אנחנו חוזרים וממשיכים בשיעורים שלנו על הסוגיות הנלמדות בדף היומי, ולומדי הדף היומי עברו הרי בימים האלה כבר לפרק שני,
פרק אילו מציאות, וגם אנחנו ננסה ללמוד במשהו מהדברים המעניינים והחשובים של הפרק הזה.
המשנה הראשונה,
שזה פרק אילו מציאות שלא ואינו חייב להכריז,
אנחנו כולם,
אני חושב, פחות או יותר מכירים את הדברים הנאמרים פה באופן כללי,
שיש מציאות, כאדם מוצא אבדה, מציאה ברחוב ובסדר, בכל מקום,
יש מציאות שהן שלו. לפי המבואר בגמרא זה בגלל שיוצאים מתוך הנחה שהאדם מתייאש,
שיודעים שהוא התייאש, או שיוצאים מתוך הנחה שהוא התייאש.
ויש שם דבר שיש בו סימן, אז הוא לא התייאש,
אז ממילא חייב להכריז. ואז המשנה אומרת,
מצא פירות מפוזרים, מאות מפוזרות וכן הלאה, לפי כל הרשימה הזו,
בדומה להם,
הרי אלו שלא.
והגמרא ממשיכה ושואלת מהי פירות מפוזרים וכמה, אמר רבי יצחק,
קו בארבעה אמות. ואז הגמרא כאילו קובעת שמה שנאמר במשנה על פירות מפוזרים, שהרי אלו שלא,
זה כאשר זה כמות כזו של קו בפיזור של ארבעה אמות. והגמרא שואלת מה זה משנה, הרי אם הם נפלו אז ממילא צריך להיות שאפילו ביותר מזה,
אם הם נפלו אז זה נקרא פירות שאין בהם סימן,
אז לכאורה צריך להיות שלא בכל מצב, לא דווקא במידה הזו, בריכוז הזה,
אלא בדרך כלל, בכלל, בכל צורה שהיא.
ולכן הגמרא מתרצת שמדובר במחנשתא דווי דרי.
זה כל מה שנאמר בעמוד הראשון פה בפרק אילו מציאות.
אנחנו, אם כבר מדברים על זה, כדאי להזכיר שהראשונים מסבירים,
וזה בעצם כאילו מובן מאליו,
שמה שהגמרא הבינה,
שאם זה נופל אז בכל מקרה הפירות צריכות להיות שלו, זה בגלל שמניחים שהוא התייאש.
גם אם לא יודעים שהוא התייאש,
וזה כמובן גולש לסוגיה הבאה, המרכזית, המפורסמת,
של ייאוש שלא מדעת, שאם אני אומר ייאוש שלא מדעת, אביא ייאוש,
אז ממילא יש להניח שהוא יתייאש על הפירות כשנופלים, כי הוא יודע שאין בהן סימן.
אבל לפי אביי, ייאוש שלא מדעת לא אביא ייאוש,
אז ממילא אי-אפשר להניח, צריך לדעת שהוא יתייאש.
ממילא אז הוא כאילו שאלה, מה הדין למעשה כשהפירות נמצאים בדרך נפילה,
היות שההלכה היא שייאוש שלא מדעת לא אביא ייאוש.
על זה אבל אנחנו רואים בהלכה שבכל זאת סוברים שזה שלו,
ואף על-פי שייאוש שלא מדעת לא אביא ייאוש.
אז מסבירים,
לפחות לפי דעת הפוסקים, לפי רמב"ם ו"שולחן ערוך",
שמסקנת הגמרא בעניין הזה צריכה להיות שפירות הם כבדים, יש ככה פירוש כזה,
שהפירות הם בכל זאת כבדים, שאין דבר כזה שהאדם לא מרגיש שהפירות נפלו לו.
לכן הוא בדרך כלל מרגיש, אז אם הוא מרגיש אז ידוע שהוא כבר גם מתייאש.
