מה נתחיל? המצלמה מצלמת? טוב, הכל בסדר. טוב.
אז אנחנו חוזרים אל השיעורים שלנו בסוגיות הנלמדות בדף היומי,
לפי הלכה ברורה.
הגענו כבר בדף היומי לפרק של מצוות חליצה,
זה פרק 12 בהמשכת יבמות.
לכאן הגיעו.
זו באמת הזדמנות לדבר על מצוות חליצה.
זה היה הנושא של הפרק.
אנחנו דיברנו בסיורים הראשונים במסכת יבמות,
היו לנו כמה פעמים דיבורים שעניינם בירור עקרוני של מצוות הייבום וההעדפה, מה מקדימים למה, ייבום או חליצה.
אבל בין השאר גם דיברנו על הייבום ממילא,
על אותו מצב שלקראת ייבום, אישה שבעלה מת בלי ילדים,
מתקיימת בה מצוות ייבום, כאשר שתי האפשרויות ידועות, ייבום או חליצה.
וההגדרות ההלכתיות,
יש אצל אנשי ההלכה ואצל הלמדנים התלבטות קבועה להגדרה של אותו מצב ביניים,
מהו, האם זה מצב של המשך האישות שהייתה מהבעל הראשון וממילא צריך להתיר אותו, כמו שמתירים על-ידי גט את האישה,
או שזה מצב שבעצם כיוון שהבעל מת אז היא אין בה מצב של קניין אישות, אלא יש עליה מצוות ייבום,
או שאם לא מייבמים אז מתירים על-ידי חליצה, אבל אין עליה
מעמד קנייני של אישות במצב הביניים.
וזה שאלות שנדונות גם בקשר אל הייבום, כפי שכבר דיברנו בשיעורים הקודמים,
כפי שהזכרתי.
וזו שוב שאלה שבהחלט עומדת על הפרק כשאנחנו מדברים על מצוות חליצה. מהי החליצה, אותו מעשה מיוחד של חליצה, מה היא עושה?
האם היא מתירה את הקניין, האם יש בה איזושהי התרת קניין,
או שזה רק סדר של מצווה, שמתירים את האישה על-ידי חליצה ומאפשרים לה להינשא לכל אדם.
אבל לא שזה עושה פעולה של התרת הקניין,
כמו שגט מתיר איש את איש מתיר את קניין האישות שבה, כפי שאנחנו יודעים. יש לכך כמה וכמה נפקאומינות והשלכות.
ואני אנסה עכשיו להיכנס אל הבירור הזה דרך הסוגיות הנלמדות באמת בדף היומי בפרק הזה,
שמלבד כל הפרטים, יש פה הרבה פרטים בפרק הזה,
איך עושים חליצה, איזה פרטי דינים באמת מאוד מפורטים, אבל אני רוצה להתעסק היום בשאלה הכללית הזו דרך אחת מן הסוגיות,
שהיא נמצאת בחלקה בדף ק"ב וגם נמצאת יותר בצורה מפורטת בדף ק"ו.
כאשר מצד אחד אנחנו מוצאים בגמרא אמירה כזו,
אמירה ראשונה אומרת שצריך כוונה לחליצה.
אי-אפשר שתהיה חליצה בלי כוונה.
כפי שנאמר פה, בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא ולא נתכוונו, חליצתה פסולה עד שהתכוונו שניהם כאחד.
זאת אומרת,
יש כאן איזשהו ביטוי אחד שאומר: צריך כוונה. כוונה זה אומר שזה לא מעשה שעושים אותו בלי כוונה,
אלא צריך להתכוון.
באמת, כשמדברים שצריך להתכוון,
למה מתכוונים?
זו חקירה מפורשת אצל הלמדנים שעוסקים בעניין הזה, וממילא, כפי שנראה, זה שאלות הלכתיות ממשיות,
כי למשל מפורסמת החקירה שחוקר בעניין הזה חכם צבי בדף המקורות.
