טוב, שלום, אנחנו ממשיכים, ולא בדיוק בסדר הרגיל, כי לעומת הסדר הרגיל שאנחנו לומדים את הסוגיות מן הדף היומי,
היות שאנחנו עכשיו מוצאים את עצמנו בעיצומם של ימי החנוכה,
שאנחנו חוגגים אותם ומקיימים את מצוות הימים האלה,
אז ראיתי לנכון ללמוד סוגיה שקשורה לענייני חנוכה.
והנושא שבחרתי לדבר עליו היום זה כפי שגם הגדרת המצווה של הדלקת נר חנוכה. לכאורה זו מצווה פשוטה, צריכים להדליק נר חנוכה, וזה ברור.
אבל יש מקום לדיון על הגדרת המצווה,
ואני רוצה להראות את הדיון הזה דרך הלימוד של הסוגיה.
הסוגיה, כמובן,
הסוגיות של מסכת של חנוכה נמצאות בתוך מסכת שבת בפרק שני,
פרק "פעמי מדליקין".
אגב, הנושא של הדלקת נרות של שבת,
אז הגמרא מדברת על מצוות הדלקת נר חנוכה,
וכאן נמצאות הסוגיות, ואותן אנחנו לומדים בשביל לדעת גם להגדיר את המצווה, כפי שאמרתי.
אז בתחילת הסוגיות יש שם הברייתא,
שאומרת: "אנו רבנן" בדף כ"א עמוד ב' במסכת שבת,
הגמרא ברייתא אומרת: "מצוות חנוכה נר איש וביתו,
והמהדרין נר לכל אחד ואחד,
והמהדרין מן המהדרין. בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך,
ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד,
ומכאן ואילך מוסיף והולך".
אז זה ברייתא שאני חושב שפחות או יותר רבים מכירים אותה,
אבל כאן כדאי שנתבונן לרגע בדברים כפי שהם מובאים. ובכן, מתחילת הברייתא נזכר, תנורא בנן,
מצוות נר חנוכה,
נר איש וביתו.
יש כאן איזושהי מין הערה, שהמצווה היא נר איש וביתו, זאת אומרת מצווה של אדם לעשות בבית,
ועל-ידי זה שהאדם מדליק בבית את הנר,
אז הוא מקיים את המצווה.
ואחר כך מייד נאמר כאן,
המהדרין מדליקים נר לכל אחד ואחד. מה הפירוש "נר לכל אחד ואחד"?
גם כשאנחנו לומדים בסוגיה הזאת, מתברר שיש שיטות שונות בהבנת העניין של המהדרין לכל אחד ואחד.
למשל, אצל הרמב"ם אנחנו מוצאים שהוא הסביר והבין שהכוונה היא שבעל-הבית מדליק
נרות כמספר בני-הבית,
בעוד שאחרים מפרשים שכל אחד ואחד מדליק נר חנוכה.
זאת אומרת,
זה לא רק שבעל-הבית מדליק, אלא כל אחד ואחד. אנחנו יודעים שזו פחות או יותר השיטה שמקובלת במנהג האשכנזים,
לפי הרמ"א,
שהרמ"א באמת אומרת את השיטה הזו, שהיא מובאת בדברי ראשונים שקדמו לו,
שמדליקים כל אחד ואחד.
הרמב"ם, לעומת זאת, לא אומר שכל אחד ואחד מדליק,
אלא אומר שבעל-הבית מדליק לכולם.
אז זה, בכל אופן, השלב של המהדרין והשלב הבא של הגמרת,
אנחנו נחזור אחר כך כמובן ונדבר על ההבדלים במה שהסברנו עכשיו.
השלב השלישי הוא מהדרין מן המהדרין.
הכוונה היא שמדליקים לפי מספר הימים: לפי בית-סמאי פוחת והולך, לפי בית-הלל מוסיף והולך,
הלכה כמובן כבית-הלל,
וכך אנחנו נוהגים, שמוסיף והולך.
השאלה שנשאלת תמיד כשלומדים,
כשאומרים מהדרין מן המהדרין שמוסיף והולך,
האם על-ידי זה מקיימים גם את מה שנאמר בשלב הקודם של המהדרין, שמדליקים לכל אחד ואחד,
או שזה בעצם רק,
כיוון שיש מהדרין מן המהדרין, אז השלב הראשון בעצם כבר לא נשאר, עליו כבר אותו לא מקיימים.
