שלום, ואנחנו שוב בשיעורים שלנו על אחת הסוגיות, מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי.
הדף היומי נמצא עכשיו במסכת חידושין,
הוא מגיע לפרק רביעי במסכת חידושין.
פרק רביעי, שזה הפרק האחרון במסכת,
נקרא בשם עשרה יוחסין.
עשרה יוחסין, כפי שהמשנה אומרת שם, עשרה יוחסין עלו מבבל,
כהנים, לוויים, ישראלים, חללים, גירים וחרורי, כל הרשימה החשובה הזו.
ועל זה אנחנו באמת מדברים פה בגמרא בסוגיות האלה.
ואני רוצה היום לדבר על העניין של ללמוד משהו מן הסוגיה פה בקשר לעניין של הכוהנים,
איך אנחנו מקבלים את הכוהנים אם אין להם ייחוס ברור,
וזו בעצם השאלה שנדונת פה בסוגיה. בדף הראשון אנחנו מוצאים את הגמרא שמדברת על כך.
זו שאלה שהייתה כשעלו מבבל,
וזו בעצם שאלה מעשית גם בזמן הזה.
כשבאים כוהנים,
אנשים, הכוהנים, אנחנו לא מכירים אותם, אומרים: אנחנו כוהנים.
אז איך אנחנו מתייחסים אליהם? האם זה מקבלים אותם ככוהנים, או שאולי לא, אין להם את הנאמנות לומר על עצמם שהם כוהנים?
וזו שאלה שנדונת כאן במסכת קידושין באמת נכון גם במסכת כתובות בדף כ"ג כ"ד אז מה שיש לנו כאן הגמרא בעצמה מדברת על כך שאם במשנה מדובר על חללים שהגיעו, זאת אומרת ידוע, מה זה חללים? כהנים שאינם כהנים כשרים אולי כי אולי כל הכהנים האחרים באו והביאו כתב יוחסין ברור
ועדויות ברורות שהם מיוחסים לכהנים גם עוד מלפני החורבן, דהיינו שהיו בזמן הקודם, הקדום, שמדובר פה על אלה שעלו מבבל לבית שני וכן הלאה,
אבל יש כאלה שלא היה להם את הכתב יחוס,
אז עליהם אמרו שהם לא יכולים להיות אולי כהנים, וזה הגמרא מביאה פה את הפסוק, הפסוק נאמר בנחמיה,
הוא נאמר עכשיו בפסוק שהגמרא מביאה אותו: מבני
הכהנים בני חוויה בני הקוץ בני ברזילי אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אישה ויקרא על שמם אלה ביקשו כתבם המתייחסים ולא נמצאו חיפשו כאילו כתב יוחסין והוכחה ברורה שהם כהנים ויגואלו מן הכהונה זאת אומרת לא נתנו להם להשתלב בכהונה ויאמר התרשת עליהם
זה נחמיה כפי שמסבירים אשר לא יאכלו מקודש הקודשים עד עמוד כהן להורים ותומים זאת אומרת כל זמן
שאין ידיעה ברורה לא יוכלו להשתלב בוודאי מה שמדובר פה בעבודת המקדש ובגמרא מתברר שיש כאן שתי שיטות מה כן נתנו להם מתברר שלא נתנו להם להשתלב בעבודת המקדש או מה שנקרא לאכול בקודשי מזבח אבל הגמרא אומרת מכאן שמזה לא נתנו להם אבל בכל זאת נתנו להם לאכול תרומה
מפני שלאכול תרומה אפשר היה להגיד אולי להמשיך את חזקתם. הגמרא מסבירה שגם בחוץ לארץ, בבבל,
היו נוהגים עם תרומה,
אז ממילא היתה תרומה, שאכלו שם תרומה,
אז אולי אפשר גם שיאכלו תרומה גם עכשיו כשהם עולים לארץ ישראל.
