בראש, מצוין, בבקשה.
אז שלום,
ואנחנו ממשיכים בלימוד שלנו על סוגיות במסכת בבא קמא,
ובאמת היום אני יכול לומר שבמקום ללמוד על סוגיה אחת,
אנחנו נלמד ואנחנו רוצים לדבר על שתי סוגיות. הכיצד?
הסוגיה שנמצאת בשתי מקומות במסכת,
והשאלה שעליה אנחנו צריכים לדבר,
האם בשתי המקומות מדובר על אותו עניין,
על עניין שונה וכוונתי לנושא שהכותרת שלו היא כותרת מוכרת למי שלומד במסכת בבא קמא,
שומר שמסר לשומר.
מבחינת אדם שקיבל חפץ לשמור,
כפי שהגמרא הרבה פעמים מדברת על בהמה שקיבלו לשמור, אבל לאו דווקא, כמובן, בכל חפץ שמקבלים לשמור,
והשומר הזה, מסיבות כאלה או אחרות,
החליט לתת את החפץ שקיבל את הפיקדון
למישהו אחר,
ועל זה יש לנו שתי סוגיות שדנות על כך,
שמזכירות את העניין במסכת בבא קמא, חוץ מהסוגיה שגם נסגרת,
אותה סוגיה גם במסכת בבא מציאה.
נתחיל בסוגיה הראשונה.
הסוגיה הראשונה היא בפרק ראשון בדף י"א עמוד ב',
אנחנו מוצאים שם בגמרא, מופיע שם בגמרא ככה: אמר רבי אלעזר,
שומר שמסר לשומר פטור.
זה הוא אומר שהוא פטור אפילו בשומר שכר שמסר לשומר חינם, מי שילמד את הגמרא הוא זוכר אותה.
תמיד הוא פטור, דהיינו אין לו שום בעיה לפי ההבנה הזו, כי הוא נהג כראוי, אמנם הוא קיבל אחריות על השמירה,
אבל הוא מסר גם עכשיו לבן דעת, הרי הוא לא זרק את החפץ או את הפיקדון, אלא נתן לבן דעת, אז זו הדעה האחת.
הדעה השנייה היא של רבא, בגמרא לעיל, בדף י"א.
רבא אמר שומר שמסר לשומר חייו,
ולא מבעיה,
זאת אומרת, ולא רק כאשר הוא גרע לשמירתו, דהיינו, שהוא היה שומר שכר שמסר לו שומר חינם,
אלא אפילו כאשר הוא לכאורה הוסיף בכוח השמירה שהוא היה שומר חינם בעצמו ומסר למישהו אחר שיתפקד כשומר שכר. אבל בכל אופן הוא תמיד חייב, ועל מה מדובר פה?
שהוא יהיה חייב,
דהיינו שאם יקרה משהו לפיקדון אצל השומר השני,
תהיה לבעלים הזכות לתבוע את השומר הראשון שישלם.
עכשיו, ההלכה נפסקה כדעתו של רבא ששומר שמסר לשומר חייו.
וכאן יש לנו בעצם שתי גמרות על כך. כמו שאמרתי קודם,
כאן אני מתכוון לסוגיה בבבא קמא ולסוגיה בבבא מצייה.
הסוגיה בבבא קמא שבה אנחנו כרגע נמצאים,
הגמרא אומרת שהסיבה שהשומר הראשון חייב לפי רבא כי המפקיד אומר לו,
לשומר אתה נאמן עלי בשבוע אם אתה תישבע הוא הרי טוען שקרה אונס שהוא לא חייב עליו בכלל למשל,
אז הדין הוא בשומרים שאם הוא טוען טענה כזו שהיא אמורה לפתור אותו מחייבים אותו שבוע,
אז הוא אומר לו נכון אתה יכול להישבע אבל אתה היית נאמן עלי לשבוע שבוע עכשיו
אתה הרי לא יודע, אתה לא היית שם,
אתה ממילא לא יכול להישבע. אלא מה? מהשומר השני, שנתת לו. השומר השני לא נאמן עלי בשבוע. זה מה שכתוב פה בגמרא.
תוספות פה מהירים במקום שיש בגמרא במסכת
בבא מציע, נזכר שם טעם נוסף.
הטעם הנוסף הוא לכאורה יותר פשוט,
שיש בלשון המשנה, במסכת גיטין, אנחנו מוצאים את הביטוי הזה,
שהאדם יכול לומר לשומר אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר אני נתתי לך מה אתה נותן למישהו אחר אז לכאורה זו סיבה יותר פשוטה שמסבירה למה השומר הראשון חייב כי אפשר אפילו לומר שהוא פשע יש פה פשיעה בעצם הדבר שהוא קיבל דבר לשמור ומסר אותו לאדם אחר כפי שאמרנו כאן בגמרא בבבא קמא לא אומרים את הנימוק הזה אלא אומרים רק שהבעיה היא כאילו בשבועה וכאן זאת אומרת
שהגמרא לא סוברת שזו פשיעה בזה שהוא נתן לשני,
אלא יש כאן חיסרון בשבועה.
