מתחילים?
טוב, אז אנחנו ממשיכים היום בשיעורים שלנו,
בשיעורים עיוניים קצת, על הסוגיות
שמן הדף היומי.
אנחנו יודעים שסיימנו,
כל הלומדים את הדף היומי סיימו בימים האחרונים את מסכת ביצה,
ולכן חשבתי שגם היום עוד כדאי לתת שיעור קשור אל המסכת הזאת, בייחוד בנושא שהוא כל כך מרכזי וחשוב,
במסכת הזאת שכמעט אי-אפשר ללמוד אותה בלי לדבר על הנושא, והנושא הוא עניין של מוקצה. מוקצה, אנחנו יודעים, אלו הלכות
שמלוות אותנו בשבת, גם ביום טוב. המסכת הזאת ביום טוב,
אבל אנחנו יודעים שהעניין הזה מלווה אותנו בכל שבת.
הלכות מרובות הן למוקצה,
ויש לנו כמובן הרבה פעמים צורך ועניין להבין ולהגדיר איזה מוקצה אסור ואיזה מוקצה מותר.
והנה, דווקא במסכת ביצה אנחנו רואים ככה:
יש לנו סיום המסכת, וזה מה שאני רוצה לכרוך כאן, את המסכת
בתחילתה עם המסכת בסופה,
מפני שבתחילת המסכת אנחנו זוכרים את ההלכה של ביצה שנולדה ביום טוב,
שאנחנו אומרים שיש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אם תאכל או לא תאכל,
וההלכה היא באמת שאנחנו אומרים שלא תאכל, הביצה שלא תאכל.
והגמרא מסבירה לנו שהביצה אסורה מדין נולד,
ו"נולד" זה קשור לגדרי מוקצה,
וכאן בא ההבדל בין דברי רבי יהודה לרבי שמעון, מפני שהגמרא מסבירה לנו בדף ב'
שלפי רבי שמעון הביצה הייתה צריכה להיות מותרת,
אבל ההלכה בעניין של יום טוב היא דווקא כרבי יהודה,
שבעניין הזה של הביצה, שהוא מחמיר במוקצה,
ולכן אנחנו אומרים על הביצה שלא תאכל.
הגמרא אומרת לנו שדווקא ביום טוב החמירו בעניין מוקצה.
לעומת זאת, בשבת רגילה,
שדווקא חומרתה היא כל כך גדולה,
לא ראו צורך להחמיר בענייני מוקצה כל כך,
וזו אם כן הסיבה שבענייני שבת דווקא יש כולה בענייני מוקצה שהולכים דווקא לפי דעת רבי שמעון.
אז מהי באמת דעת רבי שמעון? הנה, יש לנו בסוף המסכת את האמירה,
אחת האמירות החשובות בעניין דעתו של רבי שמעון לגבי מוקצה.
סוף המסכת, ממש סוף המסכת,
בא מיני רבי שמעון ורבי מרבי פצילי תמרה לרבי שמעון, מהו?
ואז התשובה היא,
שם מדובר על תמרים שלא היו מתבשלות, כמו שלא התבשלו לגמרי,
והם נושרים,
והשאלה היא אם הם מוקצה או לא מוקצה,
כיוון שהן לא ממש ראויות לאכילה.
ועל זה תשובת הגמרא באה,
שאין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד.
גרוגרות וצימוקין, ההבדל ביניהן לבין פצילי הטמרה, כפי שנאמר,
הוא שפצילי הטמרה אף פעם לא היו ראויות ואף פעם לא נעשה אתן כלום,
וזה מין פירות שלא היו מבושלות די צרכן ונפלו מן העצים.
לעומת זאת, גרוגרות וצימוקין הם כבר פירות שהיו ראויות לאכילה,
ועליהם נאמר שרבי שמעון סובר שזה מוקצה.
מה מיוחד בהם?
שאנחנו אומרים שגם הוא דחה את זה בידיים,
זאת אומרת שהם היו מתחילה ראויים לאכילה, כמו שרש"י נקרא את רש"י מבפנים,
והוא דחה אותם בידיים לעלותן ליבשן,
ושוב אינן ראויים עד שהתייבשו.
אבל אלו, פצילי הטמרה, לא דחה אותן בידיים,
ואיכא דאכיל מיניו אחי.
