שלום. אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו על הדף היומי.
עכשיו זו תקופת חנוכה, אבל הדף היומי ממשיך בסדר שלו.
הסדר הוא כרגע במסכת ראש השנה,
והסוגיה שבחרתי ללמוד אותה היא סוגיה אפילו כללית,
שנוגעת לשאלה עקרונית אם מוסיפים מן החול אל הקודש.
זוהי סוגיה במסכת ראש השנה,
שיש לה סוגיה מקבילה גם כן במסכת מועד קטן,
אבל אפשר לומר שהסוגיה העיקרית היא בכל זאת כאן,
כי הנושא שנדון כאן מתחיל בענייני שביעית,
כפי שדיברו פה על שנת השמיטה וגם על שנת היובל,
שאנחנו יודעים שמוסיפים אליהם
תקופה שלפני תחילת השנה וגם לאחר השנה, כך הגמרא אומרת,
לגבי השמיטה.
ואז הגמרא שואלת,
באמת בדף ט, ומוסיפין מן החול אל הקודש מנעלה. מאיפה אנחנו יודעים שמוסיפין מן החול אל הקודש?
"בתניא בחריש ובקציר תשבות".
ואז יש לנו מחלוקת בין רבי עקיבא לבין רבי ישמעאל לביאור הפסוק הזה.
רבי עקיבא אומר שהפסוק הזה, היות שהוא כבר נאמר במקום אחר,
שיש "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור",
לכן הפסוק הזה מוסיף, בא להוסיף את העניין של התוספת.
ותוספת לגבי השביעית,
חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית.
אבל רבי ישמעאל אומר שדורש את הפסוק לעניין אחר, כפי מי שרואה את הגמרא, לא לעניין של התוספת.
ואז הגמרא שואלת לרבי ישמעאל עצמו, מנין שמוסיפין מן החול אל הקודש?
הגמרא אומרת, מדתניא ביניתם את נפשותיכם. יש פסוק מוכר לנו מעניין של יום הכיפורים, ביניתם את נפשותיכם בתשעה,
חול ותשעה, תלמוד למר בערב.
יש איזו דרשה בפסוק שמשתמעת ממנה, מהפסוק משתמע שלא הכוונה רק ביום העשירי עצמו, אלא כבר ביום התשיעי יש את העניין של העינוי.
ועל זה מכאן אנחנו לומדים, שמוסיפים מנחול אל הקודש.
והחידוש בברייתא הזו, שאותה אנחנו רואים פה,
היא שהברייתא איננה דנה רק על תוספת ביום הכיפורים,
אלא על תוספת מן החול אל הקודש, היא אומרת, הכוונה היא לא רק ביום הכיפורים אלא גם בשבתות.
לא רק בשבתות אלא גם ביום טוב, אבל זה הסיכום שלה. ברייתא אומר, כל מקום שיש בו שבות,
מוסיפין מן החול אל הקודש.
לכן יש לנו איזה מין דרשה כללית כזו, והגמרא אומרת שהדרשה הזו היא הדרשה שרבי ישמעאל לומד ממנה,
שמוסיפין מן החול אל הקודש,
לעומת רבי עקיבא שדורש את הפסוק בשמיטה בשביעית,
וממנה יש להבין לפי הסוגיה שהוא לומד שמוסיפים לי לחול הקודש בשביעית,
ואנחנו יכולים לומר שגם את הדין של השביעית הוא מלמד גם על שבת ויום טוב וגם לגבי יום הכיפורים.
הנושא הזה הוא נושא שמוכר לנו בדרך כלל גם כן בשבתות כל שבת,
שיש עניין של תוספת שבת, אנחנו אומרים תוספת שבת בכניסתו ותוספת שבת בכניסתה או שבת ביציאתה.
אבל אני מוכרח לומר שגם הנושא הזה, כמה שהוא נראה לנו כל כך פשוט,
הוא באמת גם הוא לא כל כך מובן מאליו ולא כל כך מוסכם.
מפני שמן הדברים המעניינים, כי לכאורה בסוגיה של הגמרא שמונחת כרגע לפנינו אנחנו באמת רואים שישנה הסכמה שמוסיפים מן החול אל הקודש דעת רבי עקיבא ודעת רבי ישמעאל. הם נחלקו רק לגבי המקורות של התוספת.
אבל לעצם העניין, כאילו משמע שזה דבר מוסכם לגמרי.
אבל מי שלומד בעיקר את דעת הרמב"ם, למשל,
הוא ימצא שאצל הרמב"ם העניין הזה של התוספת הוא לא כל כך ברור בכל דבר.
אצל הרמב"ם אולי כדאי באמת לקרוא מן ההלכה כפי שהיא לפנינו פה, מן ההלכה בדברי הרמב"ם. אנחנו מוצאים את העניין של התוספת,
תוספת שביעית,
אנחנו מוצאים את העניין לגבי שביעית בהלכות שמיטה ויובל,
והרמב"ם באמת אומר שיש עניין להוסיף עבודת הארץ בשנה השישית, 30 יום אפילו סמוך, לשביעית,
והרמב"ם אומר שזה אסור,
מניין? כהלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית.
