טוב, שלום לכולם.
אנחנו חוזרים אל הלימוד שלנו בסוגיות הנלמדות בדף היומי.
בדרך של עיון, על-פי הלכה ברורה,
אנחנו נמצאים בעיצומה של מסכת יבמות,
ודהיינו היום הלומדים עברו כבר מפרק רביעי לפרק חמישי, ומפרק חמישי לפרק שישי,
ואף אני רוצה כאן לרגע למצוא איזושהי התחברות בין סוגיה אחת לחברתה,
כאשר המכנה המשותף או הנושא של הסוגיה שאותה אנחנו לומדים היום זה הייתי אומר קניין של הייבום, המעשה הזה של הייבום שהוא מיוחד כל כך,
איך הוא נחשב לקניין בהשוואה לקניין של קידושין ושל החופה בדרך הרגילה.
יש מה להשוות והדברים דווקא מתבררים על ידי ההשוואה הזו.
ואולי בשביל להתחיל, נתחיל פה בגמרא בדף נ"ו שהיא גמרא בפרק שישי.
הגמרא בפרק שישי מדברת על המשנה שפתחה את פרק שישי,
שהתחילה בה את פרק שישי, ובמשנה נאמר שקניין הייבום הוא לא יבוא דווקא ברצון,
כאשר אדם מתכוון באמת לבוא על ייבומתו במטרה בשביל הייבום ממש,
אלא אפילו כאשר זה בשוגג ובמזיד ובאונס וברצון, כפי שבמשנה נאמר.
וזה חידוש שיש דבר כזה שאפשר לעשות כעניין של אישות או כמו כל קניין בדרך הזו. זה בעצם מלמד שאולי זה לא קניין רגיל,
כי קניין רגיל חייב להיות בהסכמה או בידיעה.
זה דבר שלכאורה מובן כהבנה,
יסוד פשוט של כל הקניינים.
אז באמת כשכתוב פה בגמרא נאמר כאן ככה: "מאי קנה?
רב אמר קנה לכל,
ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה,
לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן העיבום".
מן הנישואין אומרת הגמרא לדברי הכל, זה באמת יכול להיות אחלה, זה מדברת הגמרא לגבי תרומה שהקניין הוא קניין גמור, אבל הגמרא אומרת מיד בהמשך,
יש שם דעה שאומרת, היכא דאמרי,
שלגבי אלמנה מן האירוסין,
דברי הקול לא אכלה כשהגמרא בוחנת את הקניין הגמור ביחס לאכילת תרומה אם היבמה הזו יכולה לאכול בתרומה בזכות העובדה שהיבם היא במותה
אז הגמרא אומרת שאם היא הייתה מקודם רק על מין האירוסין אז היא לא יכולה לאכול וכך הגמרא אומרת
ורק מין הנישואין זה מחלוקת בין רב לבין שמואל בכל אופן היסוד הוא שיש מי שאומר
ואנחנו רואים שזה קיים לפי כולם,
שזה לא ברור כל כך שהייבום קונה לכול. אם אנחנו נעיין ב"שולחן ערוך" בהלכה שנובעת מן הסוגיה הזו,
זה מצוין בדף המקורות שלנו כאן,
הרי אנחנו נמצא שבאמת הקניין הזה,
שהוא לא קניין רגיל,
וכאשר הוא מתקיים לא ברצון ולא בהסכמה ולא בידיעה בכוונה תחילה,
אז הוא באמת, פעמים שהוא לא קונה לגמרי,
הוא רק יש לו איזה מין אופי מוגבל, קניין מוגבל, ככה מובא גם ב"שולחן ערוך" הלכה למעשה,
כאשר היתה האשה אלמנה מן האירוסין,
אז היו"ם על-ידי הביאה הזו, שלא בדרך הרצונית,
לא יקנה אותה בדרך מלאה, אלא היא באמת רק באופן חלקי, רק לדברים מסוימים,
כפי שנאמר פה, לדברים הנאמרים אמורים בפרשה,
מה זה אמורים בפרשה?
לירש בנכסי אביו ולפוטרה מן העיבום, שיותר היא לא צריכה עיבום.
אבל למעשה הוא לא נקרא לגמרי,
אם לא נקראים באופן מלא,
אם לא נחשבים כזוג נשוי לכל דבר.
הדבר הזה והגדר הזה מראים לנו שבאמת,
כפי שאמרנו,
בוודאי שזה מובן כאשר הייבום הוא לא נעשה ברצון,
שזה לא נחשב כעניין גמור. וזה מוביל אותנו באמת להבנת הגדר של הייבום. מה זה באמת ייבום? האם ייבום זה קניין רגיל?
