שלום, היום אנחנו, לפי הסדר של הדף היומי,
התחילו בימים האחרונים ללמוד מסכת בבא קמא,
שזה בעצם גם מסכת חדשה וגם סדר חדש, סדר נזיקין.
ואף אנחנו מצטרפים היום
לציבור הרחב שלומד במסכת הזו.
ומה שאני רוצה היום,
לנסות ללמוד את הדברים בצורה באמת כללית ולהבין קצת את היסודות של דיני נזיקין, שזה הנושא של המסכת הזו בתחילתה.
המשנה הרי אומרת:
ארבע אבות נזיקין,
השור והבור והמבע והעבר.
זאת אומרת שיש ארבע אבות נזיקין כפי שאנחנו מכירים אותן, כל אחד אנחנו יודעים: השור והבור,
המבעה, שזה בדרך כלל על-פי הפירוש האחד, הפירוש האלה: הדם המזיק,
והעיוור זה הכוונה של אש שמזיק.
וכאן אנחנו באמת צריכים להבין,
קודם כול ביסודות של הנזיקין האלה, של המזיקים האלה,
יש בעצם שני חלקים, אפשר להגיד תמיד,
במשמעות של הדבר שיש נזיקין.
יש משמעות איסורית,
שהאדם צריך, לכל אחד צריך להיזהר שלא להזיק,
לשמור שהוא לא יזיק, שממונו לא יזיק,
לכן הוא מחויב להיזהר.
ויש עניין אחר, שאם הוא הזיק הוא גם חייב לשלם.
אפשר היה לחשוב ששני הדברים ממש תלויים אחד בשני.
אם אני חייב להיזהר, אז ממילא אם לא נזהרתי, אני חייב לשלם.
ואם אני לא חייב להיזהר,
אז ממילא אם אני נזקתי, אולי אני פטור מלשלם.
אבל באמת בלימוד אנחנו אומרים שהכלל הזה הוא בדרך כלל נכון,
אבל בכל זאת הוא לא לגמרי קבוע.
ניתן דוגמה, למשל,
אנחנו כולנו מכירים את המושג של גרמא בן זיקין פטור.
זה ברור שאסור להזיק בגרמא,
אבל בכל אופן אנחנו רגילים לומר שגרמא בן זיקין פטור.
זאת אומרת, אני מחויב להיזהר שלא להזיק.
הגמרא בעצמה אומרת במקום אחר, בבבא בתרא,
שגרמא בן זיקין פטור אבל אסור,
זאת אומרת שיש איסור,
וכאן זאת אומרת שיש איזושהי הפרדה בין האיסור
להזיק לבין התשלום שאדם חייב לשלם אם הוא כבר הזיק בדרכים כאלה או אחרות.
יותר מעניין ולא פחות דבר שקיים זה שיש אולי אפשרות גם אחרת,
שיהיה מצב שאדם יהיה חייב לשלם על דבר שהוא לא היה חייב להרחיק.
אולי דבר יותר מחודש,
שאולי הוא לא מובן מאליו, ובכל זאת אנחנו נמצא לפי המשך הדברים בדברים כאלה. אולי נציין אפילו כבר עכשיו.
למשל הגמרא אומרת, מביאה פה בדף ו',
הגמרא מביאה ברייתא,
כל אלו שאמרו פותקין בבוטיהן וגורפין מערותיהן,
בימות החמה אין להם רשות, בימות הגשמים יש להם רשות, אף על פי שברשות הם הזיקו חייבים לשלם.
יש כאן דוגמה מאוד מעניינת שבימות הגשמים יש רשות לכל אדם לגרום לזה שהמים שיתאספו אצלו,
או כל מיני מים ודברים מסוג זה,
בעקבות הגשם הוא יכול לשחרר את הצינורות ואת הברזים ואת הכול,
שזה יצא החוצה לרשות הרבים,
אז מותר לו.
ואף על-פי שמותר לו, בכל זאת זה יכול להיות מצב שאם הוא הזיק הוא חייב לשלם. זאת אומרת, אנחנו מוצאים גם לכאן וגם לכאן.
