סוגיה אחת מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי
על פי ההלכה ברורה,
והנושא היום הוא כמובן ממסכת תענית,
שהיא המסכת הנלמדת עכשיו,
והנושא עצמו שבחרתי היום ללמוד ולדבר עליו,
אני מוכרח לומר שהוא לא ממוקד לגמרי רק במקום אחד,
אלא הוא מקיף או נוגע בשלוש סוגיות, אולי בגמרא עצמה,
אבל בסופו של דבר נושא אחד הוא עניין דווקא של ראש חודש.
היום לא ראש חודש, ובכל זאת הנושא הזה נלמד בגמרא במסכת תענית
מכמה היבטים, וזו דווקא הזדמנות יפה לברר את העניין של ראש חודש בכלל, וגם ממילא את הדין של ראש חודש לגבי איסור של תענית, ועד כמה הוא נחשב ליום טוב.
מסכת תענית, מצדה הרי עוסקת בענייני התעניות,
של בעיקר התעניות על הגשמים, שבהתחלה, כפי שכל אחד, מי שלמד, יודע,
יש תעניות של יחידים,
ואחר כך, אחרי שהיחידים כבר ניתנים והמצב אולי לא תמיד טוב,
אז משלימים את זה ומוסיפים תעניות של ציבור, לפי הסדר המפורט
במשניות ובגמרא, כפי שאנחנו מכירים פה.
מתוך הדברים האלה אנחנו גם צריכים להתמודד לגבי תעניות
שנטענים ונפגשים ימי הטעניות לפי הסדר שלהם עם ימים טובים.
זה ברור שלא שייך להיטענות בשבת,
ולא שייך להיטענות בימים טובים כמו בחגים,
אבל ממילא גם צריך לדון, והמשניות כבר דנות בזה, גם הגמרות,
בקשר לאפשרות, כן או לא, מה עושים כשמגיע הזמן של ראש חודש ופוגע בימים האלה של הטעניות.
ובכן, יש עניין של דיון לגבי ראש חודש, וכאן אולי אני אפרט מן הגמרא עצמה בכמה מקומות שאנחנו נפגשים.
לגבי העניין הזה, בהתחלה, בפעם הראשונה אנחנו נפגשים בזה בדף י' עמוד א',
בעניין הזה של היחידים.
אנחנו יודעים שיש העניין של היחידים,
הגיע י"ז במחשוון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים
מטנין שלוש תניות, ועל כאן הגמרא המביאה ברייתא,
שהתחילו היחדים להתענות, מטענים שני, חמישי ושני,
ומפסיקים בראשי חודשים ובימים טובים הכתובים במגילת הענית. זאת אומרת שאם זה מגיע לימים כמו ראש חודש והתעניות האלה,
הימים הטובים הכתובים במגילת הענית, מפסיקים. זה לא זמן של תענית, אלא בשביל זה הם ימים טובים.
זו סוגיה אחת.
אחר כך, כשאנחנו מתקדמים עם הגמרא ועוברים לדף ט"ו עמוד ב',
במשנה הראשונה של פרק שני, משנה ארוכה,
כאן אנחנו דווקא מוצאים שמלכתחילה כתוב ככה:
אין גוזרים תענית על הציבור בראשי חודשים בחנוכה או בפורים.
מלכתחילה לא גוזרים את התעניות שיהיו בימים האלה,
אבל אם התחילו, אין מפסיקים.
זאת אומרת, אם התחילו, אין מפסיקים,
שבכל זאת ממשיכים לצום, להתענות גם בימים כמו ראש חודש, כפי שנאמר פה.
זה באמת דבר פלא שיוצא שהם נטענים גם בראש חודש,
אולי אפילו בחנוכה או בפורים. אנחנו תיכף נראה אם באמת הדין שלהם שווה,
אם זה מוסכם.
אבל מובן שהשאלה הראשונה שעומדת כאן לדיון היא עצם ה...
