שלום, אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו,
והפעם אני ממשיך במשהו, את דברים בסוגיה שדיברנו בשיעור הקודם.
אולי זה מבחינת הקצב של הסוגיות הנלמדות בדף היומי, זה לרגע עצירה,
אבל זה גם בעצמו בא ללמד שיש דברים שצריך לתת עליהם את הדעת, קצת יותר אפילו מאשר ברגיל, כיוון שהדברים הם חשובים.
ויש כאן בסוגיות שאנחנו דיברנו עליהן כבר בשבוע שעבר,
כאן זה, כפי שהזכרנו,
כאן הסוגיות המרכזיות העיקריות של נושא כל כך חשוב, כמו עניין של גיור,
מצוות גיור ודרך הגיור וכל ההליכים של הגיור.
אז לכן חשבתי שאפשר עוד ללמוד עוד פעם את העניין, והפעם אני רוצה להתחיל בסוגיה שנמצאת בדף מ"ו עמוד ב'
ועוברת לדף מ"ז עמוד א',
היא לא עוסקת פה, החלק הזה בגמרא לא עוסק באיך מתגיירים,
אלא עוסק יותר בנאמנות של אדם לומר שהוא יתגייר.
יש כאן דברים שבמידה מרובה הם מפתיעים,
מפני שמצד אחד לפעמים ישנה נטייה כאילו להחמיר,
וכאן יש דברים באמת מפתיעים מבחינת גדרי הנאמנות
של אדם לבוא ולומר שהוא יתגייר.
כי הנה אנחנו רואים פה, כתוב ככה בגמרא,
בברייתא,
תנו רבנן מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו תלמוד לומר איתך במוחזק לך זאת אומרת להגיד סתם שהוא התגייר כתוב שהוא לא נאמן
אבל אם הוא בא ועדיו עמו אז אם הוא בא עם העדים שלו ביחד עם העדים אז הוא כן נאמן והגמרא אומרת על זה דרשה מן הפסוק
ועל זה אומרת הגמרא אין לי אלא בארץ וחוץ לארץ מנין יש כאן איזושהי הבחנה בין מי שבא ואומר התגיירתי
בארץ לבין מי שאומר בחוץ לארץ,
תלמוד לומר איתך בכל מקום שאיתך.
אם כן, מה תלמוד לומר בארץ?
בארץ צריך להביא רעיה, בחוץ לארץ. אין צריך להביא רעיה, דברי רבי יהודה.
רבי יהודה אומר שבחוץ לארץ, דבר באמת
מפתיע ביותר,
רבי יהודה אומר שאם אדם בא בחוץ לארץ ואומר שהוא יתגייר,
אז הוא נאמן להגיד שהוא יתגייר וזה בסדר.
הוא יתגייר כדין. הוא כמובן אומר שהוא יתגייר כדין. הוא לא אומר שהוא יתגייר בפני בית-דין.
הוא לא אומר שהוא יתגייר בינו לבין עצמו,
שזו סוגיה בפני עצמה בהמשך הגמרא, אלא הוא מדבר על מתגייר כדין והוא נאמן. אמנם חכמים אומרים: בן בארץ, בן בחוץ-לארץ, צריך להביא ראייה. זאת אומרת, החכמים, ואפשר להניח,
ואנחנו יודעים שהלכה כמותם,
הם סוברים שהוא נאמן בן בארץ, הוא צריך גם בן בארץ וגם בחוץ-לארץ, הוא צריך בכל זאת להביא ראייה.
אז איחורא, לפי חכמים,
חזרנו אל הדרך הרגילה של ראיות רגילות,
הנה גם זה לא לגמרי פשוט.
מפני שהגמרא מייד שואלת,
הגמרא שואלת, אם באמת הם מביאים ראייה,
אז מה זה העניין שחכמים אמרו שיש פה פסוק?
זאת אומרת, קרא למה לי? הרי זה ברור, אם מביא עדים שיתגייר,
אז מה יותר פשוט מזה?