זה דווקא דבר שאנחנו מוצאים גם כן דווקא בלשון הרמב"ם.
הרמב"ם דווקא סבר מלכתחילה שהמהדרין מן המהדרין לא באו לבטל את הדעה של המהדרין,
ולכן הרמב"ם אומר שבעל-הבית מדליק גם כמספר הימים וגם כמספר בני-הבית, ולכן הוא עושה את החשבון שידליקו הרבה נרות. זאת אומרת, אם אדם, יש לו חמישה ילדים, ואשתו, נאמר, הם שבעה, אז הוא יכול להדליק אולי ביום האחרון שבעה כפול שמונה נרות, 56 נרות, למשל. אבל הרמב"ם בעצמו אומר שהמנהג שפשט בספרד,
שלא לעשות את זה. זאת אומרת,
שאמרו שאחרי שכבר התקבל המנהג של המהדרין מן המהדרין,
אז כבר לא השאירו את המנהג הקודם של כל אחד ואחד.
זה דבר מעניין כשלעצמו.
הסיבה לכך היא בעצם פשוטה,
שאולי כמו שתוספות אומרים,
כי ברגע שאתה רוצה להדליק נרות כמספר הימים,
אז אם אתה תדליק גם כמספר בני-הבית,
לא יוכלו להבחין לא במספר בני-הבית ולא בימים, כי אי-אפשר יהיה לדעת כמה בני-בית יש לכל אדם ואדם.
אז בכן נשארת המסקנה, לפי הרמב"ם, שבסופו של דבר מדליק רק נר אחד ונרות כמספר הימים, ובעל-הבית לבדו הוא שמדליק.
זו דעה אחת. הדעה השנייה, שסוברת שכשאמרנו במהדרין שמדליקים לכל אחד ואחד, שכל אחד מדליק,
אין סיבה שהם לא יקיימו את זה כשהם מקיימים ממהדרין מן המהדרין, וכך אנחנו יודעים שאנחנו נוהגים,
שכל אחד ואחד יש לו חנוכיה והוא מדליק את מספר הימים, כי כל חנוכיה היא נפרדת, וזו לא הדלקה אחת, אלא הדלקה של כל אחד ואחד.
למעשה, אחרי שאנחנו לומדים את כל הדברים האלה, בואו ונחזור ונלמד את הדברים מלכתחילה. מה באמת המצווה של נר חנוכה, וזו השאלה שעליה אנחנו עוסקים כאן:
האם זו באמת מצווה של בית?
וממילא, אם זו מצווה של הבית, שיהיה בו נרות,
אז ממילא באמת יש מצווה רק לאדם, לבעל-הבית, להדליק, ולכל בני-הבית כבר אין מצווה, אלא רק לבעל-הבית,
ורק מבחינת המהדרין יש עניין שבעל-הבית ידליק נרות כמספר בני-הבית,
אבל שוב, רק שהוא ידליק. כך אנחנו רואים מדעת הרמב"ם.
לעומת זאת, הדעה השנייה, אפשר בהחלט להבין שהיא חולקת על כך.
היא לא סוברת שזו מצווה של הבית,
אלא שזה מצווה, כמו שיש מצווה ליטול לולב.
אנחנו לא אומרים שבעל-הבית נוטה לולב וכל בני הבית יוצאים ידי חובה.
אנחנו אומרים שכולם נוטלים לולב.
אז כיוון שכולם נוטלים לולב וכולם אוכלים מצה, אז כולם גם מדליקים נרות. אז בהחלט כולם יכולים להדליק נרות. לא רק שיכולים, אלא צריכים להדליק נרות. ואם אנחנו, אם כן, רוצים להבין את המשפט הראשון שנאמר בברייתא,
אפשר, אם כן, להבין אותו בשתי צורות:
אפשר להבין, תנו רבנן, מצוות נר חנוכה,
מצוות איש וביתו.
פירושו של דבר שזו תהיה המצווה,
מצווה על הבית,
וכאן זו כנראה שיטת הרמב"ם, ותכף נראה שיש עוד ראשונים שסוברים כך,
שזו מצווה של הבית, היא אפילו דומה למזוזה דווקא, היא לא כמו לולף,
היא כמו מזוזה, מזוזה יש בבית,
נר חנוכה צריך להיות בבית בימי החנוכה.
