השיעורים שלנו, והחידוש של היום, קודם כל, זה באמת השינוי במסכת,
כי כיוון שאנחנו לומדים בסוגיות שנלמדות בדף היומי,
הרי סיימו ומסיימים כעת כולם את מסכת יבמות,
ועוברים לפי הסדר למסכת כתובות.
גם אנחנו ממילא עוברים ממסכת למסכת,
ונשתדל גם במסכת הזו להאיר את הדברים בכמה סוגיות, עד כמה שנוכל במשך הזמן,
שזה יהיה דברים שיהיה להם איזושהי תוספת ללומדים את הדף כמות שהוא.
לפי טיבם של דברים, אנחנו נתחיל היום בסוגיה הראשונה.
בסוגיה הראשונה, אני הייתי אולי מתחיל עוד כאילו לפני הסוגיה הראשונה.
זה אפשר היה לקרוא לזה גם כ"דברי פתיחה למסכת",
שיש לדברי הפתיחה האלה דברים שיש משולבים בסוגיה הראשונה, ואני אסביר.
הרי המשנה כשלעצמה במסכת כתובות מתחילה בעניין של בתולה נישאת,
בתולה נישאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי,
שפעמיים בשבת בתי-דינים יושבים בעיירות ביום השני או ביום החמישי,
שאם היתה לו טענת בתולים היה משקיעים לבית-הדין.
לפני הדיון למה, בכל אופן על הזמן,
אנחנו לומדים פה את זה שבתולה נישאת.
נישאת זה אומר שמדברים פה על עניין של נישואין.
זה באמת אפשר להגיד שזה התוכן של המסכת הזו בהרבה סוגיות, עניין של הנישואין וכל מה שנובע מן הנישואין,
מפני שגם השם כתובות,
כתובות זה בעצם כל מה שאנחנו קוראים חיובי הכתובה.
חיובי הכתובה הם אינם חיובים של הקידושין,
של האדם שמקדש אישה,
כמו שאנחנו יודעים, בכסף בעיקר, בדרך כלל,
עם הטבעת המפורסמת,
אלא הכתובה היא פועל יוצא או מתחייבת משעת הנישואין.
אנחנו מכירים את המושג הזה של נישואין.
לכאורה בתורה עצמה אנחנו גם לא מוצאים זכר
כל כך לעניין של הנישואין אולי רק בפסוק אחד שמדבר איש אשר, דווקא בפרשיות שקראנו עכשיו,
איש אשר ארס אישה ולא לקחה.
יש דבר כזה, איש אשר ארס אישה ולא לקחה,
בפרשת התוכחה,
מכאן אנחנו לומדים שיש מצב של אירוסין.
אירוסין הוא בדרך כלל, בדברי התורה וההלכה,
הוא מקביל לעניין של הקידושין,
ולא לקחה, משמע שיש כאן עוד שלב.
זאת אומרת, מהו השלב הזה? הוא השלב של הנישואין.
ובאמת, כשאנחנו לומדים על העניין הזה של הנישואין, אנחנו לא יודעים בדיוק על מה הכוונה.
מה הכוונה כשמדובר על נישואין? מה זה באמת, מה הם הנישואין?
אנחנו לא יודעים,
אפשר להגיד את העניין של הגדר המדויק של הנישואין,
גם מבחינת, לזהות בצורה מדויקת מה זה הנישואין או מתי הם הנישואין, תכף אני אסביר מה הפירוש שאנחנו לא יודעים.
וגם מצד שני, יש לנו דבר נוסף, גם לא ברור לגמרי מהו גדר העניין של הנישואין.
כי אנחנו יודעים למשל שהקידושין הם כמו קניין,
האישה נקנית בכסף, בשטר או בביאה, זה אנחנו יודעים. וכשמדובר על קניין,
אז עושים מעשה קניין, האיש נותן לאישה את הטבעת,
היא מקבלת, וממילא נעשה פה דרך של קניין,
שזה נעשה בהסכמת שניהם, וזה קניין שעליו יש הלכות כמובן חשובות ביותר, אבל זהו גדר של קניין.
על הנישואין אנחנו לא יודעים בדיוק להסביר,
האם זה גדר של קניין, בדרך כלל כשאנחנו לומדים בעיון,
אנחנו בדרך כלל מתלבטים בזה,
האם הנישואין הם גם איזשהו מעשה של קניין שנעשה כקניין נוסף,
כקומה שנייה על הקידושין,
או שהנישואין הם אפילו לא גדר קניין,
אלא הם רק,
אפשר לומר, גדר של,
לא של קניין, אלא אפשר, הייתי מגדיר את זה כתיאור מצב.
מצב, זאת אומרת, כאשר הזוג מתחיל להראות או מתחילים לראות אצלו
את התחלת הדרך של החיים המשותפים ביחד,
זהו מה שנקרא נישואין. זאת אומרת, יש דבר כזה שנעשה כתחילת הנישואין, כמו שאנחנו יודעים,
ואולי הדבר שהכי שייך לזה זה דווקא בסוגיות הבאות,
באמת, בפרק הזה, ונדבר על זה בעזרת השם,
זה העניין של הברכות. זאת אומרת, לא ייכנסו לחיי נישואין לפני שיעשו את הברכות, לפי כל מה שאנחנו יודעים, את הסדר,
של שבע ברכות, שזה ברכות הנישואין.
כי כלה בלא ברכה כלשון חז"ל,
אסורה לבעלה כנידה.
וממילא העניין של הברכות אפשר היה להגיד שזה אולי הביטוי של הנישואין. ובכן, מה הם באמת הנישואין, על כך בדף המקורות שלנו שנמצא לפניכם אפשר יהיה לראות אפילו בשולחן ערוך באבן העזר בסימן נ"ה אנחנו רואים שם שיש דעות שונות לגבי מה זה באמת הנישואין.
מפורסמת בעיקר שיטת הרמב״ם,
שהרמב״ם סובר שהנישואין זה,
הוא קורא לזה הייחוד שביניהם כשהוא מכניסה לביתו לשם חיים משותפים, חיי אישות ממש.
וזו דעת הרמב״ם. אצל הרמב״ם נראה שכל הדברים שנעשים מקודם, לפני הכניסה לבית שלהם ממש,
זה אפילו עוד לא בגדר נישואין. זאת אומרת, אין לזה עדיין שם של נישואין, אלא רק עושים בציבור את הסדר הזה של הברכות,
כדי שכשהם ייכנסו לבית הם יהיו כבר לאחר הברכות, זאת אומרת,
ראויים לקיים חיי אישות.
אבל אנחנו מוצאים, בדברי הראשונים האחרים,
שהם באמת סוברים שהנישואין באופן פורמלי עצמו הוא לאו דווקא בייחוד עצמו כשנכנסים לבית שלהם אפילו ממש,
אלא בכל מיני פעולות אחרות שאפשר לראות בהן כמו איזה מין סימנים שמראים את הכיוון.
ומכאן אנחנו מגיעים אל המנהגים הידועים לנו.
אנחנו הרי יודעים, למשל, החופה המפורסמת שלנו היא לא כניסה לבית, ובכל זאת היא נקראת בלשוננו חופה,
כיוון שראו וקיבלו את זה כמין סימן לקראת מה שאמור להיות ביניהם.
זאת אומרת, החופה,
יש גם מי שאומר בהלכה הזו, בשולחן ערוך, אפשר למצוא.
יש כאלה שלמשל ראו גם את האינומה,
שכיסוי האינומה, שהחתן מכסה את האינומה של הכלה,
זהו בעצם הביטוי הכי חזק לגדר של הנישואין.
וזה בעצם מראה לנו שנישואין זו לא ממש הכניסה לבית כפי שהיא,
אלא יותר כמין איזה סימנים שמגלים את הכיוון שעכשיו הולכים, מתכוננים כמובן להגיע לבית. אז זו מחלוקת ממש בדברי הפוסקים,
אם זה עניין, מה זה הגדר הנישואין.
ייתכן שמזה גם נובע הבדל גדול שקשור לסוגיה שלנו פה לגבי עניין של חופת נידה,
דבר שקורה מפעם לפעם,
שיש כלה שהיא, מה שלשון הגמרא פה, פרסה נידה.
ובכן, כשהיא פרסה נידה ומתברר שהיא נידה ואינם יכולים לבוא לביתה ממש כדרך כל הארץ,
תהיה שאלה האם יש מקום לחופה כשהיא במצב של,
באמת איסור כזה,
האם החופה יכולה להתקיים או לא יכולה להתקיים.
