שלום, אנחנו חוזרים אל השיעורים שלנו ואנחנו ממשיכים בשיעורים של מסכת בבא קמא, שהיא מסכת
חשובה ולא כל כך קלה. גם הסוגיות שאנחנו לומדים
הן לא כל כך סוגיות קלות, פשוטות.
אני משתדל, ואשתדל גם היום, ללמוד איזושהי סוגיה שהיא בכל אופן תהיה ברורה ללומדים, שתמיד אני אולי גם אוסיף, כדאי שמי שרואה ושומע,
שיעיין גם בדף המקורות, כי הדברים משלימים זה את זה, ואי-אפשר להגיד את הכול במסגרת הקצרה שלנו פה בשיעור.
הנושא שבחרנו היום לדבר עליו הוא בעניין של,
קראנו לזה בכותרת,
מסירת נזקים, מזיקים שנמסרו ביד חירש, עוטף וקטן.
זאת אומרת, אנחנו יודעים בבקה מה עוסקת בענייני נזיקין, ארבעה אבות נזיקין.
אדם אחראי למזיקים שלו,
על השור ועל הבור ועל האש הוא אחראי, ואם אלה יזיקו לפי הסוגיות וכל פרטי ההלכה,
אדם חייב בתשלומים על מה שהשור מזיק, על מה שהבור מזיק,
על מה שהאש מזיקה.
וכאן יש שאלה שנדונת פה בכמה סוגיות.
אנחנו מראים פה שהנושא נדון שלוש פעמים במסכת.
בפעם הראשונה בדף ט' עמוד ב',
הכוונה, הכותרת, כפי שאולי לא אמרנו עדיין,
זאת אומרת, מזיקים שנמסרו ביד חירש, שוטה וקטן.
זאת אומרת, האדם לא מחזיק בעצמו אלא חירש, שוטה וקטן,
שהם אנשים שנחשבים לאנשים שאין להם אחריות אישית, כידוע.
האם אין, כשהם לוקחים את המזיקים האלה והמזיקים תחתם, או תחת שמירתם כביכול,
מזיקים, האם הבעלים חייב?
האם הוא חייב כרגיל?
חייב יותר מרגיל, אולי פחות מרגיל.
וזו סוגיה, כפי שציינתי, נלמדת בשלוש מקומות בבבא-קמא:
נלמדת בדף ט' עמוד ב' בפרק ראשון,
היא נדונת אגב בסוגיה של אש בדף כ"ב עמוד ב' בפרק שני,
ושוב היא נדונת גם בדף נ"ט עמוד ב' בסוגיה של אש, ממש שוב בפרק שישי.
אז מה אנחנו לומדים בסוגיות?
בסוגיות האלה אנחנו לומדים שהגמרא עושה הבחנה בדף ט' עמוד ב' בין מה שנקרא,
אם אנחנו נקרא את הלשון של הברייתא,
כפי שאומרת כיצד שור ובור שמסרן לחירש שוטה וקטן והזעיקו,
זאת אומרת שור ובור שמסרן לחירש שוטה וקטן והזעיקו,
חייב לשלם. זאת אומרת, אדם חייב לשלם גם אם החירש שוטה וקטן כאילו שמרו או לא שמרו.
מה שאין כן באש,
אז יש כאן באיזשהו מקום הבחנה בין אש לבין שור לבור.
שור ובור שמסרן לחיר שוטה וקטן,
אז אם הם הזיקו הבעלים, חייב, ואילו באש הוא פטור. זה כמובן מעורר דיון ודורש עיון ומחשבה, והגמרא בעצמה נכנסת לזה.
כיוון שהשאלה היא על איזה אש מדובר, מתברר שיש מחלוקת.
כי הנושא של האש,
שהשולח את הבעירה ביד חיר שוטה וקטן,
זו המשנה בדף נ"ט בפרק הכונס,
ושם כתוב באמת שמי ששולח את הבעירה ביד חירש אותה וקטן הוא באמת פטור.
אז שם אנחנו מוצאים מחלוקת בין ריש לקיש לרבי יוחנן.
ריש לקיש אומר: על איזה בעירה אמרו שכאשר אתה שולח ביד חירש אותה וקטן שאתה פטור?
כאשר הבעירה, האש, היתה מלכתחילה במצב של גחלת.
ואז יוצא שהחירש ליבה את האש ואת הגחלת,
והגחלת התפרצה שוב האש ממנה והתפשטה והזיקה.
