שלום, היום אנחנו חורגים אולי קצת מהמסגרת הרגילה,
שאנחנו תמיד הרי לומדים את השיעורים לפי הדף היומי,
אבל היום בכל אופן כבר 30 יום שלפני הפסח,
ומקובלים אנו שדורשים מהלכות הפסח 30 יום שלפני החג.
וגם אני רוצה להצטרף בשיעור אל אותו עניין של הצטרפות לאותה דרישה של הלכות הפסח.
וצריך פה לדעת באמת, כמה שמעניין,
שהגמרא, כשהיא אומרת את האמירה הזו של שלושים יום שלפני הפסח, היא בעצם קשורה למצוות ביאור חמץ,
שעליה אני רוצה לדבר.
זאת אומרת, אנחנו מוצאים את המצווה של ביאור חמץ כמצווה כבר שלושים יום שלפני הפסח.
כי מדובר שם, בגמרא יש סוגיה שלמה שמדברת על אדם שיוצא מביתו, ואם כן יחזור או לא יחזור,
הוא צריך להיות עסוק בעניין של ביעור חמץ או לחשוב על זה.
אם הוא יוצא 30 יום שלפני הפסח, זה כבר לא סתם יוצאים מהבית.
יכול להיות שכבר צריך עכשיו לבער את החמץ. זאת אומרת שהמצווה קיימת כבר לפני הפסח, ממש בתחום הזה של הימים שאנחנו נמצאים בו עכשיו.
ועל כן חשבתי באמת לדבר על כפי שקראתי לכותרת:
מצוות ביעור חמץ וגדריה.
וננסה בכמה דברים לומר בעניין.
המצווה, כמובן, הגמרא בעצמה מדברת על זה, המשנה והגמרא,
גם בפרק ראשון וגם בפרק שני.
אבל אני רוצה באמת להתחיל בעניין דווקא בפרק שני.
המשנה בדף כ"א,
עמוד א', מדברת על ביעור חמץ, ואז אנחנו רואים פה בגמרא ככה: רבי יהודה אומר,
זה מופיע בגמרא בכמה סוגיות.
רבי יהודה אומר שאין ביאור חמץ אל השרפה,
וחכמים אומרים אף מפרר וזורע לרוח ומטיל לים.
זאת אומרת שיש כאן כאילו מחלוקת בסיסית בין התנאים,
איך מקיימים מצוות ביאור חמץ.
רבי יהודה אומר אין ביאור חמץ אל השרפה,
אבל לפי חכמים לאו דווקא בשרפה,
יכול תמיד גם מפרר וזורע לרוח כלשון הגמרא.
וממחלוקת התנאים הזו המופיעה והמובאת בכמה מקומות,
יש בסופו של דבר אחר כך מחלוקת בין הראשונים והפוסקים כמי הלכה.
האם הלכה כרבי יהודה או הלכה כחכמים?
זאת אומרת, לכאורה אפשר להגיד שהלכה כחכמים,
מפני שיחיד ורבים כך הכלל הלכה כרבים,
וממילא הלכה צריכה להיות כחכמים,
וככה באמת פוסק הרמב"ם לפי המקורות המצוינים כאן בדף המקורות,
אבל דעת התוספות בדף כ"ז אומרים שהלכה כרבי יהודה, והם מביאים לכך הוכחה מכמה מקורות שאין כאן המקום לפורטם במסגרת הקצרה שלנו.
זאת אומרת, יש מחלוקת בין הראשונים הפוסקים,
האם הלכה כרבי יהודה שאין ביאור חמץ אלא שרפה,
או שהלכה כחכמים שמפרר וזורע לרוח.
צריך, כמו שאומרים, לדעת.
אנחנו בדרך כלל מכירים באמת את העניין של שרפת חמץ, והנה אנחנו כאן רואים כבר במבט ראשון שזה לא בטוח שזו באמת מצווה שכולם מסכימים לה,
כי לפי חכמים אולי ישנה באמת עדיפות לשרוף את החמץ,
אבל זה לאו דווקא.
אבל מכאן אנחנו צריכים ללכת לעניין נוסף.