אנחנו כרגע למדנו שתי סוגיות סותרות, כי בעוד שבסוגיה הראשונה ראינו שלגבי ראש חודש מפסיקים להטענות ולא ממשיכים להטענות,
הרי עכשיו, בסוגיה השנייה שאנחנו מזכירים אותה,
אנחנו רואים שההלכה היא דווקא,
שאומנם מלכתחילה לא גוזרים, אבל אם התחילו, אין מפסיקים.
זו שאלה שעמדו עליה כבר כל רבותינו הראשונים שדנים בסוגיות כאלה,
ויש באמת תירוצים שונים,
אבל התירוץ העיקרי, המקובל,
זהו תירוץ של הריף בעצמו. הריף כבר בפרק הראשון עומד על כך,
וכנראה שזו הדעה שהתקבלה גם על דעת ההלכה של הרמב"ם וה"שולחן ערוך".
עושים חילוק בין תענית של היחידים לבין תענית הציבור. זאת אומרת שתענית היחידים היא תענית קלה יותר,
ועליה נאמר בסוגיה הראשונה שמפסיקים היחידים האלה שמטענים שלא יטענו בראש חודש, ואפילו אם התחילו כבר,
בכל אופן מפסיקים.
לעומת זאת, בסוגיה האחרת אומר הרי עיף שמדובר על תענית ציבור. הרי מדובר במשנה הזו שבתחילת פרק שני על תענית ציבור. תענית ציבור חמורה יותר,
כיוון שהיא חמורה יותר, אז ממילא ההלכה היא שאם התחילו הם התחילו,
אין מפסיקים. אז זוהי תשובה די ברורה ומקובלת ומובנת מה ההבדל בין תענית יחידים לתענית ציבור לגבי החומרה שלהם,
ומתוך כך יש לכך הבדל בעניין של ראש חודש.
יש הבדל לגבי ראש חודש, וכאן אני רוצה לרגע,
ממילא,
מתוך כך לעשות איזושהי הבחנה ולראות על מה נאמר ועד כמה.
כי כפי שקראנו במשנה, המשנה מדברת: אין גוזרים תענית על הציבור בראשי חודשים,
בחנוכה או בפורים.
ואם התחילו, אין מפסיקים.
המעניין הוא, אם התחילו, אין מפסיקים, הפירוש הפשוט של המשנה,
שאין מפסיקים, הכוונה היא גם על ראש חודש, גם על חנוכה וגם על פורים, כשמדובר, כמו שהסברנו,
על תענית ציבור.
אבל ברש"י, כשאנחנו מעיינים ברש"י במקום על המשנה,
רש"י מדבר דווקא על ראש חודש.
רש"י מפרש: דאף על גב דאקרי מועד לא כתיב ביום משתה ושמחה.
רש"י מדגיש לנו שמה שנאמר במשנה,
שאין מפסיקין אפילו בתענית ציבור, הוא לא נאמר על כל הימים שנזכרו שם,
דהיינו גם על חנוכה ופורים, אלא רק על ראש חודש. יש כאן איזושהי הבחנה מצד רש"י בין ראש חודש לבין חנוכה ופורים,
והדברים האלה גם מובאים בתוספות, בדף י"ח עמוד ב',
תוספות אומרים שההלכה שמתענע ומשלים,
הכוונה רק לראש חודש ולא לחנוכה או פורים. זה דבר מעניין,
וזה מביא אותנו לאיזשהו דיון וראייה שחשובה לנו לגבי ההלכה של ראש חודש, כפי שאמרתי.
כי בעוד שחנוכה או פורים
הם נחשבים לימים של משתה ושמחה,
ועליהם אנחנו יודעים ומכירים אותם וחוגגים אותם,
באמת יום של ראש חודש הוא קצת שונה ולא מוכר לנו ולא ידוע לנו אם
זה יום של משתה ושמחה או לא.
כאן אנחנו רואים שרש"י אומר שזה לא יום משתה ושמחה.
