שלום ואנחנו כדרכנו ממשיכים בשיעורים שלנו של הסוגיות הנלמדות על סוגיה אחת כפי שאני אומר מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי על פי הלכה ברורה ולומדי הדף היומי יודעים והם עכשיו כבר נמצאים בפרק המפקיד
פרק שלישי של מסכת בבא מציאה
וגם אנחנו נרצה היום במשהו לדבר על סוגיה דווקא סוגיה אפשר לומר די מפורסמת
אבל ממנה גם לומדים בנושאים עקרוניים הנוגעים
להלכות שומרים בכלל.
כוונתי לנושא של שומר שמסר לשומר.
יש את הדין הפשוט של שומר,
כולנו יודעים את ההלכות של ארבעת השומרים,
אבל מה הדין או איך נקבע הדין כאשר שומר אחד מסר לשומר השני.
כשהוא מסר לשומר השני,
איזה דין, איך מתפתחת פה הסוגיה וההלכה.
יש לנו על כך בפרק המפקיד סוגיה שלמה שמתחילה בדף ל"ה, עמוד ב' במשנה.
המשנה אומרת: הסוחר פרה מחברו והשאלה לאחר ומתה כדרכה.
זאת אומרת, אחד היה שומר בתור סוחר,
הוא אחר כך השיל את הפרה כשהוא שכר מאחד,
השיל למישהו אחר,
היא מתה כדרכה. וכידוע, הסוחר פטור על "מתה כדרכה" זה כמו אונס פשוט,
אז הסוחר פטור לשלם לבעלים.
שואל הרי כן חייב. יוצא שהשואל מבחינתו יודע שהוא צריך לשלם אפילו כשמתה כדרכה.
עכשיו, השאלה היא למי משלם.
אומרת: תנא קמא במשנה,
יישבע הסוחר שמתה כדרכה והשואל ישלם לסוחר.
זאת אומרת, יוצא שהסוחר מרוויח אפילו,
הוא בעצמו פטור אבל הוא מקבל כסף מהשואל שהוא השאיל.
ואז רבי יוסי אומר לו את הטענה הידועה: כיצד עלה עושה סחורה בפרתו של חברו? יוצא שהבעלי מפסיד והסוחר מרוויח, דבר שהוא מבחינה הגיונית נשמע קשה, שזה שלא והוא אין לו וזה שלא היה שלא יהיה לו. אז זו באמת סוגיה מעניינת שעליה נחלקו במשנה. היא כמובן קשורה לעניין של שומר שמסר לשומר והגמרא בעצמה
בעצם מקשרת את זה לסוגיה של שומר שמסר לשומר בכלל.
כי יכול להיות, ויש מי שמתרץ,
כי לכאורה קשה פה, לפי התנא קמא, הרי שומר שמסר לשומר לכאורה צריך להיות חייב.
אם אומרים שהוא חייב,
אז צריך להיות שיהיה חייב.
אז למה פה יוצא לפי תנא קמא שהוא בעצם פטור,
אם אומרים ששומר שמסר לשומר חייב? זה בגמרא בדף ל"ו.
והגמרא מתרצת שמדובר פה שהבעלים הרשו לו מלכתחילה להשאיל. זאת אומרת המשנה לפי זה היא לא נחשבת לדוגמה רגילה של שומר שמסר לשומר כי בדרך כלל כשמדובר על שומר שמסר לשומר הכוונה בלי רשות הבעלים ואילו כאן במשנה מדובר עם רשות הבעלים אבל מכאן אנחנו צריכים לרגע להמשיך הלאה מה שאמרתי עכשיו כהסבר למשנה
למאן דאמר שומר שמסר לשומר חייב,
זה אנחנו אומרים לפי אבאי.
וזה דבר, למה לפי אבאי? כי יש מחלוקת, כפי שמתבאר פה, בדף ל"ו עמוד א' ועמוד ב',
בדעת אבאי.
זאת אומרת, כאשר נשאלת השאלה העקרונית לגבי שומר שמסר לשומר,
האם השומר הראשון חייב או פטור?
כי זו באמת השאלה שעומדת כאן לדיון בסופו של דבר.
אז יש לנו שתי הסברים למה חייב. אביי אומר שהוא חייב כיוון שהבעלים כאילו אומר לשומר הראשון: אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר.
זה בעצם אומר שאתה פשעת בשמירה.
כיוון שאתה פשעת בשמירה לכן אתה חייב.
לכן אביי אין לו ברירה להסביר במשנה.
הוא צריך להסביר במשנה כמו שאמרנו שבמשנה מדובר שהוא הרשה לו מלכתחילה.
אז זה דברי אביי. אבל יש לנו את דברי רבא.
רבא לא סובר שהסברה של "אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר" היא סברה כל כך חזקה שיכולה לחייב את השומר.