זה לפי רשת לקיש.
רבי יוחנן אומר שאפילו כשהאש הייתה במצב של שלהבת,
שיש שלהבת של אש,
אפילו אז המסירה של שלהבת לחרש שוטה וקטן היא לא מחייבת את הבעלים. זאת אומרת,
שרשת לקיש אומר דווקא בגחלת שהוא פטור,
ורבי יוחנן אומר בשלהבת.
והגמרא בפרק ראשון עושה את ההבחנה.
הגמרא אומרת, אם ברייתא אמרה ששור ובור הבעלים חייב כשהוא מוסר לחרש, שוטה וקטן שלא כמו באש,
אז צריך להגיד על איזה אש מדובר.
לפי רתקים שמדובר על אש כשהוא פטור, כשזה גחלת,
אז המקבילה בשור ובור, שהשור קשור והבור מכוסה.
בעוד שאם אנחנו מדברים על שלוות,
שזה מה שכתוב שהוא פטור כשהוא מוסר לחרש, שוטה וקטן,
אז במקביל, בשור ובור שכתוב שהוא חייב,
זה יהיה שור מותר,
דהיינו שהוא לא קשור,
ובור שהוא מגולה, שהוא לא מכוסה.
אם נתבונן בדבר, אז בואו נראה איך זה בעצם יוצא. זה בעצם הנושא של הדיון כאן,
לפי הגמרות הנזכרות ולפי גם פסקי ההלכה וממילא גם לפי פירושי רש"י ותוספות.
זאת אומרת,
אם אנחנו מדברים לפי רבי יוחנן,
שבשלבת הוא פטור ובשור מותר ובבור מגולה הוא חייב,
אז מה שהוא חייב בשור ובור זה פשוט.
אדם שנותן את השור שלו
או מפקיד את החירש לשמור על הבור המגולה,
אז אין ספק שהוא חייב, מפני שאף אחד לא יכול לומר שהוא שמר כראוי על השור והבור שלו יזיקו,
כי הרי הם מגולים,
מותרים,
והחירש שמירתו לא נחשבת.
אבל לעומת זאת הפטור בשלוות זה חידוש גדול.
אז למה באמת בשלוות הוא פטור? נתת אש לחירש ועכשיו החירש המשיך עם האש והדליק דברים והאש התפשטה? למה אתה פטור? למה זה שונה משור?
כאן אנחנו רואים לפי הגמרא בדף כ"ב שזה קשור בדין של אישו משום חיציו.
אישו משום חיציו זה לפי רבי יוחנן שהוא סובר שאש זה משום חיציו אז צריך להבין שכדי ככה הסברה של הגמרא בהתחלה
שאש על אש חייבים, בגלל שזה כמו החיצים שלו.
ולכן אם החירש הוא זה שמדליק את האש,
אז ממילא זה חיצים של החירש ולא חיצים של הבעלים.
וכאן יוצא שהחיוב של חיצים מסיר את האחריות מהבעלים, כאשר החיצים הם של החירש,
ככה הגמרא אומרת בדף כ"ב.
אבל השור, כשהוא היה שור ממון המזיק שמזיק,
הוא לא יכול להיפטר ולכן הוא חייב. זה לפי רבי יוחנן.
לפי ריש לקיש, לעומת זאת,
וטרקיס אומר שאישו משום המונו, אז אם אישו משום המונו אז דווקא בשלבת הוא באמת יהיה חייב כי זה כמו שור ובור שהם מגולים אז על מה חידשה התורה או הגמרא שבאישו בכל זאת פתור לא כשמדובר בשלבת אלא בגחלת ואז אומרת הגמרא אם מדובר בגחלת אז במקביל במה הוא מחייב על שור ובור כשאם כן הבור מכוסה והשור קשור ואז ממילא השאלה נשאלת לעידר גיסא אם אנחנו אולי עכשיו
עכשיו לפי ריש לקיש מבינים למה בגחלת פטור,
כיוון שזה לא היה אש,
אז צריך להבין למה בשור ובור הוא חייב כשר הם קשורים.
כאן יש לנו מחלוקת בין רש"י ותוספות.
תוספות אומרים שהחירש הוא אפילו מקלקל.