ולכאורה יש כמובן הבדל מסוים בין התרומה של בבל, שזה נקרא תרומת חוץ לארץ,
לבין התרומה של ארץ ישראל, שהיא תרומה כמובן שמעיקר הדין,
שיש עליה חיוב מדאורייתא, מן התורה.
אז כאן אנחנו רואים בגמרא שיש כאן שתי דעות.
לפי דעה אחת,
היות שהם אכלו בתרומה של חוץ לארץ,
אז בכל זאת מאפשרים להם גם לאכול תרומה בארץ ישראל,
למרות שכפי שאמרנו,
יש לתרומה של ארץ ישראל דרגה חשובה יותר, מעלה גבוהה יותר,
אבל לא נתנו להם לאכול בקודשי מזבח.
וזו הדעה הראשונה.
הדעה השנייה היא שגם בארץ ישראל לא נתנו להם גם לכל תרומה שהיא מעיקר הדין תרומה דאורייתא,
אלא רק תרומה שגם בארץ ישראל החיוב שלה, יש תרומות כידוע בכל מיני מצבים,
תרומת ירק, שזו תרומה רק מדרבנן גם בארץ ישראל, כך שיש אפשרות לבוא ולקבל לכל תרומה בארץ ישראל גם
בתרומה שהיא רק מדרבנן.
אם כן, כאן יש שתי דעות כפי שאמרנו וכדאי באמת להסביר את שתי הדעות האלה ומהן אנחנו יכולים להמשיך הלאה.
לפי הדעה הראשונה יוצא שנותנים להם לאכול תרומה מן התורה,
אבל לא נותנים להם לאכול מקודשי מזבח. אז אם נותנים להם לאכול, יבוא השואל וישאל.
אם נותנים להם לאכול תרומה מן התורה זאת אומרת שאתה סומך עליהם שהם כוהנים באופן מלא,
שאתה מאפשר להם לאכול תרומה של התורה,
שזה איסור ברור של אכילה לזר,
אז למה לא נתנו להם כבר גם לאכול מקודשי מזבח? מה ההבדל?
מה ההבדל שיהיה בין זה לזה?
נראה לי שצריך להסביר שקודשי מזבח, כשאוכלים,
זה לא נוגע רק להם,
זה נוגע לכולם.
זאת אומרת, אכילת המזבח יש לה משמעות לכולם, זה לא עניין פרטי של הכוהנים.
מפני שאנחנו אומרים שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, זאת אומרת אכילת הקודשים זו מצווה ציבורית או שזו מצווה של מקריב הקורבנות, כשכהן אוכל מקודשי מזבח האכילה שלו היא אכילה שחשובה לכולנו,
אז ממילא יכול להיות שזה ההסבר של הדעה הראשונה בגמרא, שנתנו להם,
אמנם אפשרו להם לאכול תרומה שחיובה מן התורה ולא מנעו אותם מזה,
מפני שאכילת תרומה בסופו של דבר זו מצווה פרטית.
הכהן רוצה לאכול תרומה, יאכל, והיות שהוא אכל תרומה בחוץ לארץ,
אפשרו לו גם לאכול את התרומה של ארץ ישראל.
אבל לא קודשי מזבח, אבל זה היה התירוץ הראשון.
התירוץ השני בגמרא אומר, השיטה השנייה בגמרא היא שגם בתרומה בארץ ישראל לא נתנו להם רק תרומה מדרבנן.
וכאן צריך באמת, אם כן, להבין למה באמת לא נתנו להם לאכול תרומה מדאורייתא.
הרי סוף סוף הם אכלו תרומה בחוץ לארץ, והתרומה של חוץ לארץ אומנם היא רק מדרבנן, אבל היא תרומה, אז למה לא נסמוך על זה לגבי האפשרות שהם יאכלו תרומה מן התורה? זה לא רק שלא נתנו להם קודשי מזבח,
אלא לא נתנו להם גם לאכול את התרומה שחיובה מן התורה בארץ ישראל.
