שלום, היום אנחנו
ממשיכים בסדרת השיעורים שלנו על
הסוגיות הנלמדות והדף היומי
על פי הלכה ברורה.
היום זה גם השיעור האחרון
שבמסכת תענית,
כי כולם, כל הלומדים,
מסיימים השבוע את הלימוד.
לכבוד הסיום, בחרתי לתת שיעור שהוא אולי,
שם המסכת הוא תענית,
אבל בתוך הדברים של תענית יש לנו גם דברים של שמחה,
בייחוד כשיש גשמים, אז זה זמן של שמחה.
ובתוך הדברים האלה, גם בסוגיה האחרונה, או מן האחרונות שבמסכת,
זוהי סוגיה שעוסקת בעניין של מצוות אמירת ההלל.
מצוות אמירת ההלל היא בוודאי עניין של שמחה,
שאנחנו יודעים שיש ימים שאומרים את ההלל,
ויש ימים שכאילו אומרים ולא אומרים, יש כאן איזה מין מצבים
לא מוגדרים בצורה ברורה איזה מין סוג של חיוב, כמו לגבי
ראש חודש וחול המועד, ימים של חול המועד של פסח,
שבהם גם כן אנחנו מוצאים שהחיוב הוא לא קבוע ומוחלט,
כמו באותם ימים שכתוב עליהם,
18 ימים בשנה שיחיד גומר בהם את ההלל,
ואלו הם, כי אני קורא מהסוגיה במסכת שלנו בדף כ"ח עמוד ב',
אלו הם שמונת ימי החג,
שמונת ימי חנוכה,
זה 16, יום טוב ראשון של פסח
ויום טוב ראשון של עצרת.
אז אלו הימים של 18 יום שבהם יש חיוב של אמירת הלל.
באמת, ללמוד את הסוגיה הזו במסכת הענית לבדה, זה תמיד מן הדברים שטעונים השלמה,
כי דברי תורה עניים במקום אחד והעשירים במקום אחר,
והם משאירים בצורה יותר רחבה במסכת טרחין. אני לא יודע אם יותר רחבה, אבל במקביל,
השלמת דברים במסכת טרחין, בדף י',
גם אנחנו מוצאים את אותו לימוד של 18 יום, ושם יש איזושהי התייחסות יותר מפורטת וישירה מדוע יש ימים שאומרים ומדוע יש ימים
שלא אומרים.
שם למשל מדברים גם על כך שבראש השנה ויום הכיפורים אנחנו לא אומרים, כי זה ימים שבהם ספרים של חיים ומתים מונחים לפני בורא עולם, זה לא זמן של אמירת הלל,
רק בימים של החגים.
אבל מצד שני, אנחנו הרי יודעים שבשבת גם לא אומרים הלל, אז יש אמירת הלל של החגים, ובשבת לא אומרים הלל.
שבת זה יום של עונג שבת,
אבל זה לא אם מועד, זה לא נקרא מועד,
הימים שנקראים מועדים בהם אנחנו אומרים את ההלל.
ואז מצד שני כבר נשאלת שם השאלה,
אז למה בראש חודש למשל לא אומרים הלל?
התשובה של הגמרא,
שרק כאשר זה מקרא קודש,
כאשר יש איסור מלאכה,
אבל כאשר אין איסור מלאכה אז באמת לא אומרים את ההלל. זוהי הסיבה מדוע בראש חודש לא אומרים,
לעומת המועדים שכן אומרים. זאת אומרת, שני תנאים הם לאמירת ההלל, לחיוב אמירת ההלל,
שזה יהיה ימים שנקראים מועד ושיהיו נקראים מקרא קודש שאסורים בעשיית מלאכה.
שואלת הגמרא שם,
אם כן, למה ימי חנוכה באמת אומרים כן אומרים הלל? הרי זה לא מקרא קודש,
זה לא מועד.
אומרת הגמרא, חנוכה יש לה את הסיבה משלה, חנוכה.
הטעם שאומרים את ההלל זה משום הנס שהיה, משום כל ההצלה שהיתה בחנוכה.