אני ציינתי, זו חקירה שמובאת ונזכרת גם בקצות החושן וגם במנחת חינוך,
היא מופיעה ונדונת. הוא שואל באמת את השאלה, כשאמרו שצריך להתכוון, למה מתכוונים? האם מתכוונים כמו שעושים קניין?
כי כשאדם עושה קניין,
אנחנו רואים כל מעשה קניין שעושים, צריך שתהיה בו,
כך אנחנו קוראים לזה, גמירות דעת. גמירות דעת, זוהי הכוונה לקניין. אי-אפשר לעשות קניין מעשה בעלמא בלי כוונה לקנות.
אז אם יש כוונה לקנות,
אז כשעושים את מעשי הקניין שני הדברים מצטרפים ויש לנו קניין שלם. ממילא השאלה בחליצה, האם מדובר על כוונה של קניין או אולי יש אפשרות אחרת באמת להסביר, שהכוונה הנזכרת פה בגמרא זו היא כוונה למצווה. יש מצוות חליצה, אז צריך להתכוון, לקיים את המצווה,
וזה ישתלב בשאלה הכללית הידועה מסוגיות רבות אחרות, לאו דווקא ביבמות, אלא בסוגיות שעסקנו בהן במסכת ברכות ובמסכתות אחרות,
האם מצוות צריכות כוונה או אינן צריכות כוונה. ייתכן מאוד שהעניין של הכוונה בחליצה, יש מצוות חליצה, כלשון הפרק, מצוות חליצה,
ואת המצווה מקיימים בכוונה.
אם אין כוונה,
אז אם מצוות צריכות כוונה, יש חיסרון בקיום המצווה, והמצווה לא נתקיימה. זאת אומרת, החקירה הזו נזכרת, כפי שהזכרתי,
אצל אותם פוסקים שעסקו בחקר העניין הזה.
יכולות להיות נפקא מינות פשוטות, למשל.
האם הכוונה הזו, איזה סוג של כוונה צריכה להיות? האם כוונה סתם שעושים מעשה של חליצה,
או שעושים כוונה שמתכוונים בזה להתיר באמת את האישה? כי אז בקניין צריכה להיות לא כוונה לעשות חליצה, אלא כוונה להתיר, שזה הגדר הקנייני. בעוד שאם אתה מדבר על כוונה למצווה, כמו שנוטלים לולף, צריך לכוון, לקיים מצוות לולף, ככה צריך לכוון, אני מקיים מצוות חליצה, לדוגמה.
וגם יכול להיות שזה יהיה תלוי מתי הכוונה הזו צריכה להיות, האם הכוונה הזו צריכה להיות בשעת מעשה ממש,
או שיכולה להיות גם מקודם, כי מצד הקניין יכול להיות שגם מקודם זה מספיק כשהוא מתכוון לכך, בעוד שאם אתה מדבר על כוונה למצווה זה צריך להיות בשעת מעשה, כי מצוות צריכות כוונה. לכן יש לנו כל מיני שאלות כאלה לגבי הגדרת הקניין, לגבי הגדרת הכוונה במעשה החליצה.
אז זו נקודה ראשונה. עכשיו, אבל בגמרא אנחנו מוצאים עוד עניין.
מצד אחד אמרנו שצריך כוונה,
מצד שני יש לנו ברייתא שהגמרא מביאה אותה, תנור רבנן,
וזו גמרא, ברייתא, שאומרת דין שהוא יכול בהחלט להפתיע, אומרת בברייתא: חליצה מוטעית כשרה.
חליצה מוטעית, זאת אומרת, לכאורה, האדם עושה את החליצה בטעות.
אדם עושה חליצה בטעות והחליצה הזו כשרה.
זה לכאורה מנוגד למה שאמרנו.
אם אמרנו שצריך שתהיה כוונה, אז מה זה חליצה מוטעית?
