לימוד שלנו בסוגיות הנלמדות בדף היומי,
ומשתדלים למצוא את הסוגיה שבה אנחנו נוכל לעיין ולהוסיף איזה עיון שיש בו
כדי ללמד משהו על דברי הגמרא יותר בעומקם.
וכידוע, לומדים עכשיו במסגרת הדף היומי,
לומדים מסכת יבמות, הם כבר הגיעו ונכנסו פנימה לתוך
פרק שמיני.
פרק שמיני, הכותרת שלו,
זה שההרל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה.
נשים ועבדיהם יאכלו בתרומה.
זאת אומרת, יש כאן באמת במרוצת הפרק, גם בפרקים הקודמים וגם בהמשך כאן,
יש כאן קודם כל דיון על תרומה. העניין של התרומה זה נושא שנזכר פה ונדון הרבה,
כי אכילת התרומה היא מצוות אכילה של הכוהנים,
אבל הכוהנים צריכים להיות בכשרות ובטהרה כדי שהם יאכלו בתרומה.
אם הם טמאים אז הם לא אוכלים בתרומה, וזה ודאי,
אבל גם אם הם אינם כשרים, פסולים, גם כן אינם אוכלים בתרומה.
ואז פה אנחנו מוצאים דיון לגבי הערל,
אדם שהערל פירושו של דבר שלא נימול.
אז יש כאן איזושהי ידיעה שהוא לא יכול לאכול בתרומה,
ערל לא יכול לאכול בתרומה.
אבל יש כאן,
בנוסף לזה אפשר לומר איזה קצת דבר פלא,
שאף על פי שהוא לא אוכל בתרומה,
אבל הוא מאכיל בתרומה. זאת אומרת שהאישה שלו, אם הוא נשוי לאשתו,
אשתו, אשת כהן הרי אוכלת תמיד בתרומה,
אז היא אוכלת בתרומה למרות שהוא בעצמו לא אוכל. יש בזה קצת כמין איזושהי סתירה פנימית.
כי אם הוא שייך לתרומה,
אז אולי למה שהוא לא יאכל בעצמו?
ואם הוא לא שייך לתרומה, כאילו הוא מופקע ממנה בגלל שהוא אדם ערל,
הוא לא נימול,
אז איך הוא יכול להאכיל בתרומה?
עצם הדבר שהוא לא יכול לאכול בתרומה, הגמרא באמת מדברת פה בתחילת הפרק על העניין הזה,
ומביאה באמת שתי דעות להסביר מה המקור לכך שהוא לא אוכל בתרומה.
יש לנו אפשרות אחת, כפי שהגמרא אומרת, מחלוקת רבי אלעזר ורבי עקיבא,
שאחד אומר שזה על ידי השוואה בפסוקים בין הראל לטמא, שטמא בוודאי לא יכול לאכול בתרומה, אנחנו אומרים,
וגם אפשרות אחרת, נלמד מגדרי קורבן פסח,
כיוון שבקורבן פסח אנחנו יודעים שכל ערל וכל בן ניכר לא יאכל בו,
זאת אומרת שיש איזשהו גדר מיוחד שקובע שאדם ערל הוא לא שייך לקורבן פסח, אז באותה מידה רוצים פה ללמוד שהוא גם לא יכול להיות שייך לתרומה.
אז זה הלימוד הראשון כפשוטו.
אבל כפי שאמרנו, יש כאן איזשהו דבר של שאלה בתוך העניין, אם הוא באמת לא אוכל, אז איך הוא מאכיל?
זו שאלה שהגמרא כבר שואלת אותה בתחילת פרק שביעי.
אנחנו יכולים למצוא אותה בדף ס"ו,
הגמרא בס"ו בתחילת פרק שביעי, גמרות שכבר למדנו לפני כבר כמה ימים,
על הגמרות האלה אנחנו מוצאים הגמרא בעצמה שואלת, כי הגמרא מנסה לקבוע כלל,
שהגמרא אומרת שכל האוכל מאכיל וכל שאינו אוכל אינו מאכיל. זאת אומרת יש איזושהי סברה עקרונית הגיונית מאוד,
מי ששייך, אז הוא שייך לעצמו, ושייך גם להאכיל את מי שתלוי בו,
אשתו או עבדיו.