מתוך כך אנחנו יכולים לכאורה להבין שיכולות להיות שתי נפקא מינות, להלכה למעשה למשל,
ותוספות מדברים על כך,
שתי נפקא מינות. נפקא מין האחד,
אם הבעיה היא שהוא לא יכול להישבע כי הוא לא נאמן עליו, השני,
מה יהיה אם השני הזה הוא אדם ידוע בנאמנותו,
אדם הכי צדיק בעולם,
ואז אם הוא כל כך אדם ישר אז ממילא שייך להגיד שהוא לא נאמן בשבועה?
אז אולי במקרה כזה יחזור הדין שהוא יהיה פטור. כך התוספות בעצם אומרים פה על הדף.
מצב אחר יותר פשוט,
שכאשר יהיו עדים שקרה אונס לפיקדון,
ולא בגלל השבועה שהוא בעצמו טוען,
אלא בגלל עדים שמעידים. אם יש עדים, אז מה יותר טוב מזה?
הרי אנחנו אומרים שהוא לא פשע,
אלא רק, אנחנו אומרים שהוא מסר למישהו שלא נאמן בשבועה.
אבל אם יש עדים שלא צריך להישבע, זה יהיה פטור. אולי באמת ככה.
ככה אפשר להסיק מן התוספות.
אנחנו בדף המקורות ציינו פה את דברי הראש במסכת בבא מציע.
הראש במסכת בבא מציע אומר, בניגוד לתוספות,
שאף על פי שאנחנו אומרים בגמרא כאן שהוא לא נאמן בשבועה, השני לא נאמן בשבועה,
שיכולנו לחשוב שאם הוא אדם נאמן ידוע בצדקותו אדם מיוחד בצדקותו אולי הוא כן יהיה נאמן כמו שהתוספות אומרים הראש חולק עליו והוא אומר בסוף שלא אין דבר כזה כשאומרים בגמרא פה שהוא לא נאמן בשבועה פירושו של דבר פירושו של דבר שהוא לא יכול איש אבל השבועה שלו היא לא רלוונטית את זה צריך להסביר את דברי הראש האלה שבועה
זה לא דבר שכל אדם נשבע והוא יהיה נאמן בשבועה.
שבועה זה פריבילגיה מיוחדת של בעל דבר.
כאשר יש בעל דבר שהוא בעל דין שלי אז הוא טוען טענה,
השבועה כאילו מתגברת את הטענה והופכת את הטענה לטענה טובה.
אז אם הוא הבעל דין אז שייך שהוא יישבע בנוסף לטענה.
אבל אם הוא לא הבעל דין אז השבועה שלו היא כאילו שבועה חיצונית,
כאילו מישהו מבחוץ בכלל נשבע. מישהו מבחוץ נשבע, אין לו שום שייכות לעניין. זאת אומרת, הדין של שבועה
בדיני טוען וניתן זה רק לבעל-דין. אין דבר כזה שאדם חיצוני נשבע. אדם חיצוני, אם הוא אומר משהו, הוא נקרא עד. עד אחד לא מועיל במקרה הזה, היה צריך להיות שני עדים.
שני ושני עדים אין.
אז להגיד שהוא נשבע, זאת אומרת, יש פה חידוש גדול שמתחדש לנו מהראש,
שהשומר השני הוא לא נקרא בעל-דין,
ולכן אין לו שבועה. כשהגמרא אומרת הוא לא נאמן בשבועה, זה לא בגלל שהוא לא נאמן כי הוא לא ישר.
הוא לא נאמן בשבועה כי לא שייך שהוא יישבע. השבועה לא שייכת לו. אין לו אפשרות להשתמש בשבועה. ולכן הראשון מפסיד כי הוא לא יודע להישבע כי הוא לא היה שם, והשני הוא לא אדם חיצוני, לכן אין שבועה.
דברי הראש האלה מובילים אותנו לסוגיה אחרת. כפי שאמרנו בתחילת דברינו,
יש לנו סוגיה נוספת במסכת בבא קמא,
שעוסקת בנושא הזה של שומר שמסר לשומר.
איפה אנחנו מוצאים? דווקא בדף נ"ו בפרק הכונס,
שכבר כמה דפים אחר כך, וכמדומה לי שבדף היומי עכשיו במיוחד נמצאים דווקא שם.
