טוב, שלום, אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו על סוגיות הנלמדות בדף היומי, ואנחנו ממשיכים גם בסוגיות של פרק שני במסכת קידושין, ששם עוסקים עכשיו.
כאשר בשיעורים הקודמים דיברנו על
העניין של השליחות, גדרים בשליחות,
אבל הגמרא עצמה עושה כאן איזשהו קשר בין השליחות לבין דבר שקשור לגדרי עדות.
כי הגמרא בדף מ"ג מדברת על כך, יש כאן מחלוקת בגמרא,
אם שליח נעשה עד או שליח שלא נעשה עד.
זאת אומרת, שליח שהלך למסור קידושין,
שליח שהלך למסור קידושין,
ואחר כך הוא בעצם אמור להיות אולי גם העד שמעיד על הקידושין. כדי שנדע על קידושין ושנוכל לקבוע שהקידושין תופסים,
אז אנחנו באמת צריכים תמיד עדות.
עכשיו השאלה היא אם השליח בעצמו שהלך ומסר את הקידושין, האם הוא בעצמו יכול להיות גם העד?
אפשר להגיד עליו שהוא גם שליח וגם עד.
והנה, בגמרא יש מחלוקת.
רב אמר ששליח נשא עד,
ורבי שלע אמרי שאין שליח נשא עד.
והגמרא בעצמה מנסה להסביר את זה.
אני רוצה מלכתחילה לנסות באמת להסביר, אחרי מה שהגמרא אומרת,
מה באמת השאלה, מה כאן בעצם הבעיה.
למה באמת ששליח לא יוכל להיות עד? הגמרא אומרת,
בהסבר של הדעה הזו,
הגמרא אומרת: "כיוון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו, אב אלי כגופי".
זאת אומרת שהוא כאילו לא יכול להעיד על דבר
שמבחינתו זה כאילו הוא מעיד על עצמו.
אני רוצה להסביר את העניין הזה.
זה נוגע לכאורה, הסוגיה הזו,
גם בתחילתה וגם בהמשכה,
לגבי דברים שקשורים לגדרי עדות דווקא,
כיוון שבעדות אנחנו יודעים שאדם עד צריך להיות אדם,
מה שנקרא, אובייקטיבי,
אדם שהעניין הזה לא נוגע לו,
שזה לא שייך לו,
וזה הגדר שקובע בעידוד, שכולנו פחות או יותר יודעים.
אבל בכל זאת, הנה כאן יש דיון לגבי השליח הזה,
אם הוא יכול להיות עד או לא יכול להיות עד.
אז צריך להסביר שמי שסובר ששליח אינו נעשה עד,
זה מפני שאומנם זה לא נוגע לו,
כיוון שהוא לא עושה מעשה שבשבילו,
הוא הרי לקח ועשה מעשה קידושין בשביל חברו ששלח אותו לקדש את האישה עבורו.
הוא לא עשה את השליחות, את הפעולה בשבילו.
אבל מצד שני, הוא מעיד על מה שהוא עשה.
הוא מעיד על מה שהוא עשה,
וכיוון שהוא מעיד על מה שהוא עשה,
אז זה אולי נקרא בעל דבר, אדם יכול להעיד על מה שהוא בעצמו עושה.
אז זו אם כן הסיבה והשיטה של מי שסובר ששליח אינו נשא אל.
אבל באמת,
אנחנו יודעים שההלכה היא,
הגמרא בעצמה אומרת אחר כך ששליח נעשה עד.
אז מה ההסבר?
הרי לכאורה הוא מעיד על דבר שהוא בעצמו עשה, איך אדם יכול להעיד על עצמו,
כפי שאולי אפשר לראות כאן,
אבל על זה אנחנו עונים, והתשובה היא שהוא לא מעיד
על דבר שנוגע לו.
זאת אומרת, גם אם מה שאדם מעיד על עצמו זה חיסרון רק אם זה נוגע לו.
אבל אם זה לא נוגע לו,
זאת אומרת, תן לו מזה שום נפקא מינא, מה אכפת לו? בסדר.
זה אמנם הוא עשה,
אבל הוא עשה דבר שזה לא נוגע לו,
ולכן השליח נעשה עד לפי ההלכה.
זה בהחלט אולי נותן לנו כאן איזושהי נקודת מוצא להסבר הסוגיה בהמשך.
זאת אומרת, כדי שאדם ייפסל לעדות,
הוא צריך בתור נוגע, שזה באמת נוגע לו.
זו באמת הלכה ידועה,
שיש לנו דין של נוגע.
