כן, אז שלום, אנחנו ממשיכים, כפי שאני אומר תמיד, את הסוגיות
שנלמדות בדף היומי,
אנחנו רואים איזושהי סוגיה אחת מהימים האלה,
ודווקא עכשיו יש לנו סוגיה שאפשר לומר שאפילו יש בה מימד של אקטואליות
שקשורה לקדושת הארץ ולקדושת המקדש,
וזה דבר שיש לנו ללמוד דווקא במסכת יבמות.
אפשר לומר שאחד המקורות החשובים ביותר
לנושא הזה של קדושת הארץ וקדושת המקדש,
וההשלכות של השאלה הזו
לגבי החיוב של מצוות התלויות בארץ,
אפשר לומר, הגמרא בעצמה פה מדברת על עניין של תרומה,
אבל יש לזה גם השלכה,
כמובן, הסוגיה הזו,
גם לעניינים של שביעית, של השמיטה הממשמשת ובה,
שאנחנו רבים לומדים עכשיו את הסוגיות של שביעית,
גם זו סוגיה שיש לה חשיבות גם כלפי העניין של השמיטה.
כוונתי, כמובן, לסוגיה בפרק הערל ובפרק שמיני במסכת יבמות,
דרכו של תלמוד שהדברים מתגלגלים מדבר לדבר,
כאשר הנושא נפתח במשנה ובמשניות קודמות. יש שם כל הזמן דיונים לגבי אכילת תרומה, מכשר לאכול תרומה,
מי פסול לאכול תרומה ומי יכול להאכיל בתרומה את אשתו,
את עבדיו,
וזו שאלה שחוזרת ובאה פה לגבי כל מיני פסולים,
היה מדיבור לגבי ערלים,
המשנה עצמה פה אפילו מתחילה בסוגיה שלפנינו לדבר על האנדרוגינוס מן הבריאה המשונה הזו,
שמסכנה כזו,
אבל גם יש לו עליו פינה במשנה ודברים בגמרא,
ודווקא מתוך העניין שלו, שהוא נחשב לספק זכר וספק נקבה,
לגביו ישנה שאלה אם הוא מאכיל בתרומה, אם הוא נושא אישה.
זו בעצם השאלה במשנה,
שכתוב שמאכיל בתרומה,
ועל המצב הזה של הספק יש לנו כאן באמת דיון בגמרא בין רבי יוחנן לריש לקיש,
כאשר ריש לקיש אומר שכיוון שהוא ספק,
אז לא נוכל לומר שהוא יכול להכיל בתרומה שחיובה מן התורה,
אלא רק תרומה שחיובה מדרבנן,
ואז יוצא מתוך דברי ריש לקיש שהכוונה לתרומה בזמן הזה,
שתרומה בזמן הזה חיובה מדרבנן.
ואז זה דין יותר קל, כיוון שזה דרבנן, הרי ספק דרבנן לקולא, והוא רוצה לומר.
לכן נאמר שמאכיל בתרומה.
לעומת זאת, רבי יוחנן סובר שהפירוש של המשנה לא כך, אלא פירוש של המשנה שהוא נחשב לזכר בוודאי,
ולכן הוא יכול להכיל בתרומה אפילו תרומה מדאורייתא.
זאת אומרת, יש לנו כאן פתיחה כזו מתוך דברי המשנה והפירושה על ידי רבי יוחנן ורשת לקיש,
המשך של דברים שבאמת נמשך בגמרא לגבי השאלה החשובה הזו, הכל-כך עקרונית,
האם תרומה בזמן הזה היא דאורייתא או שדרבנן. זו שאלה מאוד חשובה,
נוגעת דווקא לנו בזמן הזה שלנו,
שאנחנו שוב, ברוך השם, נמצאים בארץ ישראל,
ומתלבטים ודנים בשאלות הנוגעות למצוות התלויות בארץ.
אם אמרתי לגבי תרומה, אמרנו,
הרי הוא הדין גם לגבי מצוות השביעית בזמן הזה.