אז זה מה שהגמרא בעצמה שואלת. אמר רב ששת: "דאמרי שמענו שהתגייר בבית-דין של פלוני,
צל כדת החמינא הלא להמנינו כמשמע לאן".
זאת אומרת, הגמרא אומרת שאפילו לדעת חכמים לא מדובר פה על עדים רגילים, כי עדים רגילים, מה פירושו של דבר?
עדים שאומרים: ראינו שהוא התגייר.
לא, לא מדובר על זה. לא מדובר על עדים שאומרים שהם ראו שהתגייר,
אלא עדים שאומרים שהם שמעו שהוא התגייר.
הם שמעו שהתגייר. זאת אומרת, העדים מעידים שהם שמעו שהתגייר.
ועל זה כתוב, לפי חכמים,
בניגוד לרבי יהודה. לפי רבי יהודה צריך עדים רק בארץ-ישראל,
ובחוץ-לארץ בכלל לא.
למה בחוץ-לארץ בכלל לא? מה הסברה להבחין שבארץ-ישראל,
כאילו ישנה, זו ההבנה שבארץ-ישראל זה כדאי להתגייר, זה כדאי להיות יהודי,
כי יש כאן חיים בתוך עם ישראל,
ויש לפעמים,
כמו היום, שאומרים: יש הטבות לעולים חדשים שהם מתגיירים. אז יש דבר כזה. אבל בחוץ-לארץ, בשביל מה כדאי לו לגוי להתגייר? איזו סיבה יש לו להתגייר? אז אם הוא כבר אומר שהתגייר, זה נותן לו איזה מקדם נאמנות.
ולכן, לפי רבי יהודה, זו תהיה הבחנה בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ.
אבל חכמים לא סוברים את החילוק הזה,
והם סוברים מכך ובכך, צריכים להביא ראייה.
צריכים להעביר ראייה, אז זכור אז זה ראייה רגילה? לא.
גם הראייה הרגילה, עדים שאומרים שמענו,
כי בדרך כלל על כל עדויות האחרות שאנחנו יודעים, בדברים שבממון,
בדברים שבנפשות,
בדברים של דיני עריות,
אנחנו לא אומרים שעדים שיבואו ויגידו שמענו,
זה יהיה נקרא פסול של עדים פסולים,
מפני שזה עד מפי עד,
ועד מפי עד הוא לא נאמן, והעד צריך להגיד אני ראיתי בעצמי, לא ששמעתי שמישהו אמר לי שכך וכך היו הדברים.
אז זה באמת חידוש מעניין שמפתיע, כמו שאמרתי בתחילת דברי. צריך לומר, בשביל הדיוק,
תוספות באמת כנראה כל כך היו, נראה להם חידוש כל כך גדול, עד שהתוספות בעצם נוטים לדחות אותו.
וכאן, בתוספות, בדיבור המתחיל "מהו דה תימה",
התוספות אומרות שיש ספרים שגורסים אחרת,
וגורסים "מהו דה תימה להמנינו". זאת אומרת, להפך, החידוש הוא שהיה מקום להגיד רק שיהיה נאמן, אבל באמת לא נאמנים בצורה הזו,
אלא לפי תוספות יוצא שצריכים דווקא עדות גמורה גם על העניין הזה, כמו בכל עדות אחרת שהזכרנו מקודם.
לעומת זאת, בדברי הראש אנחנו נראה שהוא דווקא מביא את הפירוש הזה שבאמת העדים נאמנים, ובאמת גם הוא מדבר על זה כעל חידוש.
והדברים ממילא נחלקים כבר בדברי הפוסקים, אנחנו נמצא בדברי הפוסקים.
דברי הרמב"ם בשולחן ערוך לא נמצא פה דברים מוחלטים,
אבל בדברי הטור דברים מפורשים שאידי שמיעה נאמנים.
כל העניין הזה, נקודת המוצא הזו מלמדת אותנו שהעדות שיש לנו
לגבי גירות היא לא נבחנת לפי הכללים הרגילים של עדויות, וזה חידוש.