לכן אף-על-פי שהיאוש שלא מדעת לא אביאוש, זה נקרא כבר ייאוש מדעת, וזה לגבי פשט המשנה.
ועל כן, מה שאמר רבי יצחק שמדובר על קו בארבע אמות, דהיינו רק על המידה המסוימת הזו,
זה במחנשתא דווידארי, זה לא בדרך של נפילה רגילה,
אלא בדרך של מקום ששם מכנסים בכלל את הפירות או את התבואה,
והוא כאילו לקח כבר את עיקר התבואה והשאיר איזו כמות מסוימת.
על הכמות הזאת, אם הוא משאיר, אז אנחנו אומרים שזה לא אבידה, אלא אבידה מדעת. אבידה מדעת זה כאילו הפקיר בידוע, הוא כאילו לא ראה לעניין לקחת את זה.
עצם הדבר שהוא לקח את הכול והשאיר קצת פירות מפוזרים בריכוז מסוים,
זה אומר שהוא כאילו כבר לא היה אכפת לו מזה,
אז זה אבידה מדעת. אז זה בעצם הגמרא.
ואז הגמרא ממשיכה ושואלת: קו בארבעה אמות זה סימן שהוא באמת הפקיר.
מה יהיה חצי קו בשתי אמות? יש כל מיני שאלות כאלה, או שני קו בשמונה אמות. זאת אומרת,
הגמרא מנסה לבדוק מהם הגבולות של הריכוז הזה של פירות בשטח מסוים,
שאז אנחנו באמת אומרים שהוא בוודאי הפקיר. זה הרי כאן הכוונה.
ואז אומרת הגמרא, אם כן, שיש חצי קו ושתי אמות
וזה ספק,
ועל זה אומרת הגמרא שבסופו של דבר מסיימת הגמרא תייקו.
תייקו פירושו של דבר שיש ספק.
יש ספק, זאת אומרת, יש מקרים שעליהם אנחנו אומרים שיש ספק.
זה ספק אם באמת זה נקרא שהוא הפקיר או לא נקרא שהוא הפקיר. כי אם הוא הפקיר אז ממילא מבחינתו זה הפקר גמור,
ואם הוא לא הפקיר אז זה בעצם חזר להיות אבידה סתם של פירות שאין להם סימן.
זו בעצם השאלה וזה התייקו.
ועל התייקו הזה אני רוצה לרגע להתרכז בדיבור, כי זה באמת נושא חשוב גם מהבחינה העקרונית של הפרק הזה. אנחנו, כידוע, בפרק הזה עוסקים בעניין של אילו מציאות במצוות השבת אבידה.
זאת אומרת שזה דבר שהוא דחור הנוגע לממון. תמיד אבידה זה שאלה ממונית.
זה צריך להכריז, לא צריך להכריז, של מי זה, האם המוצא יכול לקחת ולהגיד שאני כבר לוקח את זה כי בוודאי הוא יתייאש,
משהו בכיוון הזה. זו שאלה לכאורה ממונית.
מצד שני, יש לנו פה מצווה של השבת אבידה.
כיוון שזו מצווה של השבת אבידה, אז אולי צריך לבחון את השאלה כשיש ספק מאיזה זווית אני, זו שאלה שאני רוצה להציע אותה פה כנושא לדיון,
כי בעצם יש לנו כאן מין דיון והוא קיים.
מהו באמת כיוון החשיבה שלנו על דברים שמתעוררים בגמרא, וזו לא פעם ראשונה,
יש עוד כמה סוגיות אחר כך, כל מיני מקומות,
שהגמרא שואלת שאלה או בעיה ונשארת בספק לגבי דברים הנוגעים לעניינים האלה של אבידות,
והגמרא לא מכריעה, ואז יש לנו דיון תמיד מה עושים בספק,
איזה דין יש בספק. כאן מעניין שאנחנו מוצאים מחלוקת בראשונים.