יש לסוגיה הזו, כפי שאמרתי,
השלכות. עקב אנחנו נראה במה. כי הגמרא בעצמה מבררת את העניין הזה, והגמרא דנה באמת על השאלה האם תרומה בזמן הזה דרבונו נודורא הייתה, והגמרא בדף פ"ב
ממשיכה את העניין, ואז
מוכיחה לרבי יוחנן שיש ברייתא שממנה אנחנו רואים בבירור שהתרומה היא מדרבנן, אז כאילו קשה על רבי יוחנן שרצה לומר שהתרומה בזמן הזה היא דאורייתא, ואז בא רבי יוחנן ואומר: אתם צודקים,
וזה באמת מחלוקת של תנאים, מחלוקת קדומה יותר,
מחלוקת של תנאים. נכון שיש ברייתא שראינו בה שהתנא סובר שהתרומה היא בחיובה בזמן הזה מדרבנן,
לעומת זאת יש לנו את דעתו של רבי יוסי,
רבי יוסי בברייתא,
כפי שהוא קורא לזה ברייתא בסדר עולם,
שהוא אומר מדרשה כזו שדורשת את הפסוק אשר ירשו אבותיך וירישתה,
זה פסוקים באמת מפרשת השבוע שאנחנו נקרא, אשר ירשו אבותיך וירישתה, ירושה ראשונה ושנייה יש להן,
ירושה שלישית אין להן.
ואז בא רבי יוסי ומסביר, רבי יוסי בברייתא הזו מסביר לנו על פי הפסוק
שיש את הדרשה שאומרת: ירושה ראשונה ושנייה יש להן ושלישית אין להן. וממילא, מה פה שלישית אין להן?
שלא צריך שתהיה שלישית, מפני שכבר הירושה השנייה כבר נתנה לנו את התוצאה המדויקת והכוללת לגבי קדושת הארץ, וממילא לגבי חיוב מצוות התלויות בארץ.
ואז יוצא מכאן שיש לנו מחלוקת בין רבי יוסי לחכמים,
שבעוד שחכמים סוברים שתרומה מדרבנן,
הרי רבי יוסי סובר שתרומה מדאורייתא בגלל, כפי שהוא נוקט בלשון,
כשהירושה השנייה כבר נמשכת ולא נפסקת, וממילא היא נוגעת גם לזמן הזה, שהתרומה בזמן הזה גם היא מדאורייתא. אמרתי קודם שהסוגיה הזו היא סוגיה מאוד חשובה,
הייתי אומר מאוד חשובה ומרכזית מאוד בעניין הזה,
וכל כך למה קודם כול,
מפני שזו הסוגיה היחידה שבה אנחנו מוצאים שיש פה מחלוקת של תנאים שנחלקו בפירוש בשאלה הזו אם תרומה בזמן הזה דורייתא או דרבנן. אנחנו מכירים את הדיון הזה בכל מיני סוגיות,
זה הרבה פעמים מופיע כבדרך אגב, אנחנו נמצא את זה במסכת כתובות ואנחנו נמצא את זה במסכת נידה ואנחנו נמצא את זה בכמה מקומות שהגמרא כאילו, במסכת פסחים,
הגמרא אומרת, כאילו, כצורה, כדיבור, כבדרך אגב,
אנחנו לתרומה בזמן הזה, זה דרבנן.
זאת אומרת, הביטוי הזה, וההתייחסות לתרומה כחיוב מדרבנן בזמן הזה,
מופיע בכמה סוגיות,
אבל בצורה מפורטת, כאילו שבאה לנמק את העניין,
ולהראות מה מקורות השיטות השונות,
שזה דורייתא עוד רבנן, וממילא גם יש לזה השלכות לגבי ההלכה למעשה,
זה דווקא הסוגיה הזו במסכת יבמות.
מחלוקת רבי יוסי ורבנן,
כאשר התשומת לב צריכה להיות גם מי אומר כאן את מה,
כי אם רבי יוחנן נמצא פה בשיטה של רבי יוסי,
זה קצת מוביל לאפשרות שרבי יוחנן סובר כרבי יוסי, זאת אומרת שאולי הוא סובר עם כך שתרומה בזמן הזה דאורייתא, ויש לזה, אם כן, השלכה למעשה,
אם נאמר על-פי הסוגיה הזו שקדושת הארץ נמצאת בשלמותה גם בזמן הזה,
כנפקא מינא גם לעניין חיוב התרומה בזמן הזה, שיהיה חיוב מדאורייתא.