דהיינו, אדם שנוגע בעדות הוא באמת פסול. תמיד אומרים: הוא נוגע.
אז אם הוא נוגע, אז מה? אז הוא פסול לעדות.
מה זה משנה אם הוא נוגע?
זה דבר שעליו אנחנו מוצאים דיון בדברי הפוסקים בשולחן ערוך,
כפי שסיימתי בדף המקורות, בסימן ל"ז בחושן משפט.
שם אנחנו מוצאים את הדין הזה,
שאדם שנוגע לדבר ונוגע בדבר אז הוא באמת פסול.
וכאן באמת יש מחלוקת בין הפוסקים, כפי שמצוין שם בנושאי כלים על השולחן ערוך,
בין הסמ"א והש"ח והקצות,
הם דנים באמת בשאלה: כשאדם נוגע,
אז מה באמת הבעיה? הוא נוגע. זה כבר לא הוא בעצמו מצד אחד, אבל הוא נוגע בדבר.
ברגע שהוא נוגע בדבר, מה הבעיה כשהוא נוגע?
יש מי שאומר שאם הוא נוגע אז הוא חשוד על זה שהוא משקר.
זאת אומרת, אנחנו חוששים שהוא לא אומר את האמת.
אז זו סברה מצד אחד
שחוששים פשוט שהוא משקר,
ולכן אי-אפשר לקבל את העדות שלו.
אז זה יוצא שזה לא פסול עצמי שהוא פסול,
אלא רק מפני שהוא חשוד שהוא משקר.
לפי זה, כמובן, זה מה שעמדנים הפוסקים,
מילא כשהוא מעיד לטובתו בתור נוגע,
אז הוא חשוד שהוא משקר.
אבל אם הוא מועיד לרעתו, למשל, גם זה יכול להיות,
אז מה, הוא חשוד שהוא משקר?
כאילו להפך?
אז הסברה של המשקר היא סברה שהיא בעייתית, כי היא לא אומרת משהו כללי,
אלא כאילו יוצא שלפעמים הוא יהיה פסול ולפעמים לא, אף על-פי שהוא נוגע.
השיטה השנייה אומרת,
וזו באמת השיטה שנזכרת שם בדברי הפוסקים גם כן,
שעניין של פסול נוגע זה בעצם פסול של בעל דבר.
דהיינו, הוא מדבר על עצמו.
ברגע שהוא נוגע, אז זה שייך לו.
אז העדות הזו, אדם מעיד דבר שמן העדות הזו הוא יכול להרוויח כסף, הוא צריך להיזהר שלא יפסיד,
ובגלל זה הוא מעיד,
אז הוא הופך להיות בעל דבר. זאת אומרת, זה כבר לא חשש של משכר, אלא פסול עצמי.
כמו שאמרנו מקודם,
שבעצם אולי זו הייתה השאלה של הגמרא מקודם,
שהיא רצתה לדון, אולי הוא בכלל בעל דבר, אז אמרנו שהוא לא בעל דבר כיוון שהוא לא נוגע לו.
אבל הנה, בהמשך הגמרא בסופו של דבר אומרת
ששליח נשא את,
אבל כאן הגמרא מתחילה לדון האם הוא באמת יכול תמיד להעיד.
למה? כי הוא נוגע.
הגמרא מדברת בעיקר על שליח לדיני ממונו.
זאת אומרת, שליח לקח כסף, קיבל כסף, למסור כסף למאן דהוא.
ועכשיו אנחנו צריכים לדעת אם הוא מסר או לא מסר.
הוא מסר את הכסף, מילא את השליחות שלו. אז הגמרא אומרת שהוא נקרא נוגע.
למה הוא נקרא נוגע?
מפני שהוא חייב להגיד
שהוא מסר את הכסף,
כי אם הוא לא יגיד שהוא מסר את הכסף כפי שמינו אותו בשליחות,
אז הוא ייתבע על ידי המשלח: תחזיר לי את הכסף.
וממילא הוא נקרא נוגע.
ואז הגמרא אומרת שבאמת הוא לכאורה נוגע בעידוד, ובכל זאת אומרת הגמרא שהוא לא נקרא נוגע. למה?
