אנחנו ממשיכים, כפי שאני תמיד אומר, בלימוד של הסוגיות שלנו,
משתדלים בעיון בסוגיות שנלמדות בדף היומי,
והיום אנחנו כבר נמצאים, כפי שלומדי הדף היומי בוודאי יודעים,
אנחנו נמצאים כבר בפרק רביעי,
בפרק החולץ.
בחרתי פה ללמוד היום את הסוגיה בדף ל"ט עמוד ב',
זו סוגיה שהיא אולי לא קשה כל כך מבחינת הפשט של הגמרא,
שלא כמו אולי סוגיות קודמות שהיו באמת קשות מאוד מצד
עצם הפשט והבנת הנקרא כמעט.
הסוגיה הזו שלנו היום היא סוגיה יותר קלה,
אבל היא סוגיה מאוד יסודית ומאוד חשובה, וממילא גם בהלכה היא בסופו של דבר קצת מורכבת.
כמה שזה נראים דברים פשוטים, בכל אופן הם לא כל כך פשוטים.
כוונתי לסוגיה כפי שהיא מתחילה פה בגמרא,
בדף ל"ט, כפי שאמרנו,
הגמרא מביאה דווקא משנה במסכת בכורות.
זה דווקא דרכו של תלמוד,
שהדברים היסודיים ביותר שקשורים ליבמות הם מובאים פה דווקא ממסכת בכורות.
גם דבר מעניין כשלעצמו.
במשנה נאמר שם:
מצוות ייבום קודמת למצוות חלצה.
יש כאן שאלה, השאלה שעומדת כאן על סדר-היום היא מה קודם למה.
אנחנו יודעים שבייבום, אז קודם יש ייבום ויש חליצה.
באופן פשוט הסברה אומרת שהמטרה היא להגיע לייבום,
המטרה היא להגיע לייבום, שהיבם ייבם באמת את היבמה הזו שבעלה מת בלי בנים, דהיינו האח שיקים שם לאחיו.
זו לכאורה המגמה הפשוטה,
ולכן גם לשון המשנה מסביר את זה,
שמצוות ייבום קודמת למצוות חליצה.
אבל המשנה כבר אומרת שם,
בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצווה,
ככה זה באמת ראוי היה.
עכשיו כשאין מתכוונים לשם מצווה אמרו מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום.
זאת אומרת, יש כאן במשנה איזה מהלך מסוים שמסביר לנו
שבתחילה היה ייבום אבל בשלב מסוים אמרו שעדיף שיהיה חליצה.
ובהמשך לזה, הדברים מובאים שוב בהמשך.
הגמרא בהמשך מסבירה,
הגמרא מביאה את הלשון הזו,
שאמרו שמצוות חליצה קודמת למצוות יבום,
ואז מובא שם בגמרא בהמשך, קצת כמה שורות הלאה,
כתוב: עומר רמי בר חמא ורבי יצחק חזרו לומר מצוות יבום קודמת למצוות חליצה.
שוב חזרו ואמרו.
ואז שואלת הגמרא: מה קרה ששוב שינו את המהלך?
איכשור דרי? זאת אומרת,
האם זה כאילו קרה משהו שיודעים שכולם מכוונים לשם מצווה?
איכשור דרי?
אז הגמרא אומרת, לא, זה לא בדיוק כך, אלא זה שינוי במגמה ההלכתית,
מפני שמעיקר הסבור לה כאבא שאול, ולבסוף סברי לקרבונו. זאת אומרת, הגמרא מעמידה פה את הדברים כתלויים במחלוקת בין אבא שאול ורבנן, ואז אנחנו מוצאים פה מחלוקת,
שאבא שאול אומר שכל הכונסת לבימתו לשם נוי, לשם אישות או לשום דבר אחר, כאילו הוא פוגע בערווה.
וקרוב אני בעיניי להיות עוולד אפילו ממזר.
חכמים אומרים, יבמה יבוא עליה מכל מקום.
זאת אומרת, הגמרא אומרת שזה בעצם מחלוקת ענאים.
זאת אומרת, המשנה הזו בבכורות שסיכמה שאמרו שמצוות חליצה קודמת היא דעתו של אבא שאול.
ואילו אחר כך, מה שנאמר בהמשך בגמרא, שחזרו לומר שמצוות ייבום קודמת,
זאת אומרת, חזרו לומר דווקא כדעת חכמים,
והפירוש הוא שיש לנו מחלוקת בין חכמים להבשה ולגבי מצוות ייבום.
