שלום, אנחנו נמצאים בעיצומה של פרק אלו מציאות במסכת ברבא מציאה במסגרת הלימוד של הדף היומי וגם אני רוצה היום בשיעור שלנו להשתלב בכמה נקודות חשובות שקשורות אל העניין הזה.
יש לנו כמה יסודות
שחשוב לדעת אותם וללמוד אותם,
למשל, הנושא של ייאוש.
אמרתי שייאוש זה מושג שקיים באבידה ובמציאה. כלומר,
אם אדם מאבד משהו והוא מתייאש,
אז כשהוא מתייאש, אז לכאורה יכול כל אדם לזכות
באבידה,
ויש שלא.
מה זה באמת ייאוש? זו באמת שאלה מעניינת כשלעצמה.
האם ייאוש זה הפקר? זה היה אולי קל לומר.
אבל אנחנו רואים שלא ייאוש זה ייאוש והפקר זה הפקר.
זאת אומרת שזה לא לגמרי הפקר,
אלא ייאוש זה יותר הסתלקות של האדם מן המציאה,
וכאשר הוא מתייאש מן הדבר אז יכול אדם אחר לזכות.
באמת שאלה מעניינת אם אני כבר נוגע בנושא הזה,
וגם בדף המקורות אני מציין את זה לדברי הנתיבות בנתיבות המשפט,
בסימן רס"ב אנחנו מוצאים שם הערה מעניינת, וזה נותן קצת איזושהי תמונה ומבט מיוחד על המושג של ייאוש. למשל,
אם אדם מתייאש מאבידה,
אז אנחנו אומרים, כמו שאמרנו, כל מי שיודע שהוא יתייאש ימצא את הדבר וייקח אותו.
אבל מה יקרה, למשל, אם אותו אדם שהתייאש מן האבידה הולך ברחוב או איפה שהוא הולך,
הוא לפתע רואה את האבידה, הוא אומר: יופי, שוב האבידה הזו כאן,
הוא שמח שהוא רואה אותה.
הוא לא עושה שום פעולה לזכות באבידה,
אבל הוא כאילו מרוצה מזה שהוא מצא.
אז בעצם הוא מבטל את הייאוש שלו.
כאן יש לנו שאלה מעניינת: האם בן-אדם יכול לבטל את הייאוש שלו? זאת אומרת, מה קורה במקרה כמו זה,
כאשר מישהו אחר בסופו של דבר אומנם רואה אפילו שהוא שמח למצוא שוב את האבידה שלו,
אבל הוא מראש מקדים וזוכה באבידה.
הוא זוכה בעצמו באבידה, וההוא, בזה שאיבד, אומר לו: מה אתה עושה? הרי זה שלי.
אומר לו: מה זאת אומרת? אבל אתה התייאשת.
התייאשתי, אבל עכשיו אני מצד שני רואה את זה אבידה שוב, אז האבידה היא שוב יכולה להיות שלי.
דיון מאוד מעניין יש על כך בנתיבות.
ואז באמת צריך להגיד שזה יהיה תלוי בהגדרות האלה. אם ייאוש זה הפקר,
אז אפילו שהוא שמח, כשהוא רואה את האבידה,
השמחה כשלעצמה לא עושה שום דבר,
כי רק אם הוא יזכה בעצמו שוב,
אז הוא ככל אדם צריך לעשות פעולת קניין של זכייה.
ואם הוא לא זכה, אז אם מישהו אחר הקדים אותו,
אז הוא הפסיד.
אבל אם אנחנו אומרים שייאוש זה לא בדיוק הפקר, היה צריך לדעת מה זה ייאוש,
אז אנחנו צריכים להסביר שייאוש, הייתכן אני מגדיר את זה,
זה תיאור מצב. המצב הוא מצב של ייאוש.
כאשר יש ייאוש אז ממילא מישהו אחר יכול לזכות במציאה
כשהוא זוכה,
אבל זה בתנאי שהוא לא ביטל את הייאוש שלו.
זאת אומרת שלפי הפירוש הזה שזה לא ממש הפקר,
אז זה עדיין עומד ותלוי במציאות.