לעצם העניין שאדם חייב להרחיק ולהיזהר שלא להזיק,
אז בעצם מה המקור של זה?
אז אנחנו אומרים, זה דבר שהוא מובן מאליו, ובאמת זה נכון,
אבל המקור שלו אפשר להגיד, וככה לומדים כאלה מפרשים שתמיד מחפשים בכל אופן את המקור לכל דבר מדברי תורה,
אז אומרים, או אחת מהאפשרויות וההצעות המקובלות הן שנאמר, ואהבת לרעך כמוך.
אז מתוך זה, כיוון שנאמר, ואהבת לרעך כמוך,
ממילא מובן שצריך להיזהר לא להזיק לחברך, לא להזיק לזולת.
החיובים לעומת זאת של התשלומים
הם אלה שבאים ומקורם נידונים פה במסכת בעיקר,
על כל אב נזיקין.
יש לו את המקור בתורה,
כפי שאנחנו מכירים אותם בדברי התורה,
חלק גדול והרוב בפרשת משפטים בחומש שמות, שם אנחנו מוצאים את החיובים של השור והבור,
המבא והעבר, ממש את הדברים האלה.
אז זה חיובים שמוגדרים לפי דין תורה.
אז באופן רגיל וראשוני יש קשר בין הדברים, כמו שאמרתי, חיוב ההרחקה והזהירות שלא להזיק
לדין של התשלומים, אבל לא בהכרח.
ובכל זאת, כאן אני רוצה להראות דברים ולראות אותם, להפנות תשומת לב,
שאולי באמת יש הבדל קצת בין הסוגים השונים של הנזיקין.
מלכתחילה באמת אפשר לומר שהחיוב,
וכאן אנחנו,
כשלומדים,
בדרך כלל יש לנו איזו חקירה שאנחנו מדברים על החיוב של התשלומים.
אז יש חקירה למדנית בסיסית שחוקרים כשלומדים מסכת במקאמה.
מהו סיבת החיוב בנזיקין?
האם בגלל שהוא לא שמר,
שהוא באמת אפשר לומר התרשל בשמירה על הדברים שלו,
או אולי הסיבה האמיתית של החיוב זה ממונך,
ממונו הזיק.
כיוון שזה ממון שלך וזה הזעיק, אתה מחויב על כל דבר שהממון שלך עושה.
זאת אומרת, לא רק בגלל החיוב שאני לא נזהרתי ולא שמרתי או פשעתי בשמירה.
במילים אחרות, אפשר כאן לומר,
האם החיוב הוא נובע מן הרשלנות,
זאת אומרת, ואז נצטרך לחפש אולי רשלנות פושעת,
שהיא באמת הסיבה לחיוב בתשלומים,
או שאני לא צריך להגיד שרשלנות פושעת היא המחייבת בתשלומים,
אלא החיוב הוא מצד העובדה שזה ממון שלך שהוא מזיק.
כמובן גם לפי הצד הזה, אז אנחנו אומרים למשל,
גם לפי הצד הזה אנחנו אומרים שאם הוא למשל אנוס לגמרי,
יש פעמים אדם אנוס,
אז אם הוא אנוס אז הוא יהיה פטור אף על פי שלכאורה הבסיס לחיוב הוא מהעובדה שזה ממון שלך שהוא מזיק.
ואפילו אצל אדם המזיק אנחנו מוצאים את זה.
אצל אדם המזיק,
שאנחנו אומרים אדם הוא עד לעולם,
הוא בעצמו מזיק, לא הממון שלו.
אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין במזיד, בין אונס ובין רצון.
יש לנו מחלוקת בראשונים על היקף החיוב של האדם המועד.
האם באמת הפירושו של דבר שאדם חייב,
אפילו על אונס גמור כשהוא מזיק, שהוא יהיה חייב?
וככה באמת אפשר להגיד שזו שיטת הרמב״ם,
והרמב״ן, זה בא לידי ביטוי בעיקר בפרק שלישי,
בפרק המניח יש שם תוספות,
שהתוספות מחלקים ואומרים שהאדם מורעד לעולם, ובכל זאת יש אונס גמור שהוא פטור.