האם מצוות ייבום היא נעשית ומתקיימת בכל מצב, דהיינו גם כאשר היבא מתכוון למטרות אחרות ולא לשם המצווה, לשם נוי, לשם עושר, לשם כסף, יכול להיות באמת סיבות כאלה,
או שהיבום הוא בכל מצב שעושה האדם, הוא באמת מקיים את המצווה,
כבר שזו מצוות ייבום שתתקיים. הכוונות?
מה לנו אולי כל כך להתעסק בכוונות?
זו דעת חכמים.
אז לכאורה מה שיוצא מכאן בגמרא זה כך,
שאם הולכים לפי אבא שאול אז מן הראוי לומר מצוות חליצה קודמת,
כי יש חשש תמיד גדול שהאדם לא יתכוון לשם מצווה כראוי, ולכן יהיה עדיף להקדים ולעשות את החליצה,
בעוד שלפי חכמים, היות שהמצווה מתקיימת בכל מצב,
אז אולי על זה נאמר מצוות טבעון קודמת. זאת אומרת שיש לנו פה מחלוקת של תנאים,
ובאמת צריך לומר שמחלוקת התנאים הזו היא מובאת פה בגמרא בצורה כזו של בראשונה ולאחרונה וכן הלאה, שכבר באמת בדברי הגאונים ובעצם כל הראשונים אבל בעיקר כבר בדברי הגאונים הקדמונים אפשר לומר נחלקו בסופו של דבר הלכה למעשה כמהלכה האם הלכה כאבא שאול או הלכה כחכמים כי רואים פה במגמה בגמרא עצמה שתי מגמות סותרות כאילו
המשנה בבכורות בעצם מראה לנו שהמגמה היא לפסוק כאבא שאול, ואילו אחר כך בגמרא סוגיה אחרת מראה שהמגמה היא דווקא לפסוק כחכמים, וממילא בהלכה עצמה למעשה אנחנו יודעים שיש בזה מחלוקות בין הגאונים, כפי שהזכרתי, ובסופו של דבר גם בין הראשונים.
ושוב, אפילו בדברי הפוסקים האחרונים,
שאם למשל ניקח את הרמב"ם,
הרמב"ם, כפי שמצוין, גם במקורות אנחנו נמצא שהוא דווקא פוסק
כפי דעת חכמים שמצוות ייבום קודמת. לעומת זאת,
בדברי השולחן הערוך מובאה גם הדעה שמצוות חליצה קודמת, כאשר ערימה במיוחד מאוד מחזק אותה, ובסופו של דבר הופך אותה לדעה העיקרית שמצוות חליצה קודמת, דהיינו דווקא כאבא שאול.
הדברים האלה עצמם,
מעבר לדברים הכלליים האלה, יש לנו כמה דברים שצריכים עיון.
נגיד באמת בסופו של דבר.
כי ניקח למשל לדוגמה בגמרא הזו עצמה שאנחנו כרגע למדנו,
או חלק ממנה למדנו, מובא אחרי המשנה בבכורות. כתוב בגמרא עומר רב, אין כופין.
כתוב אין כופין.
"כיאתו לקמי דרב אמר לו איבה אית חלוץ איבה אית יבם.
בדידכת לה רחמנה אם לא יחפץ האיש אי אם חפץ באי חליץ איבה אית יבם".
יש כאן דבר של רב,
רב אומר פה עניין שאומר אין קופין,
ודברי הרב עצמו שאומר אין קופין,
הם לא כל כך ברורים למה הוא מתכוון.
למה הוא מתכוון? רב עצמו סבר,
כמו שאולי משמע מרש"י,
שמצוות חליצה קודמת הוא בכל זאת אין קופין,
וזה יהיה אולי כאילו בהמשך למשנה בבחורות,
או שהכוונה היא אין קופין,
הוא התכוון דווקא לפי הדעה שמצוות ייבום קודמת.
ולעומת זאת, אם מצוות חליצה קודמת,
אז אולי באמת כן כופים,
אולי כן כופים, וזו שאלה הלכה למעשה,
מפני שאנחנו הרי יודעים שהרבה פעמים במקרה של ייבום,
אז אנחנו יודעים שישנה בעיה, לפעמים היוון לא רוצה ומנסה לסחוט בדרך לא ראויה את האישה, ואפילו כדי שתשיג חליצה. השאלה אם יש לנו את הכוח והסמכות לכפות אותו.