שם הגמרא מדברת, מלכתחילה מדברים גם כן,
מלכתחילה מדברים שם על,
הגמרא אומרת שאם אדם מסר את הבהמה,
ששם מדובר באמת על בהמה לרועה,
נכנס הרועה תחתיו.
ואז הגמרא מסבירה שם שמדובר שם על שומר שמסר לשומר ששומר שמסר לרועה אחר שהוא גם שומר בעצם הוא נכנס תחתיו ואז שואלת הגמרא
איך זה יכול להיות הרי למדנו בפרק ראשון ששומר שמסר לשומר חייב אז איך זה יכול להיות שהוא יכול לתת לרועה שיהיה במקומו בניגוד למה שלמדנו מקודם שהלכה כרבא ששומר שמסר לשומר חייב
מתרצת הגמרא, שמדובר שם שהוא נתן לא לסתם רואה, אלא לאדם שהוא עובד איתו כל הזמן. זאת אומרת, זה דין מיוחד, אפשר להגיד שזה דין צדדי,
כאילו מובן מאליו, שכשהנותן לבן אדם אז הוא בוודאי נותן לאלה שיש לו משרתים, ואנשים עובדים שעובדים איתו,
אז בוודאי שהכוונה שגם העובדים שלו,
הם בכוונת המפקיד,
תמיד כוללת גם לתת הוא סומך על כל אלה שנמצאים עם השומר אז זה העניין הזה אבל לגופם של דברים מה למדנו שם שהגמרא שואלת הגמרא שואלת על מה שאמרו ששומר שמסר לשומר או לרועה שהרועה נכנס תחתיו הגמרא אומרת שם שזה קושייה על מה שאמרנו ששומר שמסר לשומר חייב רש"י מסביר שם שהשאלה היא פשוטה הבינו שאם אתה מוסר שהרועה לרועה אז
הרועה במקומך תופס את מקומך זה לאותו עניין שדיברנו לעיל לעניין מה שאם יקרה משהו לפיקדון שהוא יוכל לחזור זה בעצם המפקיד צריך יכול לתבוע וצריך לתבוע את הראשון
וכאן יוצא שאם נכנס הרועה תחתיו שהוא יכול לתבוע מהרועה זו הקושייה והתשובה שמדובר על אלה שעובדים איתו
וכאן אנחנו בעצם רואים פירוש אחר בדברי הרמב״ם.
הרמב״ם לא לומד ככה.
הרמב״ם,
כשלפי דף המקורות אנחנו בהלכות שנזכרות פה אפשר לראות אותם,
הרמב״ם אומר,
מדבר, רואים שהוא פירש את הגמרא אחרת.
הוא לא פירש את הגמרא לגבי הנזק שקורא לפיקדון,
אלא הוא פירש את הגמרא לגבי נזק שהבהמה הזיקה.
וזה מביא אותנו לנושא חדש.
זאת אומרת, עד עכשיו דיברנו מה קורה לפיקדון,
ממי המפקיד תובע.
לפי הרמב״ם יוצא שמדובר פה שהבהמה שהיא הפיקדון הזיקה.
והדין הוא, כפי שלמדנו בפרק הקודם, בפרק חמישי,
שתמיד שומרים נכנסים תחת הבעלים.
השומרים,
דהיינו השומרים,
כל שומר שקיבל בהמה מתחייב עכשיו בנזקיה.
זה מה שלמדנו.
ואז לפי זה נשאלת כאן כאילו השאלה,
מה הדין כאשר השומר נתן לשומר אחר? שומר שמסר לשומר אם כן.
השאלה שמתקבלת פה בגמרא היא לא לגבי מה שקורה לבהמה עצמה כלפי הבעלים,
אלא מה קורה כאשר הבהמה הזעיקה מי חייב לשלם.
ואומרת הגמרא, אם אנחנו רואים,
אם אנחנו רואים פה שהבהמה,
שמי שחייב זה הרועה דהיינו השומר השני אם כן זה קושייה על רבא שאמר שהשומר הראשון חייב יש כאן איזה שהוא נושא חדש שמתברר פה
כפי שאמרנו רש"י לא לומד ככה את הגמרא רש"י מפרש שהגמרא פה מדברת גם כן על מה שיש בין השומר לבעלים וצריך לפי זה להסביר שכשמדובר על אם יהיה מדובר על נזק שהבהמה עושה על זה הגמרא לא מדברת
כפי הנראה רש"י הבין שהיות שהשומר השני הוא זה שעכשיו מחזיק את הבהמה והוא זה שהיה אמור לשמור עליה אז אם הבהמה יצאה והזיקה אז בוודאי שהשומר השני הוא שחייב ולא על זה מדברים.