כי היינו יכולים לומר שזה דבר כמו של ממון,
כמו ממון,
כמו נפשות,
כמו דבר שבערווה,
ולכאורה זה אפילו הכי קרוב לדבר שבערווה,
ובערוואה אנחנו יודעים שצריכים שני עדים. פה מתברר שגדר העדות הוא גדר באמת שהוא קצת שונה,
שהוא לא צריך עדות גמורה,
אלא משמע אם אני הייתי מגדיר את זה לא צריך עדות גמורה לפי הלכות עדות
אלא צריך הוכחה ברורה.
אבל לא חייבים לעדות ברורה, יש כאן איזה גדר שהוא מחודש:
צריך הוכחה ברורה, ואף-על-פי שלא צריכים עדות ברורה.
יש לנו כיוצא בזה, למשל, לגבי עדות על איסורים,
אנחנו אומרים שעד אחד נאמן בייסורים.
עד אחד נאמן בייסורים, אולי זה כמו ייסורים. להגיד על גוי שהוא יהודי,
אולי זה כמו ייסורים. מי אמר שזה דבר שבערווה?
אבל אנחנו רואים שזה גם לא בגדר ייסורים, כי אם זה היה בגדר דבר שבייסורים,
אז היה מספיק עד אחד. פה אנחנו רואים שהם אומרים שצריכים שני עדים,
אלא שני העדים לא צריכים להעיד כמו עדות רגילה.
זה באמת מגדיר פה, יכול להיות שעדות רגילה ממש צריך רק בדבר שנוגע לבן-אדם לחברו כזה,
כמו דבר שבערווה הולכים ואומרים שבן-אדם יהיה מפסיד משהו כתוצאה מהעדות,
שהאשה היא אשת איש והיא אסורה,
או שהיא גרושה ומפקיעים אותה מבעלה,
ובעניינים של נפשות ברור שהולכים להפסיד אותו.
ובדברי דינים של ממון תמיד יש בן-אדם לחברו שהוא אחד מרוויח ואחד מפסיד.
כאן זה רק באים לומר על מישהו כזהות שלו שהוא יהודי. יש לנו דבר כיוצא בזה דווקא במסכת יבמות לעיל,
בדף ל"ט יש שם דיון לגבי איך מזהים את האח של היבמה.
אז גם שם למדנו שלא צריך עדות ברורה,
אלא מספיק לנו אפילו ידיעה על-ידי אדם שאפילו קרוב,
אפילו עד אחד ממילא, יאמר על האח שהוא היבם.
ושם הגמרא אומרת, כיוון שזה מילתא דאבידא ליגלויה,
דבר שעתיד להתברר, לא צריך עליו עדות.
באמת, בנושא שלנו פה קשה לקרוא לזה מילתא דוידא לגלויי. דווקא לא נראה כל כך שזה מילתא דוידא לגלויי, אלא כמו שאמרנו,
זה לא ממש דבר שצריך עדות. זה באמת חידוש גדול,
אלא מספיק לנו ידיעה שהיא הוכחה גמורה,
ולכן העדים האלה על השמיעה הם נאמנים. זה בעצם חלק אחד של הדברים,
כי זה מוביל אותנו אל החלק השני. מהו החלק השני?
אמרנו בתחילת דברינו שמדובר פה על מי שידוע עליו שהוא גוי,
וכיוון שידוע עליו שהוא גוי, אז הוא בא עם העדים שלו ואומרים העדים: אנחנו שמענו, ראינו שהוא התגייר.
באות התוספות ואומרים
שכל מה שנאמר כאן זה רק בגלל שבאמת ידוע עליו שהוא גוי.
מה יהיה הדין כשלא ידוע שהוא גוי?
הוא לא ידוע שהוא גוי, לא ידוע עליו בכלל. ועכשיו הוא מגיע, בא בן-אדם ואומר:
אני הייתי גוי אבל התגיירתי.
זאת אומרת, כאן אין לו אפילו את העדים,
אבל גם לא היה ידוע שהוא גוי, זה תוספות, בדיבור המתחיל,
במוחזק, הוא אומר, זה רבנו תם,
שדווקא בדיידינן דעה ועובד כוכבים.
כי אם לא יודעים, אז יש כאן כמין מיגו.