הדברים האלה צריכים כמובן בירור,
כי מצד אחד יש לנו עוד סוגיה במסכת תענית, ודווקא במסכת תענית.
הגמרא במסכת תענית בדף י"ז, עמוד ב',
מדברת על הימים האלה הכתובים במגילת תענית. הרי המשנה הזכירה לנו קודם את הימים של מגילת תענית, וחנוכה ופורים, כידוע, כלולים בימים של מגילת תענית.
אבל כידוע, אנחנו כבר דיברנו על זה אפילו באחד השיעורים שלנו במסכת ראש השנה,
שכל הימים של מגילת תענית, אלו ימים שאירעו בהם מאורעות או ניסים שונים או מיוחדים בזמן הבית,
התבטלו מאז החורבן,
וזה מה שקוראים "התבטלה מגילת תענית",
חוץ מחנוכה ופורים, שיש להם חשיבות יתירה,
שאף-על-פי שבטלה מגילת תענית, הם לא נתבטלו.
אז זה דבר ידוע.
אבל ראש חודש, לעומת זאת,
מסתבר,
וזה מה שבאמת נראה,
שזה לא קשור למגילת תענית. ראש חודש הוא לא יום שאירה בו איזשהו אירוע או מעשה, ולכן ראש חודש, מצד אחד, הוא לא קשור באופן ישיר בהבנה הרגילה למגילת תענית,
מצד שני, ראש חודש הוא מן התורה, אנחנו יודעים, יש בראשי חודשיכם,
זה פסוק מפורש בתורה שמתייחס לראש חודש כאל יום אם מיוחד.
וזה באמת מה שהגמרא אומרת בדף י"ז עמוד ב', הגמרא אומרת שראש חודש הוא דאורייתא.
הגמרא שם שואלת
האם היה ראוי לאסור להתענות יום אחד,
כי הימים של מגילת תענית, ההלכה היא שהם בעצמם אסורים בתענית וגם הימים שלפניהם.
ואז שואלת הגמרא,
האם לא היה ראוי לאסור בראש חודש גם כן מצד החשיבות של ראש חודש?
ועל זה אומרת הגמרא שראש חודש דאורייתא הוא,
ודאורייתא לא בא חיזוק.
זאת אומרת, ראש חודש הוא יום של דאורייתא,
אך העניין הזה שלא להתענות גם ביום שלפני הימים, בכל הימים האלה,
זה עניין של איזשהו חיזוק, זה להחשיב את היום,
לתת לו יותר חשיבות על-ידי זה שאומרים שגם ביום
שלפניו לא מתענים אבל לגבי ראש חודש אומרת הגמרא אין צורך בדבר מפני שראש חודש הוא כידוע מדאורייתא או כיוון שמדאורייתא הוא לא צריך חיזוק ודי לנו בזה שאוסרים את התענית בראש חודש ביום עצמו ולא ביום שלפניו זוהי גם הסיבה עושים יום כיפור קטן בראש חודש מי שנוהג לעשות כי יום שלפני ראש חודש אין לו את האיסור של התענית גם כן.
ממילא אנחנו מצד אחד רואים פה שראש חודש נחשב לדאורייתא, וזו באמת שאלה מעניינת.
האם ראש חודש, איסור התענית שבו הוא איסור דאורייתא? כי מצד אחד ראינו שרש"י אומר שזה לא יום משתה ושמחה,
מצד שני, פה כתוב שזה דאורייתא.
אז באמת הדברים לא עד הסוף ברורים.
אצל הרמב"ם אנחנו באמת מוצאים שהוא מחשיב לנו את היום של ראש חודש
כיום של דאורייתא,
וזה בהלכות נדרים,
בפרק ג' הלכה ט',
ושם הוא אומר איזו הלכה מעניינת,
הרמב"ם אומר שאנחנו יודעים שיש איסור של תענית
בראש חודש,
ויש איסור של תענית בשבת וביום טוב, ויש איסור בתענית בחנוכה ובפורים.
