אתה בטוח?
מה?
שלום, סוגיות שלנו במסכת בבא קמא,
אנחנו נמצאים היום בסוגיה מאוד מעניינת במסכת בבא קמא,
כפי שאנחנו לומדים ומשתדלים ללמוד בעיון, סוגיה אחת מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
כפי שאנחנו אומרים, היא הלכה ברורה.
הסוגיה שעליה אנחנו רוצים לדבר היא הסוגיה בדף י"ז,
עמוד ב',
סוגיה בדף י"ז עמוד ב', בעצם כל תחילת הסוגיה של פרק שני עוסקת מלכתחילה בנושא של צרורות.
צרורות, פירושו של דבר בהמה שמזיקה בנזק של, מה שנקרא נזק של רגל.
אם היא דורסת על מה שהיא דורכת
ומזיקה,
אז זה בעל הבהמה חייב בתשלומים, וזה נזק רגל פשוט.
הדיון של צרורות הוא כאשר הבמה לא הזיקה באופן ישיר על-ידי הדריסה שלה,
אלא על-ידי זה שהיא התיזה אבן,
והאבן הזו עפה ופגעה במקום שהיא פגעה.
זה מה שנקרא צרורות, ויש על זה הרבה דוגמאות, ועל זה הגמרא דנה פה בסוגיות האלה של כיצד הרגל.
והשאלה שנשאלת פה בגמרא,
האם זה דווקא כאשר זרקה אבן,
או גם כאשר דרסה על כלי אבל לא שברה אותו מייד בזמן הדריסה,
אלא הכלי נתגלגל, וכשהיא נתגלגל והגיעה למקום שנתגלגל, מכוח הגלגול זה נשבר, האם גם זה נקרא צרורות או לא נקרא צרורות.
זו בעצם השאלה של הגמרא, והגמרא מנסה לחבר את זה לשאלה אחרת,
מעניינת ביותר, מה שנקרא,
אחר כך הגמרא מדברת על: זורק כלי מראש הגג ובא אחר, וזה דברים שהגמרא מביאה פה בשם רבא.
הגמרא אומרת: זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל. יש לנו שאלה שנדונת כאן: מישהו שזורק כלי מראש הגג, ואם אדם זורק כלי מראש הגג הרי זה ברור שהכלי יישבר,
ואם הוא יישבר אז בחורה הוא מזיק, ואם הוא באמת נשבר אז הוא בוודאי משלם.
אבל השאלה היא שמישהו אחר בא והקדים ושברו במקל.
עוד לפני שהכלי נחת על הקרקע ונשבר,
בא מישהו אחר בשברו במקל.
ואז יש לנו שאלה: מי חייב? אם יש בכלל מישהו שחייב?
הגמרא קוראת לשאלה הזאת, והיא ממילא גם אצל הדיון על הבהמה, הדיון המקורי: בתר מאיקרא או בתר טוורמנאי? איך אנחנו מסתכלים על העניין? מסתכלים על העניין לפי ההתחלה, ובהתחלה הרי זה ברור שזה שזרק את הכלי הוא זה שהוא מזיק,
ואותו דבר גם בבהמה, היא דחפה את הכלי.
אז זה בתר מעיקרא,
או בתר תברמנה הולכים לפי זמן השבירה, לפי השבירה בפועל.
השבירה בפועל כבר לא הייתה צמודה אל הבהמה מקודם,
והוא הדין גם כאן. השבירה בפועל עכשיו הרי לא נעשתה בזמן שהוא זורק את הכלי, ופה למעשה מישהו אחר כאילו הקדים ושבר והקדים במקל. האם בתר מעיקרא או בתר תברמנה?
רבב בעצמו אומר על העניין הזה,
כפי שהתחלנו לקרוא, זרק כלי מראש הגג,
ובא אחר ושברו במקהל פטור.
זאת אומרת, הוא מדבר כאן, כפי שאנחנו שומעים ורואים,
על זה שהקדים במקהל, על זה ששבר במקהל, האם הוא חייב או לא.
