הסוגיה שלנו של מסכת ביצה מביאה כאן את הנושא הזה לבירור מיוחד,
שכפי שאמרתי, זו סוגיה שעוסקים בה בכמה מסכתות,
אבל כאן הגמרא דנה,
אפשר לומר,
מבקשת לדון בעניין
מבחינת ההלכה וקובעת פה כלל שזה מקומו,
ומכאן אנחנו לומדים את כל הסוגיות כולן.
מפני שבסופו של דבר, אז מה באמת הדין?
אפשר להשתמש ביין הזה ולקחת אותו למקום שהוא הולך בעצמו,
יש ברירה, או שהוא לא יכול לקחת כי אין ברירה.
הגמרא בעצמה מראה לנו שהעניין הזה של ברירה, בסוגיות אחרות הוא מופיע,
ושם אנחנו דווקא אומרים שאין ברירה,
ואנחנו לא אומרים שיש ברירה. למשל, הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן לגבי אחים שחלקו.
אחים שחלקו,
הכוונה היא שהם חולקים את השדה שקיבלו בירושה,
קרקעות שקיבלו בירושה,
ואז, אם אומרים שיש ברירה, אומרת הגמרא,
הם נקראים יורשים. זאת אומרת שכל אחד שלוקח את חלקו,
אנחנו אומרים על החלק הזה שהוברר הדבר למפרע,
שהחלק הזה היה שלא מלכתחילה,
ולכן כאילו עכשיו מתברר שזו הירושה שהוא קיבל ישר מאבא.
אם אין ברירה,
אז אנחנו אומרים שהם כמו לקוחות,
כי אנחנו אומרים שאנחנו לא יודעים בדיוק מה היה החלק שלו ומה החלק שלו, הרי זו שותפות,
זו קרקע שמשותפת לשניהם,
ממילא שני החלקים מעורבים זה בזה,
ואי-אפשר לדעת בירושה מה היה של ראובן, מה היה של שמעון.
אז ממילא, כשהם מחליטים ביניהם לקחת חלק אחד והשני את החלק השני,
אנחנו לא אומרים שכל אחד לגבי החלק שלו נחשב ליורש,
אלא אומרים כאילו זה מעורב.
אז כיוון שזה מעורב, אין ברירה,
אבל בכל זאת הם כאילו מסכימים למכור אחד לשני, או לתת אחד לשני כמתנה:
אתה תיקח את החלק הזה, גם את
ה-50% המחצית שיש לי בחלק הזה,
וכן להפך, הוא נותן לו את המחצית שיש לו בחלק השני.
זה אם אומרים: אין ברירה. ומה המשמעות של ההלכה הזאת כשאין ברירה?
שאנחנו אומרים אפילו שמחזירים זה לזה ביובל.
זאת אומרת, זה כאילו לא נקראים יורשים,
אלא הם נקראים כמי שקנה את השדה,
קונים שדה, אחוזה, כידוע, בארץ-ישראל,
הרי השדה לא נשאר לצמיתות, אלא מחזירים ליובל בזמן היובל,
כל אחד איש לאחוזתו. אז גם כאן הם כאילו צריכים לבטל את החלוקה ולעשות חלוקה מחדש,
משהו כזה. והגמרא מסבירה שהדין המיוחד הזה, גם כן,
שיש לו השלכות גם לדינים אחרים,
במסכת בבא קמא,
אנחנו לומדים שם שזה נפקא מינא לגבי בעל חוב שגבה מאחד מהם, ואז השאלה היא אם השני צריך להשתתף בחוב.
אבל יש כאן, כפי שאמרתי, סוגיות רבות.
הגמרא אומרת: אם כן אומרים, אין ברירה.
ואם אין ברירה, איך זה כאן, בעניין של תחומים,
אנחנו יכולים לקחת את המים שבחבית,
כל אחד מהם,
וללכת עם המים או היין בדרך,
לפי המרחק שהוא רשאי ללכת,
לפי העירוב שהוא קבע מבעוד יום.
הגמרא מסיקה פה למסקנה, וזה הדבר העיקרי שמופיע פה,
הגמרא מסיקה למסקנה שאף-על-פי שאין ברירה,
הגמרא אומרת לפי רבי הושעיה, הגמרא בשם רבי הושעיה אומרת:
כי לית ליה לרבי הושעיה ברירה בדאורייתא,
אבל בדרבנן אית ליה. זאת אומרת, הגמרא נותנת כאן איזו
הגדרה מחלקת בין דיני תורה לדיני דרבנן,
שבדיני תורה אומרים שאין ברירה ואילו בדיני דה-רבנן יש ברירה.
זו חלוקה מלכתחילה מובנת,
מפני שהרבה פעמים בדאורייתא מחמירים יותר ובדרבנן מקלים יותר.
אני אקח למשל את שתי הדוגמאות שנזכרו כאן עד עכשיו,
כמו למשל העניין הזה של האחים שחלקו את השדה.