באמת הגמרא מדברת על כך בסוגיה בדף קו,
ויש לנו כאן באמת מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש,
ואפשר להזכיר את זה, מי שלומד את הגמרא יראה וימצא את המחלוקת. מה המחלוקת?
בעוד שריש לקיש תופס את הדברים ממש כפשוטם,
שחליצה מוטעית כשרה, זאת אומרת שאפילו כשאומרים לאדם "תחלוץ"
ובכך אתה קונסה, זאת אומרת,
אומרים לו: תעשה את המצווה של החליצה ותדע לך שעל-ידי החליצה אתה בעצם עושה פעולה הפוכה ממה שהחליצה באמת אמורה לעשות.
אתה תחשוב שאתה כונס אותה על-ידי החליצה,
ובאמת היא תהיה חליצה כשרה להתיר את הדבר והיפוכו. כך אומר יש לקיש: לפי דעתו בוודאי, מהי הכוונה? הכוונה תהיה לפי זה למצווה בלבד, אולי, אבל לא כוונה לקניין,
כי ממש זה מנוגד לגמרי לכל הרעיון של הקניין. רבי יוחנן באמת אומר שאם הוא יגיד בצורה הזו זה באמת פסול. בסופו של דבר הוא טוען שחליצה פסולה, אז אם כן קשה לפי דבריו על מה נאמר שחליצה מוטעית כשרה. בא רבי יוחנן בהמשך ומחדש לנו שהכוונה היא כל שאומרים לו, תחלוץ לה, על מנת שתיתן לך 200 זוז.
זאת אומרת, הכוונה לפי רבי יוחנן, לא מדובר שאומרים לו: תחלוץ, הוא ייקח את הקונסה, שזה מין דבר והיפוכו,
אלא אומרים,
מטעים אותו,
אומרים לו: תחלוץ בתנאי שתיתן 200 זוז,
ויהיה כאילו כדאי לו, במרכאות או לא במרכאות, לחלוץ תמורת הכסף שהוא יקבל.
בסופו של דבר הוא לא יקבל את הכסף, ועכשיו השאלה אם הוא לא קיבל את הכסף,
האם החליצה הועילה או לא הועילה.
על זה אומר רבי יוחנן,
נאמר שחליצה מוטט כשרה. זאת אומרת, חליצה מוטט כשרה זה לא נאמר על טעות במהות עצמה של החליצה, אלא על-ידי הטיה שאומרים לו, כאילו יש תנאי ולא יתקיים התנאי, אם זו תהיה חליצה בטעות. כי בכל דבר אחר, בדרך כלל, אם אדם מקדש אישה על תנאי, או נותן גט על תנאי, או עושה קניין על תנאי, אז תמיד אנחנו אומרים שאם לא מתקיים התנאי, אז המעשה לא קיים. וכאן מתחדש לנו חידוש גדול, אפילו לרבי יוחנן,
שאם הוא עושה את התנאי אז התנאי הזה, הוא יעשה את התנאי, יטעו אותו לעשות את התנאי,
אבל בסופו של דבר התנאי לא יתקיים, ובכל זאת המעשה יהיה קיים, וזה נקרא חליצה מוטטת כשרה. כמובן שאנחנו רואים פה מדרג. רשתה קיש רוקחת את הדברים בקיצוניות,
אפילו כשאומרים לו: וככה אתה קונסה שכשרה, והסברנו שזה מראה בוודאי שכאילו אין פה קניין אלא רק מין מעשה בעלמא, למרות שרבי יוחנן לא אומר ככה.
רבי יוחנן אומר שאם אומרים לו: "בכך אתה כונסה, החליצה תהיה פסולה,
אבל רק עם תנאי, אז זה יהיה כשר". יש עוד מצב ביניים שלא נזכר בגמרא פה, הוא נזכר בירושלמי.