דעת הרמב"ם, כפי שמצוין פה גם בדף המקורות,
היא שחופת נידה איננה חופה,
וממילא גם לא מתקיים פה כל הדינים הנובעים מהחופה,
שצריכים לצאת מהחופה, כפי שעוד נדבר רגע בהמשך,
הם לא יתקיימו כאשר מדובר על חופת נידה.
לעומת זאת,
הפוסקים וראשונים אחרים מוכיחים מכמה סוגיות אחרות אפילו,
שבהן אנחנו לומדים. יש לשון הגמרא במסכת יבמות, שעכשיו אנחנו סיימנו. ובכן, באמצע מסכת יבמות יש למשל סוגיה בדף נ"ז בפרק שישי,
שם מדובר על שאלה אם יש חופה לפסולות.
זאת אומרת, חופה לפסולות, הגמרא, ההלכה היא שיש חופה לפסולות.
חופה לפסולות, פירושו של דבר, חופה למי שאסורה בעצם להינשא.
ובכל זאת נאמר שיש חופה לפסולות.
מכאן לומדים שהחופה אולי לא תלויה ממש בזה שמקיימים חיי אישות ממש, ולכן יש חופה לפסולות.
רוצים להוכיח מכאן שהחופה גם של הנידה, גם היא תתקיים כפשוטה. יש חופת, אם כן, לומר מכאן שיש חופת נידה.
אני, אבל כשאני מנסה להסביר את הדברים האלה,
אולי באמת הדברים קשורים למה שאמרנו בתחילה.
כיוון שהרמב״ם סובר שהחופה בסופו של דבר היא רק העניין הזה של הכניסה לבית,
אז ממילא כיוון שהיא נידה זה דבר שלא, כאילו, סותר אחד את השני,
שהרי אינם יכולים להיכנס לבית. אז ממילא חופת נידה, בייחוד הכוונה עם הנידה, אז ממילא לא יכול להיות חופת נידה. לעומת זאת, אם אנחנו מבינים שהחופה זה לאו דווקא ממש הכניסה לבית,
אלא גם הדברים שנעשים מקודם,
כמו החופה שלנו כפי שאנחנו מכירים אותה או ההינומה,
ממילא אנחנו יכולים להבין שזה גם חופת נידה. איי, הרי עכשיו,
כיוון שהיא נידה, אינם יכולים להמשיך הלאה טוב, אז היום לא, אבל מחר, בעזרת השם,
כשהיא תתאר, אז הרי כן, ממילא הכיוון הוא כיוון שאפשר ללכת בו, וממילא זו דעת הפוסקים, וזה גם בשולחן ערוך מופיע כדעה, וככה נהוג כפי הידוע גם היום, שיש חופת נידה שעושים את כל הסדר של החופה ומברכים את הברכות,
ויש באמת סדר של חופה שזה מלמד,
גם כשלא נכנסים ממש לבית בצורה ביניהם, בדרך של ייחוד.
ייתכן גם שהעניין הזה תלוי, קשור למה שאמרתי מקודם,
האם חופה זה מעשה קניין או שזה לא מעשה קניין. הכניסה לבית,
יש בהחלט אפשרות להבין אותה כמעשה קניין,
בעוד שהדברים האחרים, הסימנים האלה,
אינם קשה לזהות אותם או לפרש אותם כמעשים של קניין.
ומשום כך,
זה דווקא נראה יותר שזה לא בדיוק עניין והדברים הם בכל אופן די ארוכים ותלויים בעוד סוגיות אחרות ואינני יודע אם אני יכול את כל הדברים לכרוך פה בשיעור הקצר הזה.
ומכל מקום, לענייננו, אם אני בכל אופן רוצה כאילו ללכת עם הסוגיה הראשונה של מסכת כתובות,
אז אנחנו למשל רואים פה בגמרא את העניין הזה שהגמרא אומרת שבתולה נישאת ביום הרביעי,
למה ליום הרביעי כדי שאם ישכים פעמים שיש לו איזושהי סיבה, שהוא רואה שיש לו חשש שהיא לא הייתה אולי בסדר, כיוון שאולי זינתה תחתיו,
דברים האלה הרי מה שמדובר פה,
אז כאילו ישכים לבית הדין, ולבית הדין זה ביום חמישי, ולכן ראוי שהיא תינשא ביום רביעי כדי שיגיע לבית הדין ביום חמישי.