נמצאנו למדים מן הדברים האלה שיש בחיוב ההלל שני סוגים.
יש סוג אחד, חיוב אחד של אמירת הלל מצד קדושת היום,
שזה עניין של המועדים.
זאת אומרת, כאשר יש ימים קדושים, הם כאילו מתחייבים ומחייבים ונותנים לנו את האפשרות לומר את ההלל.
יש ימים שהם אינם בעלי דרגת קדושה, כמו ימי החנוכה,
אבל יש לנו סיבה לומר את ההלל מצד ההצלה,
כהודאה לקדוש ברוך הוא על ההצלה.
אם אלה יש ימים שהם לא בקריטריון הזה ולא בקריטריון הזה, כמו ראש חודש,
באמת שמה נאמר בגמרא ברכין שלא אומרים באמת את ההלל.
כאן יש לנו רק את הגמרא,
דווקא, שוב אני חוזר אל הסוגיה שלנו,
במסכת תענית,
הגמרא אומרת פה: רב היקלא לבבל,
הוא הזדמן לבבל, רב בא מארץ-ישראל,
הזדמן לבבל.
חזינו בא ונכנס לבית-הכנסת,
חזינו דקקרו הלילה בריש ירחה.
הוא מוצא אותם שהם אומרים הלל בראש חודש.
הרי אמרנו שבראש חודש הרי לא אומרים הלל, זה לא נקרא מקרא קודש.
לא אומרים את ההלל, סבר לה פסוקינו, אפילו רצה לתפוק על הבימה ולהגיד: זה לא בסדר, רבותי,
אתם נוהגים שלא כשורה.
כיוון דקחזה דקמדלגי דלוגי,
הוא ראה שהם לא אומרים את ההלל בשלמותו אלא רק מדלגים,
כפי שאנחנו קוראים לזה חצי הלל גם היום,
אמר שמע מינא מנהג אבותיהם בידיהם.
זאת אומרת, מנהג אבותיהם בידיהם, נו כנראה זה בתור מנהג, אם הם אומרים, בסדר, הנח להם שבאמת יאמרו את ההלל. זאת אומרת שיש כאן עוד דרגה נוספת,
דרגת הלל של ראש חודש.
דרגת הלל של ראש חודש,
שזה בגדר מנהג, שרב חשב כנראה בארץ-ישראל,
לא היו אפילו נוהגים לומר אז את ההלל אפילו בראש חודש בכלל, ככה משמע,
הוא אולי הופתע מזה שהם אומרים,
והוא אמר, נו, הם בתור מנהג, שימשיכו עם המנהג הזה.
זה באמת יוצא שאמירת הלל בראש חודש
מקובלת עלינו גם היום, אבל ההגדרה שלה, לפי מה שנאמר כאן,
זוהי הגדרה של מנהג.
אני תמיד אומר,
כאשר אומרים: מנהג אבותיהם בידיהם, גם זו שאלה, מה פירוש מנהג אבותיהם בידיהם?
זאת אומרת שלאבותיהם כן היה עניין של אמירת הלל יותר על-פי החיוב, ולא רק מצד המנהג, אחרת מה פירוש מנהג אבותיהם בידיהם? הרי זה דבר שצריך להבין אותו.
אנחנו מוצאים, למשל,
מושג כזה לגבי יום טוב שני של גלויות.
אנחנו אומרים ששומרים אותו גם בזמן שכבר יודעים את
קביעת הזמנים על-פי הלוח.
אז מה אנחנו אומרים, וזו גמרא בביצה, שגם אותה כבר למדנו,
שם נאמר: מנהג אבותיהם בידיהם. אז זה בגלל שפעם, בזמן שהיו מקדשים על-פי הראייה,
היו קיימו יום טוב שני של גלויות,
המשיכו במנהג גם כשכבר כן יודעים ומתמצאים בזמנים המדויקים של המועדים בשנה.
אז זה נקרא: מנהג אבותיהם בידיהם.