שאם הוא, כמו שאמרנו,
יעבור פעם ויראה את המציאה שלו ויגלה דעתו שעכשיו הוא מבטל את הייאוש והוא לא רואה את הייאוש הזה כדבר שהוא אמיתי מבחינתו יותר,
אז כאילו האיש יתבטל,
ואז כיוון שהוא התבטל זה חוזר להיות שלו ומישהו אחר לא יוכל לקחת.
זו שאלה שהיא מעניינת כשלעצמה.
אין על זה דיבורים בגמרא, בגמרא לא נמצא על זה דיבור,
אבל כפי שאמרתי זה נושא שנדון אצל נתיבות המשפט,
והוא עושה את הדיון הזה, את החקירה הזו,
והוא גם נוטה לומר שבאמת ייאוש זה לא הפקר,
וממילא עם ההשלכות שאמרנו.
זו נקודה מאוד חשובה לעיון,
כשלומדים את הסוגיות האלה במה במציע, באילו מציעות,
כי הייאוש זה דבר מאוד,
חוזרים עליו פה בכל מיני צורות,
עם המשמעות של אדם שהתייאש ושהשני יכול כאילו להרים ולקחת את החפץ במקומו.
מכל מקום,
אני רוצה להציג את הדבר הזה גם כבסיס לנושא יותר ספציפי בשתי סוגיות,
שעליהם אני מבקש פה לדבר. כשאנחנו לומדים פה באילו מציאות,
אז אני בדף המקורות גם מפנה תשומת לב לדף כ"ה עמוד ב' למשנה.
המשנה אומרת שהמצה בגל ובכותל ישן הרי אלו שלא.
יש כאן דיון: מצה בגל ובכותל ישן הרי אלו שלא.
ואחר כך, בדף כ"ו עמוד ב' מדובר גם על משהו דומה: מצה בחנות הרי אלו שלא.
גל ישן זו דוגמה אחת.
על גל ישן הגמרא מסבירה שגל ישן זה איזה כותל עתיק שמצאו בו מטמוניות או איזה דבר בעל ערך טמון בתוך הכותל, ורואים ויודעים שזה מזמן, מזמן, מזמן, כפי שהגמרא אומרת, אפילו מזמן שידעו שאולי היו הגויים נמצאים ולא יהודים בכלל.
ממילא אין פה שום שאלה של השבת אבידה ואין פה שום שייכות לאף אחד.
ולכן אנחנו אומרים שמי שמוצא בכותל את החפץ הזה,
את המטמון הזה, הרי אלו שלא. זה מה שכתוב במשנה הראשונה.
במשנה השנייה אנחנו לומדים על משהו שיותר מוכר לנו במציאות: חנות. אדם הולך לחנות,
וזו יכולה להיות שאלה מעשית גם היום, ובחנות הוא רואה דברים,
מוצא דברים. אז יש כאן ההבדל,
שאני חושב שהרבה מכירים אותו,
שיש הבדל אם זה בין התיבה לחנות או בין האם זה נמצא בשטח שהחנווני נמצא כאילו בחלק שלו שהוא עומד ומוכר נגיד ויש את החלק איפה שכל הקהל הציבור מגיע ומסתובב בחנות בשביל לקנות אז אם אתה מוצא משהו כזה שאין בו סימן בתוך החנות אז אתה לוקח את זה ויכול לקחת הרי זה של מוצאו
בעוד שבחלק שבו החנווני בעצמו עומד אז אומרים בידוע שזה שלו וכאן אתה לא יכול לקחת ממנו.
אז אלה בעצם שתי משניות פשוטות נגיד.
אבל התעוררה כאן השאלה, וזו השאלה המעניינת שהתעוררה כאן.
השאלה שהתעוררה למה כשאתה מוצא בכותל מצד אחד או כשאתה מוצא אפילו בחנות בחלק אפילו שלא שעומד החנווני בו,
למה אנחנו אומרים שמה שאתה מוצא שם, כשאין בו סימן, הרי יעילו שלא?