מה מיגו?
שהוא היה יכול לומר שאני ישראל. זה באמת מוביל אותנו פה, שאלה אחת מובילה לשאלה השנייה.
אם הוא היה בא ואומר, אני יהודי, באים אנשים,
באים אלינו היום גם,
באים תמיד דברים כאלה, זו שאלה מאוד מצויה.
אנחנו לא מכירים כל אדם שמגיע,
ומגיע בן-אדם למקום, לקהילה, לעיר, לארץ, לכל מיני מקומות, ואומר: אני באתי. מאיפה אתה בא? בא ממקום שהייתי.
אבל מה? אני יהודי.
אתה לא יודע עליו כלום,
אז אומרים התוספות: אנחנו מקבלים אותו כיהודי, כי הוא אומר שהוא יהודי.
זה שוב מוביל אותנו קודם כול לכך שאם אדם אומר שהוא יהודי,
אתה מקבל אותו כיהודי, וזה עצמו חידוש גדול.
תוספות מוכיחים את זה מגמרא בפסחים.
בדף ג' עמוד ב' במסכת פסחים מובא פה בתוספות,
שמסופר שם שבמקדש היה מישהו שהיה,
אחד שהגיע ובסופו של דבר נתנו לו להשתתף בקורבנות, בקורבן פסח,
שיתפו אותו בקורבנות. אז אומרים התוספות: הכיצד?
בגלל שהוא אמר: אני יהודי.
כיוון שהוא אמר שאני יהודי זה מספיק בשביל לשתף אותו. אומרים התוספות: כיוון שאם הוא אומר שאני יהודי
אז זה מספיק כדי לשתף אותו,
אפילו אם הוא אומר שהוא גוי זה גם כן טוב. זאת אומרת, אם הוא אומר שהיה גוי,
אז זה גם כן מועיל מפני שכשהוא אומר גוי, ונתגיירתי.
אז זה מועיל, וזה מועיל כאילו מיגו.
מה מיגו, שאם הוא היה רוצה, היה אומר שהוא ישראל.
ושוב, כמו שאמרנו מקודם, אותו חידוש גדול שהיה לנו בחלק הראשון הוא עוד יותר גדול, או לא פחות ממנו,
גדול בסוגיה הזו. כי כאן אנחנו מוצאים שאדם שאנחנו לא יודעים עליו, אין עליו ידיעה ברורה,
אבל הוא בעצמו מספר לנו שהוא היה גוי והוא נתגייר.
אז זו נאמנות. הראשונים מסבירים את זה שזו נאמנות של הפה שאסר, הפה שהתיר. כי אלמלא שהוא היה אומר שהוא גוי היה יכול לומר שהוא ישראל.
אז ממילא הפה שאסר הוא הפה שהתיר והוא נאמן למה שהוא התגייר.
זה באמת, ההלכה הזו מופיעה בדברי הרמב"ם.
הלכה למעשה, אם מישהו בא ואומר שהוא גוי ונתגייר הוא נאמן מפני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
אבל מעניינים דברי הרמב"ם. הרמב"ם אומר שזה רק בארץ-ישראל,
אבל בחוץ-לארץ הוא לא יהיה נאמן,
ובאמת זה קשה,
מפני שבגמרא אצלנו כתוב שדווקא מתי יש נאמנות יותר גדולה? בחוץ-לארץ, כמו שהסברנו,
כי בחוץ-לארץ לא כדאי להיות יהודי,
אז דווקא בחוץ-לארץ יש נאמנות יותר גדולה.
בא הרמב"ם ואומר בהלכה הזו הפוך,
שהנאמנות של אדם לומר: הייתי גוי ונתגיירתי,
היא דווקא בארץ-ישראל.
משיג עליו, ההיגיון, בלי להיכנס לגופם של דברים,
ההיגיון כאילו מוביל אותנו,
הגמרא מובילה אותנו למסקנה הפוכה,
ואילו הרמב"ם מחדש לנו שאם הוא דווקא בארץ-ישראל הוא נאמן. אומר המגיד משנה,
אין קשר בין מה שהרמב"ם אומר לבין מה שכתוב בגמרא.
