שנה טובה,
אנחנו נמצאים עכשיו, השיעור בכל אופן ניתן בימים שבין כסף לעשור,
ומשום כך גם את השיעור חשבתי שאקדיש לנושאים שנוגעים לימים המיוחדים האלה,
ולא בדרך הרגילה שאנחנו עם השיעורים של הדף היומי,
אז עכשיו בכל אופן הרגשת
ימי החגים גוברים מבחינת הרצון בלימוד שלנו.
והנושא שבחרתי לדבר עליו
זה נושא שקשור ליום הכיפורים,
נושא שקשור ללכות יום הכיפורים,
לנושא של תוספת יום הכיפורים וגם להלכה המיוחדת של ערב יום הכיפורים.
וזה גם קשור לעניין של תוספת שביעית.
אנחנו עכשיו יצאנו מהשנה השביעית,
נמצאים בשנה השמינית,
אבל יש מושג שנקרא תוספת שביעית,
וזה לכאורה,
אם היה שייך,
הוא היה שייך בזמן הזה, בימים האלה גם כן.
אז כך שאנחנו אולי,
כשאנחנו לומדים את הדברים הם קשורים אחד עם השני.
והקשר הברור ביותר של שלושת הדברים שכרגע אמרתי,
תוספת יום הכיפורים,
הדין של ערב יום הכיפורים והדין של תוספת שביעית,
זוהי סוגיה בהמסכת ראש השנה בדף ט' עמוד א',
כפי שמצוין בדף המקורות.
שם הגמרא מדברת על, קוראת לכותרת של הסוגיה שיש כלל שמוסיפים מן החול אל הקודש.
מוסיפים מן החול אל הקודש,
והגמרא מנסה לברר מאיפה אנחנו יודעים שמוסיפים מן החול אל הקודש. ולפי המבנה של הסוגיה אנחנו רואים ככה, שהדיון מלכתחילה מתחיל באמת על שביעית.
הגמרא מדברת על השביעית שם.
ומנין אנחנו יודעים שיש תוספת שביעית. שביעית זה כמו שבת.
אז כמו שיש בשביעית יש גם בשבת ומלג אולי גם ביום הכיפורים.
אבל הגמרא מתחילה לדבר על שביעי דווקא,
והדרשה הראשונה שמובאת בסוגיה היא של רבי עקיבא,
שרבי עקיבא מביא את הפסוק "בחריש ובקציר תשבות",
ואז הוא רוצה מזה ללמוד שיש איסור גם של חריש ערב שביעית,
ויש איסור של קציר של מה שיצא למוצאי שביעית.
זה מה שדיברנו, מה שנוגע גם לימים האלה.
ומזה,
כפי שניתן להבין רבי עקיבא לומד את הפסוק הזה לגבי תוספת שביעית ומכאן ככה ההבנה הפשוטה של הסוגיה הוא אומר שמכאן אנחנו יודעים שבכל דבר מוסיפים מן החול אל הקודש דהיינו בשבת היינו ממילא גם ביום הכיפורים יש דין של תוספת תוספת שמוסיפים מן החול יש עניין להוסיף וזה בהחלט נראה לפי רבי עקיבא שזה מצווה חיוב מדאורייתא להוסיף מן החול אל הקודש
בשביעית וממילא בכל הימים האחרים.
רבי ישמעאל חולק על רבי עקיבא בדרשה הזו,
ואז כיוון שהוא חולק על הדרשה שואלת הגמרא ורבי ישמעאל מנין לנו,
מנין לפי,
מאיפה הוא יודע שיש דין של תוספת או הוספה מן החול אל הקודש,
ואז הגמרא אומרת שאצלו יש לו פסוק אחר.
איזה פסוק אחר? שקשור באמת ליום הכיפורים,
מברי תביניתם את נפשותיכם בתשעה,
יכול בתשעה תלמוד לומר בערב, אם בערב יכול מי שתחשח,
תלמוד לומר בתשעה כיצד, מתחיל ומתענמי בעוד יום,
מלמד שמוסיפין מנחול אל הקודש.