ואז הוא אומר, מה נטביר הדבר?
אותו אדם שנתן את המכה במקהל,
הוא בעצם יכול לומר, או באמת אומר, ואומרים את זה,
שהוא פטור, כי הכלי כבר היה שבור. הרי בידוע שהכלי הזה שנופל מראש הגג,
בידוע שהכלי הזה שנופל בראש הגג יישבר,
ואז ממילא הוא לא עשה כבר כלום.
באמת לא ברור מדברי רבה,
לא ברור מדברי רבה האם הזורק בעצמו שזרק את הכלי חייב.
כי לגבי זה שהקדים במקל, הרי נאמר פה בפירוש שהוא באמת פטור, כי מה נטבירת עבר?
ומה באשר לזה שזורק את הכלי בעצמו?
האם זורק את הכלי בעצמו חייב או פטור?
ועל כך בעצם נחלקו הראשונים.
על כך נחלקו הראשונים,
וזה בעצם כאילו תלוי בשאלה אם אומרים בתר מאיקרא או אומרים "בתר תווארמנה". אם בתר מאיקרא אז הוא כבר חייב,
אם הוא אומר "בתר תווארמנה" הוא יהיה פטור, אבל זו רק אמירה לפי הכותרת שלה.
אבל יש מה לעיין בה, אז נתבונן בדבר.
רש"י ותוספות סוברים,
רש"י אומר פה בגמרא:
"ושברו במקל פטור המשברו וחייב הזורק".
רש"י פירש ומפרש שאם נאמר על זה ששובר במקל אחר כך שהוא פטור,
זה כאילו עליו מדברים,
אבל משמע שהזורק עצמו שזרק הוא באמת חייב.
זו דעת רש"י,
וצריך באמת להתבונן בדבר.
למה באמת הוא חייב?
הרי באמת הוא עוד לא שבר,
הרי הוא זרק אומנם את הכלי,
אבל הכלי לא נשבר בסוף מהזריקה שלו.
הכלי נשבר על-ידי זה שהקדים ושבר במקל.
באמת הרמב"ן חולק על כך, וכדאי לעיין ברמב"ן,
בעיקר אפשר לראות את זה דרך הנימוק יוסף, שמצוין בדפי המקורות, וזה קשור להבנת שיטת הריב בסוגיה,
ואני כאן בשיעור הזה לא יכול להעריך כאן את כל
הצדדים, מאיפה הגיע הרמב"ן למה שהגיע,
אבל הרמב"ן הגיע למסקנה הפוכה: שהגמרא לא סוברת בתר מאיקרא, אלא סוברת דווקא בתר תבר מנה, והזורק באמת פטור.
ואז, כשאנחנו נתבונן לרגע בעניין מה הסברת הרמב"ן, הרמב"ן אומר: בתר תבר מנה. הפירוש: כשאני זורק את הכלי, אם הוא לא נשבר בפועל, אני לא חייב.
העובדה היא שלא נשבר ממני, זה נשבר מן זה שהקדים ושבר במקל. אז יוצא ששניהם פטורים: זה שזרק את הכלי,
הוא פטור לפי דעתו בגלל שהוא לא שבר בסופו של דבר,
וזה שהקדים ושבר במקל, גם הוא פטור מפני שעליו אומרים: מנתבירת עבר, אני שברתי כבר כלי שבור.
רש"י לתוספות, לעומת זאת, סוברים שהזורק באמת חייב. אז איך מבינים את זה?
אבל לא רק,
יש כאן נקודה נוספת,
וזה חשוב מאוד לעיין פה בתוספות. התוספות, בדיבור המתחיל,
זרק לי מראש הגג,
תוספות אומרים: נראה די אם זרק אבן או חץ על הכלי ובאחר וקדם בשוואו,
פשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא טבירא טבר.
די איזנינא נמי אך, הבתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק,
וסברה פשוטה היא לחלק, תוספות אומרים, בין זורק אבן לזורק כלי עצמו. תוספות אומרים לנו פה חידוש נוסף מעניין ביותר.
יכול להיות מצב שונה, התוספות אומרים.