עצם השור לכאורה קשור, אז אם השור קשור אבל החירש כשהוא מופקד עליו הוא אפילו יכול לקלקל כי הוא יכול לשחק נגיד עם הקשרים,
עם החבלים והוא יתיר אותם, לדוגמה.
זה תוספות אומרים.
אבל רש"י לא מפרש ככה,
רש"י מפרש ששור קשור הוא בעצמו, השור בעצמו כאילו נוטה כל הזמן להשתחרר מהקשירה,
ולכן יש פה מצב של שור שמזיק אף על פי שהוא קשור.
הפירוש לפי רש"י, שתוספות כאילו שואלים עליו, אם הוא קשור אז מה אכפת לי מה שהשור, בדרך כלל, הרי מה צריך לעשות עם שור ומה צריך לעשות עם בור?
את השור לקשור ואת הבור לכסור.
אז מה אכפת, מה זאת אומרת זה עלול להתיר את עצמו?
אז ההסבר שמסבירים, שלפי רש"י העניין הוא כזה,
ששור היות שהוא אמור להזיק,
הוא אמור להשתחרר מהחבלים,
והבור שיש בלאי נגיד על המכסה, והמכסה כאילו מצד עצמו עלול,
ויש לו נטייה להתפורר, נטייה להסתלק, שיזיזו אותו מכל מיני סיבות,
אז ממילא השור והבור נקראים מזיקים אפילו כאשר הם קשורים.
ולכן כשאתה נותן את זה לחירש נתת הממון המזיק שביד החירש הוא חייב.
הגחלת לעומת זאת, לפי הגמרא,
לפי פירוש רש"י, מעמיה מעמיה ואז לה.
זאת אומרת שהגחלת היא להפך, הנטייה שלה היא לא להיות חזקה ולבעור מחדש,
אלא הגחלת מבחינה טבעית בעצם אמורה להיכבות
ולהיחלש עוד יותר ועוד יותר ואז יוצא שגחלת לא נחשבת לממון המזיק יש כאן איזה חידוש מאוד מעניין בהגדרה וזה דווקא יוצא לפי פירוש רש"י שמה יוצא? שכשאתה מוסר גחלת זה לא נקרא ממון המזיק בהגדרה הזו ולכן הוא לא חייב אף על-פי שמסר את זה לחירש השור נקרא מזיק אפילו כשהוא קשור יוצא מסרת ממון המזיק לחירש אתה חייב מסרת דבר שהוא לא נחשב למזיק
כמו גחלת, אתה פטור. זה בעצם החידוש העיקרי שנלמד פה לפי רש"י.
תוספות לא לומדים כמו רש"י,
ויש לזה גם הסבר, כי זה קשור לגמרא בדף נ"ט.
הגמרא בדף נ"ט מדברת על מצב של גחלת,
שיש גחלת, שאדם שם גחלת,
וכשהרוח מלבה אותו.
מצב שהרוח מלבה אותו. כאן נחלקו הראשונים והמפרשים מה קורה על אש שהרוח מלבה אותו.
במשנה כתוב שפטורים.
תוספות טוענים שזה לא יכול להיות, הרי אש תמיד
הולכת עם רוח מצויה, אז מה אכפת לי אם הרוח מלבה או הרוח מובילה?
אם הרוח מלבה צריך להיות חייב כמו כשהרוח מובילה.
אז לכן התוספות מסבירים שכשכתוב במשנה בדף נ"ט שכשהרוח מלבה הוא פטור מדובר על רוח שאינה מצויה.
אבל אחרים מפרשים אחרת, ואולי זה הפירוש של רש"י: כשהרוח מלבה אז בעצם הגחלת, איך אמרנו מקודם,
היא בעצם לא נחשבת למזיק.
מתי אנחנו אומרים באש שחייבים על אש כאשר כוח אחר מעורב בו? דהיינו שהרוח מעורבת בנזק,
היא מובילה את האש,
זה כאשר האש היא אש שנחשבת גורם שמזיק והרוח רק מובילה אותו,
אז אנחנו אומרים שחייב,
אבל כאשר הרוח יוצרת את המזיק, דהיינו הרוח מלבה את האש,
את הגחלת,
ולא רק שהיא מובילה אותו,
על כגון זה אפשר להגיד שהוא באמת פטור, כי מבחינתו לא היתה לו פה אש מזיקה,
רק הרוח עשתה אותו למזיק.
זה במקביל מתאים למה שאמרנו פה לפי פירוש רש"י.