זה מוביל אותנו להבנה שבאמת לא החשיבו אותם באמת ככהנים גמורים,
בגלל שלא היה להם את הכתב יוחסין.
ואז גם מה שאנחנו אומרים בגמרא פה שהיה להם חזקה של אכילת תרומה זה לא נקרא חזקה במובן המלא של המילה צריך להסביר למה חזקה בדרך כלל כשאנחנו אומרים חזקה זה חזקה כאשר אנחנו יודעים שהם היה מצב של דברים ברורים לגמרי או ודאים לגמרי ואז אתה יכול לומר שעל פי החזקה ממשיכים ואומרים גם היום יש להם להסתמך על החזקה
ולתת להם את אותו דין ודאי.
אבל כאשר מלכתחילה הרי אין להם כתב יוחסין,
ומה שהם אכלו תרומה זה של חוץ לארץ, אז אין פה משהו של חזקה. זה לא נקרא חזקה גמורה, זה לא נקרא חזקה בכלל,
כי אנחנו אף פעם לא ידענו עליהם שהם כהנים ודאים, אין לנו ידיעה, אין לנו בהירות על כך.
אז ממילא אתה לא יכול לתת להם על סמך האמירה שלהם, על סמך אותו דבר, אלא רק מה שהיה,
ממש אותו דבר.
דהיין התרומה מדרבנן ולא התרומה מדאורייתא וזה מוביל אותנו כשאנחנו כבר לומדים את המסקנה הזו של הגמרא זה מוביל אותנו באמת לשאלה שהזכרנו בתחילת דברינו לגבי כהנים בזמן הזה מפני שאנחנו באמת צריכים לומר ומה שמתברר כאן לפי הסוגיה שאותם כהנים שבאו ואמרו כשהם עלו מבבל שהם אכלו מתרומה
ורוצים להשתלב בכהונה הם בסופו של דבר בגלל שזה לא נקרא חזקה ממשית על כהונה זה לא נקרא חזקה בכלל על כהונה אז ממילא זה נקרא כאילו רק הם באו ואמרו אנחנו כהנים אתם כהנים זה לא דבר שאנחנו יכולים לסמוך עליו וזה בעצם אם אנחנו מעיינים בדבר אנחנו רואים שבאמת אין אפשרות לאדם לומר סתם אני כהן ויסמכו עליו וצריך להסביר את זה כי
כי אף על פי שחלק גדול מדיני הכהונה זה גדרי ייסורים,
בדרך כלל זה גדרי ייסורים,
ובייסורים אנחנו רואים שעד אחד נאמן בייסורים.
אז ממילא, אולי הייתי אומר שעד אחד יהיה נאמן להגיד על מישהו שהוא כהן, וזו משנה במסכת כתובות בדף כ"ג עמוד ב', שם אנחנו לומדים במשנה שלא יכול להיות עד אחד נאמן,
האדם עצמו לא נאמן להגיד על עצמו שהוא כהן,
ואפילו עד אחד לא נאמן להגיד אחד על השני גם לא נאמן להגיד עליו שהוא כהן ומפני שאף על פי שזה לכאורה עד אחד ועד אחד ביסורים אולי יהיה נאמן אבל זה תמיד קשור ליוחסין והגמרא שם מסבירה שמעלין לא מעלין מתרומה או כן מעלין מתרומה ליוחסין ולכן הקפידו שאפילו לא לסמוך על העדות לגבי תרומה ומכאן אנחנו באים באמת לשאלות
הנוגעות גם לזמן הזה.
זוהי הלכה בשולחן ערוך,
קודם כל באבן העזר, בסימן ג', כתוב פה בדף המקורות,
זה מובא פה.
אדם שכהן, כשהוא בא בזמן הזה ואומר: אני כהן,
אז אנחנו מקבלים אותו?
לפי הרמב״ם,
לפי השולחן ערוך, באמת לא מקבלים אותם.
