הדף היומי, כפי שאנחנו משתדלים להיות איתו ביחד עם הקצב של ההתקדמות של הדף היומי, מתקרב לסיום מסכת יבמות, שהיא מסכת גדולה וחשובה.
יש לנו דווקא בסוף המסכת, לקראת סוף המסכת,
סוגיה שהיא באמת באופן מפתיע נמצאת במסכת.
לא כל כך מפתיע,
מי שמכיר דרכו של תלמוד יודע שדברים מתגלגלים מעניין לעניין,
אבל זה יפה שיש לנו גם איזה עניין שהוא כללי שעליו אני רוצה היום לדבר,
ולדבר, הכוונה ללמוד מתוך הסוגיה של הגמרא, והכוונה שלי בדף קי"ד עמוד א', יש לנו פה גמרא שאגב הנושאים הנידונים במשניות שמסביב,
יש לנו כאן איזה עניין שקוראים לו בלשון ההילך בסגנון הלימוד,
שאלה הנוגעת לגבי קטן שאוכל נבלות,
האם מפרישים אותו או לא מפרישים אותו. זאת אומרת,
אוכל נבלות זו דוגמה, זאת אומרת, קטן שעובר על איסורים,
האם יש עניין למנוע ממנו לעשות את האיסור או לא? ויש בזה הרבה פרטי דינים,
אבל יש בהם גם שאלות עקרוניות.
אנחנו ננסה להציג גם את פרטי הדינים השונים,
אבל עוד יותר מזה חשוב לראות גם את העקרונות, מה עומד,
מאחורי הדינים והשיטות השונות.
כי כפי שזה נראה בגמרא, כפי שאמרתי, הגמרא פה מתחילה, זו סוגיה בפני עצמה, וזה באמת הדבר המפתיע שבמסכת יבמות אנחנו נפגשים בעניין הזה. אם אני אקרא רק את הגמרא,
איך שהיא מתחילה כאן, הגמרא אומרת:
רב יצחק בר ביסנא,
עיר כסולי מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים.
זאת אומרת, נאבדו לו המפתחות של בית המדרש בשבת
ברשות הרבים, ועכשיו אתה שאלה, נפלו לו המפתחות.
הייתה שאלה ללכת להביא את המפתחות, לפתוח את בית המדרש. אם לא יפתחו את בית המדרש לא יוכלו לא להתפלל, אולי גם לא ללמוד. ואז שאלה מה לעשות עם המפתחות האלה.
והוא בסופו של דבר לא ידע, אז הוא בא לפני רבי פדת,
ככה היה נקרא,
והוא הציע לו, אמר לו, לך תביא ילדים או ילדות בטאלי או טאליה ואיתי לואטם,
שהם יטיילו ברחוב ברשות הרבים,
ואם הם ימצאו הם יביאו.
זאת אומרת, זה היה הסיפור שהוא נקודת המוצא של הסוגיה.
זאת אומרת, הייתה הצעה של רבי פדעת שזו בעיה,
אז ממילא אי אפשר ללכת להביא את המפתחות מרשות רבים, קח את הילדים, תחפה,
שלח אותם, הרי הם ילכו ברחוב וימצאו את המפתחות, אז הם יביאו את המפתחות ויהיה לנו עם מה לפתוח את בית המדרש.
ועל זה אומרת הגמרא, זאת אומרת, מה אנחנו לומדים מכאן?
שאם הוא אמר לו כדבר הזה,
זאת אומרת שקטן שאוכל נבלות, שוב, דוגמה, אוכל נבלות, או מחלל שבת, עושה מלאכה בשבת של מלאכת טלטול ברשות הרבים והעברה מרשות לרשות,
שזה איסורי דאורייתא בעיקרון,
עליהם אנחנו אומרים כאן שאם קטן עושה את זה, היות שקטן לא מחויב במצוות,
אין בית הדין מצווין להפרישו.
זה אפשר לומר, כפי שאמרנו, הנושא של הסוגיה.
ומתוך כך מתנהל בגמרא כדרכה משא ומתן על העניין.
מביאים הוכחות לכאן או לכאן,
עם תירוצים גם לכאן או לכאן,
כאשר בתוך הדברים אנחנו יכולים להראות כמה חילוקי
דינים או רעיונות שמובאים בגמרא.