רב אומר אין כופין, על מה רב התכוון?
רב התכוון לפי השיטה של מצוות ייבום קודמת, או רב התכוון לפי השיטה של מצוות חליצה קודמת.
כי אם נאמר, למשל, שמצוות חליצה קודמת,
יש דווקא כן סברה להגיד שיש מקום לכפות על החליצה. כי אנחנו הרי יודעים שיש מצבים של כפייה גם בגיטין,
למשל, במקביל. יש כפייה.
מצד אחד אומרים שגט מעושה,
דהיינו גט שכופים,
הוא פסול, אבל בכל זאת אנחנו נמצא בהלכה מצבים מסוימים
שכופאים את האדם לתת גט. מה אנחנו מסבירים?
אנחנו מסבירים שכופאים את האדם לתת גט,
כאשר אנחנו כופאים את האדם לתת גט,
כאשר על-פי ההלכה הוא צריך לגרש.
ואז אנחנו אומרים שהכפייה היא בסופו של דבר מכוונת אל הפנימיות גם של האדם שבעצם בתוך-תוכו מכוון לעשות מצווה. יש דבר כזה שכופאינו אותו עד שיאמר רוצה אני לגבי גיטין.
מתי?
בזמן שהגט הוא מצד קיום המצווה,
ואז יש מקום לכפות על הגט.
בדומה לזה, יש מקום להגיד אולי גם בחליצה,
האם כופים בחליצה או לא. אם מצוות חליצה קודמת,
אז יש אולי מקום להגיד שכופים על החליצה,
מפני שאז זה יהיה פחות או יותר מתאים שוב להלכה. ההלכה היא שצריך לחלוץ.
המצווה היא לחלוץ אולי מצוות חליצה קודמת,
ואז יש מקום להגיד שנכפה על החליצה.
לעומת זאת,
לפי הדעות שאומרים, כפי שראינו בפסיקה,
שכופים שהמצוות ייבום דווקא קודמת,
אז אם אנחנו בסופו של דבר לא רוצים לייבם, אנחנו יודעים שבסופו של דבר לא מעוניינים היום לייבם, אפילו אלה שאמרו מצוות ייבום קודמת, וכל כך למה?
יש פה דברים יפים של הרייבד,
מובא גם כן פה, בדף המקורות,
שהוא אומר,
בסופו של דבר, מה לנו לכפות או להגיד למישהו לייבם על מי שאיננו רוצה את האשה, וכשהאשה לא רוצה את היבם,
הרי זה באמת מין נישואין אפשר להגיד מאולצים.
ולכן אפילו מי שסבר שמצוות ייבום קודמת הוא בסופו של דבר העדיף לעשות את החליצה. אבל כשהוא מעדיף הוא לעשות את החליצה זה כבר לא ברור שאפשר לכפות.
ואם יש לכפות על חליצה זה שוב אם זה לא מכוון אל המצווה עצמה אז הכפייה הופכת להיות לדבר שלילי.
וממילא החליצה הזו היא חליצה שבכפייה שכמו גט מעושה, ככה אומרים,
שהוא פסול,
כך גם חליצה מעוסקת מלשון שעשו אותה,
כפרו אותו,
גם כן זו תהיה פסילה. זאת אומרת שפסיקת ההלכה היא מצוות עיבור קודמת, מצוות חליצה קודמת, יש לה השלכות לגבי שאלות כאלה.
ולכן מי שיעיין במקורות, בשולחן ערוך,
בדברי הרמ"א לגבי החליצה, מצד אחד אומר שמצוות חליצה קודמת,
ואף על פי כן הוא מאוד מאוד מתלבט איך אפשר ואם אפשר ובאיזו צורה אפשר לכפות, והאם אפשר באמת לכפות.
יש על כן ניסיונות לומר שזו תהיה כפייה, אבל לא כפייה מלאה באופן מעשי, כמו שכופים בשוטים, כמו שזה נקרא,
אלא בדברים,
וכפייה על ידי הטיה וכל מיני דברים,
ומי שיעיין ברמה ימצא פחות או יותר את הדברים שנמצאים בקשר לכפייה,
לדרכי הכפייה על החלצה.
מעבר לזה, יש כאן נקודה נוספת שרציתי להראות אותה ולתת עליה את הדעת.