אבל לגבי ראש חודש, מה הפירוש כאן? אני תמיד אומר שהדבר ראוי לעיון ולבדיקה,
ונראה לי שיש במקורות של דברי תורה בכל מיני
"יודי חן", אפשר לומר,
שהם באמת מנסים ומפרשים על-פי זה שראש חודש בזמן שבית המקדש היה קיים היה יום חג
גדול יותר,
ולכן אז אולי אמרו את ההלל מצד עיקר הדין, ומה שלא אמרו זה דווקא בזמן הזה יותר,
וזה אם כן הפירוש של מנהג אבותיהם בידיהם. ולפי זה גם ניתן וצריך לומר שלעתיד לבוא,
ויש על זה מדרשים שאומרים שלעתיד לבוא כל ראש חודש יהיה כמו מן המועדים, כמו רגלים,
וממילא, שוב, מנהג אבותיהם בידיהם, וגם לעתיד לבוא. ממילא בינתיים אוחזים בזה ברמה של מנהג.
אבל נחזור אל העניין. יוצא מכאן לגופם של דברים שההלל בראש חודש מופיע כגדר של מנהג.
גם יש לנו עוד ימים שהזכרתי אותם כבר קודם,
שהם לא כלולים ברשימה הזו של 18 ימים שנזכרו כאן.
כי בעוד שבחול המועד של סוכות אנחנו יודעים ששמונת ימי החג הם כולם ימים של אמירת הלל השלם,
שאומרים הלל ובברכה והכול ברור לגמרי,
לעומת זאת, בימים של פסח אנחנו אומרים שלא אומרים הלל ושוב רק
חצי הלל.
איזה גדר יש לימים האלה של ההלל בחול המועד פסח? האם גם זה כמו ראש חודש?
מנהג אבותיהם בידיהם. איך אנחנו מבינים את זה?
את זה הגמרא לא מגדירה את האמירה הזו בפירוש.
יש לנו את ההסבר של הגמרא במסכת ערכים, שוב,
כאן גם הדברים מופיעים כאן בתוספות במסכת תענית שאנחנו עסוקים בה.
הגמרא מסבירה שם שלהבדיל מחול המועד סוכות,
שכל יום הוא מיוחד בקורבן שלו,
שיש כידוע שוני בין יום אחד למשנהו בקורבנות החג.
לעומת זאת, בחול המועד פסח, כל הימים של חול המועד הם באותם הקורבנות.
זאת אומרת שאין כאן איזה שוני או התחדשות בכל יום לעומת היום שקדם לו בימי החג,
לכן כאילו זה לא נחשב למועד בפני עצמו,
ומשום כך לא אומרים הלל.
אז זה הטעם של הגמרא בערכין.
מדוע לא אומרים הלל בימים של חול המועד פסח.
לעומת זאת,
נדמה לי שרבים יודעים ומכירים את הטעם הנוסף שנאמר לגבי חול המועד פסח,
שלגביו הגמרא, זה לא דברים שכתובים בגמרא,
אלא הם מופיעים בשם מדרש בספר שיבולי הלקט, שמביא אותו הבית יוסף על הטור,
והוא מביא טעם אחר, שאולי מפורסם, כפי שאמרתי,
על זה שכאילו בגלל שבזמן אמרו להם, לישראל,
איך אתם יכולים לומר הלל,
הרי מעשי ידיי טובים בים.
וכאשר מעשי ידיי טובים בים, וזה מכוון בעיקר ליום האחרון, דהיינו שביעי של פסח,
ממילא, כאילו, איך אתם יכולים לומר הלל?
אז כאילו תבלמו את ההתלהבות באמירת ההלל. וכיוון שבשביעי של פסח יש כבר את הטעם הזה, ממילא אמרו, אם כן, כל הימים כבר יהיו כמו, גם הם
לא יהיו יותר מיום השביעי של פסח,
וממילא גם בימים האלה יש איזשהו מעצור או מחסום,
בלם אפשר לומר, בקשר לאמירת ההלל. זאת אומרת, יש פה איזה טעם שני שהוא לא נזכר בגמרא אלא נזכר בספר שיבולי הלקט, כפי שאמרתי,
בשם "מדרש".