ואנחנו אמרנו שהתעניות שנזכרות בפרק הזה, יש עליהן הלכה,
שתענית ציבור,
אנחנו אמרנו,
שלא מפסיקים, ולא תענית יחידים, אנחנו אומרים דווקא שכן מפסיקים.
ולגבי זה יש כאן איזה דיון מעניין בדברי הרמב"ם בהלכות נדרים,
כי הדיון שלנו עד עכשיו היה על התעניות שנגזרו על הציבור כתעניות ציבור, כמו שהסברנו.
אבל יש פעמים שאדם נודר במיוחד כשהוא יתענה. הוא לא רק גוזר תענית,
אלא יש בנדר צורה של קבלת
בתענית
צורה של קבלה על-ידי נדר מפורש.
וההלכה היא, אני קורא פה אפילו בהלכה ברמב"ם,
הנודר שיצום בשבת וביום טוב חייב לצום,
כיוון שנדרים חלים על דברי מצווה. כאשר יש נדר מפורש שאומר שהוא יצום, אז הוא חייב לצום אפילו בשבת וביום טוב.
ואז אומר הרמב"ם,
וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו,
הוא פגע ביום זה, והרי הוא יום טוב, או ערב יום הכיפורים, הרי זה חייב לצום.
ואין צריך לומר ראש חודש,
שגם ראש חודש, אם הוא נודר שהוא יצום בראש חודש,
שזה נקרא יום צום שהוא חייב לקיים אותו.
לעומת זאת, פגע בו חנוכה ופורים,
יידחה נדרו מפני הימים האלו. זאת אומרת, אם אדם נודר על חנוכה ופורים שהוא יצום בהם, יידחה נדרו. למה?
הוא ילביא איסור הצום בהם, אני קורא מהרמב"ם,
מדברי סופרים,
הרי הם צריכים חיזוק,
ויידחה נדרו מפני גזירת חכמים. זה מין יוצא, מין כאילו איפכא מסתברא.
דווקא בגלל שחנוכה ופורים הם ימים שהאיסור
שבהם להתענות הוא מדרבנן והאיסור שלהם הוא רק מדרבנן, אז צריכים חיזוק.
וכיוון שהם צריכים חיזוק, כמו שהגמרא אמרה,
שצריכים חיזוק שלא להתענות גם יום לפניהם,
ככה גם לגבי השאלה של נדר, אם אדם נודר שהוא יעצום בחנוכה ובפורים,
נדחה נדרו, מפני שחנוכה ופורים צריכים חיזוק,
ולכן אמרו שהנדר לא יכול.
לעומת זאת, דווקא ראש חודש, הרמב"ם מדמה אותו לשבת וליום טוב,
שכיוון שאיסורם דאורייתא הם לא צריכים חיזוק,
כיוון שהם לא צריכים חיזוק, אז ממילא אם הוא נדר, הנדר דווקא מתקיים. ובכן, יוצא שראש חודש, לפי הרמב"ם,
הוא מחובר יותר אל הימים שהאיסור התענית שבהם הוא איסור מדאורייתא. ובכן, ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם, צריך לומר,
שאיסור תענית בראש חודש הוא איסור מדאורייתא, על-פי מה שכרגע אמרנו.
אבל באמת צריך לדעת שלא כולם מסכימים לזה, אפילו בדעת הרמב"ם.
כי באמת אפשר לומר שכשהגמרא אומרת שזה דאורייתא ולא צריך חיזוק, לא התכוונה לומר שאיסור התענית בראש חודש הוא איסור דאורייתא, אלא שראש חודש, היום שלו,
עצם קביעת היום, היא דאורייתא.
ולכן כל מה שקשור אל היום של ראש חודש לא צריך חיזוק.