היא באמת, כפי שאמרנו,
יש שפוסקים גם כאבא שאול, אבא שאול דבריו ראויים ללימוד בצד עצמם. מה אבא שאול אומר?
אבא שאול אומר שמצוות חליצה קודמת, הוא באמת בא לדעה הזו שמצוות חליצה קודמת.
כאן, ולמה?
בגלל שהוא סובר, כמו שאמרנו, שהוא חושש
שמי שיבוא על היבמה לא לשם מצווה אלא למטרות אחרות, כפי שאמרנו,
אז ממילא זה יהיה אפילו כפוגע בערווה,
ואז כיוון שהוא יהיה פוגע בערווה אז יש אפילו, הוא אומר, הוא חושש אפילו אם לא יהיה צורך להגיד על הילדים עד כדי כך שהם ממזרים. הדברים האלה של אבא שאול גם הם טעונים בירור, עד היכן הדברים מגיעים.
האם הוא אומר דברים רק כדרך ההרחקה במובן ה... בדרך של הרחקה, דהיינו שכאילו חוששים שיהיו כמו ממזרים,
אבל זה באמת לא, כי סוף-סוף הם יבם ויבמה.
האם הוא מתכוון רק בדרך הזו,
או שהוא מתכוון באמת.
זאת אומרת שלפי אבא שאול הדברים האלה הם באמת חמורים,
שאם הוא לא מתכוון ממש לשם מצווה אז הוא לא קונה אותה. זה הופך להיות כחוט הסערה, כמו שאני אומר, על מצוות ייבום. מצוות ייבום זה יהיה אשת אחיו,
או שזו מצווה או שזה איסור חמור.
ואם זה איסור חמור של אשת אחיו שלא במקום מצווה,
אז יכול להיות שהייבום בכלל לא תופס.
מכאן, זאת אומרת, יש לנו מקום ללמוד ולהבין את אבא שאול,
שכפי שאנחנו רואים יש עליו השלכות הלכתיות.
והנושא הזה, זאת אומרת באופן פשוט ההבנה באבא שאול,
שבאמת הוא התכוון לומר שאם לא יעשה לשם מצווה אז הוא לא קונה, אין בכלל, לא מתקיים פה דרך של ייבום בכלל ולא מתקיימת מצוות הייבום וזה כאילו לא היה כלום ולהפך יש פה איסור עריות ממש,
זו דרך בעצם שיש,
שמבינים כך.
אבל מה פה הבעיה? איפה פה הבעיה?
ולכן דנו בזה גם גדולי ראשונים וגם גדולי פוסקים.
הבעיה היא שיש לנו מקורות
בהמשך המסכת,
ששם אנחנו רואים כדברים פשוטים שהיו"ם קונה את היבמה בעל כורחה,
שהיו"ם קונה את היבמה גם כשהוא לא מתכוון לכאורה לשם מצווה.
ראש וראשון לעניין הזה,
המשנה בתחילת פרק שישי,
הבעל יבימתו, יש לנו שם המשנה בדף נ"ג עמוד ב',
שם אנחנו רואים במשנה,
המשנה אומרת: "אבלי ומתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון",
אז אנחנו אומרים שהוא תמיד קונה. זאת אומרת שלכאורה המשנה אומרת בסתמה ש"כעניין הייבום מועיל בכל עניין".
אז כאן כבר התלבטו ראשונים.
האם המשנה הזו, יכול להיות שהמשנה הזו הולכת רק לפי חכמים,
או שהמשנה הזו יכולה ללכת גם לאבא שאול? זו בעצם השאלה.
יש על זה דיון מכל מיני צורות שאינני יודע אם אני יכול כאן לפרט את הכל,
אבל בעיקרון המשנה לכאורה, לפי פשוטה,
היא נראית כחכמים,
מפני שרק לפי חכמים אנחנו יכולים להגיד שהעיבו מתקיים גם שלא לשם מצווה,
ואילו לפי אבא שאול אז לא. אז בעצם מה הקושייה הגדולה?
המשנה היא משנה, אולי היא כדעת חכמים,
אבל הראשונים כבר טענו שאם הגמרא לא אמרה על המשנה הזו שהיא לא הולכת לפי אבא שאול,
זאת אומרת שהמשנה סברה שהמשנה הזו כן יכולה ללכת לפי אבא שאול.