בגלל שאדם היה יכול להיות נאמן לומר שהוא פרע, שהוא החזיר את הכסף
מצד עצמו היה יכול שלא לומר שהוא מילא את השליחות אלא היה יכול לומר שהוא החזיר את הכסף אומרת הגמרא גם אז הוא נקרא נוגע כיוון שאולי מי אמר שנאמין לו שהוא החזיר את הכסף אז זה תלוי אם אדם נאמן לומר שפרעתי או לא נאמן זה הכל דברים שכתובים בגמרא אומרת הגמרא שאם הוא נאמן לומר פרעתי אז הוא גם נאמן לומר שהוא עשה את השליחות כדוואי
ואז אומרת הגמרא: מיגו שהיה יכול לומר "פרעתי",
ומילא הוא גם נאמן לומר שהוא מסר את השליחות.
כאן אנחנו רואים נקודה מאוד מעניינת. זאת אומרת, הגמרא בעצם מסבירה שהשליח הזה נאמן להגיד שהוא מילא את השליחות, הוא נאמן בתור עד,
מפני שיש לו מיגו שהיה יכול להגיד שהוא פרע.
זאת אומרת, הוא עד שזקוק למיגו.
עד שזקוק למיגו, האם הוא עד טוב?
זו שאלה שמתעוררת בדברי הראשונים וכבר בדברי התוספות.
עד שצריך מיגו. זאת אומרת, בדרך כלל כשמדברים על עדות,
אז העדות צריכה להיות עדות נטו,
עדות מכוח עצמה.
אבל עדות, כשהיא כאילו זקוקה לאיזושהי משענת חיזוק,
אז העדות הזו כאילו אין לה את הכוח העצמי שלה, אז היא לא טובה.
אז עכשיו השאלה, האם אנחנו אומרים שכשיש מיגו,
האם העדות הזו יכולה לפעול? יש לנו פה עדות טובה.
הרי לחורה, אם יש צורך להזדקק למיגו,
אז העדות הזו יש לה איזה חיסרון.
וכאן אנחנו מוצאים מחלוקת בין הריטבה לבין התוספות.
הריטבה אומר שאומנם עד שזקוק למיגו זה חיסרון,
אבל כאן דווקא זה לא חיסרון.
וההסבר הוא כדלקמן,
כמו שבעצם קשור למה שאמרנו,
היות שהחשש של נוגע הוא מסביר, ככה צריך לומר,
זה חשש של משכר, זה לא פסול עצמי.
אדם, כשהוא נוגע,
הוא לא פסול עצמי, אלא חוששים שהוא משקר.
אולי הוא לא אמר אמת.
על-ידי אמיגו אנחנו מבטלים את החשש הזה,
כי אנחנו אומרים: הוא לא משקר.
כי אם הוא היה רוצה,
הוא היה יכול לומר הרי שהוא פרה אתיו והחזיר את הכסף.
אז ממילא הוא לא נקרא משקר. אם הוא לא נקרא משקר, אז חזר הדין שהוא נקרא עד כמו שצריך, עד טוב לכל דבר.
אבל אם אני סובר שהפסול של נוגע הוא פסול עצמי,
שהוא בעצם כאילו הופך להיות בעל דבר,
אז אם הוא הופך להיות בעל דבר,
איך אנחנו יכולים לקבל את העדות שלו מכוח המיגו, הרי הוא כאילו עד שלא יכול להעיד מכוח עצמו אלא רק על ידי המיגו?
זו באמת שאלה שהתוספות שואלות והתוספות לכן נדרשות ואומרים שלפעמים כשמיגו הוא מיגו שהוא פשוט,
אלה הדברים שכתובים פה בתוספות בדיבור המתחיל ואסתא,
זאת אומרת, כאשר המיגו הוא פשוט, זאת אומרת, הוא כאילו מובן מאליו כי כל אחד היה מבין שהוא היה יכול להגיד שהוא פרע את הכסף
אז המיגו הזה כל כך פשוט שזה לא נקרא שהוא צריך מיגו, המיגו כאילו הוא מובן מאליו,
אבל אילולא זה הוא לא היה נאמן.
למה? בגלל שהעד שזקוק לתגבור כזה של מיגו הוא באמת לא יכול להיות עד מכוח עצמו,
וכאן אנחנו אומרים הרי שהוא באמת נקרא נוגע,
זאת אומרת שהוא באמת פסול, הוא באמת אין לו כוח, הוא בכלל לא יכול להעיד. זה באמת, מכאן אנחנו מגיעים לעניין שהגמרא אומרת שגם אף על פי שהוא היה יכול להגיד שהוא פרה,
בכל זאת אנחנו אומרים שהוא שוב לא נאמן. למה? בגלל שגם מי שאומר שהוא פורע צריך להישבע שבועת אסת.
