פתאום, מחלוקת מכיוון אחר.
רב אומר שאינה צריכה גט משני,
למה אינה צריכה גט משני?
כי אשת איש, אשת איש שנישאת לא צריכה גט מהשני,
זה מה שכתוב פה בגמרא.
ואילו שמואל אמר צריכה גט משני.
זאת אומרת, יש לנו כאן מחלוקת בין רב לשמואל,
האם היא צריכה גט מהשני כדין כל אישה שנישאת,
ואז היא נחשבת גם לאשתו,
או צריך לחשוש לכך שהיא נחשבת לאשתו של השני,
או שאנחנו נבוא ונאמר שאינה צריכה גט משני, כי דין אשת אישרה ואומר שאינה צריכה,
שמואל אומר שצריכה.
אבל הנה,
ראו זה פלא,
הגמרא גם בעניין הזה נותנת לנו את שני המסלולים האפשריים.
מסלול אחד אומר,
דעה אחת אומרת,
שמדובר במחלוקת דווקא כשהיא באמת נבהלה אחר כך,
ועל זה רב אומר שאינה צריכה גט משני, כיוון שעכשיו היא כבר נחשבת לאשת איש מדאורייתא ולכן היא אינה צריכה גט משני.
אבל אם ככה, אז מה סובר שמואל?
יש כאן חידוש, דבר מעניין, שמואל אם כן מפריז לצד השני כאשר הוא אומר שאם היא כבר,
אפילו אם היא נבהלה אחר כך, זה לא נקרא נישואים חדשים. לפי שמואל יוצא שקטנה כזו שנישאת בנישואי דרבנן כאלה,
כדי שיהיו נישואי דאורייתא אי אפשר לסמוך אפילו על כך שהוא יבוא עליה שיקיימו חיי אישות,
אלא צריך כאילו לעשות חתונה חדשה.
ואם לא עושים אז זה נחשב הכל על החשבון הראשון ולא נוסף כלום שמתחדש עכשיו בחיים שלהם לאחר שהיא גדלה.
אבל זו דעה אחת.
הדעה האחרת אומרת שהמחלוקת בין רב לשמואל היא לא מדברת כשהיא נבהלה, אלא דווקא כשלא נבהלה, ואז אנחנו פתאום מוצאים את הדעה האחרת שיוצא ככה, שאם היא באמת נבהלה אז בוודאי שהיא אינה צריכה גט משני מפני שהיא כבר אשת איש גמורה,
אבל אם היא לא נבהלה כאן המחלוקת בין רב לשמואל, והנה זאת אומרת שרב סובר שאינה צריכה גט משני, מדוע?
מפני שאף על פי שהיא לא נבהלה,
הנישואין נהפכו עכשיו לנישואין דאורייתא.
זו השאלה שהצגתי מקודם בפירוש המשנה,
באה כאן מכיוון אחר, במחלוקת של רב שמואל לגבי קטנה שלא מיינה ונישאת לשני.
וזה כמובן הדבר, כפי שאמרתי בתחילת דברי,
הדבר העיוני שמעניין פה בסוגיה,
איך זה באמת שאותם נישואין שהם נישואין דה רבנן, איך הם מקבלים איזשהו תוקף של דאורייתא,
מה מביא אותם לידי כך.
וזו באמת השאלה שהתלבטו בה הראשונים,
והנושא הזה נדון על ידי כל הראשונים, אפשר לומר,
ובאמת, איך מבינים דבר כזה? מי שמסביר את זה בצורה, הייתי אומר, הכי ברורה והכי מפורשת,
זה הנימוק יוסף.
הנימוק יוסף שמובא על הריף מצוין גם פה בדף המקורות שלנו.
הוא מסביר שזה כמו,
זה באמת דבר מעניין איך שהוא אומר את זה,
אנחנו יודעים שאם אדם מקדש אישה
לאחר 30 יום,
אז אנחנו אומרים שהיא מקודשת.
אפשר לעשות בכלל, כל הקניינים אפשר לעשות, קניינים לאחר 30 יום.
אני נותן למישהו כסף בשביל לקנות חפץ, או אני נותן כסף לאישה כדי לקדש אותה לאחר 30 יום,
הרי היא מקודשת אפילו אם ניתקלו אמהות.
זאת אומרת, אפילו אם אין לנו עכשיו את הכסף הזה בעין,
אבל עצם העובדה שניתן כסף כזה לאחר 30,
שיחול,
עושים את המעשה עכשיו על מנת שיחול אחר כך,
המעשה מועיל והקניין מועיל.
ואני מוקי יוסף אומר שזה באמת הפירוש של העניין פה בסוגייתנו,
אותה דעה שסוברת שהקידושין עשין דאורייתא זה כמו מקדש אישה לאחר 30 יום. הוא נתן לה את הכסף בהיותה קטנה ויחולו הקידושין מדאורייתא כאשר היא כבר גדולה.
לכאורה פשוט למדי, אז למה יש כאלה שלא אומרים כך, והרבה לא אומרים כך,
מי שילמד את הסוגיה היטב יראה שלהפך מתקשים מאוד בקבלת הדעה הזו.
מדוע? הרי לכורא זה דין פשוט כל כך שאפשר לקדש אישה לאחר 30 יום.