לא שהוא זרק כלי, אלא שהוא זורק חץ, הוא זורק חץ.
הוא אפילו יורה בהווה,
אבל לפני שהכדור מגיע, או החץ שפוגע,
אז מישהו אחר שובר את הכלי במקומו.
אז שוב, בעצם לכאורה אותו דבר.
אומר התוספות: יש סברה פשוטה לחלק בין זורק חץ לזורק כלי.
אם הוא זורק כלי, אז הוא באמת חייב, אומר, זה שזורק, בניגוד לרמב"ן.
אם הוא זורק חץ,
אז התוספות אומרות שהוא פטור. מה ההבדל ביניהן?
ההבדל ביניהם, כך צריך להסביר, התוספות אומרות שסברה פשוטה היא לחלק,
זאת אומרת שכל אחד מאתנו צריך להבין את הסברה הזאת, שזו סברה פשוטה, אומרות התוספות.
ואז יהיה ההסבר, כאילו, שצריך לומר, שאם הוא זורק כלי אז הוא בעצמו עושה מעשה בכלי,
אבל אם הוא זורק חץ אז הוא לא עשה מעשה בכלי, הוא בכלל לא הגיע לכלי.
הרי כשהוא זרק את החץ זה בכלל לא היה נגיעה בכלי,
ורק אחר כך החץ היה אמור לפגוע בכלי,
או במה שהיה אמור לפגוע, אבל מישהו אחר הקדים ופגע בכלי והזעיק אותו עוד לפני שהחץ הגיע.
אז אומרים התוספות, זו סברה פשוטה לחלק.
אז הסברה הפשוטה היא, כמו שאנחנו אומרים, כאן הוא עושה כבר מעשה בכלי עצמו וכאן הוא לא עושה את המעשה בכלי עצמו.
ואז התוספות אומרים שמוכרחים להגיד ככה, מפני שזורק חץ זה כבר ממש כמו זורק צרורות של הבהימה. כמו בבהימה, שזה נקרא בוודאי צרורות, שמשלמת רק חצי נזק,
זאת אומרת שאם אומרים שזה נקרא שרורות אז זה חייב להשפיע על האדם שהוא לא יהיה חייב בצורה הזאת. כך אומרות התוספות. אבל כמובן שזה עוד לא מספיק. צריך להסביר יותר מזה.
מה הדין באמת בזורק חץ?
התוספות אומרות שהיא זורק אבן או חץ. אז הנקודה היא לא על הזורק שהוא פטור,
אלא להפך, זה ששובר את הכלי בפועל הוא זה שחייב.
ככה תוספות אומרים: הראשון פטור אז השני חייב. אז ישאל השואל: למה השני חייב?
הרי מה נטביר הטבע? הרי אותה סברה, הרי אנחנו אומרים,
וצריך לומר שמדברים גם כאשר זה ברור שהחץ אמור בוודאי לפגוע.
אז ממילא מי שפוגע עכשיו בכלי כאילו מקדים ומזיק בכלי ושובר אותו,
גם עליו אנחנו נאמר מה נטביר הטבע. זאת אומרת שהסברה של מה נטביר הטבע,
לכאורה שייכת גם פה וגם פה.
אז פה צריך להסביר, וזה מה שאני חושב שצריך פה, ההסבר היפה בשיטת התוספות.
כאשר אדם זורק חץ והשני פגע בכלי,
אז אמרנו שזה שזורק חץ הוא פטור. למה הוא פטור?
כי הוא עדיין לא עשה מעשה בכלי.
למה השני חייב? הרי מנה טבירת עבר,
צריך לומר, אומנם מנה טבירת עבר,
אבל הוא עשה נזק גדול לזה שהכלי שלו.
למה? כי אלמלא שהוא היה שובר את הכלי,
הרי היה זה שזורק את החץ חייב.
אז הוא בעצם גרם לכך שהוא לא יכול לתבוע מזה שזורק את החץ.