כל הדברים האלה שאני מזכיר הם
חשובים ויפים כשלעצמם.
אני בכל אופן הייתי מרשה לעצמי להסביר על פי
זה משהו, מפני שיש למשל פה בגמרא בסיומה של הסוגיה כתוב,
תנא,
יחיד לא יתחיל ואם יתחיל גומר. יש כאן איזה מין סגנון של גמרא שהיא במידה מסוימת קצת סתום, סגנון סתום.
תנא, יחיד לא יתחיל, כך אני חוזר שוב,
לא יתחיל לומר את ההלל, משהו בצורה כזו,
ואם יתחיל, גומר.
על מה הדברים אמורים? בדרך כלל מפרשים את זה באמת על ראש חודש,
כאילו, וגם רש"י בעצם אומר: "לא יתחיל, אינו צריך להתחיל בראש חודש". זה
מחובר אל הנושא הקודם שאמרנו, שבראש חודש זה מנהג שהגמרא אמרה פה מקודם,
וממילא "לא יתחיל", ואם התחיל,
"גומר",
שזה כאילו בדיעבד כזה, אבל זה קשור אל המנהג שאמרנו.
יש כאלה מן הראשונים שהסבירו שהגמרא, השורה הזו,
היא מכוונת דווקא לימים של חול המועד פסח יותר,
שעליהם נאמר, זאת אומרת, זה לא נאמר על ראש חודש,
אלא נאמר דווקא על הימים של כל המועד פסח,
כאילו יחיד לא יתחיל ואם יתחיל גומר זה איזה מין דרגה נוספת ששייכת לכל המועד פסח ולאו דווקא לראש חודש.
הדברים האלה מובאים בשם רית סגיאת, אחד מגדולי הראשונים הקדמוניים,
וגם בדברי הר"ן במסכת שבת,
בדף המקורות אפשר לראות את זה,
גם בבירור הלכה הדברים כתובים בשם הר"ן במסכת שבת, בשם הרמב"ן.
והוא באמת אומר שיש הבדל בין חול המועד פסח לבין ראש חודש.
כי בעוד שבראש חודש זה נאמר דווקא שההלל זה כמו מנהג וכאילו ותו לא,
הרי לגבי חול המועד פסח הוא אומר, בכל זאת זה מועד.
אז יש כאן איזושהי נקודת הבחנה.
ההבחנה הזו היא מעניינת, זאת אומרת שחול המועד פסח, בכל זאת זה מועד,
וכאילו החיוב בחול המועד פסח הוא באיזושהי דרגה אולי יותר גדולה מאשר בראש חודש.
למעי נפקא מינא?
לפי מה שאנחנו יודעים,
מי שסובר שבראש חודש הוא לא מברך על אמירת ההלל,
כיוון שזה מינאק, אולי עוד נדבר גם על כך,
הרי לגבי חול המועד פסח, לפי הרמב"ן הזה,
לפי הדעה הזו,
אנחנו נגיד שבחול המועד פסח, למרות שאומרים חצי הלל,
אז דווקא כן מברכים.
דווקא יש סברה לברך גם למי שלא מברך בראש חודש. והטעם?
כי בעוד שבראש חודש זה נשאר רק בגדר מנהג,
הרי בחול המועד פסח זה יותר ממנהג.
ואני חושב שאפשר להסביר את זה כאילו תלוי בשני הטעמים שאמרנו.
כי אם אנחנו מסבירים שחול המועד פסח שלא אומרים את ההלל,
זה מפני שאין בו התחדשות של קורבן וזה לא נקרא מועד,
אז יוצא שאין חיוב אמירה.
אם אין חיוב, אז כל מה שאנחנו אומרים הלל בחול המועד פסח,
זה יהיה בגדר מנהג וזה יהיה דומה לראש חודש.
אבל אם אנחנו נסביר שהטעם שבחול המועד פסח לא אומרים את ההלל או לא אומרים הלל שלם בגלל הסברה של מעשי ידיי טובעים בים, איך אתם יכולים לומר הלל?