אבל מי שהוא בעצמו אינו אוכל,
אז איך הוא יכול להאכיל אותם? אז הגמרא שואלת, אז הנה למדנו על הערל בפרק שלנו, בפרק שמיני,
שהוא אינו אוכל ובכל זאת מאכיל.
אומרת שם הגמרא,
יש שם איזה תירוץ של הגמרא, הגמרא אומרת, הטמפו מאיו כאיב להו.
זאת אומרת, מה שהוא לא אוכל זה לא כל כך במהות.
במהות הוא שייך בתרומה, אלא כאילו, כאילו הפה כואב לו שהוא לא יכול לאכול, השיניים כואבות לו, הוא לא יכול לאכול.
אז מי שערל, הגמרא מגדירה אותו כמי שפומאי הוא כאיב לאו, זאת אומרת שהוא מנוע מלאכול כמעט,
והיה אפשר לומר,
מסיבות טכניות.
זה מובן בקשר לטמא,
כי אדם טמא הוא נטמא, אנשים נטמאים בסדר העולם, נטמאים,
ויש טומאת מת ויש כל מיני טומאות שאנשים
נקלעים לזה לפעמים אפילו מתוך צורך להיטמא למת,
אז מי שטמא עליו באמת ההגדרה הזו של פומאיו כאיב לאו היא הגדרה אולי ראויה, טובה, מובנת.
אבל לגבי הראל, מה זה פומאיו כאיב לאו? הראל, תמול את עצמך.
מה זאת אומרת, אתה לא נימול?
למה נגדיר אותו כמי שרק פומאיו כאיב לאו, כלשון הגמרא?
זה מביא אותנו ממילא להבנה או ללימוד של,
אני חוזר אל הסוגיה באמת בתחילת פרק שמיני.
המשנה, כפי שאמרנו, פותחת ואומרת שההרל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. נשאלת השאלה, מיהו ההרל שעליו מדובר פה?
מיהו ההרל הזה?
ואז הגמרא לא מפרטת, הגמרא לא מפרטת מיהו ההרל הזה.
אז יש לנו, כדרכנו, קודם כול פירוש רש"י.
אז פירוש רש"י אומר:
הרל כהן שמתו אחיו מחמת מילה.
כך רש"י אומר.
יש דבר כזה, אדם שהוא כהן, כמובן, כי אחרת בלאו הכי לא יוכל לאכול בתרומה,
שמתו אחיו מחמת מילה. יש הלכה שהיא גם נלמדה כבר בפרק שישי,
בדף, זה באמת, הדברים פה מתחברים אחד אל השני, וזה יפה לראות סוגיות מצטרפות או מתחברות זו לזו,
שבאמת יש לנו את הסוגיה לעיל בסוף פרק שישי,
לגבי מי שמתו אחיו מחמת מילה,
שלא ימול,
מתו אחיו מחמת מילה,
הגמרא תולה את זה שם בשאלה לגבי לא סתם מת אחיו אחד,
אלא זה חייב להיות בחזקה,
דהיינו או שני אחים או אפילו שלושה אחים כשרה לחי,
שאם קרה לו עלינו הסיפור הזה אצל שני אחים קודמים לו שמתו מחמת מילה,
אז הבן השלישי פטור ממילה.
וזהו, עליו אומר רש"י,
מדובר כאן שהוא לא אוכל בתרומה.
לכאורה זה כבר, אנחנו מבינים שיש פה שאלה,
כי מי שהסיבה היא שהוא לא נימול בגלל שמתו אחד מחמת מילה,
אז הוא בעצם אנוס.
יש ההלכה אומרת לו שההלכה מורה שלא ימול, אז זה כבר דבר שצריך להבין.