אנחנו, כשמדברים על ביעור חמץ,
אנחנו באמת מוצאים עוד איזשהו מושג שמופיע גם בגמרא, וכולנו מכירים את זה גם מן הסדר של ערב פסח,
שיש מושג שנקרא ביטול חמץ.
מושג של ביטול חמץ.
מה זה ביטול חמץ? זה אפילו לא שרפה,
וזה אפילו לא מפרר וזורע לרוח, אלא הוא מבטל את החמץ.
כך אנחנו מבטלים את החמץ. מה זה ביטול החמץ?
על כך יש לנו מחלוקת בין רש"י לתוספות בדף דלת עמוד ב'.
רש"י מפרש שם שביטול חמץ,
לשון הגמרא היא מדאורייתא בביטול באלמא סאגי,
זאת אומרת שאפשר לצאת ידי חובת מצוות ביור על ידי הביטול.
מסביר רש"י שם בדף דף עמוד ב',
רש"י מסביר שהמצווה הזו היא מצווה, מאיפה אנחנו לומדים את זה?
כי היות שכתוב בתורה אך ביום הראשון "תשביתו",
ולא כתוב באופן מיוחד דווקא לבער את החמץ או לשרוף אותו,
מכאן אנחנו לומדים,
מכאן אנחנו לומדים, כפי שרש"י אומר כאן,
דכתיב תשביתו, ולא כתיב תבהרו,
ממילא משמע שאפשר גם לעשות על זה על ידי ביטול.
גם הרמב"ם, לפי דף המקורות, גם הוא פוסק כמו רש"י,
וכאן חולקים עליו התוספות.
התוספות חולקים על רש"י וגם ממילא על הרמב"ם.
תוספות אומרים שמה שכתוב מדורייתא בביטול באלמא סאגי,
פירושו של דבר לא שהביטול זה מצוות ביעור חמץ,
אלא שהביטול הוא בעצם ביטוי של הגמרא לדרך של הפקר.
מבחינת התוספות אומרים, יכולים להפקיר את החמץ.
מפקירים את החמץ,
ואז ממילא אם הפקרת את החמץ,
אז אתה כבר לא מחזיק אותו ברשותך.
ממילא, כיוון שאתה לא מחזיק ברשותך, אז אתה לא עובר. זאת אומרת, אין כאן קיום מצווה לפי תוספות,
אלא דרך להיפטר, להימנע מן האיסור של בל ייראה ובל יימצא.
איך עושים את זה? על ידי הפקר.
למה זה נקרא ביטול ולא נקרא הפקר?
כי באמת ההפקר בדרך כלל יש לו, כפי שתוספות אומרים,
כל מיני תנאים מגבילים או סייגים מסוימים, איך מפקירים.
וכאן אנחנו אומרים שיכולים אפילו להפקיר בלב.
זאת אומרת, יש כאן איזושהי "כולא" שהקלו חכמים באפשרות של אדם
שרוצה להימנע מן האיסור ודעתו כל כך ברורה שהוא רוצה שלא יהיה לו חמץ,
אז בעצם הוא יכול להפקיר אפילו בצורה הכי קלה,
דהיינו אפילו בביטול בלם.
מכל מקום, מה למדנו מכאן?
למדנו שלפי תוספות ביטול החמץ זה הפקר.
הפקר זה מושג שאנחנו מכירים אותו בכל מיני דברים ממוניים. זאת אומרת, הגדר הוא גדר ממוני.
יש לך חמץ שהוא שלך, אז אתה עובר עליו בבל ירע.
אין לך את החמץ, איך אין לך? כי הפקרת אותו,
אז זאת אומרת, אם הפקרתי אותו,
אז שוב כבר אין לי חמץ.
זאת אומרת, העיקר שתסלק את זה מבעלותך, מהבעלות הממונית שיש לך על החמץ.
נמצא שיש לנו פה מחלוקת מאוד מעניינת בין התוספות לבין רש"י ורמב"ם,
כי בעוד שרש"י ורמב"ם
תולים ומפרשים שביטול החמץ הוא גם צורה של קיום מצוות תשביתו,
הרי לפי התוספות זה לא קשור בכלל למצוות תשביתו.