אז בעצם החיוב של ההלל הוא בעצם מלכתחילה הוא באותה עוצמה ובאותה דרגה כמו בכל המועדים.
אלא כיוון שאמרו,
שלא לומר,
כיוון שמעשי ידיי טובעים בים,
וזה נכון לשביעי של פסח,
משום כך הצמידו את שאר הימים של חול המועד גם כן לשביעי
של פסח אז זה ממילא נתן, אבל זה אומר שבעצם הימים נקראים מועד,
אלא ישנה סברה כאילו לעצור במשהו בעניין הזה של אמירת ההלל בגלל הסברה הזו של מעשה ידיי טובעים בים.
אבל כיוון שבכל זאת מלכתחילה זה כן נקרא מועד,
אז ממילא שייך להגיד שזה נקרא בגדר דבר של חיוב,
אז כאילו כן ולא,
אבל אם כן זה יותר מראש חודש,
ויש לכן שמפרשים, זה יפה, ככה להסביר את הגמרא,
אמנם לא כמו פירוש רש"י,
שכשכתוב תנא יחיד לא יתחיל ואם יתחיל גומר,
זה מתייחס דווקא להלל בדרגת הביניים הזו של חול המועד פסח, שהיא דרגה כאילו במשהו גבוהה יותר מאשר של ראש חודש,
שאולי גם כן מלכתחילה לא יאמר,
אולי לא בברכה,
אבל בדיעבד אם יתחיל אז כן גומר ודווקא אולי כן בברכה.
לפחות בדברי הרמב"ן הדברים האלה נזכרים.
נכון שמבחינת ההלכה,
לפי הרמב"ם וה"שולחן ערוך",
אנחנו יודעים שגם לגבי חול המועד פסח וגם לגבי ראש חודש, הם אומרים שדווקא לא לומר בברכה.
זאת אומרת, הם מתייחסים לחול המועד פסח באותה דרגת חיוב כמו ראש חודש, אמרנו שיש את הטעם הזה לפי הגמרא בערך הין.
והם סוברים את השיטה הידועה המוכרת שלהם,
זה בעידת הרמב"ם, והיא מופיעה, הדעה הזו, בדברי ראשונים נוספים,
שלא אומרים ברכה על דבר שחיובו הוא רק בגדר מנהג.
לעומת זאת, אנחנו יודעים שנחלקו בזה גדולי העולם הראשונים,
וגם פה בתוספות במסכת תעניק, והוא מופיע במקומות נוספים.
זו דעת רבנו תם, שאומר וסובר שגם על מנהג בהחלט שייך לברך.
בהחלט שייך לברך. אומנם הוא מחלק, הגמרא במסכת סוכה היא גמרא ידועה,
שאומרת לגבי הערבה שנוטלים ביום אחרון שביעי של סוכות,
הגמרא אומרת:
חבית חבית ולא בריך.
למה? מפני שזה מנהג נביאים.
דהיינו זה רק מנהג, מכאן שעל דבר של מנהג
לא מברכים.
אבל מאידך גיסא אומר רבנו תם שזה רק נאמר על המנהג הזה של נטילת ערבה,
שאין בו כאילו שום דבר,
רק מין טלטול בעלמא, כך לשון רבנו תם.
אבל כשמדובר על מנהג,
בעל משמעות כל כך גדולה כמו אמירת הלל,
אז על זה הוא אומר: ראוי שכן יברך אף-על-פי שזה מנהג.
ומכאן, מן הדעה הזו, זו מחלוקת שאנחנו מכירים אותה בין המחבר, "שולחן ערוך" ו"ערימה".
בעוד המחבר נוקט בשיטת הרמב"ם שלא לברך על המנהג, הרי ה"ערימה" אומר את המנהג המוכר לנו,
שכן מברכים על ההלל אפילו בראש חודש.
באמת, לגופם של דברים,
יש פה דווקא מהסוגיה שאנחנו כרגע לומדים במסכת תענית,
יש ראייה יפה דווקא לשיטה של רבנו תם.