מהי האפשרות האחרת?
הנה לנו פה בתוספות,
לא בתוספות הרגיל אלא בתוספות ישנים על הדף,
מובאים דברי רבנו תם,
שרבנו תם דווקא פירש שהכוונה היא לא אל מי שמתו אחד מחמת מילה,
אלא דווקא אל מי שהוא אומר מומר לערלות. זאת אומרת, אדם שבזדון לא רוצה למול את עצמו. עוד מקודם אולי אביו לא רצה למול אותו,
וגם כשהוא גדל אז הוא לא רוצה, הוא מומר, נקרא מומר לערלות.
רבנו תם כן מחדש שפה מדובר על אדם שהוא בזדון,
הוא ערל. לא מדובר על ערל מחמת אונס,
אלא ערל בזדון.
ורבנו תם בעצמו מסביר מה הסיבה שרבנו תם בא לומר אחרת מפירוש רש"י,
מפני שרבנו תם אומר, קשה מן הגמרא לקמן.
מהי הגמרא לקמן? יש לנו שאלה לקמן,
הגמרא בדף ע"א,
יש לנו עוד סוגיה מצטרפת לאותו דיון,
הגמרא שואלת שמה, מה הדין של קטן ערל,
מהו לסוחו בשמן של תרומה?
קטן ערל,
שהייתה שאלה, מדובר קטן אפילו בתוך שמונה ימים,
עוד לפני הזמן של הברית בכלל,
אז מה הדין לסוחו בשמן של תרומה?
רוצים צריך לעשות משכה, אנחנו גם יודעים שצריך משכה, היו מושכים בשמן, יש להם שמן של תרומה,
והשאלה היא אם מותר לשים אותו בשמן של תרומה, והגמרא מסתפקת בזה,
וההלכה למעשה היא אומנם לא מוחלטת,
כי באמת בדעת הרמב״ם אנחנו נמצא שהוא סובר שהמסקנה היא דווקא שכן שחים אותו,
לפי תוספות זה לא דבר ברור אלא בגדר של דבר של ספק, מה שנקרא בלשון הגמרא או הלכה הבעיה דלא הפשטה,
יש כאן ספק שלא מוכרע אבל זה ספק, זאת אומרת זה לא ברור שהוא לא אוכל,
אז אומרים התוספות, אומר רבנו תם ואומר,
אם אנחנו אומרים שמתו אחיו מחמת מילה זה הפירוש של הערל של המשנה פה כדברי רש"י,
אז מימי לבנה ועליו אנחנו אומרים שהוא לא אוכל,
אז אם כן היה מקום לפשוט מכאן שגם הקטן הזה, בתוך שמונה, גם כן לא יסוכו אותו בשמן של תרומה,
כי זהו אנוס והוא עדיין לא שייך בהגדרה של הערל מבחינת הבעיה, כי עוד לא הגיע זמנו.
אז רבנו תם זה, כל דבר פה, כל מי שאומר פה משהו הוא מחדש משהו.
אז רבנו תם מחדש לנו שזה שמתו אחיו מחמת מילה הוא כמו קטן בתוך שמונה ימים.
אז אם עליו אמרו שהוא לא אוכל,
אז ממילא יהיה מן הראוי לומר גם על זה שהוא קטן,
שיהיה עליו את ההלכה שלא יסוכו אותו בשמן של תרומה.
ואם שם אנחנו רואים שזה ספק ואולי זה אפילו מותר, לא ייתכן שכשמתו אחיו מחמת מלה יאמרו עליו שהוא לא אוכל. לכן בא רבנו תם ומעביר את הפירוש שלא מדובר על קטן שמתו אחיו מחמת מלה,
מי שמתו אחיו מחמת מלה, אלא מדובר במומר לערילות. הוא אומר מדובר פה על אדם שהוא מומר,
זאת אומרת שהוא לא מל בזדון, בצורה שהיא איננה מנוגדת להלכה.