זאת אומרת, מה שאני רוצה לומר,
האם הבסיס של החיוב הוא מצד העובדה שאתה מזיק,
הממון שלך מזיק,
או הבסיס לחיוב הוא בכל זאת תמיד לחפש את העובדה שאתה התרשלת ופשעת.
ועל כך יש לנו הרבה מקורות לדיון ולראות את הדברים,
גם אם למשל נפקא-מינות שיש כאן במסכת בבא-קמא בתחילתה.
אנחנו למשל יודעים שיש נזק של השור שיש לשור מזיק שן ורגל.
יש נזקי שור, יש בעצם שלושה סוגים: קרן, שן ורגל.
קרן זה כשהוא נוגח,
אבל שן ורגל זה נזק שהשור מזיק תוך כדי הליכה,
או גם תוך כדי הליכה שהוא אוכל מזיק בשן.
על המזיק הזה של שן ורגל אנחנו לומדים למשל,
וזה דבר ידוע ומובא פה כבר בגמרא, מי שלומד את הדפים בהתחלה בדף ה' עמוד ב',
אנחנו יודעים ששן ורגל פטורים ברשות הרבים.
עכשיו, כשאנחנו לומדים ששן ורגל פטורים ברשות הרבים,
אז השאלה היא למה?
למה הם פטורים ברשות הרבים? וכאן אנחנו מוצאים בגמרא עצמה, הגמרא אומרת שכתוב הוא ביאר בשדה אחר,
דהיינו דווקא ברשות הניזק הם חייבים ולא ברשות הרבים.
אבל הרי"ף והרמב"ם,
כשהם לומדים את זה, ומזכיר אותם הראש כפי שמצוין פה בדף המקורות,
כפי שמצוין בדף המקורות,
הם אומרים שהסיבה ששן ורגל פטורים,
יש לזה פסוק אבל יש לזה גם סיבה,
הסיבה בסברה.
מה הסיבה בסברה? שזה אורכה.
שור, למשל, בעלי-חיים שהולכים בדרכים ברשות הרבים,
שהרשות הרבים פתוחה לכל אחד ללחם,
אז זה בעצם אורכי, הוא הולך במקום שהולך, אז זה צפוי.
דבר שהוא כמעט מתבקש,
שכשהשור או כל בעל חי אחר שהולך ברשות הרבים,
אז הוא ידרוס על דברים, יקלקל אותם וגם יאכל, ואז ממילא מה זה אומר?
שהנזק חייב להרחיק את עצמו ולא המזיק. זה הפירוש שהוא פטור לא בגלל הפסוק דווקא,
אלא הוא פטור כי זה אורכי.
ככה אומר הריף,
והראש דן בדברים האלה,
ואז אנחנו לרגע צריכים להתבונן מהי באמת הסיבה שפותרת.
האם הסיבה שפותרת זה מחמת גזירת הכתוב,
או מצד הסברה הזו של אורחי, כמו שאמרנו.
וזה לא רק דיון תיאורטי,
אלא יש לדיון הזה נפקא מינה. הראש בעצמו מביא את הנפקא מינה.
נפקא מינה יכולה להיות בשתי צורות,
שזה בעצם עניין אחד.
הדוגמה שהראש בעצמו בסימן א' מביא,
הוא מביא את הדוגמה שכשבעל-חי הולך ברשות הרבים ויש כמין קורה
שנמצאת חלקה,
חצייה ברשות הרבים, חצי אחר שלה נמצא ברשות היחיד, וכשבעל-חי הולך על הקורה הזו, למשל,
הוא דורך עליה, הוא מקפיץ אותה בקצה השני,
ואז יצא שברשות היחיד, במקום של רשות היחיד,
אז הקורה הזו מזיקה על ידי הדריכה שלו ברשות הרבים,
הקורה מזיקה ברשות היחיד.
יש לפנינו, אם כן, שאלה מעניינת: האם יהיה חייב או פטור?
כאן אומר הראש: זה נפקא מינא.