מה שכתוב בגמרא זה כאשר היה ידוע שהוא גוי.
כאשר היה ידוע שהוא גוי, אז הנאמנות שלו יותר גדולה דווקא בחוץ-לארץ,
מפני שכמו שאמרנו,
לא כדאי להיות בחוץ-לארץ יהודי.
אבל מה שהרמב"ם אומר זה: כשלא היה ידוע.
כשלא היה ידוע,
אז דווקא בארץ-ישראל יותר מאשר בחוץ-לארץ. למה?
וזה באמת דבר יפה ונכון.
מפני שבארץ-ישראל, אם אנחנו מוצאים אדם רגיל, סתם, שאנחנו לא יודעים עליו כלום,
אנחנו אומרים עליו:
מסתמא יהודי. הרי רוב האנשים הם יהודים.
אז כיוון שרוב האנשים הם יהודים, אז אם אני רואה בן-אדם ברחוב,
גם היום, אני אומר שמסתמא הוא יהודי.
אז לכן, כיוון שמסתמו הוא יהודי,
אז כאן כשהוא בעצם אומר לי שהוא גוי היה והוא התגייר,
זה בעצם הוליך אותי להבנה,
זה נקרא "הפה שאסר הפה שהתיר",
כי זה כאילו תלוי בו,
הוא כאילו רק גרם לכך שהוא היה גוי והוא נתגייר.
אבל אלמלא שהוא היה מדבר,
אז אני הייתי מניח שהוא היה דווקא,
אולי מן הסתם, יהודי.
זה באמת, העניין הזה,
פה נוגע בשאלה מאוד עקרונית של מה שנקרא "הפשע אסר, הפה שהתיר".
מפני שהפשע אסר, הפה שהתיר, מה זה הפשע אסר, הפה שהתיר?
האם זה באמת רק
מפני שהוא היה יכול לשתוק,
או שזה בלי קשר לשתיקה שלו?
וזה תלוי בסוגיה במסכת כתובות בדף כ"ב, עמוד ב', שם אנחנו מוצאים את הסוגיה הזו של הפה שאסר, הפה שהתיר.
האם זה דווקא באמת בגלל שהיה יכול לשתוק?
מה היינו עושים אתו אם הוא היה שותק.
לפי הרמב"ם אפשר להבין שזה הפירוש כאן,
מפני שמה היינו עושים אותו אם הוא היה שותק.
ובארץ-ישראל, אם הוא היה שותק, הייתי אומר שהוא יהודי.
לכן גם אם הוא אומר שהוא היה גוי ונתגייר,
הוא נאמן בחוץ-לארץ. לעומת זאת,
אם אנחנו מוצאים סתם בן-אדם בחוץ-לארץ והוא היה שותק,
אז באמת לא הייתי אומר שהוא יהודי. להפך, הייתי אומר עליו שהוא גוי.
אגב,
גם הסוגיה של תוספות מזכירים לנו ממסכת פסחים, על אותו אדם ששיתפו אותו בקורבנות, זה היה בארץ-ישראל,
אומרים את זה.
בזמן של עולי רגלים שהיו שם, אז כאילו מי שנמצא מן הסתם הוא יהודי.
אז גם כאן, מכאן ההבחנה בין ארץ-ישראל לבין חוץ-לארץ אצל הרמב"ם.
אבל צריך לדעת
שאף על-פי שזה כך,
מה באמת הדין כאשר בא אדם ואומר: אני יהודי?
לא אומר: אני התגוי והתגיירתי,
אלא בא אדם ואומר: אני יהודי, מופיע בקהילה, ולאו דווקא בארץ-ישראל,
מופיע בחוץ-לארץ.
בדף המקורות פה, שמצורף לשיעור,
אפשר למצוא, למשל, את דברי אשח.
אשח ביורדיאה, פוסק ממש מובהק, הלכה למעשה,
אומר, וזה דברים שמופיעים לפניו בדברי הבאך ומופיעים בדברי המגן-מישנה,
שמה?