כשאנחנו ננסה להתבונן בדבר הזה אנחנו נראה שהעניין הזה מבואר, קודם כל השיטות השונות האלה מבוארות
מכוח מה שאמרנו קודם ומה שאנחנו צריכים עוד להשלים.
כוונתי לכך. הרי אמרנו בתחילת דברינו שיש מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים לגבי מצוות ביאור חמץ.
רבי יהודה אומר: אין ביאור חמץ אלא שרפה.
אז הסברה הפשוטה אומרת שאם אין ביאור חמץ אלא שרפה,
אז ביאור חמץ לא יכול להתקיים על ידי ביטול,
כי מצוות ביאור חמץ זה דווקא על ידי שרפה.
אז אם צריך דווקא לשרוף, אז אי אפשר לומר שכשאתה מבטל אתה בעצם מבאר את החמץ,
כי הביטול הוא לא שרפה.
לכן ממילא מובנת כאן מנקודה זו שיטת התוספות,
שהתוספות הרי אומרים שהלאכת רבי יהודה,
שאין ביאור חמץ אלא שרפה.
ממילא מובן,
בתוך נקודה ראשונה,
שאי אפשר לומר שהביטול הוא חלק ממצוות תשביתו, כי תשביתו אתה עושה על ידי שרפה.
לעומת זאת, לפי רש"י, או לפי רמב״ם בייחוד,
כיוון שאנחנו יודעים שהם פוסקים, הוא פוסק כחכמים,
שבעצם השבתתו של חמץ זה לאו דווקא בשרפה,
אלא גם מפרר וזורע לרוח,
אז ממילא גם אפשר להשלים ולומר שלא רק שמפרר וזורע לרוח באופן פיזי,
אלא גם כשמבטל את החמץ ומחשיב אותו כעפר,
ולא בדרך של הפקר דווקא, מחשיב זה חידוש של התורה שאפשר לבטל את החמץ רק על ידי זה שאתה מחשיב אותו כעפר, כעפרה דערא,
לא במובן של הפקר,
אז זה גם צורה של השבתה.
אז השבתה יכולה להיות כמובן אולי בשרפה,
אבל לאו דווקא בשרפה, גם מפרר וזורל הרוח.
אם כן, גם לא רק מפרר וזורל הרוח אפילו באופן ממשי בפועל,
אלא רק על ידי המחשבה בלב,
זו גם צורה זאת. זאת אומרת שאנחנו רואים שהשיטות קשורות זו לזו.
כי אם אתה אומר שהביאו חמש זה שרפה, באמת קשה להבין שהביטול יהיה השבתה.
הביטול צריך להיות מוסבר לפי תוספות בדרך אחרת, חיצונית לעניין,
סתם בדרך של הפקר.
אבל לא זו בלבד.
יש לנו עוד מקור נוסף שממנו אנחנו צריכים ללמוד ואנחנו רואים ממנו ומגלים ממנו דברים מאוד מעניינים.
כוונתי לסוגיה שנמצאת בגמרא בדף י"ב עמוד ב'.
בדף י"ב עמוד ב'
אנחנו לומדים שם בגמרא עומר רבי יהודה, רבי יהודה שאומר שאין ביעור חמץ אלא שרפה,
אומר רבי יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו,
אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. זאת אומרת גם רבי יהודה מסכים שיש פעמים או יש זמן יותר נכון שלא צריך דווקא לשרוף.
הוא קורא לזה אימתי שלא בשעת ביעורו אז דווקא שרפה,
אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. למה הוא מתכוון?
מחלוקת, רש"י ותוספות, בדף י"ב, עמוד ב', זה מאוד יפה לראות את זה כל פעם מחדש.
רש"י אומר,
רש"י מסביר: מתי אמר רבי יהודה שצריך לשרוף?
דווקא לפני זמן איסורו.
אבל לאחר זמן איסורו, דהיינו שזה כבר האיסור נכנס בפועל ממש, דהיינו לאחר חצות היום בערב פסח,
אז זו שבתתו בכל דבר.
