שלנו, ואנחנו כידוע עכשיו נמצאים במסכת בבא קמא שעוסקת בדיני נזיקין, ארבעה אבות נזיקין.
דיברנו בשבוע שעבר, פעם שעברה,
על העיקרון של גדרי החיוב בנזיקין,
והיום אני רוצה להתרכז בסוגיה אחת שנמצאת עדיין בפרק ראשון בכל אופן,
נמצאת בפרק ראשון,
ושיש בה, לפי דעתי, דברים חשובים ומעניינים.
מתוך הלימוד בעיון מתבררים פה דברים מעניינים וחשובים,
שיש להם השפעה לא רק על העניין הנדון אלא גם על דברים אחרים,
כפי שנראה מייד בהמשך.
כוונתי לסוגיה, הגמרא בדף ו' עמוד א',
שהגמרא מתייחסת פה,
מתחילה, מבחינתה, לגבי מה שנאמר במשנה.
כי המשנה, כשמונה רבה אבות נזיקין, אומרת: לא,
הרי זה כי הרי זה הצד השווה שבהן והדברים מהצד השווה שבהן שממונן והם מזיקים. אז ככה גם הגמרא אומרת, המשנה אומרת שהצד השווה הזה מלמד שיש דבר משותף בין אבות הנזיקין.
אבל הלשון הזו של הצד השווה שבהן, כפי שנאמר,
אולי נקרא באמת מן המשנה,
כפי שהמשנה אומרת:
"הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חווה מזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ" שזה לשון המשנה, הגמרא מנסה תמיד לברר. אם אמרו "הצד השווה" משמע שבאו ללמד פה עוד צורות נוספות של נזיקין שאינן מפורשות במשנה ואינן מזוהות ממש עם ארבע אבות נזיקין, ובכל זאת חייבים עליהן.
ואז הגמרא שואלת: לעיתוי אמי?
זאת אומרת, מה באמת לומדים מן המשנה הזאת כתוספת,
איזה חידוש לגבי דיני נזיקין?
אז פה מובאות בגמרא ארבע דוגמאות, ואני רוצה לדון לפחות על שלוש מהן.
אבל הדוגמה הראשונה זה של אביה, אביה אומר: "להיטו יהיה אבנו סכינו ומסעו שניחן בראש גגו,
ונפלו ברוח מצויה והזיקו".
אז זה אביה אומר. אחר כך יש לנו את הדוגמה של רבה,
שאומר: "להיטו יהיה בור המתגלגל".
ואחר כך יש לנו עוד שתי דוגמאות בגמרא.
אני לרגע מתעכב על הדוגמה הראשונה. הגמרא מבררת, כשלומדים את הגמרא פה ורואים את כל מה שמתברר בגמרא כפשוטה,
מתברר שהחידוש שאביה בא ללמוד מן המשנה זה על אבנוס עכנו ומשאו שניחן בראש הגג והזיקו.
וכשאנחנו מתבוננים בדבר באיזה צורה אבנוס עכנו ומשאו יכולים להזיק,
יש לנו, לפי מה שמתברר כאן,
בעצם שלושה מצבים של נזיקין של אבנו, סכינו ומסעו. אבנו, סכינו ומסעו זה בעצם חפצים של אדם,
אבנים, סכינים, מסעות, כל מיני דברים כאלה,
וכל דבר שיכולים להזיק, אפשר להינזק בהם,
אבל זה יכול להיות בשלוש צורות.
הצורה הראשונה היא הכי פשוטה אולי.
אדם לוקח אבן או חפץ אחר שלו,
מניח אותה ברשות הרבים,
אז זה הופך להיות תקלה ברשות הרבים.
על זה לא מדברים פה.
זו דוגמה פשוטה. למה? מפני שזו דוגמה שנקראת, לפי המושגים של המסכת, של הפרק הזה,
זה נקרא "מזיק בור".
בור זה הרי לא הכוונה דווקא כשאדם חופר בור,
אלא כל דבר שאדם עושה תקלה ברשות הרבים זה תולדה של בור,
ואז ממילא זה חייב, ולא על זה מדובר פה, כי זה כאילו מובן מאליו וזה דברים פשוטים.
הדוגמה השנייה היא כשאדם הניח אבנות סכינור ומסעו בראש הגג,
ובה רוח מצויה והעפילה, העיפה את החפצים האלה, את האבן, למשל,
מראש הגג, והאבן הזו נפלה מן הגג,
ותוך כדי נפילתה, היא בנפילתה פוגעת במישהו ומזיקה אותו, יכולה להזיק אותו אפילו בנזק קשה.
גם על זה, כפי שמתברר פה בגמרא, לא מדברים כאן.