שאדם שמופיע בכל מקום בעולם ואומר: אני יהודי,
מתקבל כיהודי.
כבר חידוש כשלעצמו.
אם הוא אומר בפירוש שהוא יהודי.
ולכן בעצם יכול להיות שגם כאשר הוא אומר: אני הייתי גוי והתגיירתי,
אז שוב הוא נאמן מצד הכוח הזה של הנאמנות,
של הפה שאסר, הפה שהתיר, כי היה יכול להגיד שהוא יהודי.
אבל זה לא בדיוק
אותו דבר, מפני שהוא היה יכול להגיד שהוא יהודי,
אבל הוא לא היה יכול לשתוק.
זאת אומרת, יש לנו מין שני שלבים בעניין. אם הוא יבוא ויגיד: אני יהודי, יש יותר סברה לקבל אותו.
אם הוא יגיד שהוא היה גוי והתגייר,
כאן אנחנו צריכים את הכוח של הפה שעשר הפה שהתיר,
אז זה יותר מצוי בארץ-ישראל,
כיוון שהיה יכול לשתוק, והשתיקה בארץ-ישראל מועילה לו לעניין הזה, שלא כמו בחוץ-לארץ.
זה מחזיר אותנו בחזרה אל מה שדיברנו בתחילת דברינו,
מהי הנאמנות הנדרשת
לגבי אדם שאומר: אני יהודי, או לקבל אדם שהוא לא ידוע עליו אם הוא יהודי,
לקבל אותו כיהודי.
אנחנו רואים שזה לא הולך לפי הגדרים הרגילים של עדויות והוכחות,
מפני שאנחנו, עובדה היא, לא צריכים שני עדים.
אדם בא ואומר: אני יהודי, דבריו מתקבלים, וככה פוסקים הלכה למעשה,
אלא
כמין הוכחה צריך,
אבל החידוש הגדול ביותר זה שאפילו אם הוא אומר: אני ישראל, כיוון שאין לנו ידיעה אחרת,
אנחנו מקבלים אותו כיהודי,
כי אין לנו שום סיבה להגיד שהוא לא צודק.
וזה גדר מאוד מעניין,
שאפילו כשלא ידוע עליו כלום הוא אומר שהוא יהודי, שהוא נאמן.
ורק כשהוא אומר כבר שהוא היה גוי והתגייר,
אנחנו דורשים יותר הוכחה.
אם עדים, כמו שאמרנו מקודם,
או אולי אפילו הפה שאסר הפה שהתיר,
כאשר יש הפה שאסר הפה שהתיר, שאם היה שותק,
אז זה היה נאמן.
הדברים האלה הם מאוד עדינים,
כמו שאני אומר הרבה פעמים על דברים שאנחנו
מדברים פה על קצה המזלג אבל הם הלכתיים כמובן שכאשר הדברים נראים חשודים אז הדיינים צריכים תמיד לשים עין ולראות אם אדם בא ואומר אני יהודי לראות עד כמה אפשר להאמין בו אם הוא אדם שנראה אמין אבל אם הוא נראה אמין ממש בלי סיבה לחשד
אז רואים מכאן שלהפך אדם אולי שיבוא בחוץ לארץ ויאמר אני יהודי אז זה יותר טוב אשר לו בארץ ישראל מפני שבחוץ לארץ למה כדאי לו להיות יהודי
אז דווקא בחוץ-לארץ, להגיד שהוא יהודי,
בחוץ-לארץ יותר נאמן.
בארץ-ישראל אנחנו נגיד שהוא יהיה נאמן,
דווקא כשהוא אומר,
אפילו כשהוא אומר,
הייתי גוי ונתגיירתי,
כי אם הוא היה שותק אולי גם היינו אומרים שהוא יהודי.
זאת אומרת, זה שני עניינים קשורים אחד לשני,
אבל מאוד מיוחדים,
ומלמדים אותנו הרבה על ההלכה המיוחדת הזו של גרים, שהיא לא כלולה בגדרי הראיות הרגילים.
וכמה שזה קשה,
וניסינו לומר את הדברים על קצה המזלג ואידך זיל גמור, בעזרת השם.