אבל על כך הגמרא ממילא אומרת,
הגמרא מפרשת פה,
שאם הגיע, שלכן אנחנו יכולים לומר שכיוון
שבתולה נעשית ביום רביעי זו תקנת המשנה,
ובאמת, לכן אם יוצא שהגיע הזמן,
הגיע הזמן פירושו של דבר,
כי נותנים לבתולה 12 חודש מיום הקידושין, כך היה המנהג הקדום,
וממילא אם הגיע הזמן מלאת 12 חודש ביום אחר בשבוע, דהיינו ביום שני או שלישי או רביעי, יום שני או שלישי,
אז אנחנו אומרים שהיא לא תנסה, שיחכו.
אם יחכו כאילו תתעורר מייד השאלה,
הרי דינו שהגיע הזמן, אם הגיע הזמן ולא נישאו אז כבר מקבלות את המזונות. מזונות זה אחד מן הביטויים הכי משמעותיים של נישואין. דהיינו, כשיש מצב של נישואין אז הבעל מתחייב במזונות.
אם כן יש לנו איזשהו פער מסוים בין הזמן שהגיע כבר 12 חודש, האם הוא ייתן לה כבר מזונות או אולי יאמר,
מדברים אומנם רק על יומיים, אבל יומיים זה גם שווה כסף.
הוא יבוא ויאמר,
אני לא חייב, כיוון שלא נותנים לי לשאת אותה,
אני יכול לשאת אותה, אומרים לי, רק ביום רביעי. אז אומרים שכיוון שכך,
אם הגיע הזמן ביום שני,
למשל,
ואז הוא מנוע מלשאת אותה מצד תקנת המשנה,
אומרים שהוא באמת לא יצטרך לתת לה מזונות.
על גבי זה באה הגמרא וממשיכה ודנה.
אם ככה, מה יהיה הדין כאשר יש עיכובים אחרים?
לאו דווקא מצד העניין של תקנת המשנה,
אלא המצב של מחלה, יכול להיות מחלה שלו,
יכול להיות מחלה שלה.
אז במצב של מחלה,
האם גם אז אנחנו נאמר שהוא פטור ממזונות או שהוא יהיה חייב? כמובן שצריך להסביר את השאלה הזו גם לפי הפשט,
וזה בעצם מוביל אותנו להבנה מעניינת בסוגיה,
מפני שלכאורה מה פתאום שהוא יהיה חייב במזונות? הרי הוא אנוס, אם הוא נהיה חולה או שהיא נהייתה חולה, יש פה מצב של אונס.
אז למה במצב של אונס הוא התחייב למזונות?
אז כאן כאילו צריך להסביר,
שכאילו השאלה היא,
אם כשאנחנו אומרים הגיע הזמן ולא ניסו שמחייבים כבר במזונות, מה זה?
האם הגדר הוא גדר של קנס?
כיוון שהוא לא מקיים את מה שהתחייב,
קונסים אותו.
אם זה ככה, מסתבר שלא יקנסו את מי שהיה אנוס.
אבל כנראה שהגמרא הבינה שיש מקום להבין שזה לא גדר של קנס,
אלא זה גדר יותר מהותי. כשהגיע הזמן,
הגיע הזמן, אז זה כאילו, התקנה היא שהם נחשבים כבר נשואים.
זה דווקא מתאים למה שדיברנו מקודם.
זאת אומרת, זה לא גדר של קנס,
אלא זה גדר של עכשיו הם נחשבים כבר נשואים.
כיוון שהם נחשבים כבר נשואים,
הרי אמרנו שהנשואים,
לפי הרמב״ם יהיה קשה להסביר את זה.
המצב של נישואין זה לאו דווקא כשהם ממש נכנסים לבית, אלא בזה שהולכים לקראת הכניסה לבית,
כמו שאנחנו עושים בחופה ובדברים הנוספים הקשורים למנהגי החופה.
אז אפשר ממילא להביא ברו חכמים ואמרו, אם ככה,
גם כאשר הגיע הזמן זה עכשיו נחשב לפועל יוצא מן הקידושין, כאילו השעון מורה או הלוח מורה ש-12 חודש לאחר זמן הקידושין זה כאילו באופן מיידי נעשה מצב נישואין.