הוא נזכר בירושלמי ובפוסקים הוא נזכר כפי שמצוין פה בדף המקורות. לא אומרים לו: "תחלוץ ובכך אתה כונסה",
אלא אומרים לו: "תחלוץ ואחר כך תוכל לשאת אותה
לאחר זמן". זאת אומרת, לא על-ידי החליצה עצמה אתה תכנוס אותה,
אלא מטעים אותו לגבי התוצאה מן החליצה.
כי אנחנו יודעים שאחרי החליצה היו"ם אסור לו לקחת את האישה שהיא אישת אחיו,
ומטעים אותו, אומרים לו: אתה תחלוץ ולאחר זמן תוכל לשאת אותה. יש כאילו שני שלבים.
ועל המקרה הזה, שזה מצב ביניים, מדובר בירושלמי,
ושם בירושלמי זה שוב נזכר כמחלוקת רבי יוחנן ורשת לקיש.
שרשת-הקיש אומר שכשר, וזה לא מפתיע כאשר הוא אומר אצלנו שכשר, אפילו כשאומרים לו: "וככה אתה קונסה", שזו הטייה עוד יותר חזקה,
בעוד שרבי יוחנן פוסל גם במקרה הזה.
אבל עד שנראה לנו באופן פשוט שלגבי מה שנאמר בבבלי,
הלכה כרבי יוחנן,
מפני שהלכה כרבי יוחנן ורשת-הקיש הלכה כרבי יוחנן,
הרי לגבי דוגמת הביניים הזו שכתובה בירושלמי,
היות שבירושלמי מובא שם שהיה מעשה אצל אמוראים אחרים,
שהם בעצם נהגו כמנהג ריש לקיש לפי המקרה הנדון שם, שאומרים לו: חלוץ, או לאחר זמן תכנוס,
הלכן היו כאלה שהבינו שבעניין הזה כבר אין הלכה כרבי יוחנן.
והדבר בא לידי ביטוי ב"שולחן ערוך" כמצוין בדף המקורות. אחרי כל הדברים האלה עכשיו אנחנו צריכים כאילו לעשות לנו סדר בדברים ולהבין מה באמת הסברות לכאן ולכאן.
אם אמרנו שהלכה של רבי יוחנן, כאשר הוא אומר לחלוץ לב וכך אתה קונסה,
זה נראה מקרה קיצוני מאוד.
כי זה לא רק שמטעים אותו, אלא הוא עושה את החליצה בכוונה הפוכה.
זה לא שהוא לא עושה את הכוונה כראוי,
הוא עושה אותה בכוונה הפוכה.
דהיינו, הוא חולץ והוא חושב שהוא קונס.
אז כשהוא חושב שהוא קונס, כשהוא חולץ,
זו נראה דוגמה באמת קיצונית,
שעל זה ודאי הפוסקים סוברים כרבי יוחנן, שחליצה פסולה.
יש מין כוונה הפוכה.
אבל כאשר הוא אומר "חלוץ לה ולאחר זמן את תכנוז" זה כבר לא אותו דבר, כי החליצה מצדה איננה עושה פעולה הפוכה, היא רק הטעו אותו על התהליך שיקרה אחר כך, אם הוא יוכל אחר כך, נאמר, לשאת אותה.
אז לגבי זה, אבל על החליצה עצמה לא הטעו אותו לגמרי. כאן יכול להיות שהחליצה אפילו כשרה. זאת אומרת, אף-על-פי שהוא מבין את החליצה בצורה לא נכונה,
אבל הוא בסופו של דבר עושה את החליצה והוא יכול להיות בעלמא שהיא כן מועילה.
וכפי שאמרנו, יש פוסקים שבאמת בקה היגמנה הקשרה.
אבל בדוגמה של התנאי זה ברור לנו שההלכה רבי יוחנן, כי רבי יוחנן עצמו אומר שאם עושים תנאי אז החליצה מצדה בוודאי מתירה, ומה שהוא עושה, הוא עושה בכוונה להתיר אותה, אבל הוא עושה תנאי והוא חושב שזה תלוי בתנאי, והנה מתברר שזה לא תלוי בתנאי.