אם אנחנו נפתח את דברי רבינו חננאל,
כמובן הכול מצוין בדף המקורות, רבנו חננאל לא בסוגיה הזו הראשונה אלא בדף כ"ד, יש שם גם כן איזה ספק בגמרא לגבי אבידה,
שמי שיגיע לשם יראה את זה, יראה סקל, רבנו חננאל בעמוד שאנחנו מכירים אותו על הדף, הוא בסופו של דבר אומר שם,
כך אומר רבנו חננאל, רבנו חננאל אומר ולא היא פשיטה וקיימלן תיקו דממונה לקולה,
ככה אומר רבנו חננאל, מה זאת אומרת, היות שזה ספק,
אז קיימלן,
זאת אומרת,
צריך לפסוק את ההלכה שזו שאלה ממונית לקולא. כשאומרים "שאלה ממונית לקולא" פירושו של דבר
שהם דנים בזה כאילו כל שאלה של ממון,
ובממון מי שתופס או מי שמחזיק,
אז אנחנו אומרים כבר שיישאר מוחזק בדבר. זאת אומרת שהמוצא זוכה, נותנים לו לזכות באותו דבר שהוא הרים, שיש עליו ספק.
יש עליו ספק אם זו אבידה שהוא צריך להכריז או שהוא צריך להחזיר,
אבל כיוון שזה ספק, אז מספק הולכים לקולה.
קולה בממונות, תירושו של דבר, זה שלו, זה של המוצא. ככה אומר רבנו חננאל.
לעומת זאת, כשאנחנו פותחים את הראש פה על הסוגיה הראשונה שהזכרנו אותה מקודם,
הראש אומר גם, כיוון דלא איפשיטא,
בעניין, הראש אומר אחרת,
הראש אומר כיוון דלא איפשיטא,
אז אנחנו אומרים לחומרא וחייב להכריז.
זאת אומרת, בניגוד גמור למה שאומר רבנו חננאל.
בעוד שרבנו חננאל אומר לקולא שזה של המוצא,
הרי הראש אומר לא לקולא אלא לחומרא וחייב להכריז.
אז מה פה המחלוקת?
אז כאן אנחנו רואים שהמחלוקת היא בעצם על ההגדרה של אבידה.
איך אנחנו בוחנים את הדינים של אבידה?
האם אנחנו אומרים זה מלכתחילה שאלה ממונית ודנים בה לפי עקרונות של שאלות ממוניות,
או היות שהווידה תמיד נוגעת בשאלות של קיום המצווה,
אז הופכת להיות שאלה כאילו איסורית,
האם אני חייב לקיים את המצווה או לא חייב לקיים את המצווה?
אם השאלה נשאלת על הצד של קיום המצווה,
כאן מספק אנחנו נגיד להפך,
נגיד לחומרה, וזה מה שאומר הראש. הראש אומר שבספקות האלה, שיש לך ספק, תכריז.
תכריז.
ולא נגיד בספק שזה יהיה שלך.
זה לכאורה מה שהראש אומר.
מה שאני רוצה לומר וזה חשוב כשאנחנו אחר כך עוד מעט נבחן גם את שיטת הרמב״ם
מסתבר לי שהראש לא יגיד את זה על כל דבר. יש למשל בעיה אחרת בגמרא אחר כך הגמרא מדברת על ספק קינוח בדף כ"ו מדברת על ספק קינוח מה זה ספק קינוח ספק קינוח דומה קצת למה שיש פה אבל לא לגמרי ספק קינוח זאת אומרת שאתה רואה אם אתה רואה דבר
מונח, אתה רואה דבר שזה בטוח שמישהו הניח בגדר, בפינה, באיזשהו מקום,
אז אל תיקח את זה ותגיד זה אבידה,
כי אתה רואה שזה היה המונח, אז תיתן, תשאיר את זה,
ובעל-הבית, או מי שזה שלו, יבוא וייקח.