גם אם נאמר שאיסור התענית הוא לא איסור מן התורה, ככה יש מפרשים שמדברים בדעת הרמב"ם אפילו,
שאין הכוונה שאיסור התענית עצמו הוא איסור דורייתא, כי הרי באמת לא מצאנו בשום מקום בתורה שמדברים על ראש חודש שיש עליו איסור של תורה להתענות.
וכפי שראינו עוד, רש"י ותוספות אומרים שבכלל לא נאמר בהם "ישתה ושמחה",
אז איזו מחלוקת, שתהיה פה מחלוקת קיצונית כזו בין הרמב"ם לבין רש"י ותוספות,
שהרמב"ם דווקא יגיד שיש איסור תענית,
נפרש ברמב"ם,
שיש איסור תענית מדורייתא בראש חודש,
זה דבר אפילו קצת תמוה, ולכן יפה דווקא מפרש גם הרדב"ז על הרמב"ם שאין כוונתו לומר שזה איסור מדאורייתא, הוא אומר אפילו שזה רק גדר של מנהג של איסור תענית בראש חודש.
זה אפילו, אין לו את הגדר של הימים של מגילת תענית,
כמו שהזכרנו, כי זה לא שייך למגילת תענית,
אלא זה מנהג של לא להיתנות בראש חודש מצד חשיבותו של היום.
אבל שוב, חשיבותו של היום היא מדאורייתא,
לכן כל מה שכרוך ביום הזה, גם הדברים שנוספו על-ידי חכמים ועל-ידי מנהגים,
לא צריכים חיזוק.
לא צריכים חיזוק, כמו שהגמרא אמרה,
לא בעניין התענית שלפניו,
וגם במה שאמר הרמב"ם לגבי עניין של הנדר,
שאם הדם נודר אז דווקא הנדר על ראש חודש יחול,
בעוד שעל חנוכה ופורים זה לא יחול.
זאת אומרת שאם אנחנו באמת יכולים לסכם לעצמנו את הגדר שלמה שלמדנו פה, ראינו ככה:
הבחנה בין תענית של יחידים לתענית של ציבור,
שבתענית יחידים אנחנו אומרים שמפסיקים בראש חודש,
ובוודאי בחנוכה או בפורים,
תענית ציבור אנחנו אומרים שלא מפסיקים אותם,
אין גוזרים אותם מלכתחילה,
אבל לא מפסיקים אותם,
וזה, כמו שהסברנו, זה גדר של תענית ציבור.
כאן יש לנו מחלוקת בין רש"י ותוספות לרמב"ם, כי רש"י ותוספות סוברים שזה נאמר רק על ראש חודש שלא מפסיקים,
אבל חנוכה ופורים כן מפסיקים.
רמב"ם, לעומת זאת, באמת אומר שכשאמרו שלא מפסיקים, דהיינו ממשיכים להתענות, זה נאמר גם על חנוכה ופורים,
על כל אלה שנקראים מדברי סופרים וגם ראש חודש שממשיכים להתענות.
מצאנו, לעומת זאת, הבדל בדברי הרמב"ם בין ראש חודש לבין חנוכה ופורים,
שראש חודש נחשב כאילו ליותר,
וכאן באמת יש מקום לדון אם מתכוון ליותר, שראש חודש באמת יש איסור תענית דאורייתא.
אם כן, היה צריך להבין מיניים, איפה זה כתוב ואיפה זה כתוב בתורה.
יותר פשוט להגיד שהיום חשיבותו של דאורייתא, ולכן,
כמו שאמרו,
יום שחשיבותו של דאורייתא,
אין צריך חיזוק, ולכן גם, כמו שאמרנו,
נדר שאדם נודר להתענות ויוצא לו להתענות בשבת וביום טוב, הוא נדר על כך,
נדר חל, ממילא חל גם על עניין של ראש חודש.
זוהי באמת ההבחנות שאנחנו מוצאים פה,
הבחנה בין יחיד לבין ציבור.