אז זה באמת, יש בראשונים.
אנחנו נמצא בדברי הראשונים,
בדברי תוספות, בדברי הרייבד, במקורות הדברים האלה צוינו,
שלקחו את הסוגיה הזו כנקודת מוצא שממנה דווקא הם סוברים שתרומה בזמן הזה דאורייתא, כיוון שקדושת הארץ נשארה במקומה.
אז זה מבחינת, קודם כול, הידיעה שהסוגיה הזו מהווה בסיס או מקור מאוד מרכזי לעניין הזה.
אבל באמת כדאי להיכנס פה גם קצת לתוך הסוגיה, להבין על מה מדובר.
כי כפי שאמרנו,
רבי יוסי אומר שירושה הראשונה, כך הוא דורש את הפסוק,
ירושה ראשונה ושנייה יש להם,
שלישית אין להם,
זאת אומרת שאין ירושה שלישית.
דהיינו שהירושה השנייה, אנחנו רגילים לקרוא לזה שהירושה השנייה, זאת אומרת הקדושה השנייה,
קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא.
ונחלקו המפרשים במה דברים אמורים.
מהי הירושה הראשונה? מהי הירושה השנייה?
וכאן הדברים מעניינים ביותר,
מפני שיש מחלוקת בין המפרשים הראשונים לגבי הזיהוי של המושג הזה, ירושה ראשונה ושנייה.
כי נדמה לי שרגילים בדרך כלל, כל הלומדים את הגמרא ככה במרוצה,
בעיקר אם לומדים אפילו עם פירוש רש"י,
רש"י נותן לנו בהחלט את הפירוש שקדושה ראשונה או ירושה ראשונה היא הירושה של בבית ראשון,
והירושה השנייה היא הירושה של בית שני,
ואז יוצא מכאן שהקדושה שהייתה בירושה השנייה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא.
זוהי הדעה של כפי שיוצא מפירוש רש"י על הדף.
לעומת זאת אפילו תוספות גם נמצא על הדף.
תוספות בעצם מצדם מסכימים לפירוש רש"י,
אבל הם מביאים קודם את פירושו של הרך.
רבנו חננאל פירש אחרת.
רבנו חננאל פירש שהמושג ירושה ראשונה ושנייה הוא לא
מקביל למושג שאנחנו רגילים לקרוא: קדושה ראשונה וקדושה שנייה.
ירושה ראשונה, בדייקנות, ירושה ראשונה, ירושה שנייה,
מתכוון, הוא אומר, ירושה הראשונה היא הירושה של האבות,
דהיינו הירושה שהאבות קיבלו את הירושה של הארץ מאת השם,
והירושה השנייה היא הירושה של זמן יהושע.
זאת אומרת, הוא רוצה לומר שמה שאנחנו קוראים קדושה ראשונה זה דווקא מקביל למה שנקרא פה ירושה שנייה.
ככה אומר רבינו חננאל,
ויוצא מכאן שהוא בכלל לא מתחשב בירושה השנייה שאנחנו רגילים לקרוא לה משרד הקדושה השנייה, כפי שרש"י אומר,
משרד קדושת עזרא,
אלא מדברים רק על הירושה השנייה שהיתה בזמן יהושע, דהיינו כל תקופת בית ראשון.
זוהי הירושה שלפי רבי יוסי אנחנו באמת אומרים שהיא נותנת את התוצאה של קדושה שהיא לשעתה וקדושה לעתיד לבוא.
ככה יוצא באמת לפי הרך.
הדבר המעניין,
שאם באמת הירושה השנייה הזו היא זו שמקבילה לבית ראשון,
אז זה דווקא יוצא מקביל למושג שאנחנו כן מכירים, קדושה ראשונה וקדושה שנייה.
זה המושג הזה נזכר דווקא במסכת מגילה.
במסכת מגילה המושג הזה של קדושה ראשונה דווקא נזכר לגבי תקופת בית ראשון, נזכר במסכת מגילה לגבי קדושת המקדש.
דהיינו, לגבי קדושת המקדש יש שם מחלוקת בין התנאים,
האם קדושת המקדש שקדשה כקדושה ראשונה בבית ראשון,
האם היא קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, או שלא קדשה לעתיד לבוא?
וייתכן מאוד שיש פה איזושהי הקבלה מעניינת,
כי אם לפי רבי יוסי אנחנו אומרים שהקדושה
הראשונה, אז אפשר בהחלט להגיד שהקדושה הראשונה של המקדש, עליה אומרת הגמרא במסכת מגילה,
שקדושה לשעתה וקדושה לעתיד לבוא, היא תהיה מקבילה גם לגבי מועילה,
גם לגבי קדושת הארץ,
שהקדושה של המקדש אולי אפילו גורמת, אולי לפי רבי יוסי, אפשר ככה היה להבין,
גורמת לקדושת הארץ, משפיעה על קדושת הארץ, וכשם שזו נמשכת לעתיד לבוא,
גם זו נמשכת לעתיד לבוא. זו באמת הבנה שאני חושב שאולי לא כל כך רגילים להכיר אותה,
אבל אני חושב שיש בה דבר יפה, דווקא לפי פירוש רבינו חננאל.
כי לפי המפרשים האחרים שמסבירים פה שירושה שנייה, הכוונה לירושה שבזמן עזרה,
יוצא מכאן שקדושה ראשונה של בית ראשון באמת לא נשארה,
ככה זה יוצא,
כדבר ברור שלא יוצא, ואם כן אנחנו נצטרך לעשות חילוק בין קדושת המקדש לקדושת הארץ,
כדבר ודאי, וזה באמת נכון.
בראשונים אנחנו רואים שיש כאלה שמצאו איזה מקור לעשות הקבלה בין קדושת המקדש לקדושת הארץ,
לעומת אחרים שאומרים שקדושת המקדש, ואנחנו מוצאים בדברי הראשונים דברים לכל הכיוונים,
יש כאלה שאמרו שכיוון שיש קדושת המקדש שקדשה לשעתה וקדושה לעתיד לבוא,
אבל זה לא מחייב את קדושת הארץ שתהיה קדושה לעתיד לבוא,
ויש כאלה שאמרו אפילו הפוך,
הפוך, דהיינו,
שקדושת הארץ דווקא קדשה לעתיד לבוא, וקדושת המקדש לא קדשה לעתיד לבוא. המקורות נמצאים לפנינו.
מי שיעיין ימצא. בדברי התוספות בסוגייתנו ובדברי הרמב"ם אנחנו נמצא את השיטה שסוברת שקדושת המקדש קדשה לעתיד לבוא והיא לא נפסקת לעולם,
וגם קדושת ירושלים היא מעילה, ואילו קדושת הארץ כאילו כן בטלה,
בוודאי בראשונה, ויש כאן דיון לגבי השנייה.
ואילו, לעומת זאת, ברייבד אנחנו מוצאים הפוך.
הוא רוצה להגיד שיש מקום להגיד שקדושת הארץ נשארה, לפי רבי יוסי,
אבל קדושת המקדש דווקא בטלה, כיוון שבבתי חרב המקדש כבר אין קדושה.
והדברים ארוכים ודורשים הרבה עיון והרבה לימוד,
ואני אנסה קצת להיכנס אליהם עוד במשהו, כמו שאומרים,
על קצה המזלג.
כפי שאמרנו, לפי פירוש הרך,
יש כאן איזושהי אפשרות לעשות הקבלה.
והדברים האלה אולי מתחברים בעיקר לשיטת הרמב״ם.
השיטה המעניינת פה במיוחד היא שיטת הרמב״ם, כי כשלומדים למשל את הסוגיה הזו, כפי שכעת אמרנו,
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: אז מה באמת?
תרומה בזמן הזה דאורייתא או דרבנן? אז אנחנו לכאורה אומרים שלפי רבי יוסי היא דאורייתא,
לפי חכמים היא מדרבנן,
ואז מה באמת ההלכה למעשה? רבי יוחנן בעצמו אולי סובר כרבי יוסי, אז אולי תרומה בזמן הזה דאורייתא.
יש מי שבאמת אומר ככה.
ואז כשאנחנו למשל אבל רגילים במקרים כאלה לפתוח רמב"ם,
אז הרמב"ם כפי שמצוין בדף המקורות בהלכות תרומות הוא אומר הלכות שהן מאוד מעניינות ואפשר לומר עליהן שכבר הרבה עמלו להסביר את שיטת הרמב"ם הזו או כמו שאומרים הרבה קולמוסים נשברו להסביר את שיטת הרמב"ם הזו מפני שהרמב"ם באמת אומר מצד אחד בהלכות תרומות,
הרמב״ם בהלכות תרומות מצד אחד אומר לנו שקדושה שנייה של זמן עזרה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא.
זה נראה לנו שהוא כאילו הולך לפי שיטת רבי יוסי בסוגייתנו,
ממילא יש בהחלט מקום להסיק על פי דבריו שהוא סובר שהתרומה בזמן הזה היא דאורייתא.
לעומת זאת בסוף הפרק בהלכה כ"ו בהלכות תרומות בפרק א',
הרמב״ם פתאום אומר לנו לא, תרומה בזמן הזה זה דרבנן, ואז הוא מעלה נימוק חדש שלא מוכר לנו פה מהסוגיה.
הנימוק הוא שבזמן עזרה לא היה ביד כולכם.
לא היה ביד כולכם, לא היה, ישראל לא עלו לארץ ישראל, וכיוון שלא עלו כולם,
זה לא הצליח לעשות את הקדושה לקדושה שהיא מחויבת מן התורה, אלא השאירה אותה ברמה של חיוב מדרבנן.
כאן אנחנו, כשנתבונן בדברי הרמב״ם, יש לנו הרבה שאלות.
א', אמר לנו בהתחלה שהקדושה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא.
זה באמת דבר אחד.
מצד שני,
אומר לנו בסוף שהתרומה בזמן הזה היא דה רבנן מצד ביאת כולכם. אם אנחנו שמים לב, יש כאן אפילו חידוש בתוך דבריו.
החידוש היוצא מתוך דבריו,
שהקדושה,
חיוב התרומה בזמן הזה דה רבנן זה לא בזמן הזה בגלל שחרב המקדש,
אלא אפילו בזמן עזרה, וזה בשינוי גדול לכל דברי הראשונים.
כל הראשונים תפסו את הגמרא פה שהקדושה היתה בזמנה קדושה שלמה ורק אחר כך
חרב המקדש וגלו מן הארץ,
ואז ממילא יש ביטול של חיוב התרומה מן התורה.
לפי הרמב״ם זה לא ככה, זה כבר בזמן בית שני אפילו יוצא לפי דבריו, כיוון שלא הייתה ביאת כולכם,
לא כולם באו, אז היה באמת מלכתחילה חיוב התרומה היה רק מדרבנן.
וזה בעצם כשאנחנו באים לבדוק את הרמב״ם, איך הוא משתלב בגמרא או בסוגיה כמו שלנו,
איפה זה כתוב בגמרא שלנו.
נכון, כתוב במסכת,
כתוב במסכת נידה, הזכרנו אותה, הרעיון של ביעת כולכם.
אבל שמה זה אולי נאמר בצורה לא כוללת את הכול,
והרמב״ם מחדש לנו שזה כן כולל את הכול וזה עניין בפני עצמו,
אבל זה גם לא מסביר לנו איך זה משתלב בסוגיה שלנו, שכאמור היא הסוגיה אולי המרכזית, היסודית, שנוגעת לחיוב של תרומה בזמן הזה.
ולכן אני דווקא חושב שהרעיון
שאומר, רמזנו אליו מקודם,
שמובא בדברי הכסף משנה לרמב״ם,
שהרמב״ם דווקא מבחינת הסוגיה שלנו,
הוא למד דווקא כמו רבנו חננאל.
דהיינו, ירושה ראשונה זה ירושה תעבוד,
ירושה שנייה זה זמן של בית ראשון,
ועל זה נחלקו חכמים ורבי יוסי.
רבי יוסי אומר שהירושה הזו נשארה לשעתה ונשארה לעתיד לבוא,
אבל חכמים חולקים. אז מה החכמים סוברים?
שהקדושה הזו לא נשארה לעתיד לבוא, וזה הרמב״ם באמת אומר.
וכאן, בניגוד לרבי יוסי, שיוצא, שמחבר בין קדושת המקדש לקדושת הארץ,
שקדושת המקדש נשארה לעתיד לבוא, וממילא גם קדושת הארץ נשארה לעתיד לבוא,
הרי החכמים סוברים שקדושת המקדש נשארה באמת לעתיד לבוא, כפי שהרמב״ם סובר בהלכות בית הבחירה,
אבל לעומת זאת אין לזה השפעה לגבי קדושת הארץ, שהיא באה מכוח הכיבוש,
היא לא באה מכוח ההקדשה של המקדש אלא היא באה מכוח הכיבוש וכיוון שהכיבוש נגמר על ידי הגלות לצערנו כמובן אז ממילא גם הקדושה לא נמשכה ואז כאילו בא עניין של עזרה כדבר בפני עצמו ממילא זה לא היה זמן בדיוק של כיבוש ממילא זה היה זמן שלא הייתה עצמאות מלאה אז מה כאן כן היה זה דווקא דברים שרמוזים בירושלמי ומובא שם באמת בירושלמי בשביעית פרק ו' הלכה א'
שקיבלו את החיוב של התרומה בזמן עזרה מאליהם, זה מין קבלה כזו.
והקבלה הזו היא באמת לא הייתה בעלת תוקף של דאורייתא, אלא רק דרבנן.
וזה יכול להיות מה שהרמב"ם אומר, שהחיוב הזה היה כחיוב מכוח הקבלה שהיה להם, כיוון שהחזיקו בארץ וקיבלו על עצמם את המצוות,
אבל קבלה זו, כיוון שלא הייתה ביחד עם כולם,
לא הועילה בשביל לחייב את הכול.
וזה אולי דרך יפה להסביר את הרמב"ם ולהראות למעשה שיוצא שמצוות האלה,
של תלויות בארץ בזמן הזה הם באמת לפי חכמים שחולקים על רבי יוסי הם באמת חיובה מדרבנן מצד הקבלה.
עם ישראל כשבא לארץ ישראל הוא בסופו של דבר מעוניין
לקבל על עצמו את עול המצוות התלויות בארץ אבל הקבלה הזו כל זמן שהיא לא נעשית עם כולם כאשר בכיבוש מלא וכמו שצריך גם שיהיו כולם אז זה לא יהיה חיוב מן התורה אלא יהיה חיוב רק מדרבנן וזה אולי הסבר יפה
שכאילו הרמב״ם אומר את ההלכה הזו,
אחרי שהוא כבר יודע את דעת חכמים שחולקים על רבי יוסי,
הוא ממשיך ואומר: למעשה מה שהסוגיות כולן אומרות לנו של תרומה בזמן הזה לרבנן זה מכוח הקבלה שקיבלו עליהם, שזה עניין בפני עצמו של ירושת עזרה שהיא באמת היתה ירושה שהיא לא היתה שלמה.
ואנחנו מצפים שהיא תהיה בעזרת השם, כפי שהרמב״ם אומר,
ירושה שלישית,
שהירושה השלישית תהיה ירושה עוד יותר מושלמת לגמרי,
גם על-ידי ריבונות יהודית מלאה בארץ ישראל, שזהו הכיבוש,
גם על-ידי זה שיבואו כולם ובהשתתפות כולם או בשליחות של כולם, וכאשר זה באמת נעשה זה הופך את ה... נותן לחיובי המצוות התלויות בארץ,
חיובים של דאורייתא,
כאשר בינתיים אנחנו עדיין נמצאים בחיובים האלה כחיובים של דרבנן, כפי שהזכרנו, ועוד יש מה להוסיף וללמוד,
ותמיד יש מה להוסיף וללמוד,
ו...
ואשטאפן בזה.
אשטאפן בזה.
אשטאפף בזה.
שטאפן בזה. שטאפן בזה.