האחים שחלקו את השדה,
אנחנו אומרים שזה הרי דין דה-רבנן לגבי הירושה,
אם זה נקרא ירושה או שזה נקרא כאילו לקוחות,
אנחנו אומרים שזה דין תורה,
לכן אנחנו אומרים שהם כלקוחות.
לעומת זאת, בדין של עירובי תחומים,
עירובי תחומים שדיברנו בעניין של החבית של סוגייתנו,
זה דין דה-רבנן, תחומים, הרי אנחנו אומרים כאן שהם דה-רבנן.
כיוון שהם דה-רבנן,
אז ממילא אנחנו יכולים לומר שכל אחד, כאילו,
לוקח את החלק שלו והוא מסתמך על הברירה,
כאילו הוברר הדבר למפרע.
זוהי החלוקה שהיא חלוקה עקרונית שמובאת בהלכה,
בפסקי הלכה ברמב"ם. אם אנחנו למשל נחפש בדברי הרמב"ם בהלכות,
אנחנו נראה שהוא באמת פוסק את הדברים בצורה הזו, באמת מחלק אותם,
שלעומת, למשל, האחים שחלקו,
הוא אומר כלקוחות הם,
ומחזירים זה לזה חלקו ביובל.
אז זוהי ההלכה בעניין של דאורייתא.
ושוב, יש העניין גם של שניים שלקחו חבית בשותפות
וחילקו אותם,
הרי חלקו של כל אחד כרגליו,
הואיל ותחומין מדברי סופרים, מדרבנן,
יש ברירה, זאת אומרת, החלוקה הזאת מובאת להלכה.
לעומת זאת, יש הלכה מאוד מפורסמת ומוכרת בנושא של ברירה
של מי שלומד אותה בעניין של מעשרות.
למשל,
מי שהיו לו, אומרים, זו גמרא שמובאת גם כן בכמה מקומות בש"ס,
מי שהיו לו מעל לוג של יין תבל והוא רוצה להשתמש בחבית ולשתות מן החבית,
ואין לו עכשיו אולי אפילו הזמן, לפני שבת בעיקר,
להפריש את התרומות והמעשרות כדי שיהיה מותר לו לשתות מן היין אחר כך,
אז יש כאילו הצעה שאומרת שהוא לא יפריש עכשיו כי אולי הוא לא יכול או שאין לו זמן,
אלא הוא אומר: שני לוגים שאני עתיד להפריש מהם אחר כך.
הוא אומר: התרומות והמעשרות יהיו אחר כך, בסוף החבית,
כשמה שיישאר בשארית היין שבחבית, כאן מידה מסוימת תהיה תרומה, מידה שנייה תהיה מעשרות, וכן הלאה.
לכאורה,
כדי להגיד את זה,
הגמרא מסבירה שזה עניין של ברירה,
ועל זה אנחנו באמת מוצאים את ההלכה.
אין אומרים זה שהניח בסוף כאילו נברר בתחילה. הרי כדי לומר שהתרומות והמעשרות יועילו,
אנחנו צריכים לומר ברירה,
להגיד שאחר כך אותה
כמות של יין
שיישאר בסוף,
עליו נוכל לומר: הוברר הדבר למפרע,
שהכמות הזאת היתה התרומות והמעשרות שהוא מראש כבר הפריש אותן,
אף-על-פי שמקודם הן לא היו ניכרות.
אבל אם אנחנו אומרים ברירה,
אז נאמר ברירה למפרע, וזה החידוש של ברירה.
אבל לא אומרים את זה הלכה למעשה,
מפני שכמו שהרמב"ם אומר: מפני שחיוב תרומות ומעשרות הם מן התורה,
ואין אומרים בשל תורה, נחשוב כאילו נברר עד שיברום.
החלוקה הזאת של דין תורה ודין דרבנן שהמקור שלה היא מסכת ביצה מסוגייתנו,
היא באמת נקבעה הלכה למעשה.
מה שאני יכול להוסיף זה סוגיה סבוכה, כפי שאמרתי בתחילת דברי.
כדי בכל אופן קצת להוסיף, חשבתי וראיתי לנכון,
כשמסבירים את החלוקה הזו בין דין תורה לדין דה-רבנן, צריך להבין מה באמת פשר העניין.
מה נפשך?
אם אומרים ברירה, נגיד גם בדין תורה, אם הדבר הזה הוא לא,
אי-אפשר להגיד דבר כזה רטרואקטיבית,
אז למה בדין דה-רבנן כן אפשר לומר?
זו באמת שאלה שהרבה עמלים על כך.
מה שאני יכול אולי להציע כפירוש לעניין הוא שבדין
אם תורה, אנחנו מסתכלים על העניין של הברירה,
זוהי ההגדרה של דיני תורה תמיד, מה שנקרא דאורייתא.