תוספות אומרים הפוך: אימתי, אומר רבי יהודה, אם ינביאו חמץ אל השרפה, לפי תוספות?
אימתי?
דווקא לאחר זמן איסורו. ככה התוספות אומרים. אז יש מצוות שריפה,
אבל לפני זמן איסורו גם רבי יהודה מודה שהשבתתו בכל דבר.
המחלוקת הזו היא מאוד מעניינת מכמה נקודות מבט,
וזה מאוד יפה לראות ולמצוא אותן.
כי מה מתחדש לנו פה?
מתחדש לנו פה שלפי רש"י המצוות "תשביתו" כמצווה חיובית היא לפני זמן איסורו, וזה דבר מאוד יפה לראות.
זאת אומרת, רבי יהודה שאומר שצריך לשרוף דווקא,
מתכוון דווקא לפני זמן איסורו.
לפני זמן איסורו, מפני שאף על פי שעדיין לא נכנס האיסור,
זוהי המצווה לשרוף חמץ. יש מצווה לשרוף את החמץ גם כשהאיסור לא נכנס לתוקף.
לפי תוספות זה יוצא הפוך.
מצוות השרפה של רבי יהודה, לשיטתו,
היא דווקא לאחר זמן איסורו. כמו שאני תמיד אומר,
לפי תוספות,
כל ירא שמים יתפלל שהוא לא יזכה לקיים אף פעם את המצווה הזו. למה?
כי המצווה הזו של "תשביתו", לפי תוספות, מתי היא מתקיימת? לאחר זמן איסורו. זאת אומרת, אם אדם נכשל ויש לו כבר חמץ
והוא עבר על האיסור כבר איזשהם רגעים או זמן או יום או יומיים,
אז עליו נאמר שהוא צריך לשרוף.
אבל לפני זמן איסורו, כשהוא עדיין לא עשה שום עבירה ולא היתה לו שום עבירה בידו,
אז אין דין של שרפה.
זאת אומרת,
מצוות תשביתו לפי תוספות שייכת לאחר זמן איסורו.
לפי רש"י ורמב"ם מצוות תשביתו שייכת לפני זמן איסורו.
וזה מחזיר אותנו בחזרה אל העניין הזה של הביטול שאמרנו מקודם.
זאת אומרת, זה מובן מאליו בכיוון הזה גם כן.
למה?
כי הביטול, אנחנו אומרים בגמרא,
שהביטול, מתי אפשר לבטל?
רק לפני זמן איסורו,
לא לאחר זמן איסורו. עכשיו ממילא שוב דברי רש"י ותוספות מובנים כמין חומר. למה?
כי לפי רש"י,
שמצוות תשביתו זה לפני זמן איסורו,
אז אתה גם יכול להסביר שתשביתו זה גם ביטול.
וזה מה שבאמת רש"י אומר.
תשביתו זה על ידי שרפה לפי רבי יהודה,
ולפי חכמים אף נפרר וזורע לרוח,
ובאופן מורחב גם אפשר לבטל, וזה לפני זמן איסורו, כי מבטלים רק לפני זמן איסורו.
תוספות שסוברים בדעת רב יהודה שמצוות תשביתו היא רק לאחר זמן איסורו, זאת אומרת שהם מפרשים שהמצווה הזו בתורה נאמרה לגבי הזמן שלאחר תחילת האיסור.
ממילא אתה ממילא מבין שלא שייך לומר שהביטול הוא כלול במצווה, כי לאחר זמן האיסור כבר אי אפשר לבטל.
זה אנחנו אומרים הרי במפורש בגמרא, כל אחד יודע, ביטול אפשר לעשות לפני זמן איסורו. זאת אומרת שהביטול לא יכול להיות חלק ממצוות תשביתו.
ממילא שוב אנחנו הגענו לכך שמובנים דברי תוספות ומוכרחים לשיטתם שהביטול לא שייך למצוות תשביתו,
אלא שייך,
כפי שאמרנו,
לגדר חיצוני שמפקירים.
ומה שאפשר לומר, מה שמתחדש לנו כאן מתוך הדברים האלה, הגדר של חמץ
והאיסור עליו, וממילא גם המצווה של הביור.