זאת אומרת, זה דבר לא רצוי, כפי שמסבירים פה הראשונים,
גם לפי רבא להעביר לשומר שני. אבל זה לא פשיעה.
אני מסרתי לבין דעת, מה שנקרא.
אני לא הייתי פושע שהזנחתי את השמירה והנחתי לפרה להיות מסתובבת בחוץ סתם כהפקר או כל חפץ אחר שאני שומר,
אלא כוונה נתתי לבן דת ששומר שיודע מה זה נקרא לשמור.
ממילא זה לא נקרא פשיעה,
אז למה בכל זאת אומר רבא ששומר שמסר לשומר חייב?
אנחנו מוצאים בדברי רבא, רבא אומר,
הרי כדי להיפטר בשמירה אנחנו הרי אומרים שהשומר צריך להישבע.
כל טענה שהשומר רוצה להיפטר עליה בטענה שהוא לא חייב,
כמו סוחר, שהוא לא חייב באונס וכמו שומר חינם,
שהוא לא חייב בגניבה ואבידה, כידוע הוא צריך אבל להישבע.
לכן יוצא שהשבועה היא מרכיב הכרחי בפטור של השומר כשהוא רוצה להיפטר מחיוב השמירה שלו בגלל טענתו שהיה אונס וכיוצא בזה.
ואז בא רבא ואומר שהנימוק שהשומר הוא בכל זאת חייב,
למה? כי הוא אומר לו: הבעלים, את מהאמנת לי בשבועה?
איך לא מהאמנת לי בשבועה? זאת אומרת,
אתה,
זאת אומרת,
אתה הרי כדי להיפטר צריך להישבע.
אז אני אומר:
אתה נאמן עלי בשבועה,
כי אני באמת נתתי לך לשמור. זאת אומרת שסמכתי עליך, וגם ידעתי שיכול להיות מצב שאתה תגיד משהו ותישבע,
ואני סומך על מה שאתה נשבע.
אבל השני שאתה מסרת לו, שלא בידיעתי,
אני לא מכיר אותו,
ואז ממילא הוא לא נאמן עלי בשבועה, אני לא חייב לקבל את השבועה שלו.
זה הנימוק של רבא. עכשיו,
זו מחלוקת, אם כן, בין אביי ורבא בהסברת העניין.
ומסבירים לנו שבדרך כלל הלכה הרי כרבא.
הלכה כרבא שבדרך כלל, בכל המחלוקות שלו. זאת אומרת שזה הנימוק, וככה נפסקה ההלכה.
עכשיו, על גבי דברי רבא שאומר שהנימוק,
שהשומר הראשון חייב בגלל שהוא אומר לו אתה נאמן והוא לא נאמן בשבועה,
על גבי זה יש לנו מחלוקת של ראשונים.
וזה הכל מצוין בדף המקורות. יש תוספות דווקא בבבא קמא,
כי יש סוגיה כזו בבבא קמא גם כן,
ובבבא קמא התוספות אומרים, אם אנחנו אומרים שהנימוק הוא,
שהוא אומר לו אתה נאמן בשבועה והוא לא נאמן בשבועה,
אז מה יהיה אם השומר השני הוא נחשב לאדם ידוע,
ישר, צדיק, מצוין, נפלא מאוד,
ואז לכאורה גם הוא יוכל להגיד לו אתה נאמן והוא לא נאמן, הרי להפך, ההוא עוד יותר אולי נאמן,
הוא צדיק יותר גדול והוא ישר כל כך ידוע בישרותו,
אז מה, הוא לא שייך להגיד הוא לא נאמן בשבועה?
אז זה אומרים התוספות, שהוא באמת לא יוכל להגיד במקרה כזה. זאת אומרת שהנושא יהיה נתון לשיקול דעת אולי של הדיינים שיצטרכו להחליט האם השני הוא ידוע בישרות כזו שאפשר לחייב אותו להגיד לו שהוא יישבע והבעלים יצטרכו לקבל את זה או לא.
אז זה התוספות.
אבל לפי הראש, יש כאן דעת הראש, הראש אומר אחרת.
הראש אומר שזה כבר לא משנה.
אז נימוק כזה, שההוא נאמן בשבועה והוא לא נאמן בשבועה, זה נימוק שהוא לא תלוי בישרות או בצדקות של השומר השני.
ואפילו אם הוא ידוע כאדם נפלא מאוד, ישר וצדיק,
בכל זאת הבעלים ממשיך ויכול להמשיך לטעון את הטענה הזו,
שהוא, אתה נאמן והוא לא נאמן,
ובגלל זה לחייב את השומר הראשון.
וכאן זה כמובן מחייב אותנו להסביר. למה? מה התוספות לא צודקים?
אם העניין הוא הוא נאמן והוא לא נאמן, אם הוא ידוע כצדיק גדול,
אז למה הוא לא נאמן? איך מבינים את זה?
אז בדברי הראש, מה שאנחנו לומדים בו,
אנחנו מגלים פה, יש פה הסבר מאוד חשוב ויסודי.
ההסבר הוא ששבועה זה לא ראייה.
ככה אני תמיד רגיל לומר.
שבועה זה לא ראייה.
זאת אומרת,
ההבנה הראשונה הייתה שלפעמים אתה יכול להביא ראייה לטענה שלך על ידי שבועה,
ואז אתה יכול לפרש שהשבועה היא הראייה. יש לך ראייה. איך הראייה?
אין לך ראי עדים.
אתה נשבע, מה, אז אתה לא רואה שאני כבר אומר אמת? זה ראייה.
אבל זה לא בהכרח ההגדרה היחידה, והיא לא מוחלטת, ובוודאי שלא מוסכמת.
ההסבר האחר הוא ששבועה זה לא ראייה. ראייה זה עדים.
לא יכולים לשנות דברים מהדברים המקובלים עלינו תמיד. אתה רוצה ראייה, תביא ראייה.
שבועה זה לא ראייה. הרי הוא טוען את הטענה.
הוא טוען.
אז הוא טוען בין אם הוא נשבע ובין אם הוא לא נשבע.
אלא שבועה זה טענה שזקוקה לחיזוק. גם טענה יש לה כוח.
אדם יכול לטעון. אתה טוען כלפי השומר, אתה חייב?
אז אני טוען. מה אני טוען? שהבהמה נאנסה.
או היה אונס, או היה גניבה ואבידה.
אני טוען: הטענה שלך היא טענה לא מספיק חזקה כאשר היא לבדה,
אלא רק כאשר יש שבועה נלווית.
זאת אומרת, כאשר השבועה מתלבשת על הטענה,
אז הטענה הופכת להיות טענה משמעותית,
ובזכות העובדה שהוא נשבע,
כי אם הוא לא נשבע אז הוא כבר בחזקת חיוב השומר,
ולכן הוא לא יכול להיפטר על-ידי טענה גרידה.
זה מה שיוצא פה בהגדרה של השבועה.
שבועה במילים אחרות זה תגבור הטענה ולא שזה ראייה. עכשיו, למהי נפקא מינה?
ממילא אנחנו יכולים להבין את הסוגיה פה על פי מה שאומר הראש.
זאת אומרת, השומר הראשון הוא השומר שאני מסרתי לו.
ממילא הוא גם הבעל דין שלי.
אני, לכאורה, יש לי בעל דין שהוא השומר הראשון.
השומר הראשון, אם יש לו טענה ושבועה, אז יכול להיות שזה בסדר.
אבל כאשר השומר השני,
השומר השני רוצה להגיד דבר ורוצה להישבע,
אומר לו אתה לא בעל דין שלי,
אני לא מכיר אותך,
כיוון שאתה לא בעל דין שלי אז גם אם תישבע זה לא יועיל, אם יביאו ראייה יהיה משהו אחר,
אבל אין ראייה, אין עדים,
אלא מה? יש טענה, מי טוען? השומר השני, השומר השני הוא בר-שיח איתי, כדי להיות טוען טענות, טוען טענה זה צריך להגדיר מי טובע ומי נתבע,
מי בעל דבר אחד של השני,
מתברר אם כן שהשומר הראשון הוא הבעל דבר של הבעלים
ועוד שהשומר השני הוא לא בעל דבר כיוון שהוא לא בעל דבר אז ממילא אין לו את היכולת לפטור או להיפטר או לפטור את הראשון אפילו מכוח מה שהוא אומר עם שבועה כי זה לא רלוונטי השבועה שלו אין לו זכות טענה אז ממילא גם השבועה לא יכולה להועיל או אין דבר כזה שאדם חיצוני כמו עד אחד יבוא ויישבע עד לא נשבע בדין תורה עדים לא נשבעים לא שני עדים ולא עד אחד
הוא מקסימום עומד אחד שאומר דבר והשבועה לא מעלה ולא מורידה.
וממילא,
זה ההסבר הנראה לפי הראש שבגללו הוא אומר שאפילו אם ידוע שהשומר השני הוא אדם צדיק וישר כמו כל מה שאמרנו זה לא משנה כי בעל דבר הוא לא נהייה.
כיוון שהוא לא בעל דבר אז זה נקרא הוא לא מהימן לי בשבועה כי הוא לא בר-שיח.
הוא לא נמצא במערכת הזו כבעל דין שיש לו טענה עם שבועה.
אז זה ההסבר היפה בדברי הראש,
ואם הולכים איתו מוצאים עוד דברים הרבה פה בסוגיה הזו עצמה.
לאו דווקא בעניין הזה, אולי אני אגיד בקיצור
למה אני מכוון. למשל,
ישנה שאלה מעניינת מאוד,
שאני בדף המקורות מציין לה דווקא סוגיה, שוב בבבא קמא,
בדף נ"ו.
בדף נ"ו יש לנו שם דיון שמתפתח מהסוגיה ברש"י מצד אחד, אבל אצל הרמב״ם בצורה מודגשת לגבי
שומר שמסר לשומר אנחנו יודעים תמיד ששומר נכנס תחת הבעלים לגבי נזיקין שאם למשל הוא קיבל בהמה לשמור והבהמה יצאה והיא הזיקה ואדם חייב על נזקי בהמתו מי חייב על הנזק?
הבעלים או השומר?
אז אנחנו אומרים שהשומר נכנס תחת הבעלים
ואז יש שם לפי הרמב״ם יוצא שאם סוברים ששומר שמסר לשומר חייב כמו שהסברנו עכשיו
אז גם מי שחייב בנזקים כאשר השומר הראשון מסר לשומר השני, לכאורה אצל מי הבהמה הייתה? אצל השומר השני.
אם היה אצל השומר השני אז לכאורה אם הוא לא שמר כראוי אז מי שצריך להיות חייב זה השומר השני ובכל זאת הרמב״ם אומר על פי הפירוש שלו בגמרא בבבא קמא בדף נ"ו שהשומר הראשון הוא חייב בנזיקים ולא השומר השני זאת אומרת השומר הראשון נכנס תחת הבעלים אבל השומר השני לא נכנס תחת השומר הראשון
זה מוסבר לפי מה שכרגע אמרנו לפחות ניתן להבין את זה וזה הסבר יפה מאוד שאני לא אאריך בו אבל זה הכוונה בדברים האלה שמה איך אמרנו השומר השני אין לו מעמד פה של בעל דבר
זאת אומרת כדי ששומר ייכנס תחת הבעלים
והוא יהפוך להיות הבעלים כמו בעלים לגבי חיוב נזיקין על מה שהוא שומר זה בתנאי שהוא שומר מצד ההגדרה המושלמת של שומר
כי שומר מלא, כפי שאפשר לקרוא לו,
הוא גם נכנס תחת הבעלים מבחינת ההגדרה,
יש לו את האחריות.
זה כאילו הוא קנה את הבהמה מן הבעלים, הוא כאילו כרגע הוא הבעלים של הבהמה.
וכפי שדיברנו במסכת בבא קמא,
אנחנו יודעים שבהגדרה של חיוב הנזיקין אנחנו לא אומרים שדי בזה שלא שמרתי,
אלא להגיד גם שזה ממון המזיק,
שזה ממון שלו שהזיק,
ולכן הוא חייב.
ההגדרה של ממון המזיק לכאורה לא שייכת אצל שומר,
אבל היא שייכת קצת אצל שומר בזכות העובדה שהוא נכנס תחת הבעלים.
לעומת זאת, השומר השני שאין לו את המעמד הזה והוא לא קיבל את המנדט, את הגיבוי מן הבעלים, אז אין לו סטטוס של מישהו שאפשר להגיד עליו שזה שלו.
אז כאן יוצא שאף על פי שהשומר הראשון נתן לשומר השני, ואמרנו שהוא לא פשע בזה אפילו כל כך, כיוון שהוא נתן לבן דת,
זה בסדר,
אבל אחד הדברים שמשמעותיים, כיוון שהוא חייב, למה אמרנו? למה הוא חייב?
כי השומר השני לא יכול להישבע.
למה הוא לא יכול להישבע?
כיוון שהוא לא בעל דבר.
אה, הוא לא בעל דבר?
מפני שאין לו את המעמד של מי שקיבל את הזכויות,
כאילו זה ממון שלו בתור שומר.
השומר השני, אין לו את הגיבוי הזה.
ממילא, מבחינת נזיקין,
השומר השני לא חייב,
אלא מי חייב? השומר הראשון, וזו דעת הרמב״ם. יש על זה מחלוקת,
כנראה רש"י חולק על זה, הרייבד חולק על זה,
אנחנו כאן לא יכולים להעריך בכל זה, כי דרכנו קצת לומר את הדברים בקיצור,
הייתה יסודות, אמרנו המעיין שירצה לעיין יעיין ברמב״ם, ברייבד וינסה עוד להבין, יש על זה חידוש ערב, חיים הלוי, מבריסק, הדברים האלה ידועים ומפורסמים אצל כל הלומדים וכל מי שיוסיף ללמוד
יקבל פה עוד דברים הרבה בעזרת השם.
כל טוב ושלום.