אם אנחנו אומרים שהמקור לאיסור, או הבסיס לאיסור, או לחיוב, יותר נכון,
זה באמת מה שנאמר, הוא ביאר בשדה אחר,
אז כאן עובדה שהוא ביאר בשדה אחר. הנזק קרה ברשות היחיד,
אבל אם אני אומר שהסיבה לפטור ברשות הרבים זה בגלל שזה אורחי,
אז מה, אם במה, הבעל-חי, כל בעל-חי שהולך ברשות הרבים ודורך על קורה,
זה דבר צפוי שהוא ידרוך על הקורה, כי זה בעצם הולך בדרכו הרגילה, אורחי הוא, אז יהיה באמת פטור.
אם אנחנו נתבונן בדבר, זה הראש שמביא את הנפקא-מינה הזאת, אבל אני חושב שאם אנחנו מתבוננים בזה אפשר כאן לראות איזה מין ביטוי לשאלה שאנחנו קודם דיברנו עליה.
אם הסיבה,
מהו הגורם המחייב באופן בסיסי, מהו הדבר העיקרי שמחייב את האדם על ממונו שמזיק,
האם זה בגלל שזה ממונו?
אז אפשר להגיד גם בציור הזה שאמרנו: ממונו הזיק,
והעובדה היא שהוא גם הזיק ברשות היחיד. הנזק בפועל היה ברשות היחיד.
אז אין לנו אפשרות לפתור אותו.
האם אנחנו אומרים שהסיבה לחיוב היא תמיד מצד הרשלנות?
לא היה פה רשלנות.
אומנם הוא הזיק ברשות היחיד אבל לא היתה פה רשלנות כי הוא עשה פה דבר של אורחי.
זאת אומרת יש לנו פה בהחלט מקום להבנה כזו שהבסי האם החיוב הוא מצד הרשלנות
ואז אם אין רשלנות אז הוא פטור או הסיבה שהוא חייב זה בגלל שממונו הזיק ואז אפילו בציור הזה הוא יהיה חייב.
בכל זאת הוא יהיה פטור רק שהוא אנוס אבל כשבהמה הולכת ברשות הרבים ודורכת על הקורה אונס זה לא.
כי אתה היית יכול להשגיח בכל זאת. אז אנוס אתה לא נקרע,
אבל ממונך שהזעיק זה כן. ולכן, אם אני רק רוצה לבדוק אם היה אנוס או לא, יהיה חייב.
זאת אומרת, זו שאלה הלכתית מעשית שבאה לידי ביטוי פה בדברי הראש והריף והרמב"ם.
מי שיעיין בדף המקורות ימצא את זה.
ואנחנו רואים פה מחלוקת למעשה, שאני חושב שבהחלט אפשר להסביר אותה בהקשר הזה.
אבל לא רק זה.
למשל,
אנחנו מדברים למשל על מה שהסברנו מקודם. ייתכן מאוד שבאמת
יש ייחודיות דווקא לנזק של בור.
כי אם אמנם אמרנו שאפשר להגיד שכל המזיקים זה ממונו שהזיק,
הבור, נזק של הבור הוא מיוחד בזה שזה לא ממונו. בור רגיל שאדם עושה ברשות הרבים הוא לא שלו.
הגמרא אומרת שעשו את זה כאילו זה שלו, אבל באמת זה לא שלו.
אז אתה לא יכול לחייב בגלל שזה ממונו שהזיק.
אלא אתה יכול להגיד שכאן החיוב הוא באמת בגלל שאתה חפרת את הבור.
זה כאילו אפשר כמעט לומר שהחיוב שהוא משלם זה כמעט עונש.
זה עונש על מה שהוא חפר,
על מה שהוא עשה מפגע,
הוא גרם למפגע, למה שאנחנו קוראים היום תקלה ברשות הרבים.
ובור, אם כן, יכול להיות שהוא באמת גדר שונה מהנזיקין האחרים. כי הנזיקין האחרים, הדגש הוא על זה שזה ממונו.