לכן יש הבדל בין פצילי הטמרה לבין גורגרות וצימוקים.
זאת אומרת שמסכת ביצה שלנו הסתיימה עם האמירה הזאת,
שהן לרבי שמעון מוקצה אלא גורגרות וצימוקים בלבד.
וכאשר אנחנו באמת רוצים להבין מהי ההגדרה,
כפי שאמרנו,
שדוחה אותה בידיים, אבל לא זו בלבד שהוא דחה אותן בידיים שהיו ראויות והוא דחה אותן בידיים,
אלא הוא דחה אותן והן כרגע לא ראויות,
מפני שבשלב שהוא רוצה לייבש את הגורגרות והצימוקים,
אלו תאנים וענבים שרוצים לייבש אותם
לפירות יבשים,
בתהליך הייבוש, עד שהן מתייבשות וראויות שוב בתור פירות יבשים,
בשלב הביניים הן לא ראויות לא בתור פירות חיים ולא בתור פירות יבשים.
על השלב הזה אמרו שרבי שמעון אסר את הפירות הללו בתור מוקצה.
זו דוגמה שלפי רבי שמעון,
הלכה כמותו, כפי שהזכרנו בענייני שבת,
בגורגות וצימוקים הוא אוסר.
אבל, כפי שאנחנו באמת יודעים,
דיני מוקצה מרובים הם,
ואף-על-פי שהלכה כרבי שמעון,
צריך לדעת שהנוסחה הזו של הגמרא פה,
שאין לו לרבי שמעון אלא גורגות וצימוקים,
היא לא חד-משמעית,
מפני שבאמת אנחנו יודעים שיש לנו עוד כמה סוגיות שבהן אנחנו מוצאים שרבי שמעון מודה בענייני מוקצה בדוגמאות נוספות.
למשל,
יש מה שנקרא "מוקצה מחמת חסרון כיס".
את זה אנחנו נמצא,
אלו גמרות שנמצאות לפנינו במסכת שבת,
כי אלה סוגיות שמשלימות כמובן את העניין הזה של המוקצה.
אז יש לנו בסוף מסכת שבת, אני אומר את הדברים בעל-פה,
יש לנו בדף קכ"ה וקכ"ז,
נזכר לנו שם כדבר מפורש,
שמודה רבי שמעון במוקצה מחמת חיסרון כיס.
מוקצה מחמת חיסרון כיס אלו כלים בעיקר, או דברים שיש בהם,
הם יקרים,
ואין אדם חפץ להשתמש בהם ככה סתם, או לקחת אותם או לטלטלם.
הדוגמאות המובאות שם הן סכינים עדינים.
יש סכינים עדינים שלא רוצים להשתמש בהם בשביל כל דבר אלא רק לשימוש מסוים,
ואז בדרך כלל, כשלא צריך אותם לשימוש שלהם,
הם מניחים אותם ולא רוצים נזהרים שלא לקחת אותם כדי שהסכינים,
למשל,
לא יתקלקלו ולא ישתפשפו שלא לצורך.
זה נקרא, ויש דוגמאות רבות למוקצה מחמת חסרון כיס, אפשר למצוא את זה בכל מיני קבצי הלכות,
בשמירת שבת כהלכתה,
אנחנו יכולים לראות, יש דברים כמו תמונות יקרות שמונחות על הקיר, או דברים כיוצא באלה שאדם נזהר או לא לוקח אותם, זה מוקצה מחמת חסרון כיס,
וגם כן מוקצה, שרבי שמעון מתיר.
נוסף על כך
יש לנו גמרא במסכת שבת,
שם, במסכת שבת, בדף מ"ה,
שם אנחנו מוצאים שרבי שמעון מודה, למשל,
אין לרבי שמעון מוקצה אלא הנר שיש בו שמן
ולהבה שדולקת בשעה שהוא דולק.
ובכן, בשעה שהוא דולק השמן,
הנר, אז רבי שמעון מודה שזה נקרא מוקצה,
וזה גם מובן יותר כי כאן יש לנו מה שנקרא מוקצה מחמת איסור,
כי טלטול השמן והנר בשעה שהוא דולק עלול בוודאי לכבות את הנר,
והכיבוי הוא אם כן דבר שהוא איסור מלאכה,
והזהירות מפני הכיבוי מונעת את הטלטול, וממילא גם קובע את הנר הזה כשהוא דולק בתור מוקצה.
אם כן, יש לנו לפי זה כבר שלוש דוגמאות של מוקצה שאסורים גם לפי רבי שמעון שהלכה כמותו,
כמו שאמרנו, גוגרות וצימוקים,
מוקצה מחמת חסרון כיס,
או מוקצה מחמת איסור,
כמו זה כאשר האיסור נמצא בפועל כמו שמן שדולק בשעה שהוא דולק.
לעומת זאת,
ניקח לדוגמה אחרת,
שזה מבואר באמת בגמרא במסכת שבת,
שם אנחנו רואים שכאשר הנר כבר קבע,
למשל, ואז בעצם כבר עכשיו אין יותר חשש שטלטול הנר יביא לכיבוי הנר, כי הרי הנר כבר קבע.
כאן, לכאורה, אפשר להגיד שבאמת יהיה מותר.
ובאמת, לפי רבי שמעון,
מותר השמן שבנר,
כאשר יש נר שכבר קבע,
מותר לטלטל אותו, לפי רבי שמעון,
ורק לפי רבי יהודה אנחנו אומרים שאסור לטלטל את הנר.
כאן כמובן כולם יודעים שלמעשה אנחנו לא נוהגים כך.
זו באמת דוגמה שכדאי וחשוב להזכיר אותה,
כי אף-על-פי
שאנחנו אומרים שהלכה כרבי שמעון במוקצה בעיקר בשבת,
בכל זאת אנחנו אומרים, למשל, לגבי הנר הזה, שהיה אסור מקודם בין השמשות,
אנחנו אומרים שהוא אסור בטלטול גם לאחר שקבע הנר.
רגילים אנחנו להשתמש במונח שנקרא "מגודל אתקצאי לבין השמשות",
"אתקצאי לכולי יומא", וכך באמת ההלכה, אולי בכל זאת אני
אפתח את ההלכה כפי שהיא כתובה ב"שולחן ערוך" בסימן רע"ט,
שם אנחנו נמצא את העניין הזה שנר שהדליקו בו באותה שבת, אף-על-פי שקבע,
אסור לטלטלו,
וגם מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותה שעה, אסור לטלטלו,
ולהסתפק ממנו באותה שבת.
הלכה ידועה ומוכרת לכולם,
כי אנחנו אומרים: "יגודי יתקצאי לבין השמשות, יתקצאי לכולי יומא".
ושוב אני מזכיר, רבי שמעון בעצמו באמת מתיר,
ובדוגמה הזאת הלכה היא דווקא לא כמותו,
ואולי צריך גם קצת להסביר מה הסיבה שכאן אין הלכה כמותו.
כי אם הלכה, בדרך כלל, מדוע כאן תהיה הלכה שונה?
לי נראה, בכל אופן אני אוהב להוסיף כאן איזשהו הסבר על-פי מה שאנחנו רואים דווקא בהמשך.
יש כאן, בהלכה הזאת, בשולחן ערוך נאמר,
שאם אתנע מערב שבת על נר זה
שיטלטלנו ומי שיכבה,
מותר לטלטלו אחר שקבע.
יש כאן לגבי הנר הזה שקבע,
אם הוא קבע אף-על-פי שאמרנו שבשעת
כניסת השבת בין השמשות הוא היה אסור,
וברור לנו שהיה אסור, כי היה חשש כיבוי,
בכל אופן, כשהנר קבע,
אנחנו בכל זאת אומרים שהנר אסור,
אבל כתוב שאם התנא עשה תנאי, הוא אומר: אני לא רוצה שהנר הזה יהיה מוקצה עלי כאשר הנר הזה יכבה,
באמת, המחבר בשולחן ערוך אומר שמותר, והתנאי מועיל.
כיוון שמה התנאי עושה?
התנאי עושה כי אף-על-פי שהנר היה בשעת בין השמשות
אסור ומוקצה,
דעתי הייתה עליו עוד מקודם כדי שזה יכבה, שאני אקח את זה. וכל אחד יודע שהנר לא דולק לכל היום,
הרי תמיד יודעים,
כמו שהגמרא אומרת, הוא יושב ומצפה מתי יכבה נרו.
זה דבר ידוע, שהנר יכבה תוך שעה, שעתיים, שלוש אפילו,
אבל הוא יכבה בסופו של דבר,
ולכן לכאורה אפשר להגיד שדעתי עליו, וזה מותר.
אבל באמת מעניינת דווקא פה דעתו של הרמ"א בשולחן ערוך.
אגב, הרמ"א אומר, ויש שאומרים, זה לא מעניין תנאי.
המחלוקת הזאת שבין המחבר לרמ"א, הרמ"א אומר, לא מועיל תנאי,
ואילו המחלוקת הזאת היא באמת מחלוקת שתמיד,
מחלוקות של המחבר והרמ"א,
"שולחן ערוך",
זה לא מחלוקות שלהם
אלא מחלוקות שמבטאות את הדעות הראשונים שקדמו להם.
וכאן, למשל, דעת המחבר היא באמת דווקא נראית דעת רש"י,
מי שלומד את הסוגיה, מוצא ככה, בעוד שהתוספות צוברות שהתנאי לא מועיל,
ודעתו של הרמ"א, שזה דעת התוספות,
שהתנאי לא מועיל,
אני חושב שיש עניין, דבר יפה להסביר,
שהוא מפרש
שכאשר אומרים: "מיגודא התקצאי לבין השמשות,
התקצאי לכולי יומא",
זה לא בגלל שלא הייתה דעתי על הנר,
ומשום כך הנר אסור במשך כל הזמן,
גם לאחר שכבז. זו לא הסיבה, אלא זוהי הלכה עצמאית,
שבהלכות שבת נקבעים לפי כניסת השבת.
מה שאסור בכניסת השבת,
אנחנו אומרים על דברים נוספים,
גם למדנו פה, למשל, ענייני תחומין.
תחומין,
נקבע המרחק שאדם יכול ללכת בשבת לפי המקום שבו הוא היה בין השמשות.
אם כן, באותה מידה אפשר בהחלט לומר שמה שהיה אסור בין השמשות,
אסור עליו לכל השבת.
והיות שבין השמשות זה היה אסור בצורה מלאה,
כי הרי הנר היה דולק, וזו לא הייתה שום היצע להתיר את הנר בשעה שהוא דולק,
לכן האיסור הזה הוא איסור מוחלט שהוא לא יכול להשתחרר ממנו,
אפילו לא על-ידי תנאי. זה נראה לי ההסבר של תוספות
שבא לידי ביטוי פה בשיטתו של ערימה בשולחן ארוך.
כשמיגודא התקצא אל בין השמשות,
התקצא אל לכולי יום, אז זו אולי הלכה מיוחדת שאיננה קשורה ממש להלכות מוקצה הרגילים. ולכן, אף-על-פי שהלכה בענייני מוקצה,
אף-על-פי שבענייני מוקצה בדרך כלל,
בשבת במיוחד,
הלכה כי רבי שמעון, כמו שאמרנו בתחילת דברינו,
וכמו שהגמרא אומרת בתחילת מסכת ביצה,
ואף-על-פי שאנחנו אומרים שלפי רבי שמעון אין מוקצה אלא גרוגרות וציווקים,
אבל יש דוגמאות נוספות,
ובכל זאת, כמו שהזכרנו,
כאשר הנר קבע,
רבי שמעון בעצמו אומר, ואלה דברים מפורשים במסכת שבת,
שהנר מותר,
בכל זאת, הלכה למעשה, אנחנו פוסקים דווקא כשאסור,
כי זה באמת לא דין שהוא נגזר מהלכות המוקצה הרגילים,
אלא יש לו איזה ערך עצמי,
ומשום כך גם מובן שכיוון שיש לו ערך עצמי במשמעות שונה,
שבאמת התנאי לא יועיל,
לפחות ערימה, שזה כפי שאנחנו אמרנו,
דעת התוספות, שנותנת לנו איזה מבט מיוחד
על ההלכה הזאת של מוקצה מצד אחד ומאיגודית קצאי מצד שני.
הלוואי שנדע באמת לקיים את ההלכות המרובות של שבת ושל יום,
טוב ודיני מוקצה וכל הדינים כולם שלמדנו במסכת ביצה, שיהיו הדברים מוכרים לנו וידועים,
שנוכל באמת לקיימם הכול כראוי, בעזרת השם,
ונמשיך הלאה למסכת אחר כך של ראש השנה.
שלום.
שלום.
אז אנחנו כבר מוכרים. שלום.
