שלום לכולם, אנחנו חוזרים לשיעור שלנו, השיעור הקבוע על סוגיה נלמדת מן תוך הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
על פי הלכה ברורה וגם היום אנחנו משתדלים להמשיך.
הסוגיה שלנו היא כמובן בדפים הנלמדים כעת, שכעת כבר לומדי הדף היומי הגיעו לפרק תשיעי, פרק האישה רבה.
אף אנחנו נלמד דברים שקשורים אל הסוגיה הראשונה בפרק הזה.
כידוע,
מה שיש בפרק הזה, זה עוסק בתחילה בענייני ההיתר,
או האפשרות להתיר,
אישה עגונה.
אישה עגונה, דהיינו, כשבעלה הלך למדינת הים,
ובאים ואומרים שמת בעלה זה דבר שהוא מתיר אותה מעגינותה,
וכאן, כפי שאנחנו יודעים,
זו בזה עוסקת הסוגיה בעיקרה כאשר צריכים לברר כי לכאורה אם יש שני עדים כשרים אז מה טוב ומה נעים זאת אומרת כמה שנעים אבל בכל אופן זה דבר שהוא תקין לגמרי על פי ההלכה ששני עדים יכולים להתיר את האישה מעגינותה ולומר שהיא מותרת להינשא אבל החידוש שפה מתגלה בסוגיה זה גם כאשר אין שני עדים כשרים אלא עדויות אחרות זה
מה שנקרא בלשון ההלכה בהרבה פעמים עדות אישה.
זאת אומרת, מתברר שדווקא לעדות אישה התירו עדויות,
התירו גם לקבל עדויות שאינן מקובלות בדברים אחרים, ובוודאי שלא בענייני אישות,
שזה מה שנקרא "דבר שבערווה" ו"אין דבר שבערווה" פחות משניים.
אז כאן,
כפי שהגמרא כבר מיד אחרי המשנה,
היא מלמדת אותנו שגם על ידי עד אחד אפשר להתיר את האישה.
ובאמת צריך להבין איך ההיתר הזה של עד אחד מועיל להתיר את האישה.
אבל מתוך כך הגמרא עוברת כאן לדיון לראות בכלל היכן מצינו שעד אחד נאמן.
ובאמת הדין ידוע שככה אנחנו מכירים את הכלל הזה שעד אחד נאמן באיסורים.
זאת אומרת, בדברים של איסורים, של איסור והיתר,
אז אנחנו יודעים שעד אחד נאמן באיסורים,
ומשום כך רוצה הגמרא לומר שגם במקרה של הסוגיה שלנו,
של ההיתר של האישה לבעלה,
גם כן אפשר יהיה להתיר אולי על פי אותו כלל.
אבל כאן כמובן שיש לנו בעיה,
מפני שאם באיסורים אנחנו אולי יכולים להבין את ההיתר של ילד אחד,
אבל בדבר שבערווה, כפי שאמרנו, זה דין מיוחד שצריך שני דין.
ולכן לגבי באמת ההיתר של האישה, הגמרא בסופו של דבר אומרת,
משום עיגונה כאילו ברבונון,
זאת אומרת שאין הכי נמי, יש כאן קולה מיוחדת ובאמת הראשונים המפרשים טורחים להסביר שהנאמנות של העד אחד או כל העדויות שאינן קבילות כרגיל להתיר את האישה זה משום עיגונה, דהיינו יש עניין שיקלו רבנן להתיר את האישה העגונה ואפילו משתמשים פה כפי שאומנם דווקא על הדף אנחנו כמעט ולא מוצאים את זה,
רש"י, בעצם כן אומרים שאפשר לומר שזה כמו עקירת דבר מן התורה, שיש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וזה חידוש גדול בשביל להתיר את האישה על מעגינותה, ראו לנכון להשתמש בכוח הזה ויש מפרשים שכאן יחול הכלל הרגיל, הרגיל עד כמה שאפשר לומר או המוכר לנו מסוגיות אחרות, שכל הקידושין הם הדתא דרבונון וכל המקדש הדתא דרבונון מקדש
וממילא יש כוח ביד חכמים, הפקיענו לרבנון לקידוש עילמיני. אז זה מה שנוגע להיתר של האישה.