דבר ראשון, אנחנו רואים בגמרא,
שלמשל הגמרא אומרת, עובד כוכבים שבא לכבות אין אומרים לו כבה אל תכבה,
מפני שאין שביתתו עליהם. אם הגוי עושה מיוזמתו דבר, אז זה תמיד דבר שיש דלקה.
אבל לעומת זאת, אם קטן בא לכבות,
אומרים לו אל תכבה.
אז אומרים לו אל תכבה, אז דחורה,
זאת אומרת שבברייתא אנחנו מוצאים דעה שאומרת שכן למנוע את הקטן מלעשות את האיסור.
אומרת הגמרא, אומר רבי יוחנן, בעושה על דעת אביו.
כאן ובכן זו מין דרגה אחת.
זאת אומרת, גם אם קטן אין מפרישין אותו,
אבל אם הוא עושה על דעת אביו זה כבר יותר מתחבר אל האבא בעצמו,
זה כאילו אבא בעצמו בסופו של דבר מביא את העניין לעשייה.
זה כבר לא ראוי, אף על פי שהקטן עושה. זאת אומרת, יש כאן מדרג אחד שאם עושים על דעת אביו אז זה דבר שלא ראוי.
כאן צריך לומר שבהלכה, בסופו של דבר, בשולחן ארור, גם בהלכות המצוינות כאן בדף המקורות,
אנחנו נראה שלא נאמר בהלכה הכלל הזה שדווקא שלא נותנים לו לכבות בגלל שהוא עושה על דעת אביו בידוע,
אלא כתוב סתם שלא נותנים לו, ואז מסבירים שקטן,
הוא תמיד מבין שאם יש דלקה שכשהוא מכבה, אז האבא בוודאי מרוצה מזה שהוא מכבה את הדלקה.
אז אפשר להגיד שכל כיבוי דלקה זה נקרא שהוא עושה על דעת אביו. אז זה עניין אחד.
העניין השני, יש לנו אחר כך בדברי רבי יוחנן, הגמרא אומרת על רבי יוחנן סיפוק כמספקלה.
זאת אומרת, מה שאמרנו שכן מפרישים או לא מפרישים,
רבי יוחנן סיפוק כמספקלה,
היה לו ספק בדבר אבל גם כשהיה לו ספק בדבר זה רק לגבי איסורי דאורייתא כמו מה שנזכר מקודם כשהוא מביא או מעביר מרשות הרבים לרשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים אבל כשמדובר על איסורי דה רבנן כפי שנזכר כאן בהמשך הגמרא לגבי עניין של דמאי או עניין של דברים דומים של איסורי דה רבנן שם גם אפילו מי שמסתפק בדבר באיסורי דה רבנן לא צריכים להפריש את הקטן גם זו דוגמה במדרג שלנו אם כן
יש מצב של כולה באיסורי דה רבנן,
יש מצב של חומרה שעושה על דעת אביו.
דברים נוספים, אם אנחנו מביאים לפי מהלך הגמרא,
יש כאן עניין גם שעוד יותר מעל דעת אביו, זה עוד יותר פשוט,
כאשר האבא בעצמו, הגמרא מביאה פה דוגמה, למשל,
זו דוגמה מוכרת, אני אזכיר אותה דווקא, כי יש פה כמה דוגמאות,
תשמע אמור ואמרת,
זה בפרשת אמור, וזו דרשה ידועה שמכירים אותה מלימוד פרשת אמור עם רש"י,
להזהיר גדולים על הקטנים. זו בעצם פרשה שאומרת שמזהירים את הגדולים על הקטנים,
דהיינו שהקטנים לא יעברו על האיסור הזה. לכאורה דרשה מפורשת שעומדת מול, כנגד מה שאמרנו, שלא צריך להפריש אותו,
ואז במידה, ובכל אופן רוצים ליישב את הדרשה הזו לפי השיטה שלא צריך להפריש את הקטן,
אז אנחנו נאמר, כמו שהגמרא מתרצת,
דלא לטמלו בידיים. כשאמרו להזהיר גדולים על הקטנים,
לא התכוונו כשהוא נטמא או שהכוונה היא להפריש אותו על ידי,
שאומרים לו לא לנהוג בדברים האסורים,
אלא הכוונה לא לתת לו בעצמנו את הדברים בידיים,
את הדברים האסורים, כמו בדוגמה של אמור ואמרת, מדברים על טומאת כהנים, אם הוא כהן לא לטמא אותו בידיים,
זאת אומרת שיש כאן שוב נקודה במדרג, היא עוד יותר פשוטה מאשר עושה על דעת אביו,
שלא לטמא אותו.