ומתוך כך באמת התלבטו איך לפרש את המשנה שהיא תהיה מתאימה גם לאבא שאול.
זאת אומרת, כי פה כתוב בין באונס, בין ברצון, בין בשוגג, בין במזיד. על זה יש כבר ממילא מחלוקת.
מה אבא שאול התכוון?
אבא שאול התכוון רק כאשר מתכוונים לדברים שליליים,
כמו שליליים,
כשמתכוונים ליופי, כמו שהוא אומר, או לאושר,
אבל אם הוא לא מתכוון סתם, סתם בשוגג.
אין לו כוונה מיוחדת שלא לשם המצווה. אולי זו הכוונה כאן, יש כאלה שאמרו כך,
יש כאלה שאמרו לא, לא מסתבר שזה כך,
מסתבר שלפי אבא שאול צריך ממש כוונה לשם מצווה,
ואם אין כוונה לשם מצווה ממש,
אז זה לא טוב, אז למה המשנה באמת לא אמרה שהמשנה היא לא לפי אבא שאול,
למשל?
אז על זה יש לנו דברים מאוד מעניינים בפסיקת ההלכה,
דווקא של הפוסקים מסביב לשולחן ערוך,
כמו הבית שמואל על אבן העזר,
הוא מביא בעצם את דברי ראשונים,
אבל הדברים מובאים פה גם באמת בדף המקורות שלנו,
שבית שמואל אומר חידוש גדול, מאוד מעניין.
הוא אומר חידוש בדברי אבא שאול,
שכשאבא שאול אמר שמצוות חליצה קודמת זה נכון,
כיוון שכשהוא לא מתכוון לשם מצווה בכל צורה,
אז מצוות העיבום לא מתקיימת.
זה נכון, וזה באמת דבר שהוא אסור, אבל כמו שאמרתי מקודם, הוא לא התכוון להגיד את הדברים בצורה כל כך קיצונית,
שזה לא תופס בכלל,
וזה כאילו היה מעשה של ביאה בכלל של איסור,
אלא הוא מסכים לזה שזו ביאה של ייבום, שהייבום מתקיים כאילו בין כך ובין כך,
והקניין של הייבום תופס, וזה הפירוש של המשנה פה.
המשנה פה מדברת על הצד של הקניין,
היא לא מדברת מצד האיסור שבדבר, הם עושים כאן איזה מין הפרדה מאוד מעניינת בין השאלה של האיסור לבין השאלה של הקניין.
זאת אומרת, הקניין יכול לחול כי זה קניין ייבום,
אבל בתור איסור אם יבוא אדם וישאל את הרב הוא רוצה לקחת את היבמה הזו לשם נוי או לשם עושר או משהו כזה אז הרב צריך להגיד לו לפי אבא שאול אסור מפני שמצוות חליצה קודמת וזה דבר אסור על פי ההלכה אבל זה לא אומר לפי זה לפי הפירוש הזה שהוא בפירוש די מקובל על הרבה פוסקים זה לא אומר שאם זה אסור שהקניין לא חל זאת אומרת זו שאלה מעשית אם קורה שיבם יבוא על יבמה ואנחנו נגיד הרי זה שלא לשם מצווה
לפי אבא שאול, יכול להיות אפילו לפי אבא שאול שהקניין מועיל, וזה מה שכתוב במשנה בפרק הבעל אבימתו, מה שקראנו. כאשר אסור, אסור,
אבל האיסור בדברי אבא שאול לא מתכוון להיות אולי כל כך קיצוני עם ההשלכות המעשיות שכאילו לא היה כלום. זה לא, אלא זה כאילו פוגע בערווה ולא ממש פוגע בערווה. זו דעתם של כמה פוסקים כפי שמצוין כאן. אחרים לא סברו ככה, אחרים סברו שאין מקום להפריד. אם אסור, אז גם אין קניין.
ואז המשנה הזו צריכה להיות שלא כמו דברי הבא שאול, או שהמשנה הזו תתפרש לא בדרך של כוונה שלילית לנוי או לאושר, אלא סתם היעדר כוונה.
הדברים ארוכים ועמוקים, ועוד יש מה לפרש בהם,
ואנחנו נסתפק בזה,
כיוון שדרכנו פה בכל זאת בלימוד, בדרך הקיצור ולא בדרך האריכות,
והמעריך יאריך ותבוא עליו ברכה.
נשאר בזה. אז שלום.
שלום.