האם זה כמו מעשה קידושין שאדם מקדש אישה, ובוודאי אנחנו יודעים שזה מעשה קניין, כך אנחנו מגדירים את זה, כקניין גמור שצריך להיות מדעתו ומדעתה, לעומת הייבום, שכפי שאנחנו רואים, לא רק שלא צריך את דעתה, גם לא צריך בעצם את דעתו. זה מראה שזה לא בדיוק קניין רגיל.
השאלה הזו נבחנת גם בנושא אחר,
או בנושא שאולי קשור לסוגיה קודמת בדף נ"ב,
אם לא בדף נ"ו זה בדף נ"ב אנחנו יכולים לראות בגמרא שגם נלמדה לא מזמן במסגרת הלימוד של הדף היומי אנחנו רואים שם שהגמרא אומרת על פי המשנה שהסדר הרגיל של ייבום איך עושים ייבום יש שם גמרא שאומרת ככה "עשה מאמר ובעל הרי זוג כמצוותיו" ובכן יש כאן איזה מין סדר אם קודם הזכרנו את המשנה בפרק שישי שמדברת על מצב שהוא בכלל לא אידיאלי
הרי המשנה הזו בפרק חמישי מדברת דווקא על המצב, מהו המצב שהוא כן אידיאלי בייבום,
יעשה מאמר ואחר כך יבוא עליה. זאת אומרת,
מאמר זה בעצם כמו קידושין רגילים, זה מקביל לקידושין שכל אדם עושה עם אשתו לפני שהוא נושא אותה,
ככה גם כאן אנחנו אומרים שהוא עושה מאמר, זאת אומרת הוא עושה כמו מעשה קידושין ביחד עם האישה.
וכן עשה מאמר ובעל הרי זו כמצוותה, כך אומרת הגמרא.
ואומרת הגמרא שבהמשך לכך הגמרא מסבירה לנו שזה הסדר האידיאלי,
ואם הוא לא עושה בסדר האידיאלי הזה אלא באמת עושה רק כפי מצוות התורה,
דהיינו שהוא מייבם אותה בביאה בלי הקדמה של המאמר,
אומרת הגמרא שאפילו לוקה על כך.
זאת אומרת מלקים אותו כי הוא נוהג שלא כראוי. זאת אומרת מי שמתנהג כאילו בדין התורה המקורי,
מלקים אותו כיוון שהוא נוהג שלא כראוי.
מהי באמת הסיבה שמלקים אותו? כאן אנחנו יודעים על כך.
יש לנו תוספות, הגמרא, תוספות במסכת קידושין.
כי הנושא הזה נזכר במסכת קידושין לגבי כל הקידושין. כתוב שם שרב, כך כתוב, שרב מנגיד, רב היה מכה כל מי שהיה מקדש כל אישה בביאה.
ואז מה ההסבר? הרי אנחנו אומרים שאישה נקנית בכסף, בשטר ובביאה,
אז למה הרב היה מלכה את מי שנוהג גם כן כמו דין התורה?
מתברר שיש לנו שתי דעות והתוספות מזכירים אותן.
דעה אחת היא של רבנו תם, רבנו תם הסביר שלמה מלכים?
בגלל שהוא לוקח, כאילו, היות שקידושים צריכים עדים,
אז ממילא יוצא שהוא לוקח את העדים לקראת קידושי הביאה שהוא עושה,
וזה דבר מכוער לזמן עדים לעניין הזה,
ולכן היכו אותו, זוהי הסיבה.
ואז, ככה רבנו תם הסביר את זה, ואז שואלים עליו התוספות במסכת קידושין,
איך הוא יסביר פה את הגמרא שלנו?
הרי בגמרא שלנו כתוב שאם הוא עושה מאמר ואחר כך הוא מייבם,
אז הרי זה כמצוותה.
אבל אם הוא לא עושה מקודם מאמר אלא רק מייבם כדין תורה,
אז זה מלקים אותו.
והגמרא מדמה את העניין הזה למה שנאמר בקידושין.
שואלים התוספות, למה,
איך הוא יסביר את הגמרא.
ולכן צריך להבין מהי בעצם קושיית התוספות.
התוספות אומרים שאם הוא באמת רק,
אם הוא מייבם אז זה כאילו לא טוב, ואיך רבנו תמי יסביר. אז מהי הקושייה פה?
מהי הקושייה?
וזה יש באמת, כשמעיינים בדבר רואים שיש שתי שיטות בהסברת הקושייה של תוספות.