לא מקבלים אותם מפני שכפי שאנחנו רואים מהמשנה בכתובות,
לא מקבלים סתם ככה. אין פה חזקה,
אין פה עדות של ממש לא מקבלים ואז לפי הרמב״ם והמחבר לא מקבלים אותם לשום דבר אפילו לא להעלות אותם לתורה זה מעניין אפילו לא להעלות אותם לתורה זאת אומרת יבוא אדם יגיד אני כהן אם אין שום ידיעה אחרת על כך אז אפילו להעלות אותו לתורה לפי הרמב״ם המחבר לא נותנים לו ובוודאי שלא נותנים לו לעלות לדוכן לברכת כהנים ובוודאי שלא נותנים לו
לסדר איתו פדיון הבן.
זוהי הדעה המחמירה דווקא,
שאומרת שלא נותנים לכהן סתם ככה להתקבל להיות ככהן.
אבל הרי מה דווקא מיקל בדבר?
והוא מסתמך, כפי שמצוין שם,
על המגיד מישנה והר"ן,
שהם סוברים קודם כול שהוא כן נאמן לגבי העלייה לתורה. אז כאן, אם אנחנו הולכים מן הקל אל הכבד,
לגבי העלייה לתורה זה באמת הכי פשוט.
כי מה הבעיה?
אין שום איסור להעלות, מה שאנחנו מכבדים, כתוב את הכהן,
להעלות ראשון זה דבר כמובן חשוב,
אבל אין שום איסור להעלות ישראל.
זה לא איזה איסור, אם זה מתברר שהוא לא כהן,
לא הבוהרנו על שום איסור.
אז ממילא אם אנחנו מקבלים מישהו בתור כהן ונותנים לו להעלות ראשון,
אתה אומר שאתה כהן, אז באמת אתה כהן,
אז זה דבר שאפשר לקבל ולהבין.
הרי מה מחדש שלא רק שהוא מתקבל לעלות לתורה,
אלא הוא גם מתקבל לעלות לדוכן? וזה באמת חידוש כבר יותר גדול שמדברים עליו הפוסקים,
כדאי לעיין בהם לפי המצוין בדף המקורות,
כי לכאורה לעלות לדוכן,
אם הוא לא כהן אז יש בזה אולי איסור, וזו גמרא מפורשת במסכת כתובות, שזר שעלה לדוכן אז הוא עובר בעשה, וככה לכאורה נפסקה ההלכה,
אבל בכל זאת אנחנו מגלים בדברי הפוסקים שזה לא כל כך מובן האיסור הזה, הוא לא כל כך מובן מאליו כי צריך לדעת איזה איסור יש,
מה האיסור באמת של זר לעלות לדוכן, איזה איסור הוא עובר וממילא כיוון שהאיסור הזה לא כל כך ברור ויכול להיות שהאיסור הוא רק בגלל אמירת הברכה,
יש כאלה שאומרים שהאיסור הוא רק כאשר הוא עולה לבד אבל אם הוא עולה עם עוד כהנים אז לא,
אז ממילא באמת האיסור הזה, יש מפורסם על זה בעיקר דברי תוספות במסכת שבת שהם אומרים שם שהם לא יודעים מה האיסור בדבר.
אז על פי זה אפשר להבין באמת את הערימה. זאת אומרת, צריך להסביר את הסוגיות כי סוגיה אחת אומרת שיש איסור, סוגיה אחת אומרת שאין איסור. הערימה הולך פה לכולה ואומר שבגלל זה באמת אין לחוש אפילו לגבי עלייה לדוכן, דהיינו נשיאת כפיים שהוא יכול לעלות.