מה הראייה? אני חוזר למה שכבר קראנו קודם.
כתוב שרב איקלע לבבל,
רב הזדמן לבבל, והוא ראה שקוראים את ההלל בראש חודש.
אז הוא היה לרגע מופתע, איך זה קוראים הלל בראש חודש? מה קרה?
אז הוא חיכה לרגע, ואז כשהוא ראה שהם היו מדלגים, דהיינו לא אומרים את ההלל השלם,
נרגע.
אמר מנהג אבותיהם בידיהם.
זו ראייה יפה, כי התוספות אומרים שזו ראייה לשיטתם.
מדוע?
מפני שבשלומה, אם באמת מברכים על אמירת ההלל,
גם כשזה מנהג, אז זה מה שמובן.
שרב הזדמן, הוא ראה שאומרים הלל בברכה, הוא היה מופתע והיה צריך לראות שמדלגים כדי להבין שהם מבינים גם כן שזה רק בגדר מנהג.
אילו לא היו מברכים על ההלל,
אז הוא כבר היה רואה לפני אמירת ההלל שלא אומרים בברכה, ואז אם לא אומרים בברכה, מה הוא היה כל כך מופתע?
ואומרים את ההלל, בפרקי הלל, אבל לא אומרים בברכה. זו ראיה באמת חזקה מאוד מהגמרא הזו.
אלה שחולקים, לדעת הרמב״ם, בית יוסף מתרץ שרב היקללי בבל, צריך להגיד שהוא הגיע לתפילה באמצע,
דהיינו באמצע אמירת ההלל, והוא כבר לא היה יכול לדעת אם בירכו מקודם או לא. תירוץ מעניין כשלעצמו,
אבל הראייה היא בכל אופן ראייה יפה.
בין כך ובין כך צריך לומר שגם אם אומרים הלל בלי ברכה,
זה לא דבר שהוא מובן מאליו ופשוט, לכן גם יש לו את החשיבות מצד עצמו,
כי אנחנו יודעים שבסוגיה אחרת נאמר שכל האומר הלל בכל יום,
אין זה מברך אלא חלילה דברים חמורים עליו נאמרו.
זאת אומרת שאמירת הלל היא תמיד בעלת ערך גדול.
אני אחזור למה שאמרתי בתחילה,
יש אמירת הלל מצד קדושת היום במועדים,
מפני שאנחנו מצד אחד אומרים שקדושים בכל יום יעללוך הסלע,
אבל אנשים רגילים כמונו לא יכולים בכל יום, אבל כאשר הימים הם קדושים זה כאילו מעלה אותנו לדרגה כזו של אמירת הלל.
אבל לכן אמירת ההלל היא לא דבר של מה בכך,
אפילו כאשר באים
מכוח המנהג בראש חודש או בכל המועד של פסח.
יש פעמים אחרות שאז אנחנו אומרים את ההלל לא מצד קדושת היום,
אלא מצד המאורע,
מצד לשבח את הקדוש ברוך הוא להודות על אירועים שהיו, וזה כמו חנוכה,
שאלו ימים שנקבעו, כפי שאמרנו, מצד הנס,
שיש לנו את אמירת ההלל לא מצד קדושת היום,
אלא מצד המאורע שהיה, וזה מקורו בעיקר בגמרא בפסחים,
בדף קי"ז עמוד א', שם נאמר על נביאים שבהם תקנו שעל כל צרה וצרה שלא תבוא,
שכשניגאלו יאמרו הלל.
אומר שם רש"י, כגון חנוכה.
דהיינו, חנוכה, אמירת ההלל שלו היא לא מצד קדושת היום, אלא מצד המאורע, וגם אנחנו צריכים תמיד להתבונן, לדעת מתי צריך לומר הלל, בזמן שאנחנו באמת מצווים להודות לקדוש ברוך הוא על מה שמזיקה אותנו והציל אותנו. וזה בעצם לסוגיה הזו של אמירת הלל שמסיימת פחות או יותר את מסכת תענית.
אז כל טוב ושלום.
,