בעוד שבבור הצד הממוני פחות ברור ולכן יש יותר מקום להגיד שהעניין הוא בעיקר בגלל הרשלנות, דהיינו הפשיעה,
בזה שהוא חפר בור ברשות הרבים.
הדברים האלה יבואו לידי ביטוי פה בתוספות, בתחילת המסכת בדף ב' עמוד א',
תוספות שואלים שאלה על המשנה,
כי במשנה אנחנו אומרים, המשנה מתחילה לעשות חשבון על ארבע אבות נזיקין,
ואז כאילו דנים למה כתוב דבר אחד ואני לא יכול ללמוד את הדבר השני. המשנה כאילו דנה שיכולתי ללמוד אחד מן השני.
והתוספות שואלים שאלה: האם באמת זה נכון שאפשר ללמוד אחד מהשני?
הרי מצאנו בבור שהמכילתא אומרת שאי-אפשר ללמוד דבר מהשני. המכילתא, התוספות אומרים פה שכתוב בתורה: "כי יפתח אשבור וכי יכרה אשבור".
אז אם כתוב "כי יפתח אשבור",
למה צריך לומר גם "כי יכרה"?
זה כבר נלמד מקל וחומר,
אלא מכאן שאין עונשין מן הדין.
אין עונשין מן הדין.
אז התוספות אומרים, שואלים שאלה: הרי למה נשנה אומרת שאפשר ללמוד נזק מזיק אחד מהמזיק השני?
הרי אין עונשין מן הדין, אי-אפשר ללמוד אחד מהשני רק כשיהיו דברים מפורשים.
אז זו שאלה של תוספות.
בא הרשב"א ואומר: זה לא קושייה.
למה זה לא קושייה?
מפני שאפשר בהחלט להגיד שמה שנאמר במחילתא זה רק על בור.
זה קשור למה שאמרנו עכשיו כי בבור החיוב הוא בעיקר בגלל העובדה שהוא התרשל ולא רק שהוא התרשל אלא הוא פשע פשיעה גמורה בזה שהוא באמת חפר בור ברשות הרבים לכן החיוב הוא כמו עונש זאת אומרת דבר מעניין יוצא פה שהחיוב בבור הוא כמו עונש ולא באותה מידה כמו חיוב בנזיקין אחרים אומר הרשב"א לכן בבור
המכילתא אומרת את המושג שאין עונשין מן הדין,
אבל בנזיקין אחרים אפשר ללמוד אחד מהשני בגלל שזה לא בגדר עונש,
זה גדר ממוני,
גדר ממוני רגיל,
מה שבגלל שממילא אפשר ללמוד אחד מהשני אם זה חייב,
אז יש סברה גבוהה של דבר אחר שהוא דומה לו באיזו מידה,
אפשר להגיד שגם בו יהיה חייב.
הרשב"א נותן לנו פה את הבסיס למחשבה הזו שיש
מקום להבדיל בין בור לשאר הנזיקין וכפי שאמרנו הסיבה היא שבבור הדגש הוא באמת על הפשיעה
ובנזיקין אחרים הדגש אולי יותר על ממונו ואת זה אמרנו ויכולנו להמשיך עוד אבל דרכנו לקצר ויש עוד כמה דברים שאפשר ללמוד אותם אפשר לראות אותם גם בדף המקורות אבל היסוד הוא באמת כמו שאמרנו
כאן מה שעומד מאחורי הדברים החקירה הזו האם החיוב
בנזיקין הוא על היעדר השמירה או על הפשיעה נקרא לזה כך או נקרא לזה אחרת או הדגש הוא על העובדה שזה ממון שלך שכל מה שהממון שלך עושה אתה חייב אלא אם כן אתה אנוס שאתה אנוס זה יהיה פתור ועל הדברים האלה יש עוד מה לדון ויש עוד מה לדבר ויש בהם נפקא מינון שמדברים עליה הרבה במרוצת הדפים והפרקים האלה שעוסקים בדיני נזיקין ואנחנו באנו רק להתחיל ולפתוח בהם ואידך זיל גמור
נסיים בזה, ושלום שלום שלום.
נסיים בזה, ושלום שלום שלום.