למה?
כי גם זה פשוט.
למה זה פשוט?
כי זה נקרא מזעיק אש.
מה זה אש?
אש, בדרך כלל זה נקרא שאדם הדליק אש במקום שלו, בשדה שלו, נאמר,
ורוח מצויה העבירה את האש משדה שלו לשדה אחר,
וממילא האש הזעיקה במקום אחר, אז הוא חייב עליה מזעיק אש. זאת אומרת, אש זה נקרא נזק כזה שנעשה על-ידי זה כאילו שיתוף פעולה, כפי שהגמרא מגדירה את זה,
רוח אחר מעורב בו. זה לא ממש האש שלי,
שאני הדלקתי ממש בעצתה ממשית ישירה בדבר הניזוק,
אלא הרוח היא שהעבירה את האש ממקום למקום. אז זה נקרא בעצם מזיק אש.
זה נקרא מזיק אש,
והתולדה שלה זה אותן אבנים או חפצים אחרים שמונחים בראש הגג.
הנחתי דברים בראש הגג, במקום שאני יודע שיש רוח, וכשיש רוח מצויה, הכוונה, רוח רגילה,
וכשהיא מעיפה את הדבר הזה זה כאילו היא העבירה את האש ממקום למקום, העבירה את האש ממקום למקום, או את האבן ממקום למקום, זה אותו דבר.
ולכן האבן הזו, כשהיא מזיקה תוך כדי נפילה,
לא על זה מדובר פה בגמרא,
זה נקרא "מזיק אש",
ועל זה אין חידוש,
זאת אומרת אין צורך לומר שזה החידוש של המשנה כשהיא אומרת את הצד השווה שבהם.
אז על מה אביי כן התכוון לומר שיש פה חידוש במשנה שמזיק?
על אבנוס עקינור מסעור,
שהיא ניחנה בראש גגו ובאה רוח מצויה באמת והעיפה אותם,
ואז עכשיו האבן הזו היא בעצם עכשיו נחה באיזה
ומקום ברשות הרבים ועכשיו מישהו אחר נתקל בה, בעצם צורת הנזק היא צורת נזק של בור שהאדם ניזוק. אבל מה כאן החידוש?
החידוש הוא כי לא הבן-אדם עשה את הבור, הבור לא נעשה על-ידי האדם עצמו באופן ישיר. זה לא שהוא לקח את האבן והניח אותה במקום שהיא נמצאת,
אלא האבן הייתה מלכתחילה בגג והיא הועפה על-ידי הרוח והגיעה לשם.
זאת אומרת שהנזק, יש פה איזה שילוב של האש כאילו אש שהעבירה את האבן ממקום למקום,
ושם במקום השני זה הפך להיות תקלה ברשות הרבים, שמישהו נתקל ונזוק.
אומר אבייש, זה החידוש של הגמרא.
בעצם בדומה לזה זה גם בור המתגלגל.
בור המתגלגל זה ממש דומה, מה שרבא מביא אחרי אבייה את הדוגמה השנייה זה בור המתגלגל.
ברור המתגלגל גם כן,
זה דבר שהועבר ממקום למקום על-ידי דבר שהוא אולי כמו רוח מצויה והזיק במקום השני על-ידי זה שזה נהיה תקלה ברשות הרבים וזה הנזק שעליו מדובר פה.
אז עד כאן זה בעצם מה שאמרתי עד עכשיו, זו גמרא פשוטה.
גמרא פשוטה.
הנקודה המעניינת מבחינה עיונית שאני רוצה לתת את הדעת על כך היא באמת,
כפי שאני רגיל תמיד ללמוד,
ללמוד את ההלכה מתוך הגמרא.
וכאן מתברר דבר מעניין,
כי אם אנחנו בדרך כלל לומדים את ההלכה,
כשאנחנו מחפשים את ההלכה,
הרי מי שהראשון שאותו אנחנו רוצים לראות מה הוא לומד ואיך הוא מסיק את הגמרא מן הגמרא זה הרמב״ם.
והנה, אם אני אחפש את הרמב״ם נראה שהרמב״ם לא הביא את הדוגמאות האלה בהלכה.
זאת אומרת, זה נשמע דבר אפילו שאפשר לשאול עליו.
מדוע הרמב״ם השמיט
את ההלכה של אבנוסקינום אסאו שהועפו על-ידי הרוח ונחו והזיקו במקום שהונחו שם,
וכן, כמו כן, הוא לא הביא את הדין של בור המתגלגל שמזיק לאחר שנח במקום החדש.
בדף המקורות שנמצא כאן אנחנו יכולים לראות את כל ההלכות של הרמב"ם: ההלכה של אבנוסקינום אסאו, שמניח בראשות הרבים, את ההלכה של אבנוסקינום אסאו, שמזיקים תוך כדי נפילה.