דעה אחת אומרת,
היות שרבנו תמי מסביר שהבעיה היא בזה שהוא מזמן עדים,
אז אם הוא מזמן עדים וזה הדבר המכוער שבגלל זה מלקים אותו מה ההסבר אם כן לגמרא אצלנו ביבמות שאומרת שאם הוא לא עושה מאמר מקודם שהוא מלקים אותו הרי ביבום, הייבום הרי הוא הדבר העיקרי ואי אפשר שלא להסתפק במעשה של ייבום שהוא הדבר העיקרי אז אם אי אפשר להסתפק במעשה הזה אז ממילא יצטרכו עדים גם על העיבום אז הוא לא מרוויח כלום מזה ממה שהוא עושה את המאמר מקודם
שזו שאלת התוספות כנגד רבנו תם.
זו דרך אחת. זאת אומרת, הוא לא מרוויח כלום מזה שהוא עושה את המאמר, כי הוא בלאו הכי יצטרך עדים כאשר הוא יעסוק בייבום.
זו דרך אחת. הדרך השנייה להסברת קושיית התוספות,
שהתוספות מניחים שבייבום לא צריך עדים בכלל. והיות שלא צריך עדים בכלל, אז ממילא אין סיבה שיכו אותו אם הוא לא עושה מאמר מקודם. זאת אומרת, יש כאן שתי הבנות בפירוש התוספות, בקושיית התוספות.
דעה אחת שהוא לא מרוויח כלום מזה שהוא עושה את המאמר מקודם,
דעה שנייה שבעצם אין בעיה מלכתחילה בגלל שלא צריך עדים.
לגופם של דברים,
התוספות מצדם מסבירים שם שהסיבה שמכים על קידושי בייה וממילא גם על ייבום,
כשלא מקדימים את המאמר מקודם,
הרי זה מפני שאין זה ראוי שאדם יעשה קשר אישי עם אישה,
על ידי ביאה מלכתחילה,
אלא תמיד ראוי לאדם שיעשה משהו מקודם כסדר ההכנה, וזוהי הסיבה שעושים תמיד שידוכים ועושים את הקידושין ולא מתחילים בביאה, שזוהי הסיבה, וזה מתאים גם ליבם,
שלא יתחיל את קשריו עם היבמה על ידי הביאה אלא יקדים את המאמר.
זה מצד התוספות. אבל בינתיים גילינו פה שיש כאן שתי שיטות שמסבירות כאן לפי רבנו תם, כי כאמור רבנו תם
מסביר שרב היה מכה את מי שמקדש בביאה בגלל שהוא מזמן את העדים.
אז משמע מכאן שביבום זה גם כן אותו דבר,
ואז צריך להבין מהו הפתרון כאשר עשו מאמר מקודם.
האם כאשר עשו מאמר מקודם זה פותר את הצורך בעדים,
והאם בכלל צריך לעדים על מעשה של ייבום.
בהתבוננות ובעיון בסוגיות האלה,
גם לפי המקורות המצורפות לדברים שלנו עכשיו,
אנחנו נראה שזו מחלוקת מאוד רחבה כבר בין הראשונים ואחר כך בין הפוסקים,
האם ייבום צריך עדים או לא צריך עדים. כשבוחנים את השאלה הזו אנחנו יכולים אם כן לראות מכאן מה השאלה אם ייבום צריך עדים או לא,
האם ייבום זה כמו מעשה קניין, כמו קידושין,
ולכן צריך עדים, או שייבום זה לא נחשב למעשה קניין, זה מין, יש לזה גדר אחר,
זה גדר שאיננו מעשה קניין עצמאי,
שזה רק מהווה המשך למה שהיה מקודם אצל האח שמת.
ואז ממילא זו לא פעולה קניינית כמו קידושין, ומשום כך אולי באמת לא צריך עדים. זאת אומרת, מסביב לסוגיה הזו דווקא יש לנו באמת מחלוקת שמתבררת האם מעשה הייבום הוא מעשה ככל קניין או בצורה שונה.
ובנוסף לכך אנחנו יכולים לראות בדברי הרמ"א,
הרמ"א אומר שייבום,
כאשר עושים אותו לבד,
צריך עדים.
אבל משמע מדבריו, ובאמת הפוסקים מדברים על כך,
שאם הוא היה עושה מאמר מקודם,
אז זה כמו שנאמר פה בסוגיה, הוא באמת היה חוסך את הצורך בעדים.
וזה אולי נותן לנו, אם אנחנו נלמד ככה ונבין ככה,
זה באמת ייתן לנו איזושהי הבנה רחבה על כל הגדר של מעשה הייבום.
מעשה הייבום יש בו, כפי שאפשר להבין מכאן, אם אני אומר את הדברים על קצה המזלג,
אפשר להבין שיש בייבום כאילו שני דברים.