זאת אומרת, לפי רבי ישמעאל הגמרא מסבירה שהמקור של תוספת מחול אל הקודש הוא מתחיל דווקא בפסוק של יום הכיפורים,
והגמרא בעצמה מסבירה שהפסוק נותן לנו את הגדר היסודי הזה ביום הכיפורים,
אבל מכאן אנחנו יכולים לפתח אותו גם על-פי הדרשה לכל הימים שנקראים שבות,
שיש בהם שבות, דהיינו כמו שבת, שבת שבתון וגם ימי לגמרי שביעית.
זאת אומרת, יש לנו את רבי עקיבא מצד אחד שלומד את הדין של תוספת משביעית ויש לנו את הפסוק השני של רבי ישמעאל שהוא לומד את הלימוד של התוספת מהפסוק של יום הכיפורים.
וכאן כשאנחנו מנסים לנתח את העניין הזה ולהבין מה באמת אנחנו יודעים בעניין הזה צריך עוד להוסיף. הגמרא בעצמה שואלת שלפי רבי עקיבא שיש לו את הפסוק הראשון שהזכרנו מאיפה הוא יודע
או מה הוא עושה יותר נכון עם הפסוק שרבי ישמעאל דורש לדין תוספת הרי רבי עקיבא יודע את הדין של תוספת מהפסוק של שביעית כפי שהגמרא הסבירה אומרת הגמרא הוא לומד את הפסוק
ועיניתם את נפשותיכם בצורה אחרת הוא לומד ממנו לומד לימוד אחר לגמרי
ועיניתם את נפשותיכם בתשעה ובתשעה מתעניין ולא בעשירי מתעניין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי
זה דבר מאוד מעניין מה שיוצא פה יוצא פה שאותו פסוק שכתוב ועיניתם את נפשותיכם בתשעה שזה הפסוק הכל כך ידוע של יום הכיפורים
אנחנו לומדים אותו בשתי צורות, ואולי אפשר לומר שתי צורות אפילו סותרות אחת את השנייה.
כי צורה אחת, אנחנו לומדים, תמיד שואלים, כתוב בתשעה,
אז שואלים בתשעה וכי בתשעה מטענים ורי בעשירים מטענים.
אז זה כאילו יש שתי תשובות שבהחלט נראות כסותרות.
תשובה אחת אומרת שבאמת מטענים בת-שיעי, כיוון שמוסיפים מן החול לקודש,
זה לימוד אחד.
הלימוד השני אומר להפך, שבתשעה לא מתנאים.
אז מה זה נקרא מה שכתוב: ועניתם את תפשתיכם בתשעה?
אלא יש איזה עניין מיוחד לאכול בתשיעי,
שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו כתוב: כאילו התנא בתשיעי ובעשירי.
אז זה שני לימודים שהם סותרים אחד את השני, כאילו. כי מצד אחד, הדרשה האחת אומרת שלהפך, שצריך לצום יותר אפילו בתשעה,
ואילו הדרשה השנייה אומרת שלהפך,
שבתשעה אולי הידור המצווה הוא לא להוסיף את התענית, אלא להפך,
להרבות באכילה ובשתייה, שזה נושא מאוד מעניין בפני עצמו,
שאולי ניתן עליו את הדעת בהמשך דברינו.
אז זה בעצם הגמרא בהמסכת ראש השנה.
אנחנו לומדים הרי את הגמרות עם הלכה ברורה ובירור הלכה,
ולכן מאוד מעניין כשלומדים את הגמרא, אחרי שלומדים את הגמרא הזו, כאילו, אז מה יש לנו מן הגמרא הזו, נגיד, מבחינת ההלכה?
אז אנחנו פה גם בדף המקורות ציינו פה את המקורות של הרמב״ם ואת המקורות של השולחן ארוך ובאופן מעניין ומפתיע זה הולך ככה
הרמב״ם אנחנו ציינו אצל הרמב״ם שלוש הלכות
הלכה אחת בהלכות שמיטה ויובל נוגע לשביעית אמרנו מתחילים בשביעית
הרמב״ם לא מביא לא את הדרשה של רבי עקיבא ולא את הדרשה של רבי ישמעאל אלא איזה דרשה איזה דרשה הרמב״ם מביא הוא לא מביא דרשה
הוא אומר שתוספת שביעית זו הלכה למשה מסיני.
מאיפה הרמב״ם לקח את זה?
אז זו בעצם גמרא שעדיין לא הזכרנו אותה,
גם אותה ציינו בדף המקורות במסכת מועד קטן, דף ג' עמוד ב',
דף דלת עמוד דלת.
שם אנחנו מוצאים שיש דין תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני.
זאת אומרת הרמב״ם לא לוקח את המקורות של הגמרא מראש השנה,
אלא לוקח את המקור שמופיע במסכת מועד קטן.
זאת אומרת,
ומסבירים את זה, כי היות שהדברים מובאים במסכת מועד קטן בשם רבי יוחנן,
אז זה נראה לרמב״ם שהלכה כמותו,
וממילא ההלכה למשה מסיני היא שקובעת שיש תוספת שביעית.
הגמרא במועד קטן, אם אנחנו כבר נוגעים בה,
באמת מבהירה ומסבירה לנו שכיוון שזה הלכה למשה מסיני,
הלכה למשה מסיני קבעה גם את הגדרים שתוספת שביעית, אני מתכוון, נוהגת רק בזמן שבית-המקדש קיים,
ובזמן שאין בית-המקדש קיים אין תוספת שביעית, וזה, אם כן, ההסבר מדוע אנחנו היום, למשל, כשאנחנו נמצאים כבר אחרי השביעית,
כבר לא נוהגים בשום דין מהשביעית, מפני שאין תוספת שביעית בזמן שאין בית-המקדש קיים, וזה, לפי הגמרא, באמת במועד קטן. עכשיו, כשאנחנו רואים את הרמב"ם בהלכה הזאת,
אז אנחנו רואים שהרמב״ם שם במידה מסוימת את הגמרא בראש השנה בצד, אפשר לומר, העדיף בהלכה את המקור של תוספת שביעי.
ואז אנחנו מחפשים את הרמב״ם. מה הרמב״ם סובר לגבי תוספת אחרת, אם מוסיפים מנחול אל הקודש?
ואם אנחנו נחפש, לא נמצא.
לא נמצא שיש אצל הרמב״ם תוספת מנחול אל הקודש, למשל בשבת.
אין דבר כזה תוספת מכל אל הקודש אל השבת.
זאת אומרת שבעצם יוצא שיש לו תוספת רק בשביעית,
ובכל זאת, איפה כן מצאנו אצל הרמב"ם דין של תוספת?
רק ביום הכיפורים,
ולא לגבי המלאכה אלא לגבי העינוי. זה בהלכות שביתת עשור.
זאת אומרת שהעינוי, התענית, צריך להתחיל אותה לא ממש בזמן אלא מבעוד יום. זה מה שאנחנו כולנו יודעים,
מוסיפים מן החול אל הקודש בתענית של יום הכיפורים. ואת זה הרמב"ם פוסק. אז אם אנחנו רגע לרגע בודקים ומוצאים,
אצל הרמב״ם יש תוספת של יום הכיפורים לגבי עינוי ולא לגבי מלאכה ואין אצל הרמב״ם דין של תוספת לגבי שבת זה באמת מוסבר איך מסבירים את זה? מסבירים את זה כך היות שהרמב״ם סובר שההלכה למשה מסיני היא הדבר שקובע לגבי שביעית אז ממילא הוא לא צריך את המקורות שמופיעים בראש השנה כזכור כפי שהסברנו הגמרא בראש השנה הרי באה לתת לנו פתרון בעיקר לשביעית
ואמרו שתי דרכים: דרכו של רבי עקיבא ודרכו של רבי ישמעאל.
אומר הרמב"ם, הגמרא במועד קטן אומרת לנו: לא ללכת לא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא, אלא ללכת על-פי הסברה של ההלכה על משה מסיני, וממילא היא הנותנת.
דווקא בגלל שיש הלכה על משה מסיני בשביעית,
הרי זה אומר לנו שרק בשביעית יש תוספת, אבל בשבת רגילה אין תוספת, ובכל זאת.
אבל לגבי יום הכיפורים הרמב"ם אומר: יש תוספת.
התוספת של יום הכיפורים לפי זה היא כבר לא מתייחסת לדין כללי של תוספת בכל שבת אלא מתייחסת
רק לעינוי של יום הכיפורים של לקחת את הפסוק הזה ועיניתם את נפשותיכם בתשעה כדין מיוחד של תוספת עינוי ביום הכיפורים זה מה שיש לנו אצל הרמב״ם.
לעומת זאת אם אנחנו לומדים בראשונים אחרים שדבריהם באים לידי ביטוי בדברי השולחן ארוך אנחנו רואים שזה לא ככה
לא למדו את אותו דבר.
בשולחן ארוך בהלכות שבת הוא אומר שמוסיפים מן החול אל הקודש.
הוא אומר שמוסיפים מן החול אל הקודש בשבת. זאת אומרת, הוא לא לומד כמו הרמב"ם שאין דין של תוספת, אלא הוא אומר שיש דין של תוספת.
זאת אומרת, הוא לומד או כרבי עקיבא פה או שהוא לומד כרבי ישמעאל.
באמת איננו יודעים, הוא לומד כרבי עקיבא או כרבי ישמעאל. בהחלט אפשרי שהוא סובל כרבי עקיבא, כי רבי עקיבא ורבי ישמעאל הלכה כרבי עקיבא,
וממילא הוא לומד את הפסוק "מבחריש ובקציר תשבוט", שזה הפסוק של הרב יעקב אבימלו, הוא לומד דין כללי שיש תוספת בשביעית ובכל הדברים,
ולפי זה מה שכתוב "והיניתם את נפשותיכם" מה הוא עושה עם זה?
הוא לומד באמת בהלכה, כפי שהיא מצוינת כאן בדף המקורות, שיש מצווה לאכול בערב יום הכיפורים.
כפי שנאמר כאן, שכל האוכל בערב יום הכיפורים, בתשיעי,
מעלה עליו כתוב כאילו התנא בתשיעי ובעשירי. זוהי ההלכה של "השולחן ערוך". ושוב, אם אני חוזר לרמב"ם: אצל הרמב"ם, באופן שאפשר כבר עכשיו להבין, לא כל כך מפתיע,
אין לנו את הדין של מצוות האכילה בערב יום הכיפורים. הוא לא כותב את זה.
ההסבר לכך, למה הוא לא כותב?
כי כיוון שהוא לומד את הדרשה של תוספת יום הכיפורים כדין מיוחד,
שאותו הוא לומד רק מהפסוק "והנה את נפשותיכם",
ממילא אין לו את המקור שממנו הוא ילמד את המצווה המיוחדת של אכילה בערב יום הכיפורים.
והוא מזכיר את זה רק בדרך אגב בהלכות נדרים,
ושם המעיין שיעיין יבין וימצא,
ואין משם הוכחה שיש מצווה לאכול,
אלא בנוער שבעולם,
כפי שמסתבר לפי ההלכה בהלכות נדרים, שאדם רגיל הוא לא,
הוא מתכוון לאכול בערב יום הכיפורים כדי שיהיה לו קל עצום,
אבל אין לו את המצווה.
לא מופיע כאן כדבר שהוא מצווה בדווקא.
אם אני מנתח את הדברים האלה ואו מסכם אותם,
זה באמת דבר מאוד מעניין.
שאצל הרמב״ם, כפי שאנחנו רואים, יש תוספת שביעית מן ההלכה למשה מסיני, על פי הגמרא מועד קטן.
הפסוק "ונתם את נפשותיכם" נלמד לגבי תוספת מיוחדת של יש ביום הכיפורים ואין בשבת,
וזה כפי הברייתא, שרבי עקיבא הרי דורש את הפסוק הזה,
כי כשהוא לא צריך דין תוספת,
מהפסוק הזה. זאת אומרת,
סליחה, שרבי ישמעאל הוא זה שלומד מהפסוק הזה, אבל לא את הדין התוספת הרגיל,
הכללי, אלא רק באופן ממוקד בדין של תוספת של התענית ביום הכיפורים. וממילא אין לנו את המקור לגבי מצוות האכילה בערב יום הכיפורים. לעומת זאת, מי שלומד שיש דין תוספת כללי,
אז הוא לומד את זה בפוסק רבי עקיבא.
כיוון שהוא פוסק רבי עקיבא שיש לו דין כללי,
אז ממילא הפסוק הזה מלמד אותו שיש מצוות אכילה.
זה באמת, מצוות אכילה, הכוונה בערב יום הכיפורים, ואלה דברים שהם באמת מעניינים מאוד כשלעצמם,
מפני שמצוות האכילה הזו בערב יום הכיפורים היא לא מובנת מאליה.
כי לכאורה,
כפי שאמרתי מקודם,
זה סביר שכל בן-אדם ישב ויאכל בערב יום הכיפורים כדי שיהיה לו כוח לעצום ביום הכיפורים.
אבל להפוך את זה למצווה זה דבר מחודש,
ובאמת בשביל זה אם אין פסוק מיוחד אי-אפשר לומר את זה.
מה באמת הסברה של המצווה הזו, הסברה של המצווה הזו,
שיום הכיפורים זה יום גדול, יום של מחילה, סליחה וכפרה,
הוא בעצם יום טוב,
כיוון שהוא יום טוב אז לכאורה ראוי שיהיה לו סעודת יום טוב כמו בכל יום טוב,
אבל אי אפשר, כי התורה אמרה שצריך לצום,
באה התורה ואומרת את היום טוב שאתה עושה, שאמור היית אולי לעשות ביום הכיפורים,
תעשה בערב יום הכיפורים ובזה אתה מביע את ביטחונך שהקדוש ברוך הוא באמת יסלח לכל עוונות עמו בית ישראל ואתה מסוגל לעשות יום טוב בתשיעי וזה באמת הגדולה המיוחדת של יום ערב יום הכיפורים לפי ההבנה הזו שכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התנע בתשיעי ובעשירי אבל בשביל להגיד חידוש כזה גדול אתה צריך בשביל זה פסוק מיוחד אז זה לכן אמרתי מי שיכול ללמוד את הפסוק הזה לומד לעניין
הזה וזה רבי עקיבא לפי מה שאנחנו רואים פה.
הרמב"ם באמת, כפי הנראה, כיוון שהוא לא לומד ככה, אלא העדיף את הגמרא של מועד קטן כהלכה למשה מסיני,
לקח את הפסוק הזה של והיניתם ללמד את הדין המיוחד של תוספת,
שיש דין תוספת ביום הכיפורים ואין דין של תוספת בכל שבת,
וזה באמת חידוש מעניין כשלעצמו. צריך אולי לומר,
רבים אומרים שגם אצל הרמב"ם יש תוספת לפחות מדרבנן,
אבל אנחנו פה דיברנו מבחינת החיובים מדאורייתא.
חיובים מדאורייתא בדין של תוספת.
אצל הרמב"ם כפי הנראה אין, וזה דין מאוד מיוחד, של תוספת יום הכיפורים,
דווקא בעינוי, שהוא הדבר הקשה ביותר.
עליו אנחנו, כדי להראות שאנחנו מקבלים את העניין ברצון,
לכן יש כאן איזה צורך מיוחד של להוסיף מנחול אל הקודש. אצל הרמב"ם הדגש הוא, אם כן,
על התוספת דווקא של העינוי בערב יום הכיפורים,
להוסיף מנחול אל הקודש כדי להראות שאנחנו באיזשהו מקום מקבלים עלינו את הדבר הזה בהבנה או בשמחה או באמונה גדולה,
או כפי שאם אני אומר מה שאמר אחד מגדולי החסידות,
שעל הצומות כמו יום הכיפורים, והוא אמר הוא לא מבין מהי הבעיה או הקשיים שיש כאלה שמרגישים בצומות בתשעה באב וביום הכיפורים,
הוא אומר בתשעה באב מי יכול לאכול,
אבל ביום הכיפורים הוא אומר מי צריך לאכול,
כשאנחנו נכנסים ליום הכיפורים זוהי האווירה שהם אומרים כמלאכים ממילא התוספת היא ממחישה את זה מבחינת התוספת המיוחדת אצל הרמב״ם פה הדגש הוא על התוספת בעינוי אצל אחרים הדגש הוא באמת באכילה ואלה שתי דברים מעניינים ואלו ואלו דברי אלוקים חיים מבחינת ההבנה של גדלות היום של יום הכיפורים מכאן ומכאן ואנחנו משתדלים לקיים בעצם תמיד את שניהם
גם את המצווה של האכילה וגם את העניין של התוספת, שהיא אולי נכונה גם בכל שבת.
בכל אופן,
זוהי פחות או יותר המסקנות מהלימוד של הסוגיות האלה.
כפי שאני תמיד אומר,
יש עוד מה ללמוד,
אבל את היסודות הצגנו כאן, אני חושב, בצורה די ברורה. אני מקווה שיש שוב שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל,
בעזרת השם.
(צחוק)
:::::::
:::::::