אז למה אנחנו אומרים "הרי יעילו שלא"? כי זו אבידה.
כיוון שזו אבידה, אז מי שעיבד התייאש,
וכיוון שהוא התייאש, אז ממילא זה הרי יעילו שלו של מי שעכשיו רואה את המציאה, אפילו כסף, הרבה פעמים באים בחנות, מוצאים שם איזה מטבע, אתה יכול להרים אותו. ואומרים: זה לא של החנווני,
כי החנווני, אם הוא היה מאבד את המטבע זה היה נמצא יותר בחלק שלו, וזה כאן נמצא,
כמו למשל בסופר היום, כשהולכים בכל מקום כזה,
אז ברור שזה לכאורה אתה יכול לקחת,
וזה מה שכתוב במשנה. אבל יש כאן שאלה: למה אני יכול לקחת?
אבל סוף-סוף הסופר או החנות, כפי שהגמרא אומרת, המשנה מדברת, וגם הכותל שדובר עליו במשנה הראשונה,
הוא שייך למישהו. הרי לא מדובר פה על שטח של הפקר,
אלא מדובר על שטח של החנות ששייך לבעל-הבית,
ויש את הכותל שייך לבעל הכותל או בעל-הבית, שזה כותל מקיף, נגיד, אולי אפילו את החצר שלו.
אז השאלה המתבקשת, שבעצם הראשונים עסוקים בה:
למה אני יכול, אני, כל אדם שמוצא שם בחנות או בכותל לוקח את הדבר לעצמו? הרי יש לנו כלל שחצרו של אדם קונה לו או שלא מדעתו.
ואם חצרו של אדם קונה לו או שלא מדעתו, זה אף-על-פי שהוא לא ידע את הדבר הזה,
שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו,
הרי זה בעצם שייך כבר, האם אנחנו מדברים אפילו על הסופר,
יש בעל-בית לסופר,
אז ממילא כל דבר שתמצא בשטח,
למה לא נגיד שזה שייך לבעל-בית?
למה לא נגיד שזה שייך לו? באמת שאלה מעניינת.
וגם בכותל, למה לא נגיד את זה?
זו שאלה ששואלים הראשונים.
את השאלה הזאת אנחנו פוגשים לראשונה בתוספות על הדף בסוגיה של כותל.
אנחנו מוצאים אותה בסגנון של שאלה אצל הרמב"ם,
הרמב"ם שואל את השאלה הזו בשתי ההלכות המצוינות פה בדף המקורות,
בין בסוגיה של כותל
ובין בסוגיה של חנות.
הרמב"ם שואל את השאלה,
ובאופן מפתיע,
באופן מפתיע, וזה באמת מפתיע,
הרמב"ם שואל את אותה שאלה ומתרץ תירוצים שונים.
זאת אומרת, הוא מתרץ תירוצים שונים,
בעוד שבסוגיה של חנות
הרמב"ם אומר שהוא לא קונה בחצר,
בא לחצר בגלל שזו חצר שאינה משתמרת,
וממילא הוא כאילו לא מודע לעניין הזה ולכן הוא לא קונה,
זה הרמב"ם עונה בנושא של החנות.
כשהוא מגיע לסוגיה של כותל וגל ישן הוא לא מדבר בסגנון הזה אלא הוא מדבר בסגנון אחר.
אז יש לנו פה בעצם בעיה בתוך בעיה, כשרוצים להיכנס אל העניין הזה אז צריך קודם כול להבין למה הרמב"ם אומר,
מה ההבדל בין שני המקרים: כאן זה חצר שאינה משתמרת וכאן זה כנראה לא בעיה של חצר המשתמרת.
ובאופן עוד יותר מפתיע,
מי שלומד את הרמב"ם עם השגת הרייבד מגלה פה דבר מאוד מעניין: שהרייבד בעצמו,
בסוגיה של כותל וגל ישן, מעיר על הרמב"ם,
למה הוא לא אומר שהעניין הוא שזה חצר שאינה משתמרת,
כמו שהוא אומר בעצם בחנות.