ואז אומרת הגמרא שכיוון שהוא צריך להישבע שבועת אסת,
אז ממילא הוא מעוניין להגיד שהוא מסר את הכסף כדי שלא יצטרך להישבע,
אז הוא שוב נקרא נוגע.
אז עכשיו השאלה, אבל אם הוא יישבע בכל זאת,
אם הוא יישבע אז עכשיו הוא כבר כן יכול להעיד, כי הוא עשה את מה שצריך.
כאן אומרים התוספות את מה שאמרנו: עד שצריך שבועה,
עד שהכוח שלו להעיד הוא רק על ידי זה שהוא גם השתמש באיזשהו סיוע חיצוני,
כמו משענת כזו של שבועה,
אז השבועה גורמת לכך שהעדות הזאת לא יכולה לעמוד מכוח עצמה.
עדות שלא יכולה לעמוד מכוח עצמה,
היא עדות שבאמת נופלת.
זאת אומרת, אם אני מסכם לרגע מה שאמרנו,
אנחנו נוגעים פה בשאלה של עד שהוא נקרא נוגע.
וכפי שאמרנו, השאלה המעניינת והחשובה היא,
האם כשהוא נקרא נוגע,
האם זה חשש משכר?
ואז, אם אנחנו אומרים שזה חשש משכר,
זה לא פסול עצמי אלא רק חשש כזה,
אז אנחנו צריכים לסלק את החשש.
אם נסלק את החשש, אז תמיד זה יהיה בסדר.
זה מצד אחד.
אם אני אומר לעומת זאת שזה פסול עצמי,
אם אנחנו אומרים באמת שזה פסול עצמי,
אז ממילא הוא לא יכול להיות בכלל עד.
וכדי לתת לו את הכוח של העדות, אומרים התוספות,
זה רק על ידי הכוח,
כשאנחנו אומרים שהמיגו הוא מיגו כזה שהוא מובן מאליו,
והוא לא מיגו שהוא חזר.
זה באמת מה שכתוב פה בסוגיה, בגמרא, למדנו כרגע את דברי הגמרא על מה שהיא אומרת,
ששליח נשא עד לדיני ממונות,
אבל למסקנה הוא כבר לא נשא עד,
מפני שהוא זקוק לשבועה, כפי שהסברנו.
המעניין הוא שהגמרא אומרת ככה,
ששליח נשא עד
לקידושין לגיטין ולממונות.
אז כפי שאנחנו כעת דיברנו על ממונות, יש בעיה של נגיעה.
והראשונים דנים, על פי מה שכתוב כבר בירושלמי,
האם לגבי קידושין,
למה שליח יכול להיות עד? הרי מה הדוגמה של שליח שלוקח קידושין?
האם שליח שלוקח בשביל לעשות קידושין,
האם מדובר בשליח שקיבל כסף לקדש אישה,
אז בעצם הוא שוב עוסק עם הכסף,
כי אם הוא לא יעשה את השליחות שלו, יצטרך להחזיר את הכסף.
לכן כל שליחות על קידושין היא נקראת שליחות גם על כסף,
ואם על כסף אמרנו שהוא נקרא נוגע,
כפי שהסברנו עכשיו,
אז גם השליחות של הקידושין
העדות על הקידושין גם היא תיפסל,
בגלל שבתוך כל עדות על קידושין יש עדות על הממון.
אם יש עדות על הממון הוא נקרא נוגע, הוא לא יכול להיות נאמן.
כאן אנחנו רואים שוב מחלוקת.
האם מחשיבים אותו כנוגע לגבי הקידושין או לא?
תוספות מביאים על-פי הירושלמי שנקרא נוגע.
כפי שאנחנו רואים בדברי הראשונים האחרים,
זה לא בטוח.
ציינתי בדף המקורות את תוספות רי הזקן בסוף העמוד,
כדאי לעיין בזה.
רי הזקן אומר שאין בעיה בקידושין.
תוספות אומרים שיש בעיה גם בקידושין.
ומה שהגמרא אומרת ששליח נשא עד בקידושין, צריך לומר, אומרים התוספות,
זה רק בשטר.
כי בשטר אין בעיה של נגיעה, כי על השטר אין בעיה של החזרה,
אין פה בעיה של שווה כסף שהוא לקח
וצריך אולי להחזיר אם הוא לא נתן.
אבל בשטר אין לנו את הבעיה הזו, אז התוספות מצמצמים מאוד את הגדר הזה של שליח נשא עד לגבי קידושין.
בעוד שלפי הרי הזקן אנחנו רואים, או זה מופיע גם בראשונים אחרים, במהירי אומר את זה,
שאין לנו פה את הבעיה הזו בקידושין.