ואם תשאלו מה הרעיון שצריך להדליק דווקא בבית,
אני חושב ש... אבל אני רגיל להסביר שנר חנוכה, עיקר עניינו זה זכר לנרות שבמקדש.
זכר לנרות שבמקדש היו המנורה שבמקדש, שזה היה הבית של כולנו,
שבו הנרות ביטאו וסימלו את השראת שכינה בישראל.
ועכשיו, כשאנחנו אומרים שהיוונים רצו לכבות את הנרות, הם רצו לכבות את הנרות, שלא יהיה ביטוי לאותה רוח ישראל שנגזרת,
נגזרת ונלמדת על-ידי הנרות האלה, מסמלים אותם הנרות,
אז אם אנחנו מקיימים את המצווה של נר חנוכה, שבו היה נס ופך השמן בכל בית בישראל,
מין זכר לנרות של בית-המקדש.
וממילא אפשר להבין שזו מצווה של הבית.
אם כן, כפי שאנחנו רואים, זו מצווה של הבית,
וכך היא המצווה,
אלא רק המהדרין אמרו שלכל אחד ואחד, לא שכולם ידליקו,
אלא כל אחד ואחד שידריקו כמספר בני-הבית, כי כל אדם יש לו איזשהו ערך ואיזושהי תכונה ואיזה דבר שהוא תורם לאותה השראת שכינה בישראל, וזה כבר קצת על דרך הדרוש,
אבל הדגש הוא באמת שהמצווה היא על הבית.
את זה אפשר להסביר בדרך אחת.
הדרך השנייה, שאנחנו נסביר את אותה ברייתא, נר חנוכה, מצוות יישוב ביתו,
באמת המצווה היא על כל אחד ואחד. כמו שמצווה ליטול לולב, ככה יש גם מצווה להדליק נר חנוכה.
אבל מה?
יש כאן מין קולה כזו שלא צריכים כולם, זה לא שהמצווה היא על הבית, המצווה היא על כל אדם,
אלא אפשר לקיים אותה על-ידי זה, אם רוצים לחסוך אולי בשמן,
ואין אולי הרבה שמן בבית או משהו כזה,
יכול להיות שפעמים שהיו דבר יקר, אז אומרים: די לי שאחד מדליק לכולם מבני-הבית, די לי בזה, ולא שזו המצווה. ולכן המהדרין, לכל אחד ואחד, כי מלכתחילה זו מצווה שמוטלת על האדם.
זאת אומרת, אם אני מסכם את מה שאמרנו עכשיו,
אפשר בהחלט להבין שהגדרת מצוות נר חנוכה יש בה שתי צדדים: צד אחד אומר שזו מצווה שמוטלת על האדם,
כמו לולב, כמו כל מצווה שמוטלת על האדם,
צד שני, זו מצווה שמוטלת על הבית, כמו מזוזה.
מזוזה זה מצווה של הבית. כשאתה בבית צריך שיהיה מזוזה, לא צריך שכל אחד ואחד יחזיק מזוזה.
זה פשוט שאין אפילו טעם בזה, לא יכול להיות שיהיה דבר כזה.
אז ממילא באותה מידה יש מצוות נר חנוכה, נר איש וביתו.
שתי ההגדרות האלה, אם אנחנו לומדים אותן, אפשר יהיה לראות אותן בדברי ראשונים. למשל, אני אתן דוגמה.
הגמרא בדף כ"ג, עמוד א', מדברת על אכסנאי.
מדברת על אכסנאי,
עומר רב ששת, כתוב בדף כ"ג,
אכסנאי חייב בנר חנוכה.
אכסנאי, מי זה אכסנאי? אדם שמתארח בבית אנשים אחרים או אורח שלהם,
הוא גר שם באופן זמני, זה נקרא אחסיני.
ועכשיו כתוב שחייב בנר חנוכה.
צריך להבין מה למדנו פה, מה הגמרא באה ללמד אותי כשהיא אומרת שהאחסיני חייב בנר חנוכה.
אפשר להסביר את המשפט הזה עצמו בשתי צורות:
אפשר להגיד שזה גופא מה שהגמרא מלמדת.
בעצם אחסיני אין לו בית.
אם אין לו בית אז אין לו מצוות נר חנוכה,
אם אין לו מצוות נר חנוכה אז אולי הוא לא חייב, החידוש הוא שאף על פי כן,
אף על פי שאין לו בית הוא חייב בנר חנוכה, זה דבר מעניין: אף על פי שאין לו בית הוא חייב בנר חנוכה.