והרייבד בעצמו,
כשהוא מגיע לחנות הוא אומר כבר שוב נימוק אחר.
יש כאן איזה,
כל אחד מחליף את דעתו כביכול,
וזה באמת בעיה בתוך בעיה, אולי אני אסביר אותה בקיצור.
הקיצור שצריך להגיד שזה תלוי ביסודות של הבנת חצר,
שחצר קונה לאדם שלא מדעתו.
יש פה דיון שקשור ליסודות של קניין חצר,
שבחצר אנחנו אומרים שדווקא חצר המשתמרת. השאלה, מה זה נקרא חצר המשתמרת?
הרמב"ם כנראה סבר שהכותל נקרא חצר משתמרת. כי זה היה סגור שם וטמון,
אז החצר משתמרת,
רק בחנות זה חצר שאינה משתמרת.
מדוע?
מפני שאנשים מסתובבים שם.
אז ממילא החצר מצד עצמו זה לא חצר משתמרת. כנראה,
סופרמרקט כזה,
לפי הרמב"ם זה לא חצר המשתמרת.
אבל כשזה טמון בכותל זה כן נקרא משתמר.
ועוד שלפי הרייבד יוצא שגם בכותל זה חצר שאינה משתמרת.
למה?
כי עיקר הדגש הוא לא על הסוג של החצר אלא איך החפץ שמור.
אם החפץ שמור לטובת הבעלים אז זה נקרא חצר משתמרת. והיות שמדובר על דבר שהיה טמון,
ממילא הוא לא היה בכלל במודעות שלו ולא ראה אותו,
אז זה דיון נוסף בחצר המשתמרת.
אבל עיקר הדבר שאותו אני רוצה לרגע להוביל כאן, יש כאן כמה דברים,
ולא נספיק להראות את כולם,
כמו שמצוין בדף המקורות,
הרמב"ם בעצמו, כשהוא מדבר בגל ישן,
היות שלפי דעתו החיסרון הוא לא מצד חצר,
אז למה באמת בעל הכותל לא קונה את החפץ שנמצא והיה מוטמן, המטמון שהיה מוטמן בתוך הכותל?
אז הרמב"ם אומר, הרמב"ם מחדש חידושים אחרים.
הרמב"ם אומר שזה כמו זוטו של ים, מי שילמד את הרמב"ם בפנים יראה את זה.
האמת, זה לא מובן. מה הקשר בין זה לבין זוטו של ים?
זוטו של ים זה דבר שנחשב אבוד לגמרי מבחינת הטבע,
בעוד שכאן זה דבר שהיה טמון בכותל.
כאילו הרמב"ם לוקח ואומר: אם בזוטו של ים אנחנו אומרים שמי שמאבד בזוטו של ים הוא מאבד,
כל שכן אומר הרמב"ם, שכאן בעל הכותל לא יוכל לזכות בחפץ שנמצא בחצר. זאת אומרת, זה לא דין מצד החצר אלא זה מצד הדין של אבידה,
כי האבידה מבחינתו לא יכולה להגיע לרשותו מקל וחומר מזוטו של ים.
אני את העניין הזה רגיל להסביר על פי היסוד שהתחלתי לומר אותו מקודם.
ומהו?
שבעצם צריך להבין איך בכלל זוכים באבידה כאשר הבעל אבידה מתייאש.
והשאלה עוד יותר מתחזקת ממילא לפי מה שהסברנו.
הסברנו שייאוש זה לא הפקר.
אז אם ייאוש זה לא הפקר, אז מה אתה זוכה פתאום?
אלא מה תגיד? זה חידוש התורה שאדם יכול לזכות,
וכשאדם אחד מתייאש אז אתה יכול לזכות.
יכול להיות שיש דבר כזה,
אבל כדי לזכות כאן אתה צריך, כמו שאומרים, בהחלט אפשר לומר שחצר לקנות צריך לעשות מעשה קניין של ממש ואתה לא יכול ליהנות מהדבר שהוא כאילו כיוון שנפל החצר שלך אז אתה זכית.