אז זה כפי שאמרנו העניין הראשון לעלות לתורה, העניין השני הרי מה מתיר או לא גם לנשיאות כפיים ותרומה, אין היום, לא אוכלים תרומה אז אין כאן חשש של אכילת תרומה שזה בוודאי אסור אז מה בכל זאת, איזה דבר אנחנו יכולים לדון עליו בצורה משמעותית, למשל פדיון הבן,
הנושא הכי משמעותי היום כשיש לנו כהן שאנחנו צריכים לדעת אם אנחנו מקבלים אותו ככהן
זה באמת לגבי פדיון הבן כי לגבי פדיון הבן זה שוב כפי שאמרתי בתחילת דבריי זה לא נוגע רק לו
אם הוא עובר על איסור או לא עובר על איסור אלא זה נוגע לנו אנחנו מצווים על פדיון הבן ואנחנו גם מברכים את הברכה אשר קדישנו במצוותיו וציוונו אם הוא כהן באמת אז זה מצוין אבל אם אולי לא אז זה בעיה הפוסקים דנו בזה והם באמת התלבטו בזה כי כל מה שאנחנו מתבססים על הכהנים שהם כהנים זה על סמך מה שהם אומרים
ואין לנו כתב יוחסין ואין לנו בהירות, אז השאלה היא איך באמת עושים פדיון הבן.
אז כאן אנחנו מגלים עוד איזה נקודה מעניינת, מה שאומר רבי שמואל על השולחן ערוך,
שיש דבר,
כשאין לכהן הנאה מהדבר אז אנחנו פחות חוששים וסומכים עליו, שאם הוא אומר שהוא כהן, שהוא באמת כהן,
אבל אם זה דבר שהוא נהנה ממנו,
כאן אנחנו דואגים יותר ומשתדלים למנוע אותו כי הוא פחות נאמן,
כי אנחנו תמיד חוששים שהוא אומר שהוא כהן כדי להרוויח משהו. בפדיון הבן זה יכול להיות שהוא באמת אומר שהוא כהן כדי שייתנו לו את חמשת הסלעים שפודים בו את הבן. אז הוא מרוויח משהו. אם הוא מרוויח, אז אולי אי אפשר שוב להאמין לו. לכן, בדברי הפוסקים נמצא, כפי שמצוין גם בפוסקים בדף המקורות,
שיהיו כאלה שאמרו שכאילו מה שהכהן,
שבפירוש יעשו עם הכהן מתנה על מנת להחזיר,
שהוא יצטרך להחזיר את הכסף ואז ברור שלא תהיה לו הנאה ואם לא תהיה לו הנאה אז ממילא הוא יכול להיות יותר אם הוא יודע שאין לו הנאה אז ממילא הוא יותר נאמן על מה שהוא אומר שהוא כהן והרבה אחרים אמרו שאולי בגלל החשש הזה אז אולי צריך אדם שהוא בכור כל ימיו וכל אדם נפגש עם כל אדם שאומר שהוא כהן שיפדה את עצמו כל הזמן כדי להיות בטוח שהוא בסופו של דבר עושה פדיון אמיתי
זאת אומרת, הדברים האלה הם לא פשוטים הלכתית,
כי יש כאן באמת התייחסות מאוד עדינה לאדם שהוא כהן.
עיקר דברינו זה מתחילתם,
שכהן ממש אי אפשר על פי אמירה שלו בעצמו,
אי אפשר לסמוך על פי עדות של עד אחד,
אלא רק על פי עדות גמורה,
וזה עניין של יוחסין, זה עניין של הפרק הזה.
עניין ייחוס ועניין היוחסין זה מוגדר כמו דבר שבערווה.
זאת אומרת, המעמד האישי של האדם זה מסוג הדברים שדורשים עדות ברורה,
וכל זמן שאין עדות ברורה, הדברים במידה מרובה נשארים בספק. ואנחנו כל שצריכים לקוות, כמו שהוא אומר פה, עד ש... איך אמרה? תרשת עליהם אשר לא יאכלו מקודש הקודשים עד עמוד כהן להורים ותומים, כשיוודע הדבר ויתבררו הדברים גם היוחסין הברורים של הכהנים ושל כל ישראל, שנזכה לכך במהרה בימינו.
אז נסיים בזה, בעזרת השם.
כל טוב ושלום.