זה כן, אבל אבנוס אקינום אסור שאחר כך מונחים אנחנו לא מוצאים, וזה דבר שהוא צריך עיון רב.
בעצם, מי שנותן לכך איזשהו בסיס, קודם כול,
זה אפשר להגיד רבנו חננאל.
לא אפשר, זה כמעט ברור. רבנו חננאל, בסוף הסוגיה,
הוא אומר דבר, וזה מצוין, בדף המקורות כדאי לעיין, מי שמחזיק, רואה את הגמרא, רבנו חננאל, בסוף הסוגיה,
הוא נותן לנו להבין שהדברים לא ברורים,
שיש בזה באמת שאלה הלכתית,
כי לחורה יכולנו לחשוב שכולם מסכימים לכולם,
מה שאמר רבאייה מסכים, רבא מסכים למה שאמר רבאייה,
ורבאייה מסכים למה שאמר רבא, וכן הלאה.
אומר הרבנו חננאל בסוף הסוגיה שההלכה כרבינה, שהוא האחרון בסוגיה, שהוא מביא את הדוגמה הרביעית,
שעכשיו לא דיברנו עליה בהרחבה של כותל ואילן,
הוא אומר: "כיימלן כרבינה".
זאת אומרת שרבינה חולק על מה שנאמר מקודם.
זאת אומרת שאין הלכה כמו אבייה ואין הלכה כמו רבא, במילים פשוטות: אין הלכה כדברי אבייה שאבנוסה כנועם מסעו, שאחר כך הונחו לאן שהרוח העיפה אותם.
לא חייבים על זה.
זאת אומרת שרבנו חננאל אפשר להגיד רומז כבר לכך שאין הלכה כמה שכתוב בגמרא. וכאן צריך להבין אם כן למה באמת אין הלכה כזו. ובדף המקרואות ציינו שמתברר,
למשל, בשולחן ערוך הוא כן מביא את ההלכה הזו,
הרמב"ם לא מביא את ההלכה הזו, וכאן צריך להבין מדוע,
ואני אנסה להסביר את זה בצורה כמה שאפשר ברורה וגם בדרך קצרה.
כוונתי לכך שאנחנו, כפי שציינתי,
כאשר מדובר על אבנות סכינו ומסעו שהונחו בראש הגג ובאה רוח מצויה והעיפה אותם והניחה אותם במקום שנמצא,
אז עכשיו בעצם זה מזיק כמו בור,
ובתור בור לחורה זה נזק פשוט.
אבל מי עשה את הבור, כמו שאמרנו בהתחלה?
אמרנו בהתחלה שמי שעשה את הבור זה האש, הרוח שהעיפה את האבנים מן הגג אל רשות הרבים.
זאת אומרת שבעצם לא האדם עצמו עשה את הבור,
אלא האש היא זו שעשתה את הבור. אז מה?
כאן מתברר לנו, לפי גמרא לקמאן, בדף י"ט עמוד ב', גם בדף המקורות זה מצוין,
יש שם ביטוי כזה, דיון בגמרא על בור,
שהשור, אם השור של מישהו עשה בור, יכול להיות,
השור הלך בדרך, או כל בעל חי אחר,
והוא עשה את התקלה ברשות הרבים, על-ידי חפירה, על-ידי כל דבר אחר.
אומרת הגמרא: איש בור ולא שור בור.
אימתי אדם חייב על נזקי הבור?
דווקא כאשר האיש בעצמו הוא זה שעשה את הבור.
אבל כאשר השור עשה את הבור,
כאשר השור עשה את הבור, אז אדם כבר לא יהיה חייב על הבור הזה,
כי הוא לא עשה את הבור, דווקא על מה שהוא בעצמו חופר את הבור,
ולא על מה שהשור שלו עושה את הבור.
אם אנחנו אומרים ככה,
אז בהחלט אפשר גם להבין שאיש בור ולא אש בור.
כאן גם כן, אני לא עשיתי את הבור.
האבנים הגיעו לקרקע, לרשות הרבים,
לא על ידי האדם באופן ישיר,
אלא על ידי הרוח, שזה בעצם נקרא מזיק אש כזה.
האש כביכול העבירה את האבנים מלמעלה למטה, ועכשיו אנחנו שואלים: האם הוא מחייב על האבנים האלה?
האם הוא חייב על הנזק שהאבנים האלה יגרמו כשמישהו ייתקל בהם,
או לא?
ואז אנחנו יכולים לומר שכאן יהיה, כמו שהגמרא אומרת,
איש בור ולא שור בור,
ככה איש בור ולא אש בור.