לפי פירוש רש"י מה אמרנו?
אמרנו שכשמוחזרת הגחלת לפירש לקיש לחירש,
הגחלת באופן טבעי מצדה היא אמורה להיחלש.
ולכן אם החירש ליבה אפילו הוא לא מחייב, כי הוא לא עשה את המזיק.
המזיק נעשה על ידי החירש ולא על ידי הבעלים,
בדומה לדין של רוח.
זה ככה יוצא באופן,
אני חושב, כסברה נכונה מאוד בפירוש רש"י.
הבעיה היא שאם אני אדלג פה על שלב, אצל הרמב״ם הוא פוסק כריש לקיש,
וזה עצמו צריך לימוד למה הוא לומד כריש לקיש, צריך כדי לעיין בתוספות ולפי הגמרא בדף כ"ב, ואי אפשר כאן להאריך בזה.
אבל אצל הרמב״ם יוצא דבר מעניין,
שכאשר הרוח מלבה הוא באמת חייב
על גחלת.
כאשר הוא רוצן את הגחלת אצל החירש אז הוא פטור. זה דבר מעניין כשלעצמו. זאת אומרת, לכאורה הוא סובר,
כמו הפירוש של רש"י,
שבגחלת הוא פטור כשהוא מוסר לחירש,
אבל כאשר הרוח מלבה הוא חייב. כאילו צריך להגיד את הסברה שאמרנו עם עוד איזשהו חילוק נוסף,
והוא שאומנם הרוח כשהיא מלבה הוא חייב,
כי הרוח עשתה את המזיק, כאילו היא יצרה את המזיק,
אבל יצירת מזיק על-ידי רוח,
שזה גורם טבעי ולא בן-אדם אחר,
זה תמיד משאיר את האחריות על האדם שהניח את הגחלת במקום פתוח, שהרוח תלבה אותו והוא יהיה חייב.
אבל כאשר הוא מוסר לחירש אז אנחנו אומרים שבסופו של דבר מי שעשה את המזיק זה החירש.
החירש כשלעצמו הוא אדם שאין עליו אחריות,
אבל הוא בן-אדם שעשה משהו ולא הבעלים עצמו. לכן יש הבדל, כשהחירש עשה,
אז אנחנו אומרים בגחלת שאם הוא מוסר לחירש הוא פטור. ככה הרמב״ם לומד, כמו רש"י, מי שיעיין, כי הוא מפרש את הגמרא בשור ובור, כמו רש"י, שהם השור והבור, בניגוד לשור ובור, שהם בעצמם משתחררים או נהיים מגלויים, מגולים הבור,
הוא חייב, ובגחלת הוא פטור, כיוון שהגחלת נוטה להיחלש.
והי, החירש עשה? אז החירש עשה, לא היה נחשב למזיק
מכוח המוסר. עדיין שם מזיק לא חל על הגחלת.
ועוד שכאשר הרוח עושה את המזיק, כאן הרמב״ם סובר כמו תוספות שדווקא מי ששם גחלת והרוח מלבה,
אם היא רוח מצויה,
אז הוא חייב.
זאת אומרת, כיוון שכאן אנחנו באמת אומרים שהרוח זה גורם טבעי שאיננו בא מבן אדם אחר.
ממילא כל האחריות האישית קיימת פה על המזיק,
על הבעלים שהניע גחלת שנתן לה להיות מזיק על-ידי הרוח.
ולכן יש הבדל, דק אמנם, בין רוח לבין חירש, וזה חידוש שיוצא בדעת הרמב״ם.
והדברים עוד, יש בהם עומק רב, בסבאות הבסיסיות האלה,
ואנחנו כדרכנו תמיד אומרים שיש מה להשלים ומה ללמוד, וכפי שציינתי, כדאי ללמוד את הגמראות האלה, גם בדף ט' שציינו, גם בדף נ"ט,
גם בדף כ"ב.
מה שיוצא שם שהגמרא מסבירה את רבי יוחנן שאישו משום חיציו אבל לעיין בתוספות שם כי בתוספות רואים שלפי מסקנת הגמרא זה כבר לא יהיה הטעם של רבי יוחנן משום חיציו ולכן אפשר לפסוק כריש לקיש ודי למבין והמבין יבין כמו שאני אומר תמיד.
אז כל טוב בעזרת השם נמשיך הלאה בלימוד ושלום שלום.
של של של של של של
:::::