אדם שפועל שלא על פי הלכה, ההלכה אומרת למול,
הוא לא מל,
ועליו יהיה נאמר פה שהוא לא אוכל אבל מאכיל.
אז כפי שאנחנו עכשיו נבדוק את הדברים, נראה שיש פה,
כמו שאמרתי, כל מי שאומר פה משהו מחדש משהו.
אני מזכיר שוב, הגמרא בתחילת פרק שביעי אמרה לנו שהדין של הערל,
הדין של הערל שמדובר פה, שהוא לא אוכל אבל מאכיל בכל זאת,
זה שונה מהדברים האחרים, מפני שכאילו רק פומאיו כאיב לאו.
אמרנו, הוא כאילו מנוע מסיבות טכניות.
חידושו של רבי נותן אם כן גדול,
שגם מי שהוא מומר לעורלות הוא עדיין בגדר פומאיו כאיב לאו,
כיוון שהוא יכול לעשות תשובה כל יום, יש לו אפשרות,
הוא יכול לשנות את המצב שלו ולמול את עצמו,
ואז ממילא הוא רק בגדר פומאי הוא קייב לו, שזה באמת חידוש גדול. אבל לא זו בלבד,
צריך לדעת שיש פה דיון נוסף.
הדיון הנוסף, יש ראשונית שחולקים על רבנותם ולא מקבלים את הפירוש שלו,
כי הם אומרים שכשהוא מומר לערלות,
הם אומרים שכשהוא מומר לערלות אז לא רק שהוא לא אוכל, אלא אפילו גם לא מאכיל.
והם מדייקים שוב מגמרא אחר כך, בדף ע"א,
שם אנחנו מוצאים לגבי המרה, מי שהוא מומר,
נאמר שהוא מומר הוא פסול לגבי קורבן פסח.
ואז אומרת הגמרא שם שהוא פסול לקרובן פסח אבל הוא לא פסול למעשר,
הכוונה למעשר שני, מומר.
אז יש כאן שאלה בראשונים,
נאמר מצד אחד שהוא פסול לפסח, מצד שני שהוא כשר למעשר. מה הדין בתרומה?
לא נזכר.
אז למה דומה התרומה?
התרומה דומה לפסח שהוא ממילא לא שייך גם בתרומה או שהתרומה שייכת למעשר ואם אנחנו אומרים שהוא כשר למעשר אולי גם כשר לתרומה.
מי שלא רוצה לפרש כמו רבנו תם, הוא אומר שמי שמומר להרעלות הוא בכלל מופקע אולי מהגדר של תרומה.
אז לא רק שהוא לא אוכל, הוא גם לא יכול להאכיל, לא עליו מדובר כאן.
אבל האחרים יגידו שלא, מה שנאמר פה זה רק על קורבן פסח,
אבל מומר לגבי תרומה הוא עדיין כמו במעשר.
ואז ממילא אם הוא רק לא אוכל, אבל הוא עדיין יכול להאכיל.
אז אלה יפרשו בכאן ואלה יפרשו בשם.
אני חוזר שוב, אלה שלא רוצים לפרש כמו רבנו תם,
אז הם מפרשים, כמו שאני חוזר בחזרה, אל מה?
שמדובר פה על מי שמתו אחיו מחמת מילה.
וזה כבר חידוש מצד אחד שהוא לכאורה כמו אנוס,
אבל בכל זאת הוא לא אוכל.
אבל יש כאן נקודה נוספת.
אנחנו שוב חוזרים אל מה שלמדנו בפרק שביעי.
מה למדנו? למדנו שהגמרא אומרת שהוא לא אוכל,
אבל הוא מאכיל.
למה הגמרא אומרת "אף על פי שהוא לא אוכל הוא מאכיל"?
כי הוא פומיו,
אני חוזר על אותו יסוד שהגמרא אומרת "כאיב לו",
הוא בעצם שייך בתרומה.
לכן הוא מאכיל, אלא מה רק כאילו יש סיבה כאילו חיצונית או טכנית שמונעת ממנו לאכול בתרומה.