בהחלט ייתכן שזה הפירוש של העניין.
וכאן צריך, אם כן, להוסיף ולהסביר. אם באמת זה ככה, אז למה בגמרא באי ורבא כן אומרים את העניין הזה,
שהאדם חייב עליו נושא כינו ומסעו?
הדרך להסביר את זה היא באמת על ידי לימוד עיוני של מזיק אש.
מזיק אש מתברר בגמרא בהמשך, בדף כ"ב ודף כ"ג.
יש לנו מחלוקת קודם כל בין רבי יוחנן לריש לקיש האם אש זה משום ממונו זה בעצם כמו שור או שאש זה משום חיציו שזה בעצם כאילו פעולה של אדם המזיק ההלכה כרבי יוחנן שאש משום חיציו אז אם יש משום חיציו אז זה לא נקרא איש בור ולא שור בור כי החיצים אם זה נקרא חיסים כמו שרבי יוחנן אומר אז זה מובן שהאש נחשבת לפעולה ישירה של האדם כאילו הוא חפר את הבור
כאילו הוא הניח את התקלה ברשות הרבים, וזה באמת ההסבר של אבי ורבא לכאורה,
כפי הנראה שהם סוברים, שגם אם האש עושה בור אז האדם בעל האש, נקרא לזה, הוא חייב על הבור הזה, וזה יהיה ההסבר של אבי ורבא.
אבל ההלכה, כפי שערך רבינו חננאל ואולי גם הרמב״ם סובר, חולקים, כיוון שבסופו של דבר בסוף הסוגיה יש כאן באמת, לפי שאנחנו לומדים בדף כ"ג את הגמרא
של סוגיית אש אנחנו מגלים שישנה שם שיטה מאוד משמעותית בהלכה שגם לפי רבי יוחנן שאומר שאש משום חיצב זה לא ממש חיצב.
ציינתי בדף המקורות את דברי הגרא בהגאות הגרא על הדף הגמרא בדף כ"ג.
הוא אומר שלפי המסקנה של הגמרא זה לא נקרא ממש חיצב אלא זה דין חיצב, זה חיצב משום עמונו.
זה כמו שאולי נקרא את זה בפנים,
את הלשון של הגר"א, איך שהוא אומר שם.
איך הוא אומר?
מפרשים, הרמב"ם אומר, סוברים שחיוב של האש הוא של חיציו משום עמונו. זאת אומרת שזה לא נחשב כבר לחיציו ממש. זאת אומרת, הוא טוען הגר"א, שמסקנת הגמרא לפי הרמב"ם והריף היא שונה, שגם רבי יוחנן, שאומר שאשום משום חיציו, זה לא ממש חיצים,
כי באמת זה לא ממש חיצים.
אחרי הכול זה הרוח היא ייפה,
אלא יש על זה דין של חיצים לכמה עניינים שאין כאן המקום לפרש אותם,
והמעיין ילמד ויראה.
אבל אם אנחנו באמת מבינים ככה, אז זה הפירוש: הבאי ורבא מצדם סברו לפי הדעה של הגמרא בתחילתה בסוגיית אש,
שבאמת אש משום חיציו זה חיצי ממש.
אז כיוון שזה חיצי ממש,
אז ממילא זה נקרא שהאדם עצמו עשה את הבור,
ולכן הוא חייב,
אבל לעומת זאת הרמב״ם ורבינו חננאל, לפי זה נפרש,
סוברים,
של מסקנת הגמרא.
לא אומרים שיש, זה ממש חציים, אלא שזה יותר נחשב, יש לזה דין של חציים,
אבל זה לא ממש חציים,
וממילא כמו שאנחנו אומרים איש בור ולא שור בור, זאת אומרת שאני לא מחויב על הבור שהשור שלי עושה, כך אני לא מחויב גם על הבור שהאש שלי עושה, כי זה לא נקרא ממש שאני עושה, וזה באמת מסביר יפה את העניין של שיטת הרמב״ם,
שלא מביא להלכה את מה שנראה פשוט כאן בגמרא, וזה נותן לנו איזה מושגים: גם למדנו פה על גדרי מזיק אש,
גם למדנו פה על הגדרים המחייבים במזיק בור, על איזה בור האדם מתחייב. ואם אנחנו רואים את כל הסוגיות במכלול, אנחנו רואים שבאמת יש מקום לעשות את ההבחנות האלה,
ועד כאן בדרך הקצרה שלנו, וכמובן שיש עוד מה ללמוד ולעיין, וכל אחד בעזרת השם יעשה זאת.
ועזרת השם.
אז כל טוב ושלום שלום שלום.
שלום.
שלום.