זה דבר שמבחינת הקניין זה הרבה יותר ברור ופשוט,
אבל דבר שהוא לא מובן מאליו שאתה קונה דבר של השני,
הרי השני עוד לא הפקיר אפילו.
אז אם אתה עושה מעשה קניין של ממש אז אתה יכול לקנות,
אבל אם אתה לא עושה מעשה קניין של ממש, כמו בחצר,
אז אולי גם חצר קונה כאשר זה כאילו קניין של ממש.
מתי?
מתי שהוא לפחות אומר, מתי זה לגמרי שמור בשבילו.
אבל בזמן שזה לא שמור בשבילו אז חסר פה בכלל
בפעולת הקניין שתפקיע את הבעלות של בעל החפץ שהיה קודם.
אין פה על בסיס של כותל ישן דבר שכתוצאה מזה שהיה ייאוש זה לא מספיק חזק
בשביל שאתה תקנה על-ידי קניין של חצר.
ככה נראה. זאת אומרת, הרמב"ם אומר שכיוון שזה היה אבוד ממנו ומכל אדם,
זאת אומרת, זה לא היה בידיעתו.
בידיעתו. זה לא רק שלא היה בידיעתו הקניין,
אלא כל החפץ לא היה בעצם,
הוא לא ראה אותו, הוא לא היה יכול גם לראות אותו,
כי הוא היה בתוך הכותל.
אתה לא יכול לזכות באבידה, אתה לא יכול לזכות בדבר הזה.
כי אם בן-אדם, שזה חפץ שלו,
אנחנו אומרים שהוא מאבד את קניינו,
אז אדם אחר שרוצה לקנות לא יכול לקנות
במצב כמו זה, שהחפץ בעצם אבוד לו.
לכן פה בעצם הרמב"ם מחדש חידוש גדול מאוד, זה צריך לומר, הרמב"ם מחדש חידוש גדול מאוד,
שבמקרה כזה הוא לא יכול לקנות את החפץ,
וזו הסיבה שמי שמוצא ולוקח יכול לקחת ולהגיד שהוא זוכה בחפץ. זה באמת חידוש גדול שהרמב"ם אומר, ולא מצד החיסרון בחצר,
אלא מצד הבעיה באבידה, שקשה לזכות באבידה.
לזכות באבידה צריך להיות הרבה יותר מאמץ,
נגיד קנייני כדי שהוא יזכה באמת בקניין אז זה לגבי זה כי באמת אני ציינתי בדף המקורות
דברים יותר נגיד חדים בדברי מרדכי שהוא מביא את הדבר הזה שבאבדה בכלל לא יכולים לזכות בחצר וזה כנראה מוסבר לפי הטעם שאמרנו לזכות באבדה אי אפשר על ידי חצר ככה הוא אומר זה חידוש גדול מאוד כי בהרבה סוגיות אנחנו רואים שכן זוכים אנחנו
והוא אומר בכל זאת: לא שייך לזכות באבידה בקניין חצר שלא מדעתו.
למה? כי חסר קניין. כי בלי הקניין הממשי אתה לא יכול לזכות, וחצר זה קניין פסיבי ולא מספיק אקטיבי.
יכול להיות שגם הרמב"ם הולך בדרך הזו, אבל לא עד הקצה,
אלא רק במקרה שזה אבוד ממנו, כמו שהוא אומר. כי זה באמת חידוש גדול בדברי הרמב"ם שמדברים עליו,
אבל לפי דעתי זה מבוסס על הגדר של ייאוש שלא מאפשר את הקניין המלא.
יש פה בעיה בקניין,
שהוא לא קניין מלא וחסר בו משהו עד שאתה תוכל לזכות בו. ועוד יש פה דברים אחרים,
אבל אנחנו כדרכנו נסתפק בזה, כי את היסודות קצת אמרנו.
כדאי לראות מי שמעיין בדף המקורות,
גם בדברי הרשב"א וגם הוא מחדש חידוש מעניין כשלעצמו,
שגם עליו יש מקום לדיון,
אבל אי-אפשר כאן להאריך כרגע, ונישאר בזה בינתיים.
שלום שלום.