ממש בידיים. אבל אני הזכרתי את הנקודה הזו,
מפני שבסופו של ההלכה,
אנחנו הרי לומדים תמיד עם ההלכה ובירור ההלכה, והדברים מובאים פה בדפי המקורות.
הנקודה היפה היא דווקא דברים שאומר הבית יוסף
על המכלול של הסוגיה. רוצה לומר,
יש פה בגמרא אחר כך שלוש דוגמאות שמובאות בהקשר הדבר. אמרנו, האחד לגבי טומאת כהנים,
יש עניין של אכילת שרצים ויש עניין של אכילת דם.
אבל לדברים האלה כאילו יוצא שיש דרשות מפורשות שאומרות שכן צריך למנוע את הקטן. ואז הגמרא שואלת,
מה יגיד זה שאומר שאין מפרישין?
מתרצת הגמרא שזו הכוונה בידיים, כמו שהזכרנו.
אבל בדברי הפוסקים יש גם מי שרוצה להגיד,
בסופו של דבר, מבחינת ההלכה,
רוצה לומר שבדרך כלל אולי אין מפרישין את הקטן מעשיית האיסור,
אבל כאשר מדובר על דברים כמו אלה שנאמרו עליהם פסוקים במפורש,
כמו לעניין של אכילת שרצים,
אכילת מחלות אסורות או אכילת דם או עניין של טומאה,
ביניהם אפילו מי שסובר שלא מפרישים, באלה כן. אולי יש בזה איזה יסוד מחמיר שהדברים האלה,
כמו שאנחנו יודעים מדברי רבותינו,
שכשאדם נטמא או אדם אוכל מחלות אסורות,
יש בזה איזה פגם בבן-אדם, זה פוגם בבן-אדם.
ולכן אולי אפשר להבין למה בית-יוסף מסביר ואומר בתוך דבריו את האפשרות הזו,
שיכול להיות שבדברים האלה יש יותר חומרה. אז הנה יש לנו עוד נקודה במדרג של הדברים.
כאשר מדובר על שלושת הדברים האלה,
שכאן מן הראוי למנוע את הקטן מלהיכשל בהם ולפגום את עצמו,
יש עניין של קטן שעושה על דעת עבים,
כפי שאמרנו,
יש את הדין הרגיל אם מפרישין או לא מפרישין,
ואחר כך יש דין דה רבנן שכאן זה נראה מוסכם שבאמת אין מפרישים.
בעצם, אם אני מניתי כעת את הדברים,
אלו הדברים הנלמדים מתוך השקלא וטריא, המשא ומתן שבגמרא.
אבל כמובן שזה לא הכול.
יש כאן לפנינו כמה שאלות מאוד מעניינות על השאלה הזו, אם קטן מפרישים או לא מפרישים. אני אתן,
אני לא יודע אפילו במסגרת שלנו כמה אפשר להעריך או למצות את הכול,
אבל למשל שאלה נורא פשוטה:
אנחנו הרי יודעים שיש מצוות חינוך בעולם.
מי מאתנו לא יודע, הרי חינוך זה מצווה חשובה, צריך לחנך את הקטנים,
את הילדים מחנכים אותם.
אז אם הכוונה שצריך לחנך אותם,
אז בכלל מה הסברה של מי שאומר שאין מפרישין את הקטן שאוכל נבלות או שעושה ייסורים? הרי ראינו פה ששלחו את הקטנים האלה לטייל ברשות הרבים כדי שיביאו את המפתחות.
זאת אומרת, וחינוך, מה יהיה עליו?
הרי אנחנו מחנכים את הקטן לתפילה, לקיום מצוות,
אז למה אנחנו לא נחנך את הקטן שהוא לא
יטלטל ברשות הרבים בשבת זו שאלה ממש יסודית,
איך זה מסתדר עם העניין של חינוך.
על כך יש שלושה תירוצים וצריך אולי להגיד אותם, נגיד אותם, באמת דברים יפים כשלעצמם.