אז יש כאן איזה שילוב מעניין בין זה ששובר את הכלי בפועל, שאולי זה כבר היה פיזית,
מנא טבירת עבר,
זה נכון שפיזית אפשר להגיד ככה,
אבל הוא, על-ידי השבירה שלו,
הוא גרם לכך שאני לא יכול לבוא כבר בתביעה אל זה שזורק את החץ,
מפני שזה שזורק את החץ הרי הוא פטור כי הוא לא שבר.
זאת אומרת שזה ששובר עכשיו את הכלי הוא זה שגורם לכך שאני לא יכול לתבוע ממנו. זאת אומרת, אני עשיתי פה נזק מבחינת השווי של הכלי, מבחינת הערך של הכלי כלפי הבעלים של הכלי. אז יש כאן שילוב ביני ששברתי,
בפועל ממש זה ששבר וחוץ מזה הוא גם גרם לכך שההוא לא יכול לשלם, זאת אומרת שהוא לא צריך לשלם.
אז אתה גרמת נזק ממוני וגם פיזי לבעלים. ולכן יוצא שזה שזורק חץ הוא פטור אבל זה ששבר וזה ששובר דווקא הוא יהיה חייב והיפוך הדבר וזורק כלי מראש הגג. עכשיו אנחנו נבין את העניין של זורק כלי מראש הגג. כאשר אדם זורק כלי מראש הגג אז אמרנו שהוא
הוא עשה מעשה בכלי עצמו.
אבל זה לא רק שהוא עשה מעשה בכלי עצמו,
הוא עשה דבר נוסף: הוא גם גרם לכך שהכלי לא שווה. כמה אדם ישלם בשביל כלי שנמצא במעופו מן הגג ואמור להישבר? כלום. הוא לא שווה כבר כלום.
זאת אומרת, מי גרם לכלי הזה להיות חסר שווי?
זה שזרק את הכלי.
נמצא על כן, וזה דבר שיוצא פה דבר מאוד מעניין,
יוצא מכאן ככה: כשאדם זורק כלי מראש הגג אז הוא עושה מעשה בגוף הכלי,
וגם גורם לכך שהשווי שלו כבר לא שווה כלום.
אז השילוב של שני הדברים הופך אותו לזה שמחויב,
והשני פטור כי מה נטביר הטבר, והיפוך הדבר לפי תוספות בזורק חץ,
כיוון שבזורק חץ, הרי אני לא עשיתי מעשה בגוף הכלי,
אז ממילא אפילו אם גרמתי לאובדן שווי אבל זה רק אובדן שווי בלי מעשה בגוף הכלי,
אז אני פטור כל זמן שזה לא נשבר. והיות שהשני שבר, אז הוא זה שעשה את המעשה בגוף הכלי. והיות שהוא לא רק שעשה את המעשה בגוף הכלי, אלא גרם לכך שאי-אפשר לקבוע מהראשון שזרק את החץ את הכסף,
אז זה עושה שיש כאן שוב שילוב, שכאן זה שהשני הוא זה שחייב. זוהי שיטת התוספות בסוגיה הזו של זורק כלי,
והדברים ראויים ללימוד נוסף וצריך ללמוד.
הרמב"ן חולק,
הרמב"ן סובר כנראה שזורק הכלי, ובסוף אפילו זורק הכלי,
הוא גם כן פטור מפני שגם זורק הכלי הוא זה שפטור, כי סוף-סוף הכלי לא נשבר על-ידי המעשה שלו, מפני שבסופו של דבר בא אחר ושברו במקל.
הנה ככן, כפי שאני אומר, אמרנו את הדברים מאוד בקצרה,
אבל זה חשוב ללמוד: שיטת רש"י ותוספות לעומת שיטת הרמב"ן,
ועוד המעיין אימצא גם בשיטת הרשב"א דברים נוספים, כפי שמצוין,
בדף המקורות, וגם בדברי קצות החושן: בסימן ש"ס, סעיף קטן א', והדברים ידועים לכל הלומדים על הדברים היפים הנלמדים מכאן, מהסוגיה הזאת.
ואידך זיל גמור, בעזרת השם.
של של של של של של של