לפי תוספות,
הגדר הוא גדר ממוני, כבר אמרנו את זה קודם.
ולכן התשובה כנגד האיסור הממוני יכולה להיות גם על-ידי פעולה ממונית גרידא,
דהיינו, על-ידי הפקר.
בעוד שלפי רש"י ורמב"ם הביטול הוא לא הפקר,
הביטול הוא להבק עפרא דערא.
להבק עפרא דערא זאת אומרת, זאת אומרת, זו מין מחשבה שאדם צריך כאילו לגמור בלבו שהוא לא רוצה את החמץ,
שהחמץ הוא מבחינתו כמו עפר בעלמא.
אבל לא במובן הזה של הפקר אלא במובן הזה שהחמץ הוא לא חמץ.
זו באמת מחשבה מיוחדת שאדם צריך לגמור בלבו ולהחליט, וזו מחשבה שאנחנו מכירים אותה מהביטול של החמץ.
זאת אומרת שאיסור של חמץ הוא לא גדר ממוני.
יכול להיות שלעניין זה ולכל מה שאמרנו פה עכשיו יש השלכות רבות,
שאני לא יודע אם אפשר כאן הכול לפורטן,
אבל למשל אתן דוגמה אחת שכדאי באמת להתבונן בה ולחשוב עליה. למשל,
אם יהיה מצב כזה שמישהו, למשל,
יזרוק חמץ לבית של מישהו,
יזרוק חמץ,
יפקיר מישהו, יזרוק חמץ לבית של מישהו, להרגיז אותו מסיבות כאלה או אחרות.
כאן הדבר הוא מעניין.
האם בסופו של דבר מי שנפל לו חמץ כזה לתוך הבית,
לא בידיעתו ולא ברצונו,
האם הוא עובר על החמץ הזה, אם צריך להיות אכפת לו מה העובדה שהחמץ נכנס לרשותו, לבית שלו, לחצר שלו, למחסן שלו,
זה באמת יהיה תלוי אולי קצת בזה.
מפני שאם זה באמת חמץ של הפקר שנמצא ברשותו,
לפי תוספות הוא לא עובר לבל ייראה.
למה? כיוון שהעיקר הוא שזה הפקר.
אני לא רציתי לקנות, אני לא רוצה לקנות את זה,
כיוון שאני לא רוצה לקנות את זה, אז אני גם לא עובר על החמץ הזה.
לעומת זאת,
לפי השיטה שעניין איסור של בל ייראה זה לא גדר ממוני, אלא אם החמץ נמצא ברשותך,
יכול להיות שבאמת גם אם מגיע אליך חמץ של הפקר לתוך הבית,
ולכאורה אתה לא רצית אותו,
אבל עצם הדבר שזה בבית,
מן הראוי שאתה תוציא אותו מרשותך.
יהיה לך אולי חיוב להוציא אותו.
ואם זה קורה בתוך הפסח,
לא שייך לבטל, אז צריך ממש לשרוף.
אנשים בדרך כלל עושים את הכול ומשתדלים. אנחנו,
כפי שאומרים, המנהג הוא שכולנו שורפים חמץ.
אז כולנו, כשהולכים,
התחילו ורחימו,
לקיים מצוות ביאור חמץ,
אנחנו עושים את זה, אפשר לומר,
לפי שיטת רש"י, שיש מצוות ביאור חמץ לפני זמן איסורו,
ולפי רבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא שרפה.
כמובן שיש לנו דרכים אחרות גם כן,
אבל כמובן שהדרך המהודרת היא לצאת ידי חובת כולם.
ומכאן באמת העניין שכולנו מבארים את החמץ ומשתדלים מלכתחילה לבאר את החמץ בשרפה. וכמובן שנגענו פה בדברים על קצה המזלג, אבל מתוך המקורות גם ומתוך הכרת העניין אפשר ללמוד ולראות עוד סוגיות רבות שקשורות ליסודות האלה של מצוות ביעור חמץ,
וגדריה,
ונשאר בזה בינתיים.
אז כל טוב ושלום.