אבל כפי שאמרנו, הגמרא, כדי להגיע לזה או לדון בזה בהשוואה לדברים המוכרים לנו בעדות של עד אחד, למשל,
אנחנו רואים שאפילו עדות של עד אחד בייסורים,
הגמרא לא מקבלת את זה כדבר כפשוטו.
דהיינו, גם אם לכאורה כל אחד יבוא ויאמר עד אחד נאמן בייסורים,
הנה יתברר לנו מי שלומד את הסוגיה פה,
שהיא אחת הסוגיות, הייתי אומר, המרכזיות, היסודיות,
החשובות לנאמנות של עד אחד בייסורים,
היא אפילו כאן אנחנו רואים שזה בכלל לא מובן מאליו.
דהיינו, הגמרא באמת מתחילה לברר את העניין ומציגה לנו פה כל מיני אפשרויות, כי יש מצבים שנראים לגמרא מאוד פשוטים. דהיינו,
כאשר יבוא אדם ויגיד על,
באים אפילו למסעדה, אפשר לומר, בכלל על כל מקום,
למתארחים אצל מישהו,
שואלים אותו: האוכל כשר? אז הוא אומר: כן, בוודאי, האוכל כשר.
אז אם הוא אומר, אז עד אחד נאמן בייסורים, יגידו,
ובאמת אפשר יהיה לקבל את עדותו. וכל כך למה זה פשוט, כאילו?
מפני שכאן, במקרה הזה, אין לנו שום ידיעה אחרת שסותרת את הידיעה הזו שהוא מגיש אוכל כשר.
למה לחשוב שהוא מגיש אוכל שאיננו כשר?
לעומת זאת, אם אנחנו כבר יודעים, למשל,
שיש פה במקום הזה, במטבח הזה או בכלים האלה,
יש דברים אסורים ויש דברים מותרים, רק אנחנו לא יודעים לאתר אילו מותרים ואילו אסורים.
גם כאן זה כבר יותר פשוט.
למה? מפני שהוא יבוא ויאמר, הוא אומר לנו. אז למה לחשוב אחרת?
אנחנו אומנם יודעים שיש דבר אסור אבל אנחנו לא יודעים להגיד על אותו דבר שהוא כרגע מתיר שזה הדבר האסור.
אז זה שוב דרגה נוספת שעד אחד יהיה נאמן. לעומת זאת,
כאשר יש דבר שמה שאנחנו קוראים והגמרא קוראת לו "איתך זה כיסורא",
היה ידוע עליו שהיה אסור,
כאן אנחנו כבר לא כל כך בקלות נאמר שהעד יהיה נאמן בייסורים. וזו בעצם שאלת הגמרא פה בסוגיה, כאשר מתירים את האשה, רוצים להתיר אותה על-פי עיקרון זה,
זה חידוש גדול מאוד, כי "איתך זה כיסורא".
"איתך זה כיסורא" פירוש,
ידעו עליה מקודם שיש את איש,
אותו דבר, וכשיודעים מקודם ולהוציא אותה מחזקתה זה חידוש גדול יותר והוא עדין גם בייסורים.
וכאן מתברר בסוגיה שאפילו כאשר
איתך זה כיסורא זה כאשר ידוע על בשר או על דבר שהיה ידוע כדבר אסור לבוא ולהגיד שעכשיו עמותאו, הגמרא מביאה דוגמאות של תבל,
הקדש וקונמות אלו דברים שידוע שהיו אסורים כמו תבל אבל הוא בא ואומר הפרשתי או הפרישו אז ממילא כשהוא אומר שהפרישו אז הוא מוציא את זה מידי איסורו אבל איסורו היה ידוע מקודם כדבר האסור וכאן באמת השאלה ההלכתית היא כבר לא כל כך פשוטה האם הנאמנות כי כאן מן הסוגיה שלנו למשל אנחנו רואים ויכולים לראות שכאילו מסקנת הגמרא שלא יהיה נאמנות באתך זה כסורה אפילו
אלא רק בדבר שבידו,
דהיינו בידו, כמו בתבל,
כאשר בתבל זה דבר שבידו להפריש. אז כיוון שזה בידו להפריש,
אז יש לו נאמן, זה כמו מיגו כזה,
מיגו שהוא יכול להפריש, ומילא אם הוא אומר שהוא הפריש או שהפרישו,
אז הוא נאמן להתיר.
זאת אומרת, אנחנו כבר רואים עכשיו שיש פה שתי שאלות שדנים כאשר מבקשים להאמין לאדם כמו עד אחד, אפילו בייסורים.
דהיינו,
כשלא איתך זה כסורה זה פשוט נגיד,
אבל כשאיתך זה כסורה זה כבר לא ברור אם מותר או אסור, כי לפי מרוצת הסוגיה שלנו אפשר בהחלט להניח שהוא לא יהיה נאמן ב"איתך זה כסורה" אלא רק כאשר בידו.
וכשנתבונן בדבר בהלכה אנחנו נראה שבאמת השאלה הזו שנויה במחלוקת,
כי מי שלומד את הגמרא כפשוטה יבין שבאמת עד אחד לא יהיה נאמן כשאיתך זה כסורה,
אבל אם אנחנו נעיין בדברי הראשונים, שגם מצוינים פה בדף המקורות שלנו,
אנחנו נראה, למשל, הרמב"ן.
הרמב"ן סבר שעד אחד נאמן באיסורים, גם נגד עדך זה כיסורא.
הי, הגמרא שלנו לכאורה שוללת את זה, או היא כאילו דוחה את זה ואומרת שנאמן רק כאשר בידו.
הרמב"ן אפילו סובר שהגמרא פה, היא אומרת את הדברים רק,
איך הוא אומר, להגדיל תורה ולהאדיר.
זאת אומרת שבאמת ההלכה היא ברורה שעד אחד נאמן בייסורים והדיון של הגמרא הוא רק ככה דיון להגדיל תורה ולהדיר שזה באמת חידוש לומר דבר כזה על סוגיה של גמרא אבל הרמב"ן כשהוא אומר את הדברים הוא בעצם מסתמך על גמראות אחרות ולמשל הוא מסתמך על גמרא בחולין אבל האמת היא שאלו דוגמאות פשוטות למשל שוחט ששחט את הפרה ועכשיו הוא אומר שהפרה נשחטה כראוי אז איך אנחנו נאמין לו אולי הוא
אולי הוא בעצם, על סמך מה אנחנו מאמינים לו, עד אחד נאמן בייסורים.
אבל זה היה ידוע שהפרה היתה הרי בעל חי שהיה אסור לאכול,
והוא צריך להגיד לנו שהשחיטה היתה כשרה,
אז איך,
עדך זה כיסורא, אז איך הוא יהיה נאמן? אומר הרמב"ן, באמת בגלל זה,
כי עד אחד נאמן בייסורים, אפילו נגד עדך זה כיסורא,
כאילו מניגוד למה שהגמרא אומרת כאן.
אבל כשנתבונן בדבר אנחנו נראה שיש הרבה פוסקים שסוברים ש"בהתחזק סורה" באמת הוא לא נאמן, ואז כששואלים את השאלה על השוחט הזה,
אז יש כאן שתי תשובות.
תשובה אחת אומרת שבכל זאת,
כיוון שהוא ידוע כאדם נאמן כשידוע שהוא באמת נאמן,
כך אומר המורדכי,
אז הוא באמת יהיה נאמן מן הצד הזה, אילולא היא נאמנות כשידועה עליו באופן מיוחד,
אלא כאילו סתם אדם שאומר לנו באמת לא יהיה נאמן על דבר כזה,
שחטתי את הבהמה,
או בדרך אחרת אפשר לומר שזה בידו מה פירוש בידו כי בידו לשחוט
בידו הרי מובא בגמרא כסברה שהוא נאמן וכאן אנחנו כאילו נכנסים לשאלה חדשה כי מה זה הפירוש בידו בידו אפשר להסביר שבידו עכשיו להתיר הוא יכול עכשיו נגיד את התבל אם הוא אומר על תבל שהוא ראוי להכילה כי הפרישו תרומות ומעשרות אז אנחנו יכולים להסביר שאנחנו מאמינים ומאמינים לו מפני שבידו מה פירוש בידו בידו עכשיו להפריש
אבל השוחט שאומר לנו למשל על הבהמה שהייתה נשחטה כראוי,
אנחנו לא יכולים לומר שעכשיו בידו לשחוט, כי כבר אין לו את מה לשחוט, או שהוא שחט כראוי או שהוא לא שחט כראוי.
אז כאן אנחנו מגיעים למחלוקת להבנת העניין שלה בידו. זאת אומרת,
אפילו על הצד שבגמרא,
שכאשר אנחנו אומרים "איתך זה כיסורא",
שהוא לא נאמן בידך זה כיסורא,
אבל נאמן כשר בידו, כמו שהגמרא אומרת כאן,
יש כאן עוד שתי דעות.
בראשונים, מה הפירוש בידו?
האם פירוש בידו זה עצם הדבר שזה היה בידו? זה נותן לו פשוט איזה כוח נאמנות יותר חזק.
העובדה היא שהיה בידו להפריש,
העובדה היא שהיה בידו לשחוט.
אז ממילא זו סברה שיכולה לתת לו נאמנות כמין
חיזוק לנאמנות.
כנגד הסברה של "לתחזק איסורא" יש חיזוק לנאמנות על-ידי הסברה שלה בידו, אבל הבידו זה לא חייב להיות בידו עכשיו,
הבידו זה חיזוק כזה לנאמנות.
אבל אחרים אומרים, ככה נראה מהמרדכי,
כיוון שהמרדכי לא נותן נאמנות לשוחט אלא רק בגלל שהוא ידוע כנאמן,
ולא בגלל שבידו, למדנו מהמרדכי שהוא לומד, שכאשר אתך זה כיסורא הוא לא נאמן סתם,
ונאמן רק כאשר הוא נאמן במיוחד, אבל גם הסברה שלו בידו לא נראית לו.
מדוע? כי הוא מפרש שהסברה שלה בידו היא חייבת להיות סברה ממשית, כרגע. הוא נאמן כי בידו עכשיו לתקן. כיוון שבידו עכשיו לתקן אז הוא נאמן להגיד שכבר תוקן.
אבל אתה לא יכול להגיד שהוא יהיה נאמן כאשר הוא לא יכול כבר לתקן. זאת אומרת, יש לנו מדרג של שיטות בעניין הזה. אם אנחנו נפתח את הרמב״ם והשולחן ערוך אנחנו נראה דווקא. כשהרמב״ם נראה דווקא שהוא סובר שהעד אחד נאמן אפילו אולי כנגיד איתך זה כיסורה,
זה כדעתו של הרמב"ן ואולי גם המחבר בשולחן ארוך.
הרמ"א כבר לא סובר ככה, גם בפוסקים האחרונים נראה שהם נוטים יותר, לפחות נושא הכלים כמו השח נוטה לקבל שלא יהיה נאמן בהתחזק איסורא אלא רק כאשר זה בידו, וכאן המחלוקת של הבנת הבידו היא כמובן כבר קשורה למה שאמרנו.
נקודה נוספת ולא פחות מעניינת, אולי אפילו גם מעניינת, כל דבר שכולם מעניינים,
למשל, אנחנו פה מדברים כל הזמן על עד אחד
והוא נאמן להתיר,
להתיר ששחטו כראוי, הוא נאמן להגיד שהפרישו תרומות ומעשרות.
מה יהיה העובדה אם עד אחד יבוא ויגיד דווקא הפוך, שזה אסור?
האם עד אחד יהיה נאמן לאסור?
דבר מעניין.
האם יש דבר כזה שעד אחד יהיה נאמן לאסור? תוספות בקידושין אומרים שעד אחד נאמן להתיר אבל לא לאסור.
זאת אומרת, חידוש גדול. וכשנפתח את השולחן ערוך אנחנו נראה שככה הוא אומר,
עד אחד נאמן להתיר, אבל לאסור הוא לא נאמן. זו גם שאלה, למה עד אחד לא יהיה נאמן לאסור?
אם לא יתחזק כלום,
אם לא יתחזק אז זה כמו שנאמן להתיר, למה שלא יהיה נאמן לאסור? אלא מה כשיתחזק?
אז בשביל מה, אם אתה סובר שכשיתחזק איסור אז הוא לא נאמן להתיר,
אז הוא כן נאמן להתיר,
אז אתה יכול להגיד שהוא דווקא נאמן להתיר ולא נאמן לאסור,
ואז אנחנו נצטרך להגיד שכאשר התחלת היתרה, הוא לא יהיה נאמן לאסור, ויש מפרשים ככה.
השאלה היא באמת למה, באמת זה לא כל כך מובן.
ההסבר הפשוט שנראה לי הוא באמת שלפי השיטה הזו, שהיא מופיעה בתוספות בקידושין,
מופיעה בשולחן ערוך כהלכה,
זה הפירוש הוא שעד שנאמן להתיר מצאנו בתורה.
וזה הדבר, זה גם המציאות מחייבת. כמו,
אתה בא לבן אדם, הוא אומר לך שכשר.
אתה שומע מה שוחט, שהוא שחט כראוי.
אז כל הדברים האלה,
או הדוגמה שתוספות אומרים, האישה שנאמנת לומר בנידה שהיא ספרה והיא מצאה את עצמה נקייה, אלה הן ראיות מוכחות כאילו מן התורה שעד אחד נאמן להתיר, כאילו זה מין
נאמנות שהתורה נתנה להתיר, אבל לא בשביל לאסור. לאסור כבר אומרים לאט לך.
ככה יוצא כאילו מהתוספות שעד אחד נאמן להתיר אבל לא לאסור. כמובן, גם על זה יש מחלוקת ולא כולם מסכימים,
אבל הדיונים האלה הם הדיונים שנמצאים מסביב לסוגיה,
שנמצאים בהלכה שלפנינו.
כפי שאמרנו, עד אחד שנאמן בסורים זה ביטוי שהוא שגור על הלשון,
אבל במסגרת ההלכה יש לו גדרים.
כשלא איתך זה כיסורא,
כשכן איתך זה כיסורא,
ואפילו כשאיתך זה כיסורא,
יכול להיות שכן,
יכול להיות דווקא כשבידו,
וגם כשבידו תלוי מה הפירוש של בידו, ושוב, נאמנות להתיר ולא נאמנות לאסור.
כל זה, כפי שאמרנו,
באיסורים בכל מקרה,
אבל בדבר שבערווה זה הרבה יותר קשה,
כפי שאמרנו בתחילת דברינו ועל כן כאן אמרו משום מיגונה הקילו ברבונון והסברה היא שמשום מיגונה הקילו ברבונון שבכל זאת ראו לנכון להתיר אשת איש כדי שלא תהיה עגונה אפילו על בסיס של כוח של חכמים לעקור דבר מן התורה אז זה פחות או יותר המדרג של מה שנאמר פה בסוגיה לגבי הנאמנות של להתיר את האישה ומתוך ההלכות המוכרות הנאמרות מסביב לגבי עדות לגבי איסורים
ואלו הדברים, כפי שאני תמיד אומר, על קצה המזלג ואידך זיל גמו.