זה מביא אותנו גם כן לשאלה מעניינת נוספת, כי אם מפרשים ככה אז יעושה פה חידוש גדול שדנו בו הפוסקים הרבה.
אני מוכרח אני לומר, מי שמתו אחיו מחמת מילה,
שזה לא דבר אומנם מצוי יותר מדי, אבל הוא מצוי בכל זאת,
ישנה שאלה בפוסקים שדיברו ודנו על השאלה האם מי שמתו
רכב מחמת מילה האם כשהוא גדל והוא כאילו מתחזק
צריך למול או לא.
יש מי שאומרים שאם אמרו שהוא לא יימול מפני הסכנה,
שוב אנחנו לא מלאים אותו, לא מבקשים, מצווים אותו למול אפילו כשהוא גדל.
אבל דווקא הסוגיה הזו, אם לומדים אותה לפי הפירוש הזה,
מחדשת לנו, וזה בדף המקורות, אני פה הבאתי פה שו"תים של פוסקים מאוד חשובים כמו נודע ביהודה, אבחתם סופר, אבני נזר,
כולם מדברים על השאלה הזו, ובאמת אפשר להגיד שאחת הראיות זה מהסוגיה הזו.
מפני שאם אנחנו אומרים עליו שהוא אינו אוכל אבל הוא מאכיל,
ומה שהוא לא אוכל זה רק כאילו משהו צדדי חיצוני,
אז למה? מפני שבאמת הוא יכול למול. מתי הוא ימול?
איך יכול להיות שהוא ימול? כשהוא יגדל והוא יתחזק.
כי יש מי שסובר שאפילו כשהוא יגדל ויתחזק הוא לא ימול מפני הסכנה.
זאת אומרת, אבל אם היינו אומרים כך,
אז היינו אומרים שהוא לגמרי לא שייך באכילת תרומה,
מפני שהוא אדם שמופקע מן המצווה בהיותו ערל כמעט באופן מוחלט.
אבל אם אני סובר,
באים הפוסקים ואומרים שהוא כן צריך למול אחר כך, שהוא יתחזק, ואנחנו כן, כאילו אפילו מצווים אותו עד כדי כמעט מסירות נפש.
אומר אפילו החתם סופר, מי שלומד אותו רואה פה דברים מאוד מעניינים,
וכדאי לראות את התשובה של החתם סופר בחלק הזה.
זה אומר שהוא בעצם רק עכשיו לא נימול,
אבל אחר כך הוא יהיה נימול,
וממילא הוא כאילו רק זמני ורק סיבות טכניות וחיצוניות,
הם אלה שגורמות לו שהוא לא יאכל בתרומה, אבל ממילא זה לא מונע אותו מלהאכיל בתרומה.
הנה כי כן, מה שאנחנו רואים, כשמדברים על הערל,
צריך לדעת על מי זה הערל שעליו מדובר,
הערל שהוא מומר או הערל שהוא אנוס.
ואנחנו רואים שיש דרגה של עורלה שלא בזמנה,
יש מי שהוא ערל באונס ויש מי שהוא ערל בזדון שאיננו מקיים את המצוות.
כולם כאילו אותו דבר,
ובכל זאת הכותרת הזו מחייבת חלוקה משנית לראות, כי יכול להיות שההלכות האלה משתנות ומביאות אותנו לבירורים, גם בנוגע לדין של הערל,
איך מגדירים אותו ומה אומרים לו לאחר זמן אולי,
וגם מלמד אותנו משהו על דיני תרומה שצריך להיות,
כפי שאמרנו,
גם בכשרות וגם בטהרה, ואלה הסוגיות הרי עוסקות פה בכל מיני צורות של דיונים על הנושאים האלה,
ותמיד יש עוד מה להוסיף וללמוד ואידר זיל גמור
ותמיד יש עוד מה להוסיף וללמוד ואידר זיל גמור.
אז שלום, תודה.