יש בין נדר לבין קבלת תענית, כי נדר, כמו שהסברנו, יש לו איזשהו כוח יותר חזק שהוא מועיל בתור נדר.
הבחנה נוספת היא בין הימים האסורים מדאורייתא לבין הימים האסורים מדרבנן,
כאשר ראש חודש נקרא דאורייתא, והשאלה אם באמת נחשב אסור בתענית מדאורייתא.
זוהי פחות או יותר תמצית של הדברים המובאים והנלמדים פה במסכת, דווקא במסכת תענית, על ראש חודש. אולי אני אוסיף על כך נקודה נוספת,
וזה באמת דבר מעניין,
כי אנחנו מכירים גמרא במסכת ברכות,
בדף מ"ט נאמר שם לגבי הטועה בברכת המזון בראש חודש,
ולא אמר ילב יבוא.
אז מה הדין של מי ששכח להגיד ילב יבוא בראש חודש,
האם הוא צריך לחזור או לא?
נאמר שם
שהוא לא צריך לחזור.
למה לא צריך לחזור? הגמרא מסבירה במסכת ברכות מה הסיבה שהוא לא צריך לחזור?
מפני שאין חיוב אכילה, כך הגמרא אומרת.
אם יש חיוב לאכול,
אז ממילא החיוב של ברכת המזון הוא גם כן מחויב מצד
קדושת היום,
כמו למשל בשבת.
אם אדם מברך ברכת המזון ולא אומר את צה,
צריך לחזור,
כי בשבת יש חיוב של סעודות שבת,
ממילא אם הוא לא אומר את זה, הוא צריך לחזור.
בראש חודש, לעומת זאת,
נאמר שאם הוא לא אמר, ילב יבוא, הוא לא צריך לחזור. למה לא צריך לחזור?
מפני שאין חיוב של הסעודה. זה מתאים למה שאנחנו אמרנו פה.
זאת אומרת, לכאורה אנחנו צריכים לחשוב אם יש עניין לקיים סעודות בראש חודש
כמו ביום טוב, אנחנו יודעים בוודאי שלא.
השאלה היא אם בכל זאת אסור להתענות בראש חודש,
איך זה מסתדר עם מה שנאמר שם, זה לא כל כך קשה,
מפני שזה מה שמסבירים כבר שמה תוספות.
יש איסור להתענות, אבל אין חיוב לאכול סעודה.
כאן יוצא הבדל באמת בין שבת ויום טוב,
שעניין השבת, עונג שבת.
בשמחת יום טוב זה מביא לכך שיש חיוב בסעודות ממש,
מה שאין כאן בראש חודש, שאין חיוב של סעודות,
ולכן הוא לא חוזר על כך כשהוא שוכח לומר, היעלה ויבוא.
אבל להתענות הוא באמת אסור בתענית, אבל כדי לא להתענות עוד לא צריך לשבת בסעודה, כידוע.
יש דרכים נוספות להכילה, העיקר שלא יתענה.
זה באמת דין מיוחד בראש חודש שבא לידי ביטוי גם בהלכה החשובה הזו של איסור אדם שבירך ולא אמר ילב יבוא.
על עניין של ראש חודש בכלל,
וממילא דברים נוספים של ראש חודש, דווקא במסכת תענית בהמשך,
אולי נדבר כאשר תגיע הסוגיה שעוסקת באמירת ההלל של ראש חודש, שזו סוגיה בפני עצמה,
אבל נראה לי שיש קשר גם לדין של אמירת ההלל,
שהיא נחשבת למנהג בראש חודש, לעניין הזה של התענית,
שהוא גם לא כל כך ברור האם זה באמת איסור גמור. יכול להיות שכמו שאומר הרדב"ז, שזה מנהג,
המנהג לגבי איסור התענית לפי הרדב"ז מתחבר אל המנהג של אמירת הלל,
ועל זה אולי עוד נדבר בהמשך, בעזרת השם.
כל טוב וזרועים.