מתאים אותו בחלצה כשרה. כמובן, צריכים אנחנו להבין.
בכל זאת, הרי בכל הדברים שבתורה, בכל המקומות, אנחנו יודעים שיש תנאי בעולם.
אפשר לעשות דברים בתנאי. אם אפשר לעשות דברים בתנאי, למה כאן התנאי בוודאי לא מועיל, וזו הלכה פסוקה כבר ללא ספק?
הדברים מוסברים, ראשית כול, רש"י מזכיר את זה גם פה, הוא מזכיר את הגמרא בכתובות,
בדף ע"ד בכתובות.
שם הגמרא אומרת את זה בצורה של,
באמת יש בגמרא שם שני שלבים.
יש דעה אחת שאומרת למה התנאי לא מועיל מפני שהוא עושה את התנאי,
ואחר כך כשהוא חולץ הוא לא עושה את התנאי. זאת אומרת, אנחנו אומרים שכשהוא כבר עושה הוא כאילו מתעלם מהתנאי. זה מין הסבר קצת טכני, ולפי ההסבר הזה יכול לצאת מזה מצב שאם הוא יגיד את התנאי בפירוש בזמן החליצה זה כן ישפיע על החליצה.
זה הסבר,
כמו שנקרא, אני קורא לזה הסבר טכני, דהיינו קצת חיצוני.
לעומת זאת ההסבר הנראה יותר חזק שם בגמרא הוא ההסבר שמופיע בדרך של כלל,
שאומר לנו בדרך של כלל, כלל כזה, חדש: כל דבר שישנו בשליחות ישנו בתנאי,
דבר שאיננו בשליחות איננו בתנאי. וכיוון שחליצה זה מסוג הדברים שהיא, אני לא יכול למנות שליח שיחלוץ בשבילי,
אז דבר שאני לא יכול למנות שליח אני גם לא יכול לעשות עליו תנאי.
כלל. השאלה היא, אנחנו מבינים את הכלל?
צריך כמובן להבין אותו.
וזה אולי הדבר היפה והמפתח היפה פה לסוגיה.
כי כדי להסביר את זה צריך לחזור אל מה שאמרנו בתחילת דברינו: מה זו חליצה?
חליצה זו קניין או שחליצה זה מעשה של מצווה ולא בגדרי הקניינים?
ולא בגדרי הקניינים. וכאן צריך להבין,
כל הדברים של קניינים, בדרך כלל אפשר לעשות אותם על-ידי שליח.
כי עיקר העניין בקניין זה לא המעשה אלא התוצאה, החלוט של הקניין.
זה נקרא קניין.
דבר של קניין, עושים על-ידי שליח.
נותנת הגמרא בכתובות, ככה אפשר להבין. דבר שאפשר לעשות על-ידי שליח, זאת אומרת שהעיקר שבו הוא בחלות שבו ובתוצאה של מה שעושים ולא במעשה עצמו,
ולא במעשה עצמו שיכול להיעשות אפילו על-ידי שליח.
דבר כזה אפשר לעשות גם על-ידי תנאי. שייך לעשות תנאי על החלות, שהחלות תחול או לא תחול, היא תהיה תלויה בתנאי, וזה הגדר של קניינים באמת.
לעומת זאת,
אם אתה מדבר על דבר שהוא מעשה ואיננו מעשה של חלות,
אלא הוא מעשה שיש מצווה לעשות מעשה כזה,
אי-אפשר לעשות אותו על-ידי שליח. הייתי מדמה את זה למה שאנחנו אומרים, שאין שליחות בדבר שבגופו.
כולם מכירים את הרעיון הזה: כי אני לא יכול לעשות שליח למישהו שייטול לולב בשבילי, אני לא יכול לעשות שליח למישהו שיניח תפילין בשבילי.