זאת אומרת, הרמב"ם מביא לנו איזשהו מקור אחר,
שהוא לא מוכר לנו מן הגמרא שלנו. בגמרא שלנו אנחנו ראינו שיש דרשות של פסוקים,
בעוד שהרמב"ם מביא לנו שזו הלכה למשה מסיני,
לגבי השביעית.
זה צד אחד.
מלבד זה, הרמב"ם מזכיר גם את העניין של התוספת לגבי יום הכיפורים,
אבל רק לגבי יום הכיפורים,
דהיינו אפילו לא לגבי איסור המלאכה ביום הכיפורים,
אלא לגבי איסור התענית ביום הכיפורים, וזה בהלכות שביתת עשור,
כשם ששבות מלאכה בין ביום ובין בלילה,
כך שבות לעינוי בין ביום ובין בלילה,
ושבות פרושו של עבר שבתון,
וצריך להוסיף מחול אל הקודש בכניסתו או ביציאתו. זאת אומרת שיש עניין של תוספת שהרמב״ם מזכיר אותה פעם אחת בהלכות שמיטה ויובל לגבי השביעית מצד הלכה למשה מסיני,
פעם שנייה הוא מציין את המקום השני לגבי תוספת ביום הכיפורים.
וזה דבר מעניין, כשלומדים גמרא זה מאוד מעניין תמיד לראות את הרמב״ם בעקבות הגמרא,
מפני שהוא קצת מפתיע או אומר את הדברים שלא לפי המצופה,
הייתי אומר, מן הסוגיה שאנחנו לומדים. כי בגמרא שלנו, אני חוזר, ראינו, היה פסוק של רבי עקיבא "בחריש ובקציר תשבות",
היה פסוק של רבי ישמעאל ממה שמלמד לא רק על יום הכיפורים, אלא על כל מקום שיש בו שבות, כל מקום שנזכר בו שבתון.
אצל הרמב"ם זה באמת אחרת.
בעל-כורחנו שיש לרמב"ם הסתמכות וסימוכים בסוגיות אחרות, כמו שאנחנו אומרים הרבה פעמים, דברי תורה עשירים במקום אחר.
הסוגיה פה אומנם נלמדת כפי שהיא,
אבל יש לה סוגיה אחרת שהייתה נראית לרמב"ם יותר מכרעת בעניין, והסוגיה היא במסכת מועד קטן.
בסוגיה במסכת מועד קטן, בדף ד', אנחנו מוצאים את הדעה בגמרא שהעניין של שביעית, שיש דין תוספת בשביעית,
שכפי שהרמב״ם באמת כותב וכפי שהגמרא פה גם כן אומרת,
זה מהלכה למשה מסיני.
זה לא מצד דרשות הפסוקים, אלא כהלכה למשה מסיני.
מתוך כך, כפי הנראה, הרמב״ם מבין שזו סוגיה שיותר נראה לו לפסוק אותה לגבי השביעית,
וכיוון שזו הלכה למשה מסיני, הוא שוב לא דורש, לא פוסק את הפסוקים שפה מצאנו בגמרא כלימוד לגבי תוספת.
ואם כן,
יש כאן בדברי הראשונים גם הסבר יפה שלגבי שביעית יש איזשהו טעם חזק מדוע יש עניין של תוספת בשביעית במיוחד.
מפני שהעניין של השביעית זה עניין של סדר העבודה החקלאית.
והרבה פעמים אנחנו יודעים שבאמת צריך קצת לפני השנה לעשות הכנות לקראת השנה, ויש דברים שצריך לעשות אותם אחרי השנה, דהיינו,
לזרוע ולהכשיר את הקרקע לפני תחילת השנה ולקצור יבול שגדל במשך השנה. זאת אומרת שהעניין של תוספת שביעית, יש בו איזושהי סברה אולי יותר חזקה, מתקבלת, מאשר בשבת ובימים טובים וגם ביום הכיפורים. וזהו פישרה של ההלכה למשה מסיני שנאמרת במסכת מועד קטן, על-פיה הרמב"ם פוסק שיש תוספת דווקא באמת בעניין של שביעית.
ואותו טעם לא שייך לגבי שבתות וימים טובים, ומשום כך הוא באמת אומר שאיפה מצאנו את הדין של תוספת בצורה מפורשת אבל באופן מיוחד,
אם לא אחרי שאנחנו בשביעית יודעים, דווקא לגבי יום הכיפורים. תוספת יום הכיפורים, הרי הפסוק נזכר במפורש לגבי יום הכיפורים.
כמו שאמרנו, יש את הפסוק שמלמד בתשעה בערב, הפסוק הזה מלמד שיש עניין להוסיף ביום
הכיפורים מן החול אל הקודש ואת זה הרמב״ם באמת פוסק בשביעית מצד אחד וביום הכיפורים מצד שני.