תירוץ אחד אפשר להגיד, הכי פשוט,
שמדובר פה על קטנים כאלה שלא הגיעו לגיל חינוך.
וככה יש מי הראשונים שמסבירים,
וזה גם מובא בשולחן ערוך, מי שיהיה משולחן ערוך ימצא את הדעה הזו.
זאת אומרת שכל מה שנאמר פה בגמרא מדובר על קטן שלא הגיע לגיל חינוך.
ילד קטן יכול להיות בין חמש, בין שש לעניינים האלה. איזה גיל קטן יכול להבין שלא לטלטל ברשות הרבים? יש גיל של קטן, כשאמרו להביא את המפתחות,
התכוונו לקטן כזה שעדיין לא הגיע לגיל חינוך של איסור טלטול בשבת.
זה תירוץ אחד.
והתירוץ הזה נזכר בדברי הראשונים,
גם בדברי הפוסקים בשולחן ארוך.
תירוץ אחד.
תירוץ שני,
תירוץ שני אומר שזה נאמר פה על הבית דין, הרי זה לא היה אבא, כשמסופר הסיפור הראשון שהזכרנו,
לא מדובר על האבא ששלח את הילדים,
אלא מדובר על בית הדין, או רבי פדת,
שהוא זה שאמר,
כשתיקח ילדים, שלח אותם, אל תספר לאבא,
שלח אותם, שיביאו את המפתחות.
מכאן רוצים ללמוד שמצוות חינוך היא מצווה על האבא ולא מצווה על הציבור.
מעניין, גם לא כל כך,
אולי מצוות חינוך, זה מצווה,
דבר יפה לראות פה בסוגיה שיש על זה בדברי הרישום, אני אומר בראשונים ובפוסקים,
שיכול להיות שמצוות החינוך קיימת
רק אצל האבא. אבא מצווה על חינוך, ולפי זה יצא שהאבא כשהוא רואה את הילד מטלטל בשבת ומביא מפתחות,
יגער בו,
כשמדובר כמובן כשהגיע לגיל חינוך.
ומה שנאמר פה, שלא מפרישים אותו,
הכוונה לבית הדין ולא לאבא. בית הדין הכוונה לציבור,
אין להם את החיוב של מצוות חינוך כלפי הילדים הקטנים,
זו מצווה רק של האבא, זו דעה שנייה.
הדעה השלישית, לא פחות מעניינת,
היא דעה נוספת שאומרת,
זה גם דבר מאוד מעניין,
שמצוות חינוך
קיימת
גם על האבא
וגם על בית הדין,
אבל רק על מצוות עשה ולא על איסורים.
דבר חדש.
הדברים האלה מובאים, אני בדף המקורות ציינתי,
אפשר יהיה לראות את זה בתוספות ישנים במסכת יומא בדף פ״ב עמוד א', והדברים נזכרים בראשונים ובפוסקים,
ובאמת יש פה איזה חידוש גדול מעניין נוסף,
לא הכוונה בגיל, לא הכוונה לבית הדין, אלא הכוונה אפילו לאבא,
שמצוות החינוך קיימת רק על מצוות תעשה ולא על מצוות לא תעשה.
כמובן שהלומד שלומד את הדבר הזה הוא קצת מתפלא,
כי באמת מה ההבדל בין מצוות תעשה למצוות לא תעשה?
כמו שאני מצווה לכאורה לחנך את הבן שייטול את הלולב,
לכאורה למה שאני לא אחנך את הבן שלא יעשה איסורים של מלאכות שבת,
שעל זה מדובר פה. זו באמת שאלה מעניינת שהיא טעונה הסבר.
אני אולי חושב שצריך להסביר את זה,
וזה באמת על קצה המזלג,
בגלל שמצוות חינוך השאלה היא בכלל בעיקרון מהי מצוות חינוך,
אבל השאלה היא כשיש מצוות חינוך,
זה הכוונה שיש כאילו מצווה על הבן לקיים את המצווה
בדרך של חינוך.
כך אנחנו צריכים להסביר את זה.
ולכאורה כשבן, ילד קטן, עושה מצווה,
אנחנו אומרים, האם יש לה איזושהי ערך?
מצווה בלי כוונה.
הרי קטן אין לו דעת לצורך זה.
אז אם אין לו דעת, איזה ערך יש למעשים שהוא עושה כשאנחנו מחנכים אותו?