עכשיו הולכים לקראת הנישואין.
אז אפילו שלא היה חופה, כיוון שמישהו חולה, ייתכן שיתחייבו במזונות. זה מאוד מעניין לראות את זה, שזה לא קנס.
זאת אומרת, עצם הסברה שחשבו שהוא לא יתחייב, שהוא יתחייב במזונות אפילו במצב של מחלה, וזה הרי יהיה דיון פה בגמרא,
זה מראה שזה לא קנס אלא יותר מצב של נישואין.
והנה, הדוגמה השלישית שמובאת בהקשר לזה זה פרסה נידה.
ובכן, האישה הכלה פרסה נידה,
וממילא הוא לא יכול לכנוס אותה. עכשיו השאלה, צריך לתת מזונות או לא צריך לתת מזונות?
השאלה הזו בעצם, אז מה בעצם הבעיה כשפרסה נידה?
מכאן,
זה מובא פה ברן ומזכירים ראשונים אחרים,
מכאן רצו ללמוד,
כדברי הרמב״ם דווקא,
שאין חופה לנידה,
וממילא, כיוון שהיא פרסה נידה, הוא לא יכול לשאת אותה,
ממילא מעצב החופה לא יכול להתקיים.
כי אם היינו אומרים שאפשר לעשות חופה גם בנידה,
אז מה הבעיה?
אז שיכנוס אותה.
מכיוון שיכנוס אותה, וממילא בוודאי יכנוס אותה בדרך של החופה, כפי שעושים בחופת נידה, אז למה שהוא לא יתחייב במזונות?
כמובן שהתשובה לכך יכולה להיות שאף על פי שיכול להיות חופת נידה,
אבל השאלה כאן בגמרא היא, האם כופים אותו לעשות איתה את החופה? כי הוא יגיד, אין דעתו נוחה מזה, הוא מעדיף לחכות לאותו רגע שהיא תתאר.
אבל כפי שאמרנו, זה בעצם,
השאלה הזו כאן, היא מהווה איזשהו מקור מאוד מיוחד לראות את זה, האם שייך לדבר על חופת נידה או לא שייך לדבר על חופת נידה, כפי שהדברים מתבררים פה בדברי הראשונים על אתר.
וכפי שהסברנו, השאלה אם יש חופת נידה או אין חופת נידה יכולה להיות באמת קשורה לעצם ההבנה מה זה באמת גדר של חופה,
האם החופה זה ממש הכניסה לבית עצמו ולכן זה לא שייך באמת בנידה,
או שהחופה היא באותם דברים שנעשים לקראת הכניסה ועדיין לא, וכבר היא נקראת בגדרי נשואה שהייתה בחופה, ואז יהיה שייך לעשות את זה גם אצל הנידה, כפי שאנחנו באמת הסברנו מקודם.
ולכן הסוגיה הזו היא באמת סוגיה שנותנת לנו איזושהי נקודת מבט ראשונית ויסודית על העניין הזה של החופה בכלל.
והדבר הזה מופיע גם בגמרא לקמאן,
מי שיעיין, בדף נ"ו אנחנו נראה שם את העניין הזה של חופה בלי ביאה מכל מיני סיבות, האם החופה הזו, שהיא בלי ביאה מסיבות שונות,
האם יש לזה גדר של חופה לכל דבר.
כי מתברר שלגבי כתובה, לגבי תוספת כתובה, יכול להיות שבאמת הוא לא מחויב לפי כולם, אם היא פרסה נידה.
אבל כל הגדרים האחרים של נישואין כן יהיו שייכים אליה,
וזה אם כן כפי שאני התחלתי בדברים.
סוגייתנו היא סוגיה, או פרקנו ומסכתנו עכשיו היא מסכת של כתובות,
עניינה בענייני הנישואין וכל הקשור להתחייבויות שמן הנישואין,
גם לגבי שאלת החיים עצמם בין בני-הזוג,
שזה דבר יסודי וחשוב מאוד שיתקיים בהיתר ובדרך הנכונה,
וגם מבחינת ההתחייבויות הממוניות, שעליהן מדובר גם פה כבר מייד לגבי מזונות, ויש עוד חיובים אחרים, כידוע,
שעליהם דברים מתבררים בהמשך המסכת כולה,
כפי שנראה עוד בעזרת השם.
ר ר ר:::::::::