אומרת: למה לא? את השליח של אדם כמותו אי-אפשר. אי-אפשר בדבר שעניינו במעשה שאני עושה בגופי, שאני עושה,
לא שייך שעיקר העניין שכשאני צריך לעשות ולא בתוצאה בדווקא, לא שייך למנות שליח. וממילא, כיוון שזה המעשה עשוי, גם אי-אפשר, לפי הגמרא בכתובות, כך יוצא ההסבר, שאי-אפשר לעשות עליו גם תנאי, כי המעשה נעשה. כיוון שהמעשה נעשה, למשל למה הדבר דומה? אדם ייטול עולב ויגיד: אני נוטל עולב על מנת שאתה תיתן לי 200 זוז.
זה מצחיק, מה שייך? אם אתה כן תיתן או לא תיתן, המעשה כבר עשוי. אפילו דוגמה יותר קיצונית,
אם אדם חס וחלילה הורג מישהו, אז שייך להגיד שהוא הורג אותו.
אם הוא יעשה תנאי אז הוא לא הורג, הרי המעשה נעשה, כשהמבחן שלו במעשה בלבד ורק במעשה לא שייך לעשות עליו תנאי.
זה כפי הנראה ההסבר היפה והטוב לעניין הזה של החליצה גם כן.
חליצה אי-אפשר לעשות על-ידי שליח לפי ההבנה הזו. מדוע?
מפני שהגדר של חליצה הוא לא בקניין אלא במעשה.
מעשה של חליצה קשור למה שאמרנו בהתחלה.
לכן שאין פה בכלל גדר קנייני, יש פה מצוות חלצה,
כפי שאמרנו. אם אנחנו אומרים בשיטה הזו,
אז זה גם מובן שאי-אפשר לעשות את זה על-ידי שליחות,
ואי-אפשר גם לעשות על-ידי תנאי, כי כשאתה עושה את המעשה הוא עשוי.
זה נראה, רוב השיטות בהלכה נראה שהולכות בכיוון הזה.
אבל יש שלומדים אחרת, כדרכו של תלמוד, שתמיד,
אחד דיבר אלוקים, שתיים, זו שמעתי. יש לנו עיקרון,
אבל אנחנו רואים פיצול של שיטות.
כפי שהזכרתי מקודם, יש מי שמסביר גם את הגמרא בכתובות אחרת,
בגמרא בכתובות אחרת. זה לא בגלל שאין אפשרות לעשות שליחות, אלא בגלל שכשהוא חולץ אחר כך בלי להזכיר את התנאי הוא בעצם כאילו מוחל על התנאי שאמר מקודם. ייתכן שלפי השיטה הזו כן מתייחסים אל החליצה כקניין,
והיה שייך לעשות על זה תנאי,
ובאמת אם היה עושה את התנאי בפירוש ובהקפדה גם בזמן החליצה אז היה התנאי מועיל,
וכשאמרו שהתנאי לא מועיל התכוונו על תנאי כזה שהוא עשה מקודם, שאפשר להגיד אחר כך. ככה רוצים לפרש את הרמב"ם, כי מי שמעיין ברמב"ם יראה שקצת אולי זה מזמין את הביאור הזה, המפרשים על הרמב"ם מזכירים את זה.
אבל ההסבר היותר חזק שנראה, הוא קשור למה שאמרנו: כל מילדא דלתא בשליחות חליצה, זה במעשה ולא בחלות.
ולכן, כיוון שזה איננו בשליחות, זה גדר אחר. הגדר הזה גם לא שייך שיהיה עליו כתנאי.
וזה כן מחזיר אותנו למושג הזה של חליצה,
שזוהי הגדרה של מעשה מצווה, והכוונה לפי זה אולי תתפרש, כפי שאמרנו בתחילת דברינו, כוונה למצווה ולא כוונה לקניין. כפי שאני אומר תמיד, אלו הדברים על קצה המזלג ואידך זיל גמור, יש תמיד מה ללמוד ולהעמיק בדברי התורה האלו.
ולחזור בעזרת השם.