כאן שוב צריך להסביר, פחות או יותר, באותו כיוון שדיברנו.
מי שאומר
שהשליח נעשה עד
לגבי קידושין בלי שום הגבלה, אפילו על כסף,
אולי זה בגלל שוב אותו דבר.
כל הבעיה היא,
הוא בעצם עד טוב.
אלא מה הוא נקרא נוגע בגלל שיש חשש משכר?
אז אם יש חשש משכר, אם אני מסלק את החשש הזה,
אז הוא יכול כבר להעיד.
וכיוון שהעדות שלו על קידושין לגביה הוא לא היה נקרא נוגע ולא היה חשש משכר,
אז אף על פי שהיה חשש משכר לגבי חלק של הממונות לא אכפת לי,
מפני שבסופו של דבר לגבי הממונות,
לגבי הממונות הרי הוא נשבע,
וברגע שהוא נשבע אז העדות שלו כבר,
יש לו כבר שוב נאמנות.
אומנם עד שצריך שבועה הוא לא יכול להעיד,
אבל כאן הוא לא צריך את השבועה בשביל החלק של העדות על הקידושין,
אלא רק בשביל החלק של העדות על הממון,
כיוון שרק העדות על הממון, אם אני פותר את הבעיה בחלק הממוני שבקידושין, הוא יכול להעיד.
אבל אם הייתי אומר שהפסול של נוגע הוא פסול של בעל דבר שהוא פסול עצמי,
אז אני לא הייתי יכול להבדיל ולעשות את החלוקה הזו בין מה שהוא נאמן לגבי הממון ולגבי הקידושין,
כי הוא בסך הכול נקרא בעל דבר על הכול,
וכיוון שהוא נקרא בעל דבר על הכול,
אז זה יוצא שיש בו הפסול מלכתחילה על הקידושין.
אז זה לא רק לסלק איזה חשש,
אלא זו בעיה במהות שלו,
וכיוון שזו בעיה במהות שלו, הוא לא יכול להעיד כאשר הוא נזקק לשבוע.
זה פחות או יותר מה שיש כאן בגמרא,
שאנחנו לומדים את הסוגיה הזו,
ששליח נשא עד והדיון הוא האם נקרא נוגע או לא נקרא נוגע,
אז כפי שאני יכול לסכם,
היה לנו פה דיון
לגבי השאלה אם הוא נקרא בכלל בעל דבר ואולי בגלל זה או לא יהיה נקרא עד.
ההלכה היא שהוא לא נקרא בעל דבר, כי אף על פי שהוא מעיד על עצמו,
אבל זה לא נקרא דבר שהוא נוגע לו.
כיוון שזה לא נוגע לו, אז ממילא שליח נשא עד,
אבל כאשר זה כן נוגע לו,
דהיינו חוזר העניין מצד איזה חשש של ממון, זה שוב הוא נקרא נוגע.
ואז כשהוא נוגע יש לנו ללמוד מה זה פסול נוגע: האם פסול נוגע זה חשש משכר,
או שפסול נוגע זה לא חשש משכר אלא הופך אותו לבעל דבר שאי-אפשר בכלל לשמוע את דבריו, הוא בכלל לא שייך פה בהלכות עדות.
הדברים האלה אולי משפיעים על המחלוקת המעניינת שמתגלית לנו לגבי העניין של קידושין.
כי בעוד שלגבי ממונות הגמרא אומרת שהוא כבר לא יכול להעיד,
מפני שהוא תמיד נקרא כבר נוגע,
ואם הוא צריך את השבועה הוא שוב כבר לא יכול להיות עד אפילו כשהוא נשבע,
מה שאין כן לגבי קידושין, יש פה פתאום מחלוקת: האם אותה נגיעה שיש בממונות משפיעה גם על העדות של הקידושין או שאיננה משפיעה על העדות של הקידושין.
אז זה בקצרה, שוב, כפי שאני אומר, יש לנו כאן כמה יסודות ויש עוד כמה יסודות ששווה פה לדבר,
אבל על הכול ביחד אי-אפשר לדבר בשיעור אחד.
צריך, כמו שתמיד אני אומר, להוסיף עוד, ויש דברים פה נוספים בדף המקורות שכדאי לעיין בהם
ולראות בהם צדדים נוספים שנוגעים לעניין של עדות בקידושין ופסול של נוגע,
ונישאר בזה, בעזרת השם.
שלום, שלום.
שלום.
שלום.
שלום.