מדברים ממי הבעלים יכול לתבוע כשקורה משהו לבהמה לפיקדון אבל ביחס לנזקים שהבהמה עושה זה כאילו פשוט ולא על זה מדברים.
לעומת זאת לפי הרמב״ם מתברר פה ומתחדש לנו פה
שאנחנו מדברים דווקא על מה שקורה,
על מי חייב לשלם לניזק כשהבהמה הזיקה.
והגמרא הבינה שאם שומר שמסר לשומר חייב, כפי שאמרנו בסוגיה בפרק ראשון,
זה אומר שגם כלפי הניזק השומר הראשון צריך להיות חייב.
וכאן, כשאנחנו באמת לומדים את הדבר הזה,
אנחנו צריכים להסביר פה. מתחדשות לנו פה באמת הרבה עמלים להסביר את הרמב״ם הזה.
אבל בקיצור, מה שאנחנו יכולים לומר,
קשור למה שדיברנו מקודם על פי הראש. מה אמרנו?
אמרנו שהשומר השני הוא לא נחשב לבעל דין.
דהיינו, יש פה מקום לחקירה מאוד מעניינת וחשובה.
כשאמרו שכששומר שומר על בהמה והבהמה מזיקה,
כשהשומר חייב,
צריך להבין מצד מה הוא חייב.
אז ההסבר הפשוט הוא שהוא חייב בגלל שהיה מוטל עליו לשמור והוא לא שמר,
אז ממילא כשהזיקה שהיא היתה תחתיו הוא חייב לשלם.
אבל ייתכן שזה לא לבד,
כי יש נקודה נוספת.
הנקודה הנוספת היא,
דיברנו על כך,
אני חושב, כמדומני, בשיעור הראשון במסכת בבא קמא,
האם החיוב של נזיקין הוא בגלל שהממון שלי,
או חיוב נזיקין הוא בגלל שלא שמרתי.
אם הסיבה היא רק בגלל שלא שמרתי,
אז ייתכן באמת שמובנים הדברים שהשומר השני חייב לשלם.
אבל אם הסיבה היא דווקא בגלל שהממון שלי,
אז נשאלת השאלה למה תמיד שומר חייב בנזקים, הרי הממון לא שלו.
אבל התשובה היא שהוא כאילו עשה קניין מהבעלים,
וכיוון שהוא עשה קניין מהבעלים,
אז יש לו פה זיקה ממונית כאילו הוא הבעלים לצורך השמירה.
הוא קיבל מעמד של בעלים באופן זמני,
ולכן הוא חייב על הנזקים.
וממילא השומר השני,
אין לשומר הראשון את הזכות להקנות קניין נוסף לשומר השני.
איך אמרנו מקודם, השומר השני הוא לא בעל דבר.
למה הוא לא בעל דבר?
מפני שהוא לא קיבל את השמירה מהבעלים.
אין לו פה מעמד של בעל דבר.
ממילא גם אין לו מעמד של זכות קניין בתור שומר.
הוא קיבל אומנם מהשומר הראשון,
הסכים לקבל לשמו,
אבל את הקניין של השמירה,
שהשומר הראשון קיבל מבעלים את זה הוא לא יכול להעביר לשני,
נמצא על כן שכשאתה רוצה לחייב עכשיו בנזקין אתה לא יכול לחייב את השומר השני אלא רק את השומר הראשון כי רק השומר הראשון נחשב גם כבעלים לצורך השמירה,
קיבל קניין על השמירה ולא רק שהוא כרגע פיזית שומר,
נמצא על כן שלדעת הרמב"ם כפי הנראה זה מה שיוצא פה.
מה שיוצא פה מדעת הרמב״ם שעל כן השומר הראשון הוא זה שחייב לשלם וזה מה שהרמב״ם אומר
היות ששומר שמסר לשומר חייו למה שומר שמסר לשומר חייו כי אנחנו אומרים שהשומר השני הוא לא נחשב
בעל דבר הוא לא נחשב צד בעניין ממילא זה נפקא מינא גם לגבי נזקין וזה חידוש גדול שמתחדש לנו לפי הרמב״ם בגמרא פה וכנראה הרבה חולקים עליו
והדברים צריכים עוד להתברר, עוד כפי שציינו פה הדברים נזכרים גם בדברי הרייבת שחולק על הרמב״ם וכפי שאמרנו רש"י כנראה לא הסכים לגדר הזה ועוד דיברו על זה גדולי הלמדנים שעוסקים בבירור הסוגיות עסקו בזה ועמלו הרבה כדי לתת את ההסבר אני חושב בכיוון שכרגע אנחנו דיברנו על כך ואנחנו למסגרת שלנו נשאר בזה בעזרת השם.
אז שלום בכל טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב
