שלום, אנחנו לומדים בסוגיות שלנו,
שלומדים עכשיו במסכת קידושין בדף היומי.
בשיעור הקודם אנחנו דיברנו על היסודות הראשונים של ענייני שליחות, כי זה הנושא של הפרק בדפים הראשונים שלו, של פרק שני בקידושין.
והיום אני רוצה להמשיך בזה בחלק נוסף של דיני שליחות,
כאשר העניין הוא על אותו דבר ידוע בהלכה, וגם כולם רגילים,
המושג הזה ששגור על לשון כולם, שאין שליח לדבר עבירה.
המושג הזה הוא דבר ידוע ומוכר לנו,
אבל הסוגיה המרכזית שלו נמצאת פה במסכת קידושים לדף מ"ב עמוד ב'
ובדף מ"ג עמוד א',
ויש לנו בעניין הזה כמה דברים לברר וללמוד.
זאת אומרת, עצם העניין,
כמו שאמרתי, מוכר. אין שליח לדבר עברה, כולם יודעים את זה.
אבל מה ההגדרה?
מה הסיבה? או מה הסברות? או מה היסודות?
ולפי זה גם אנחנו יודעים להגיד את ה... יש בזה גם הבדלים בהלכה כפי שאנחנו נראה כאן.
הגמרא בעצמה מזכירה את העניין הזה, מתחילה את העניין הזה בהבאת המשנה במסכת בבא קמא: "ועד אתנן השולח את הבעירה ביד חירש,
שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייו בדיני שמים,
שילח בידי פיקח חייו.
זאת אומרת, הגמרא אומרת שאם אדם שולח, זו משנה שעוסקת בדיני נזיקין,
כאשר אדם שולח חירש, שוטה וקטן עם אש שהם מדליקים את האש ושורפים,
הרי על זה אנחנו אומרים שהוא פטור מדיני אדם וחייו בדיני שמים,
אם זוהי ההלכה של מסכת בבא קמא וזה לא קשור גם לשליחות כי חירש, שוטה וקטן הם לא יכולים להיות שליחים, אין להם דין שליחות
אבל הוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים זה מה שנאמר פה כיוון שזה לא ממש שרפה שלו אבל שילח ביד פיקח פיקח אדם רגיל לגבי פיקח נאמר שהפיקח חייב ואז שואלת הגמרא למה הפיקח חייב הרי פיקח הוא יכול להיות
יש עליו דין שליחות
וממילא אם נגיד שהוא בא בשליחותו של המשלח של זה ששלח אותו אז לכאורה נגיד ששלוחו של אדם כמותו וממילא יהיה חייב המשלח ועל זה אומרת הגמרא שאין שליח לדבר עבירה
למה דאמרינא דברי הרב דברי התלמיד דברי מי שומעים הגמרא בעצמה אומרת את הנימוק הזה דאמרינא דברי הרב דברי התלמיד דברי מי שומעים זאת אומרת כאילו ההסבר הפשוט לכך שאם יש לאדם כאילו
אנחנו אומרים לו למה אתה עשית אז הוא יכול לבוא ולומר אולי השליח שהמשלח שלח אותו אבל כשמדובר בדבר עבירה הרי דברי הרב כלפי שמיים הכוונה כלפי השם נותן התורה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ולכן אין שלח לדבר עבירה הוא לא יכול כאילו להיפטר השליח בטענה הזו שכבר שלחו אותו ולא הוא יזם את מה שהוא עשה
ולכן הוא מחויב בעצמו וזה מה שנאמר אין שליח לדבר עבירה.
זה הפירוש הפשוט של האמירה הזו של דברי הרב, דברי התלמיד, דברי מי שומעים. אבל בעיון בדברי הראשונים וגם במפרשים האחרונים אנחנו רואים שזו אמירה שבוודאי כולם מכירים אותה אבל לא בהכרח הדבר העיקרי שקובע את הדין העקרוני הזה של אין שליח לדבר עבירה.
שעל כן כי כאן אנחנו רואים בהמשך בגמרא
אנחנו רואים בהמשך בגמרא, שהגמרא מתחילה לדון בשאלה הזו, מאיפה אנחנו יודעים שאין שליח לדבר עבירה?
זאת אומרת שהסברה לבד היא כאילו לא מספיקה כי אולי אנחנו מצאנו מצד שני מקורות אחרים או סוגיות אחרות שבהם אנחנו רואים שאין שליח לדבר עבירה. הגמרא מביאה את הדוגמה של מעילה שמי שלומד את הגמרא מכיר את זה ויש דוגמאות נוספות של שליחות יד בפיקדון,
יש דוגמה של טביחה או מכירה בגנב שמשלם ארבעה וחמישה.
על כל אלה אנחנו רואים שיש דווקא שליח לדבר עבירה.
אבל הגמרא בעצמה מסבירה שהדברים ממילא קשורים מכך,
כיוון שיש לנו כלל ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים. אני אומר בקצרה את הגמרא.
זאת אומרת שבדוגמאות האלה אנחנו מוצאים שיש שליח לדבר עבירה,
אבל אנחנו גם יודעים להסיק מזה שבמקומות אחרים אין שליח לדבר עבירה.
ובדומה לזה,
הגמרא מביאה עוד סוגיה, סוגיה של שחותי חוץ, שבה אנחנו רואים במפורש את הדין של התורה בעצמו מלכתחילה שאין שליח לדבר עבירה.
זאת אומרת שיש כאן משא ומתן שלם בגמרא על המקור של הדין של אין שליח לדבר עבירה.
העניין הוא שבאמת בדברי הראשונים אנחנו בסופו של דבר מגלים שכנראה הייתה להם איזושהי התלבטות מה בסופו של דבר הגורם הקובע
לכך שאין שליח לדבר עבירה האם באמת הסברה הראשונה שאמרנו שדברי הרב ודברי התלמיד דברי משומעים או באמת יש לזה כמין גזירת כתוב כזו מכוח כל הדרשות הנלמדות וכל המשא ומתן שבסוגיה זה מתברר כדרשה או כגזירת הכתוב שאומרת שאין שליח לדבר עבירה והתוצאה מזה באה לידי ביטוי קודם כל במחלוקת מעניינת בין הראשונים
כי אנחנו רואים מחלוקת בין התוספות בסוגיה שלנו לבין הריטב"א בחידושיו גם כן על הסוגיה שלנו. למשל, כשאומרים אין שליח לדבר עבירה, האם זה נכון גם בשוגג?
כאשר השליח הוא שוגג בעצמו.
וכאן צריך לומר, הרי אם אנחנו באים מצד הסברה,
אז מצד הסברה תמיד אנחנו אומרים דברי הרב, דברי התלמיד,
דברי מי שומעים, ואם כן יכולים לבוא בטענה לשליח ולדרוש, לחייב אותו.
ואז באמת אין שליח לדבר עבירה מכוח הסברה.
אבל אם אנחנו, וממילא, אם אנחנו אומרים שזה מכוח הסברה,
אז באמת יכול להיות שזה רק במזיד ולא בשוגג.
כי כאשר הוא שוגג, למשל, השליח,
אז אי אפשר להגיד עליו את הסברה הזו של דברי הרב, דברי התלמיד, דברי מי שומעים. ולכן אנחנו מגלים פה בתוספות,
תוספות באמת סוברים שכל מצב של שוגג,
כל מצב של שוגג יהיה שליח לדבר עבירה. חידוש גדול מאוד.
אין שליח לדבר עבירה דווקא כאשר זה מזיד מבחינת השליח.
אבל כאשר זה שוגג, יש שליח, יש שליח לדבר עבירה. לעומת זאת,
בדברי הריטב"א וראשונים אחרים שהולכים איתו,
הם אומרים שזה לא ככה.
אמנם הסברה הזו מובאת פה כמין סברה בסיסית ראשונית,
אבל הטעם העיקרי של אין שליח לדבר עבירה זה לא מבוסס בסוף רק על הסברה,
אלא זה מבוסס על הדרשות של הכתובים.
זאת אומרת שבתורה עצמה, התורה אמרה בדרך של דרשה זו או אחרת, אנחנו לומדים בתורה שבעבירה אין שליחות, שיש מעשה של עבירה.
אם אנחנו אומרים שהתורה הפקיעה את דיני שליחות במקרה של עבירה,
זה אומר גם בשוגג.
זה אומר גם בשוגג, ולכן אנחנו מוצאים פה את המחלוקת בדברי הראשונים,
דבר שנדון בסופו של דבר מכל מיני היבטים, בכל מיני סוגיות, גם בדף המקורות שאנחנו מציינים.
אנחנו רואים את הדיון הזה,
האם בסופו של דבר יש בשוגג שליח לדבר עבירה או לא.
זה דיון אחד.
דיון שני, שגם נדון פה בסוגיה, דבר מאוד מעניין. יש כאן שאלה מעניינת לגבי,
אנחנו אומרים שאין שליח לדבר עבירה,
האם זאת אומרת שבכלל אין שליחות לדבר עבירה,
או שבכל זאת יש שליחות לדבר עבירה לפחות לגבי דיני שמיים.
מה זאת אומרת לגבי דיני שמיים?
אם אני שולח, מי ששולח שליח לעשות דבר עבירה,
אז אם אנחנו אומרים שאין שליח לדבר עבירה,
זאת אומרת שהשליחות לא תופסת. זאת אומרת שמי שנענש,
מי שחייב על העבירה שנעשתה,
זה לא המשלח אלא השליח.
אבל כאן אנחנו מגלים בהמשך הסוגיה שיש בהחלט מקום לומר או דיון על כך,
האם יהיה חיוב בדיני שמיים. כי הגמרא בעצמה מביאה פה את הדיון שנאמר אצל שמאי הזקן,
שהוא טען שבאמת יש חיוב,
גם בדיני שם, יש חיוב על רוצח שפעל בשליחות,
אדם שלח, כמו שהדוגמה של יואב, מה שמסופר שם בגמרא,
האומר לשלוחו, איך הוא אומר,
ועד איתניה אומר לשלוחו צא והרוג את הנפש,
הוא חייב ושולחיו פטור.
שמאי הזקן אומר, משום חגי הנביא ששולחיו חייב, שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון. זאת אומרת,
הלימוד הזה מלמד אותנו פה לפי שמאי הזקן,
מלמד אותנו שיש הליח לדבר עבירה בעניין של הריגה, רציחה אפילו. וזה הגמרא בעצמה אומרת, האם זה נכון אצל שמאי הזקן לגמרי לומר שיש הליח לדבר עבירה ברציחה, שזה נשמע דבר אולי קיצוני במשהו.
ואז הגמרא אומרת שגם שמאי הזקן לא התכוון לחיוב בדיני אדם אלא לחיוב בדיני שמיים.
והגמרא ממשיכה ואומרת שבעצם אם כבר מדובר בדיני שמיים אז כבר אין מחלוקת כל כך בין חכמים לבין שמאי הזקן כי גם חכמים מסכימים שבדיני שמיים יש חיוב אלא הגמרא אומרת שלפי שמאי הזקן זה חיוב גדול ולפי חכמים זה חיוב קטן כלשון הגמרא דינא רבא ודינא זותא זאת אומרת יש כאן איזשהו מקום להבחנה בין עונש גדול
ועונש קטן כלפי המשלח ששלח מישהו להרוג בשליחותו.
אבל סוף דבר, מה אנחנו מגלים כאן? מגלים כאן שגם לפי חכמים,
שזה ברור שאין שליח לדבר עבירה, בכל זאת יש עניין של חיוב בדיני שמיים. זאת אומרת שבדיני שמיים יש חיוב,
וזה מן הגמרא הזו שוב באים הראשונים ולומדים מכאן ודנים,
האם בסופו של דבר צריך לומר שיש חיוב בדיני שמיים,
בכל מצב של שליח לדבר עבירה. זאת אומרת שכל משלח ששלח שליח לדבר עבירה,
הוא יהיה חייב בכל זאת בדיני שמיים.
וזו שאלה שנדונת למשל בכמה סוגיות,
למשל בסוגיה שדיברנו מקודם.
השולח את הבעירה, התחלנו בסוגיה הזו, השולח את הבעירה ביד חירש, אוטה וקטן, אמרנו,
פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים.
שילח ביד פיקח,
אז הפיקח חייב,
הפיקח חייב.
זאת אומרת שאין שליחות, כמו שאמרנו, אין שליח לדבר עבירה.
באים ראשונים ואומרים, הדברים האלה נדונים שוב ונזכרים בדברי הריטווה, בדברי הראש, בחידושיו על הסוגיה, בתוספות הראש,
הוא אומר, והדברים מובאים גם בדברי השח,
נדונים בחושן משפט בסימן ל"ב,
בחושן משפט, כפי שמצוין בדף המקורות,
על ידי השח ועל ידי קצות החושן.
זאת אומרת, אנחנו מגלים שם שיש באמת מחלוקת.
האם חייב בדיני שמיים כאשר השליח יש לו,
המשלח חייב בדיני שמיים אף על פי שיש שליח שאנחנו אומרים עליו דברי הרב ודברי התלמיד שבכל זאת המשלח חייב בדיני שמיים כאן מתגלה שיש מחלוקת לגבי החיוב בדיני שמיים יש מי שאומר שחייב בדיני שמיים כמו שמצאנו אצל חכמים שחולקים על שמאי הזקן ובכל זאת מחייבים בדיני שמיים כפי שראינו והוא הדין
גם בשולח את הבהירה, יש דוגמה של אדם ששולח עדים להעיד שקר, זה נושאים שנדונים, האם חייב בדיני שמיים, צריך לדעת
שחיוב בדיני שמיים זה גם כן לא דבר מופשט,
זה דבר, חיוב ממשי, וזה מה שמי שאומר ככה סובר,
סובר שבכל זאת למשלח יש חיוב,
מבחינת ההלכה חיוב בדיני שמיים זה חיוב שמצאנו שכמותו בכל מיני הלכות, כל אדם שמזיק בגרמה הוא חייב בדיני שמיים,
חיוב בדיני שמיים יכול להיות שזה אפילו חיוב שיש לו השפעה בדיני ממונות רגילים שאם הניזק או מי שנפגע תופס אז אם תופס לא מוציאים ממנו זאת אומרת יש לזה משמעות ואז כאילו מי שסובר שהוא חייב בדיני שמיים מריקן משמע אצל השולח את הבעירה שהפיקח חייב דהיינו השליח הפיקח ואילו המשלח איננו חייב אז הם אלה שסוברים שחייב
אלה שסוברים שחייב מסבירים שמה שנאמר פה שהמשלח הוא לא חייב זה רק כאן בגלל שכאן יש מי שמשלם כשמדובר בדיני נזיקין אם יש מי שמשלם לא שייך לחייב את השני אבל אם למשל הפיקח הזה השליח הפיקח איננו הלך ואי אפשר להוציא ממנו כלום יכול להיות לא יכול להיות השיטה הזו סוברת שאז המשלח יהיה חייב בדיני שמיים זאת אומרת יש משמעות לחיוב
זוהי שיטה אחת.
השיטה האחרת סוברת לא,
שבאמת לא חייב בדיני שמיים. חיוב בדיני שמיים, היות שאין שליח לדבר עבירה,
אז אין שליחות, היא לא מחייבת את המשלח,
לא בדיני אדם ולא בדיני שמיים. ומה שנאמר אצל חכמים במקרה של שמאי,
שמה זה גדר אחר.
הם חייבים בדיני שמיים כי מי ששלח אדם להרוג,
יש בו איסור אחר.
כתוב הרי לא תעמוד על דם רעך אז אם אני רואה מישהו שנפגע ואני לא מציל אותו אני עובר על איסור קל וחומר שאני עובר על האיסור הזה כאשר אני שולח מישהו להרוג כאילו בשליחותי זאת אומרת שהם אומרים שאין ראייה ואין להביא ראייה ממה שנאמר פה שיש מושג של חיוב בדיני שמיים לגבי השולח את האדם להרוג בשליחותו זה באמת דין שונה יכול להיות והם סוברים שבאמת כשאומרים אין שליח
לדבר עבירה אין שליח לדבר עבירה לגמרי ויש על זה עוד דברים בעצם עוד כל מיני הסברים יפים שלמשל דברי בעל קצות החושן שעושה הבחנה יפה בדיני שמיים במקרה של רציחה לבין דיני שמיים במקרה של שולח את הבעירה שאלה דברים שונים יש חיוב בדיני שמיים מסוג אחד שעליו באמת פטורים הם אומרים לעומת חיוב בדיני שמיים שזה מין עונש בידי שמיים כמו במקרה של הרציחה
שמסופר בגמרא במעשה של שמאי הזקן ועל כך הדברים מתבהרים כפי שאמרתי קודם בסימן לב בשולחן ערוך חושן משפט בדברי השח וגם בדברי תוספות במסכת בבא קמא כפי שמצוין בדף המקורות זאת אומרת שהמושג של שליח לדבר עבירה זה באמת כלל ברור ומקובל ומוסכם אין שליח לדבר עבירה ובכל זאת כשלומדים ורואים
מוצאים שיש פה באמת מצבים מסוימים שאולי יש שליחות לדבר עבירה, כמו שאמרנו מקודם, בעניין של השוגג,
כדברי התוספות, וגם במקרה של אולי לגבי דיני שמיים, שזה חיוב שמחייב גם את המשלח.
והדברים כמובן נאמרו כאן, כפי שאני תמיד אומר,
על קצה המזלג, ועוד הרבה יש ללמוד מזה ולברר ולהבין את הסברות ואת היסודות במה שנחלקו,
ואין כאן המקום להעריך,
וכל מי שילמד, בוודאי שימצא עוד, לפי המקורות, יראה וילמד ויבין וישכיל, בעזרת השם.
אז כל טוב ושלום, שלום.