זה דברים שאומר הר"ן על הדף.
זאת אומרת, הר"ן על הריף מסביר את זה שאף על פי שאין לו בית, שלא נחשוב אומר הר"ן שמצוות נר חנוכה זה כמו מזוזה,
שמי שאין לו בית אין לו מזוזה אז ממילא גם מי שאין לו בית אין לו נר חנוכה בא הגמרא לחדש לי שאך סיני חייב בנר חנוכה זה הר"ן.
לעומת זאת הראש והתוספות
המצוינים פה בדף המקורות, מדבריהם אנחנו לומדים
דווקא אחרת.
אפשר היה להבין אחרת. המצווה היא על הבית.
והחידוש הוא שאחסנאי גם כן נקרא מבני הבית.
הבדל בגישה.
זאת אומרת, החידוש הוא שהוא מבני הבית, כי הייתי יכול לחשוב שהוא לא נחשב לבן בית וממילא אין לו חיוב, כמה שמלן שיש לו חיוב בתור בן בית. למשל, אני אתן עכשיו דוגמה,
והשאלה המעניינת שאותה אנחנו יכולים לדון בה בעקבות
צדדי השאלה כפי שהסברנו עכשיו,
למשל אדם שמהלך בדרך,
באמת שאלה מאוד מעניינת.
אדם שמהלך בדרך,
הוא עושה טיולים, בחנוכה, הרבה עושים טיולים בחנוכה היום.
הוא נמצא בדרך,
ובערב גם כן הוא נשאר אפילו בשטח.
האם חייב במצוות נהל חנוכה או לא?
אם אנחנו אומרים שאין לו בית, אין לו בית.
הוא אדם עכשיו חסר בית.
אם אין לו בית, אז אולי הוא לא חייב במצווה.
אבל מצד שני,
אם המצווה מוטלת על האדם,
אז הוא כן חייב במצווה.
רק יכולה להיות שאלה איך הוא באופן מציאותי ידליק נרות. בשטח אולי לא קל להדליק, אבל אפשר, היום יש כאלה אקווריום כזה.
אתה יכול לכאורה להגיד לאדם שנוסע עם המכונית שלו בדרכים,
ייקח את האקווריום, יעצור את המכונית,
יעמיד את האקווריום על המכונית וידליק נרות חנוכה. אולי הוא באמת מצווה,
כיוון שיש עכשיו מצוות נר חנוכה. מה יש שמולו בבית? אפילו כל המשפחה אתו.
יכול להיות שיהיה חייב להדליק, כי זה מצווה על האדם, זה לא מצווה על הבית,
זה מצווה על האדם.
זאת אומרת, אם אני סובר שהמצווה היא בבית ורק על הבית,
אז ממילא אם אין לך בית אתה פטור.
אבל אם המצווה היא על האדם,
אז יכול להיות שכשאין לו בית קשה לו להדליק,
אבל זה לא אומר שהוא פטור,
ולכן יכול להיות דווקא שהוא באמת חייב להדליק נר חנוכה.
את הדברים האלה אנחנו רואים כדיון ואפשר לראות את זה
בדברי, אפשר לראות את זה בכמה מקומות,
אבל יש תוספות במסכת סוכה שמצוין פה בדף המקורות,
בדף מ"ו דווקא, דווקא בסוכה תוספות,
כי כידוע בנר חנוכה יש מצווה לגבי הרועה.
המדליק מברך אשר קדישנו מצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה,
ומוסיפים את הברכה שעשה נסים לאבותינו.
הגמרא אבל אומרת שאם יש אדם שהוא לא מדליק הר הרועה, הוא נמצא באמת בדרך,
והוא רק רועה,
והוא לא יכול להדליק,
אין לו אפשרות להדליק. אז אומרים: תברך שעשה נסים לאבותינו.
את הברכת שעשה נסים. שואלים התוספות: איך זה יכול להיות שיש ברכה כזו? האם שמענו שמברכים ברכה כזו על לולב?
מישהו שרואה לולב? מישהו שרואה סוכה? האם גם שמענו שהוא מברך ברכה כזו? אומרים התוספות שני תירוצים.
תירוץ אחד אומרים התוספות: חביבות הנס. יש מה שנקרא פרסום ניסה.