אבל יש דבר שאתה רואה, ספק קינוח.
ספק קינוח, יכול להיות שמישהו הניח,
יכול להיות שדווקא לא הניח,
ואם לא הניח ואין בזה סימן, אז מה אומרים?
אז ספק קינוח לא ייטול,
מלכתחילה, בוודאי שלא ייטול. למה?
כי זה ספק גזילה.
אבל אם נטל אז כבר לא יחזיר.
בא הרמב״ם ואומר שאם נטל אפילו זכה בו.
זאת אומרת יש כאן ספק שהוא אפילו זוכה.
וזה דבר מעניין.
הרמב״ם אומר שכבר זוכה מספק.
אם הוא לקח אף על פי שהיה אסור לו לקחת.
מספק הוא זוכה. הרבה חולקים עליו וסוברים.
הרבה חולקים עליו וסוברים שלא.
שיהיה מונח אצלו ביד במקרה הטוב.
אבל לא שהוא זוכה כי זה ספק.
איך נבדוק את הספק הזה לעומת מה שהראש אומר שחייב להכריז?
ייתכן שפה גם הראש יודה, אני אסביר למה.
מפני שבמקרה של סוגייתנו,
במקרה של סוגייתנו,
במקרה של הפירות,
הרי הוא יודע של מי,
הרי מה הספק? הספק, האם הוא הפקיר מדעת
או לא הפקיר מדעת.
אם הוא הפקיר מדעת, אז זה הפקר, זה ברור.
אבל אם הוא לא הפקיר מדעת אז אין פה,
אם הוא לא הפקיר מדעת אז להפך אתה צריך להכריז ולהחזיר לאותו בן אדם שהיה שם, אתה יודע מי היה אפילו.
אז זה דבר שחייב להכריז.
לעומת זאת במקרה של ספק כי נוח הרי אתה לא יודע של מי זה.
אתה לא יודע מי האיש שאולי הניח את החפץ בכותל באיזושהי צורה מסוימת.
אם אתה כבר לא יודע את זה אז עכשיו אתה צריך לבדוק את עצמך.
אם הוא הניח
אז אין פה מצוות השבת אבידה, כיוון שהוא הניח.
ואם הוא לא הניח, גם אין מצוות השבת אבידה.
למה? כי אתה לא יודע מי זה, ואין לזה סימן.
אם אין לזה סימן, אז הוא ממילא התייאש.
זאת אומרת, אצלנו אתה הרי יודע של מי זה.
אז כיוון שאתה יודע של מי זה, אז ממילא יש מצוות השבת אבידה.
כי מי שהיה באותו מקום עם איסוף התבואה שלו, במחנ"שתא דבי דארי.
אבל בספק קינוח,
הרי אני לא יודע בכלל של מי זה, ואם אין בו סימן אז ממילא זכה בו.
כאן צריך, אם כן יוצא ככה, מה שאני רוצה לומר: במקרה של הסוגיה שלנו אז ייתכן שפה יש להחמיר כדעת הראש שמספק צריך להחזיר את האבידה.
בעוד שבמקרה של ספק אינוח אין לי שום צד להגיד שיש פה דין אבידה.
או שזה אינוח ואז זה לא אבידה ואם זה לא מונח אז זה דבר שכבר בטוח אפשר לקחת כי אף אחד פה לא היה ואף אחד גם לא שם,
ואף אחד גם אתה לא יכול לדעת אף פעם מי זה ואין לזה גם סימן.
במקרה כזה מספק זכה בו, זה מה שעולה הרמב״ם אומר,
שזכה בספק קינוח וזה לא מחייב אותי להגיד את אותו דין במקרה של הסוגיה שלנו.
ובכל זאת צריך לדעת שהרמב״ם מצידו גם בסוגיה שלנו לא אומר כמו הראש.
הרמב״ם אומר במקרה של ספק קינוח לעומת הדין בספק קינוח.
מצוין הכל בדף המקורות.
הוא אומר שזכה,
שזכה,
ואמרנו שזה ספק ממוני,
זאת אומרת שהרמב״ם סובר כמו רבינו חננאל,
הרי בהלכה שלפנינו, דהיינו ההלכה שנוגעת לספק של העמוד הראשון בפרק לגבי הפירות שהיו חצי קו ושתי אמות,
אז הרמב״ם רק אומר שאינו חייב להכריז,
אבל הוא לא אומר שזכה.
באמת הגר"א,
כפי הנראה סבר,
מצוין פה בדף המקורות, שהרמב״ם לשיטתו עקבי, ואז הוא יהיה תמיד עקבי כדעת רבינו חננאל,
שכל ספק אבידה זה ספק ממוני.
כיוון שזה ספק ממוני אז הוא אינו חייב להכריז, ממילא זה גם שלו.
אבל בכל זאת, קצת קשה, כי הרמב״ם לא אומר פה בהלכה השנייה שהוא זוכה בה כמו שהוא אומר את אותו דבר בהלכה של ספק קינוח.
אז זה אולי גורם לכך שגם צריך לפרש ברמב״ם שהוא סובר ככה,
שבספק קינוח אומנם הוא זוכה,
אבל זה בגלל שהוא לא יודע של מי זה.
לעומת זאת, בסוגיה שלנו הוא הרי כן יודע של מי זה,
רק הוא לא יודע אם הוא הפקיר מדעת או לא,
אז הוא לא יכול לזכות.
הוא לא יכול לזכות כיוון שהוא יודע של מי זה,
ואז אומנם הוא לא חייב להכריז, כמו שאומר הראש,
אבל הוא מצד שני גם לא זוכה.
זאת אומרת, יש כאן, אם כן, לפי זה אפשר לסכם את העניין הזה,
שיש לנו שאלה עקרונית בענייני אבידה ומציאה.
זו שאלה שנוגעת לתחילת הפרק, וממילא אפשר ללכת אתה בכל מיני סוגיות.
מהו הדיון כשאנחנו מדברים על אבידה?
האם אנחנו דנים על שאלה ממונית או דנים על שאלה איסורית?
לפי הראש נראה שהוא סובר שזו שאלה איסורית,
כאשר לפחות יש צד של מצוות השבת הבידה.
כאשר אין מצוות השבת הבידה, יכול להיות שהראש מסכים שאין צד להכריז.
אבל כשיש צד של השבת הבידה, חייב להכריז.
לעומת זאת,
רבנו חננאל בוודאי באופן קיצוני סובר אחרת.
זאת אומרת שבכל הבעיות האלה אני מתייחס אליהן כאל שאלות ממוניות. וכיוון שזה ספק, הוא אומר: הולכים לקולא.
כיוון שזה ספק של המוצא. אצל הרמב״ם יש פה קצת מצבי ביניים,
שזה ככה נראה, שהוא לא אומר תמיד שהוא זוכה,
אלא רק אומר שלא חייב להכריז.
זאת אומרת, הוא לא חייב להתאמץ להכריז,
אבל הוא גם לא זוכה כשהוא יודע של מי זה.
וכנראה שזה משפיע קצת על היכולת של בעל המוצא מציעה להגיד: זכיתי. מה אתה זכית? אתה יודע הרי שזה של מישהו אחר.
אז מה אתה בריצה כזו אומר בוודאות שזכית?
אז לכן הרמב״ם רק אומר שאינו חייב להכריז, אבל לא זוכה כשהוא יודע של מי זה.
ככה זה נראה קצת שיטת ביניים, אבל העיקר הוא בדיון העקרוני, שאלה ממונית, שאלה ייסורית,
וזו בעצם שאלה שמובילה אותנו אחר כך בכמה סוגיות בפרק אילו מציעות, הפרק היפה הזה.
אז כל טוב ושלום, שלום.
שלום.
שלום.