דאורייתא, זה אומר שאנחנו מדברים על בירור מוחלט.
זה חייב להיות משהו מוחלט, אבסולוטי.
חייבים להגיד באופן מוחלט שלמפרע, הוברר הדבר למפרע,
שהיין הזה, זה היה קודם כבר תרומה,
או שחלק של השדה הזה לפני החלוקה היה של אחד מהם.
להגיד דבר כזה על החפץ, על היין,
על השדה, באופן מוחלט,
זה דבר שכפי הנראה החלטת הגמרא היא שאין לנו כוח לומר ברירה.
מה שיש לנו לומר ברירה זה בדיני דה-רבנן, כי כאן אנחנו אולי לא עושים את הדרישה הזאת שתהיה ההחלטה,
הברירה הזאת, כל כך מוחלטת,
אלא אנחנו כאילו מסתפקים במה שאנחנו עושים אחר כך,
על סמך מה שאנחנו אומרים קודם.
מה שאנחנו אומרים,
מלכתחילה שעל זה אנחנו מסתמכים,
אנחנו יכולים
להסתמך עליו אחר כך כשמחלקים.
אנחנו לא אומרים שמה שאנחנו מחלקים אחר כך כבר מקודם היה מחולק,
אלא אנחנו אומרים שעל זה מה שאני חילקתי אחר כך,
על זה אני אמרתי מקודם.
זה סוג ברירה באמת פחות חזק,
פחות חד,
אבל לגבי דיני דה-רבנן הוא באמת מועיל אולי,
ולעומת דיני דהורייתא,
שם אנחנו לא יכולים להסתפק בהגדרה הזאת שמה שאמרתי מקודם יועיל אחר כך, אלא אני צריך שמה שיהיה אחר כך כאילו היה מקודם,
וזהו דבר שבדין תורה באמת אומרים שאין ברירה.
על כן, ההגדרה הזאת של ברירה היא בדיני דה-רבנן, כי הדרישה בברירה היא פחות מהותית.
את זה למדתי מן שאגת אריה,
שהוא דווקא מסביר יפה את שני המצבים האלה של ברירה.
יש ברירה שבאה על החפץ להגיד שהוא כבר היה מקודם, שאנחנו מסוגלים להגיד שהוא כבר היה מקודם מחולק
בצורה הזאת,
ויש ברירה שאנחנו לא אומרים שזה היה מקודם,
אלא אנחנו רק אומרים מקודם שמה שיהיה מחולק אחר כך,
לזה אנחנו מתכוונים.
לגבי דיני דרבנן, כמו למשל לגבי תחומין,
זה בוודאי מועיל וזוהי כוונת הגמרא אצלנו.
השגת אריה בעצמו מביאה לכך דוגמה יפה מהמשנה במסכת סוכה, שלמדנו אותה גם לא מזמן.
במסכת סוכה יש לנו בפרק רביעי דוגמה שהיו מביאים לולבים להר-הבית.
כולם היו מביאים את הלולבים להר-הבית, ואחר כך רק היו לוקחים כל אחד לולב.
אבל הרי אנחנו יודעים שצריך שהלולב יהיה משלכם.
אם הלולב צריך להיות משלכם, איך אתה יודע שהלולב שאתה לוקח זה הלולב שלך?
אז כתוב במשנה שמלמדים אותם שיגידו שכל מי שייקח את הלולב שלי,
שאני מקנה לו אותו במתנה.
זה בעצם כמו ברירה: איך אתה יודע עכשיו, אתה אומר, ואתה יודע בסופו של דבר מי הלולב,
מי ייקח אותו אתה לא יודע, ואיזה לולב אתה בעצמך תיקח שוב אתה לא יודע. ובכל זאת, האמירה הזאת מקודם מועילה על מה? על מה שאני לוקח אחר כך.
אני לא אומר שהלולב, הקניין שלו כבר היה מלכתחילה,
לא היה מקודם, כי מקודם באמת אין ברירה,
אבל אני יכול להקנות את הלולב,
שהוא יהיה לולב של מי שייקח,
וכשהוא ייקח אני יכול לומר:
הוברר הדבר למפרע על האמירה שעל זה הייתה האמירה.
ולהגיד ברירה על האמירה שמועילה על מה שלקחתי אחר כך,
זוהי ברירה כזו שאפשר לומר אותה,
וכפי הנראה זוהי גם הברירה שמועילה בדיני דה-רבנן, ומכאן גם ההבדל בין דיני דה-רבנן לדיני דורייתא.
אז הוא באמת, אני חושב, אולי תמצית שבתמצית
של סוגיה שהיא מאוד יסודית וחשובה,
ומשהו הצלחנו להעביר, והיה זה זכרנו.
שלום, שלום.
בעזרת השם, נמשיך בסוגיות הבאות.
::::::::::::::::::::
:::::::::::::::::
ר ר ר ר�����
::::::::::::