יש פה דבר שהוא מבחינת המשכיות לקשרים ולקשרים באמת שהיו בין האח שמת לבין מה שהייבם, הוא רק כאילו ממשיך את אותו קשר שהיה לאח שמת ביחס אליו עם היבמה וזה כיוון שזה רק המשך אז זה לא דבר שנחשב לקניין חדש וכיוון שזה לא נחשב לקניין חדש אז זה מועיל אפילו כפי שאמרנו מקודם כאשר זה אפילו לא ברצון
כפי שנאמר בתחילת פרק שישי, גם באונס וגם בשוגג ובכל צורה שהיא. אלא מה? כיוון שזה לא נחשב לקניין טוב כל כך, אז ממילא זה מובן, מה שנאמר שם, שזה גם לא קונה לכל דבר. אפשר להבין את זה.
ואולי, וממילא אותו חלק כהמשך אולי באמת לא צריך שיהיו עדים על כך, בגלל שזה לא קניין מחודש. מאידך גיסא יש ביבום איזושהי תוספת,
משהו שהוא מעבר, זה יש פה התחדשות.
מהי ההתחדשות?
שעכשיו הוא הופך להיות הבעל של האישה, על כל המשתמע,
דהיינו,
כל ההלכות הקשורות בין בעל ואשתו, אלה הלכות חדשות,
שזה לא רק המשך למה שהיה, אלא שיש פה הלכות חדשות.
ההלכות החדשות האלה, זה נותן לייבום אופי של קניין מחודש,
והאופי הזה הוא באמת,
יכול להיות באמת שהוא כן נחשב לקניין שצריך להעדים,
וממילא אותו קניין אבל גם צריך להיות יותר מרצון, כפי שאנחנו רואים.
כאשר הוא מרצון הוא קניין טוב, כאשר הוא לא מרצון הוא קניין גרוע,
עם כל המשתמע ממנו, כפי שנאמר בדף נ"ו.
במקביל,
אם יש עדים אז זה קניין טוב,
אז כל הקניין מתממש, אם אין עדים אז אולי חסר בקניין, כי אותו חלק של התחדשות של הקניין שמתחדש לא יתקיים כאשר אין עדים.
מה שמתחדש לנו פה כאפשרות, וככה זה מובא בכמה מדברי הפוסקים,
שהם באמת אמרו את זה,
שאם עשה את המאמר, מאמר מקודם הוא גם נותן כבר ביטוי לאותה התחדשות שזה כבר לא רק המשך ביחס למה שהיה מקודם אלא המאמר הוא מסמל את זה שהוא עכשיו הופך להיות הבעל של האישה הזו וכל האחים האחרים שהם בפוטנציאל היו יכולים להיות יבמים הם כבר פסולים לאיבום. זאת אומרת ההתחדשות הזו באה לידי ביטוי על ידי המאמר ואז אם יש עדים
שוב לא צריך עדים בשעה שמייבא ממש,
אף על פי שהייבום אחר כך הוא דבר שהוא נצרך מדאורייתא,
אבל הוא כבר לא מתפקד כקניין מחודש,
אלא רק כהמשך למה שהוא נותן ביטוי לאותו הלכה יסודית של הייבום. זאת אומרת שיש לנו פה, אפשר לומר, שתי דרגות, כפי שאמרתי, בנושא של הייבום,
שהייבום הוא מצד אחד המשכיות,
ובמובן הזה הוא יכול להיות אפילו בקניין שהוא נעשה בצורה אולי גרועה,
אולי אפילו בלי עדים,
לעומת זאת אותה צורה של התחדשות שיוצרת באמת קניין מחויב אישי ממש בין היבם לבין היבמה זהו דבר שכאשר צריך אותו להתחדשות הזו היא צריכה להיות בצורה קניינית אולי יותר רגילה ומכאן גם הדילמה הגדולה האם צריך עדים במעשה של ייבום או לא צריך עדים במעשה של ייבום שזו מחלוקת מאוד מעניינת שהפוסקים באמת ממשיכים לדון בה וזו שאלה שאפילו לא באה לידי הכרעה ברורה.
הספק בוודאי קשור למה שאמרנו: האם ייבום זה בגדר קניין מחודש כמו קידושין, או שייבום הוא קניין, בעצם הוא לא קניין אלא רק מהווה איזושהי המשכיות למעשה הקידושין.
והדברים כמובן צריכים להיות נלמדים עוד, ויש בהשוואה אליהם דברים נוספים שכדאי לעיין בהם,
אבל כאן לרגע זה אני חושב שיהיה לנו מספיק עם זה,
ואידך זיל גמור.
בעזרת השם נמשיך עוד.
ובעזרת השם נמשיכה עוד.
ובעזרת השם נמשיכה עוד.