אז יש עניין,
חביבות הנס גורם לכך שמה שלא נאמר לגבי מצוות אחרות יהיה נאמר במצוות הדלקת נר חנוכה,
שאפילו כשאתה לא מדליק אתה רק רואה, אתה מברך. זו דעה אחת.
הדעה השנייה, אומרות התוספות: תראה, לא כל אדם יכול להדליק. יש אנשים שלא מדליקים, ואם הם לא מדליקים אז ממילא הם כאילו לא מקיימים את המצווה.
אז אומרים להם: תקיימו חלק מהמצווה. במה? שתסתכלו על הנרות ותברכו שעשה נסים.
בהחלט אפשר להבין בתוספות את שני התירוצים.
התוספות אומרים בסוף שהתירוץ הראשון הוא הנראה להם עיקר, כך אומרים התוספות,
כיוון שהתוספות באמת סוברים שהמצווה היא על הבית,
וכיוון שהמצווה היא על הבית כמו מזוזה, כך התוספות אומרים,
אז ממילא מי שלא נמצא בבית הוא פטור מהמצווה, אז לא שייך להגיד שיחייב במצווה.
אז אם אמרו שיברך על הראייה,
צריך להגיד: חביבות הנס. אבל בכל אופן, התירוץ השני, מה הוא אומר?
התירוץ השני אומר: כיוון שאין לו אפשרות לקיים את המצווה במלואה,
יקיים אותה באופן חלקי. איך הוא יקיים אותה באופן חלקי? על-ידי זה שיברך על הראייה. זאת אומרת שאנחנו יכולים לראות בשני התירוצים האלה של התוספות שהם סוברים,
כאילו נחלקים בשאלה מהי המצווה,
האם המצווה היא על הבית או המצווה היא על האדם.
באמת שאלה יפה שאפשר לדון בה עוד בכל מיני דרכים. למשל,
באמת בדברי הראשונים הם מדברים בנושא של אחסנאי, שהזכרתי קודם,
שהוא חייב בנר חנוכה.
אנחנו אומרים: אז מה אומרים עליו?
אז אומרים עליו שהוא לא סתם חייב, אלא צריך לתת פרוטה.
צריך לתת פרוטה, להשתתף עם הנרות.
זה נכון לפי שני הצדדים שאמרנו, אבל כאן אנחנו נשאל שאלה: מה בכל זאת עדיף לאחסנאי?
האם עדיף לאחסנאי לתת את הפרוטה וזהו זה,
או אולי,
אם הוא יכול להדליק בעצמו, אולי יותר טוב?
כמובן, אם אנחנו אומרים שהמצווה היא על האדם,
אז המצווה שהוא יכול לתת אותה על-ידי פרוטה היא אפשרות שאמרו לו,
אבל זה לא דבר שהוא הכרחי רק ככה.
ולהפך, יהיה עדיף יותר שהוא ידליק לבד.
לעומת זאת, אם אנחנו אומרים שהמצווה היא על הבית, אז כפי שאמרנו, החידוש הוא באחסנאי שגם זה נקרא בית שלו,
ואיך זה נקרא בית שלו מבחינת המצווה שהוא משתתף על-ידי הפרוטה,
אבל אם הוא ירצה להדליק לבד, אני חושב שלהפך, הרי דווקא לפי הרמב"ם אנחנו יודעים שרק בעל-הבית מדליק, כי זה מצווה על הבית ורק בבית, אלא הוא,
על-ידי השתתפות בפרוטה, הופך להיות כבני-הבית.
אבל לא שהוא יבוא להדליק לבד. זאת אומרת שיש לנו למעשה בכל השאלות האלה דיונים, והנה כפי שאנחנו אמרנו זו מצווה חביבה ביותר.
המצווה הזו גם כן יש בה הרבה דרכים ללימוד ויש עוד להוסיף וללמוד גם במה שנוסף פה שלא הזכרנו בדף המקורות וכל אחד כדאי שילמד אלה סוגיות יפות ומעניינות בעיקר בעניין הדיומא בימים האלה שאנחנו מקיימים בימים ההם ובזמן הזה ומודים
לקדוש-ברוך-הוא על הנשיא ועל הנפלאות, כן נזכה בעזרת השם לראיית נשיאים ונפלאות גם בימינו בעזרת השם.
אז כל טוב.