הדבר המעניין הוא שזוהי שיטת הרמב״ם אבל בשולחן ערוך אנחנו רואים בהלכות שבת שהשולחן ערוך דווקא לא כותב כך.
שולחן ערוך אומר: יש אומרים שצריך להוסיף מחול אל הקודש והוא פוסק לגבי שבת, זאת אומרת שהוא פוסק את הגמרא שלנו יותר כפשוטה שמה שנאמר שמוסיפים לא רק ביום
הכיפורים אלא שמוסיפים גם בשבת ובימים טובים הוא כן מקבל את זה להלכה ופוסק את זה וככה נראה לי שהעולם רגיל לומר שמוסיפים מנחון אל הקודש על פי הסוגיה שלנו ועל פי דעת השולחן ערוך אני רק רוצה פה להדגיש שני דברים מעניינים דבר אחד אומר שיש אומרים שצריך להוסיף מנחון אל הקודש אני תמיד אומר שהמחבר בשולחן ערוך כשהוא אומר יש אומרים הוא מביא רק את הדעה הזו אבל אומר עליה יש אומרים למה הוא אומר יש אומרים?
תגיד שצריך להוסיף מן החולל לקודש.
אלא המחבר בשולחן ערוך רוצה לציין שיש מי שלא אומר. זה, כמו שאני אומר, אצל השולחן ערוך יש תמיד יראת כבוד ודרך ארץ כלפי הרמב״ם.
אם הרמב״ם לא פוסק כשמוסיפים מן החולל לקודש, אפילו כשהוא לא פוסק כמותו,
הוא בכל זאת,
אפילו אחי,
הוא רואה לנכון לרמוז לנו שיש דעה אחרת, ואם נעיין אנחנו נמצא שזוהי דעתו של הרמב״ם.
סוף דבר.
אצל הרמב״ם תוספת מנחול אל הקודש ישנה לגבי שביעית, כי זוהי הלכה למשה מסיני שיש לה טעם מיוחד וסברה מאוד חזקה מצד עבודת השדה מצד עצמה.
עוד מצאנו את העניין הזה של תוספת ביום הכיפורים, ולעומת זאת בשבת אצל הרמב״ם אין תוספת, אצל ההלכה בשולחן ערוך הוא כן דווקא מסתמך על הגמרא שלנו.
הגמרא שלנו מפרשת שהדין של התוספת הוא לא רק ביום הכיפורים,
אלא הוא גם לגבי שבת וכל יום טוב, וזוהי הדעה שיותר מקובלת עלינו.
וממילא אנחנו סוברים שכן יש תוספת. רק באמת, העניין של התוספת לא כל כך ברור מהו השיעור של התוספת, העיקר שיהיה תוספת. תמיד יותר טוב להוסיף ולא לגרוע. זה נכון לפי כולם, מפני שאם
חושבים שצריך לעשות את הדברים בדיוק, אז לפעמים מתוך זה יוצא שמורידים וגורעים מהזמן הנחוץ. לכן תמיד יותר נכון, אפילו רק מן הטעם של דרבנן אפילו,
להוסיף מן החולל הקודש, כי אז זה יותר בטוח שאת הזמן עצמו כן מקיימים כראוי. לכן עניין של התוספת, יש לו גם סברה אמיתית,
גם בשבתות תמיד, לא להיות כל כך דייקן על השעון.
אבל העיקרון הזה, שמוסיפים מן החול אל הקודש, הוא גם עיקרון שבכל מקרה יש לו, יש טעמים שהדבר הזה הוא באמת קיים ונכון. אולי אפשר להשלים אותו גם על מה שאנחנו למדנו,
מה שאנחנו יודעים,
כפי למדנו בסוגיות של מסכת שבת לגבי חנוכה, שאנחנו עכשיו בימי החנוכה,
אנחנו הרי יודעים שאנחנו נוהגים להדליק את דברי בית הלל,
מוסיף והולך, ביום הראשון נר אחד וביום השני נר שני.
בגמרא יש לזה כך שני הסברים. ההסבר האחד, שזה כנגד הימים הנושאים, כאילו היכר לדעת באיזה יום נמצאים,
אבל בלימוד ההלכה דווקא יוצא שהסיבה היותר פשוטה הוא פשוט מפני שיש עניין להיעדר במצוות הנרות,
ואנחנו אומרים עליהם שמעלים בקודש. יש כאן איזו הגדרה של הגמרא: מעלים בקודש ואין מורידים. תמיד כאשר מדובר בנושאים שבקדושה החשבון והתכלית צריך להיות כלפי תוספת וכלפי עלייה.
ולא, חלילה, להפך. ולכן, כאשר אלוהים דברי בית הלל שמעלים בקודש, וזה, אם כן, תמיד צריך להיות גם עבודתנו בקודש, להעלות את הדברים ולהוסיף עליהם, וככה באמת נזכה גם לתוספת ברכה, בעזרת השם.
תוך