אז אם אנחנו נסביר שמצוות חינוך זה רק מבחינת תרגילנו,
בתורתך שזה רק עניין של תרגולת אז התרגולת חשובה בין במצוות עשה בין במצוות לא תעשה אבל לא בהכרח שזה ההסבר יש שמסבירים שמצוות חינוך היא מילה שיש ערך עצמי למצווה אני סימנתי את זה בדף המקורות כדאי לראות את זה בר"ן במסכת מגילה יש שם שתי דעות על עניין ההגדרה ככה זה יוצא של מצוות חינוך ואני אסביר שאם אנחנו אומרים שמצוות חינוך זה לא תרגולת
מצוות חינוך זה שיש לה ערך עצמי הכיצד?
כאשר ילד קטן עושה מצווה במעשה והדעת שלו הרי אין לו דעת,
אז הדעת של האבא שמחנך אותו היא משלימה.
הדעת של האבא ביחד עם המעשה של הילד נותנת למצווה ערך של קיום שלם של מצווה.
זה הדבר הפירוש הפשוט או לא כל כך פשוט של מצוות חינוך.
וממילא אם הולכים בדרך הזו זה מובן שזה רק במצוות תעשה ולא במצוות לא תעשה.
אם אתה רואה ילד קטן שאוכל נבלות ומטלטל ברשות הרבים, הרי הוא עושה את זה על דעת עצמו.
אני הרי לא אמרתי לו לעשות את זה.
אז הוא עושה את זה לבד. אז אם הוא עושה את זה לבד, מה זה משנה מה שהוא עושה? אז זה חסר משמעות, הרי בשביל זה הוא ילד קטן.
אז אין פה עניין של חינוך, כיוון שאין שום משמעות ממילא לאיסור שהוא עושה.
מתי תהיה בעיה? כמו שראינו לפי המדרג, כאשר זה על דעת אביו.
אם אביו הוא זה שמעודד אותו בצורה זו או אחרת לעשות את האיסור,
אז האבא מוסיף את הדעת שלו למעשה האיסור, זה בוודאי שאסור.
אבל כאשר הוא לא עושה על דעת אביו,
אז אין לנו בעיה עם זה, כיוון שאין לו דעת,
ומעשה שהוא עושה זה חסר משמעות, זה כמו מעשה קוף בעלמה קוראים לזה, אין מעשה של קטן,
אין לזה שהוא אומר, חוץ ממה,
שכשהוא אוכל משהו של איסור,
אנחנו רואים בזה פגם, כי אנחנו רוצים לשמור על טהרתו של הילד,
וזה חשוב, שלא ייפגם על ידי מחלות אסורות.
אבל באיסורים אחרים, אפילו כשאיסורי שבת החמורים,
אין לזה שום משמעות.
זה באמת ההסבר של שיטת הראשונים הזו,
שסוברת שמצוות חינוך שייכת רק במצוות עשה, כי אז,
כשאני מחנך אותו,
אז הדעת של האבא מצטרפת אל המעשה.
באיסורי לאו, כשהוא עושה את האיסור, אין מי שמשלים את האיסור.
אז לא אכפת לנו כשהוא עושה, וזה מה שנאמר, קטן, אוכל לבלות, אין מפרישין אותו.
אז כפי שאמרנו, יש בזה כמה דעות.
למה פה עניין החינוך לא,
למה זה לא עומד בניגוד לכללי מצוות חינוך,
אמרנו שלוש דעות: הדעה האחרונה, ההסבר היפה הזה שאמרנו עכשיו,
על-פי דבריה הראשונים שהזכרנו אותם במסכת יומא,
עניין אחר שגם נזכר שם,
שמצוות חינוך היא רק אצל האבא ולא אצל בית-הדין, ההסבר הכי פשוט,
שמדובר בגמרא על קטן כל כך קטן שלא הגיע לגיל חינוך, אבל אם הוא הגיע לגיל חינוך יגידו האחרים ויאמרו:
אין מה לעשות, צריך להפריש אותו, כי זה חלק ממצוות החינוך,
שאנחנו מצווים לחנך את הילדים, והדברים כולם מובאים גם בהלכה, ומעניינים חילוקי הדעות בהלכה,
מוסברים על ידי הדברים שאמרנו כעת,
וכמו שאמרנו זה על קצה המזלג ואידך זיל גמור.