התשובה היא, כשרוצים לקדש אישה לאחר 30 יום כדי שזה יחול,
זה צריך להיות כשעכשיו גם יכולתי לקדש,
כשהיא הייתה עכשיו אישה ראויה לקידושין ואני נותן לה עכשיו, אלא אומר לה, היא בת דעת, היא גדולה, היא יכולה לקבל ולהתקדש אחר כך.
זה דבר באמת אפשרי ומצוי,
אבל כאשר אתה נותן לקטנה שהיא הרי אין לה עדיין חלוט של קידושין מן התורה,
אז אתה בעצם עושה קידושין על דבר, זה נקרא כבר להפך קידושין על דבר שלא בא לעולם,
כי רק מה שיש עכשיו, יש עכשיו תוקף של תקנה מדרבנן,
ולגבי מה שנעשה אחר כך זה דבר שלא בא לעולם, כי אין לה עכשיו את הגדר של אישה שיכולה להתקדש מן התורה.
זאת אומרת, זה כמו דוגמאות, אדם נותן כסף קידושין, להבדיל, כן, לגויה,
שתתקדש לאחר שתתגייר.
אומרת הגמרא על העניין הזה, שזה דבר שלא בא לעולם, זה לא גמרא פה, גמרא בקידושין,
או דבר שלא בא לעולם,
אז ממילא גם כאן זה לכאורה דבר שלא בא לעולם. זאת אומרת,
המפרשים שסוברים, או הדעה שסוברת,
שקידושין כאלה לא יכולים לחול, יסבירו לנו שיש פה בעיה של דבר שלא בא לעולם.
לעומת זאת,
מי שסובר שהקידושים יכולים באופן אוטומטי להיהפך אחר כך לדאורייתא,
הם צריכים להסביר שאף על פי שעכשיו היא לא ראויה להתקדש מן התורה,
בכל זאת, כיוון שחכמים תיקנו את התקנה של הקידושים,
התקנה עשתה אותה למציאות של דבר שבא לעולם. זאת אומרת, מצד הקניין אין לנו בעיה, כי עשו את הקניין כראוי,
והוא יכול לחול אחר כך, כמו כל מקדש אישה לאחר שלושים יום.
אבל אין לנו את החיסרון של דבר שלא בא לעולם,
מפני שחכמים, זה גוף החידוש של תקנת חכמים,
שהקטנה הזו על ידי אחיה ואמא יכולה להתקדש.
ויש עליה תקנת קידושין,
זהו הדבר שמביא לכך שהקידושין האלה יכולים לחול. וזה באמת חידוש גדול,
להתחשב בתקנה לצורך זה שזה מבטל את החיסרון של דבר שלא בא לעולם,
ונותן לקידושין האלה יכולת פעולה שהם יפעלו אחר כך לגבי דין דאורייתא.
ולכן זה מובן שזה חידוש גדול ורבים לא סוברים אותו,
ולכן הם אומרים שבאמת הקידושין אחר כך, אם לא תהיה ביאה שזה כאילו קידושין חדשים,
הם יגידו שבאמת זה קידושי דרבנן.
אדרבה, כאן אני בא לצד השני.
הצד השני אומר, יש בראשונים, וזה גם מובא פה בדף המקורות שלנו,
שהם אומרים הפוך,
הם אומרים שדווקא סוגייתנו מלמדת אותנו והם עושים את החשבון פה בסוגיה שהסוגיה פה נותנת לנו אפילו את האפשרות להבין שהיא יכולה אפילו למען, אם היא לא נבהלה,
מה שכתוב פה שאם היא לא נבהלה
שהקידושין הראשונים לא יחולו בכלל.
זאת אומרת,
מה שנאמר בגמרא דווקא כשנבהלה, כי כשלא נבהלה הקידושין לא חולים בכלל.
למה?
בגלל שהיא יכולה אפילו למען.
זאת אומרת,
הם הולכים לאידך גיסא,
שהקידושין הראשונים הם רק קידושי דרבנן,
ויכול להיות שלאחר שהיא גדלה אז היא יכולה להמשיך למיון. וזו שאלה שבאמת קשורה לפרק הזה ממש,
העניין של המיון.
האם העניין הזה של המיון הוא מוגבל לגמרי רק
בזמן שהיא גדלה לאותו רגע של הגידול ממש ולא לאחר כך,
או שבעצם גם אחר כך היא יכולה למיון?
וזה הראשונים נושאים ונותנים פה הרבה לגבי גדר המיון,
למשל יש כאן איזושהי פשרה של הנודע ביהודה, הנודע ביהודה למשל אומר שהיא באמת כבר לא יכולה למען אם היא גדלה,
אבל כשהיא גדלה היא מייד הראתה שהיא לא הייתה חיה איתו,
היא לא הייתה בבית איתו,
אז זה נותן לה את האופציה למען גם לאחר כך, וכך הנודע ביהודה אומר גם להלכה.
טוב, זה באמת הלכות יותר מפורטות לגבי מיעון, שכפי שאמרנו בתחילת דברינו הם אינם כל כך נוגעים
להלכה למעשה ולא כל כך מוכרים אצלנו אבל אנחנו הרי לומדים את הדברים בין אם הם נוגעים בין אם הם לא נוגעים והפרק הזה זה הנושא של הפרק הזה אז אולי נתנו משהו להבנה של היסוד הזה של קידושי קטנה האם הם ממשיכים להיות רבנן או האם הם נעשים דאורייתא והאם אפשר אולי לעקור אותם גם אחר כך והדברים מבוארים אצל הפוסקים כפי שמצוין בדף המקורות.
