אז שלום, אנחנו לומדים בשיעורים שלנו ללמוד את הסוגיות בעיון מהדף היומי,
ובאמת עכשיו זה גם ערב ראש השנה.
והאמת היא שלכן חשבתי וראיתי לנכון לנסות להתחיל במשהו במסכת גיטין, שנמצאים גם עכשיו בדף היומי,
אבל לראות איך אני מתחבר מתוך הסוגיה שם לסוגיה בראש השנה,
שהיא סוגיה יסודית וחשובה של מצוות קריעת שופר.
כיצד?
תחילת לימודי, וברצוני להסב תשומת לב לסוגיה במסכת גיטין, באמת,
בדף ע"א, עמוד א',
שם הגמרא עוסקת במי ראוי ויכול לתת גט,
איזה אדם. אנחנו יודעים שצריך להיות אדם פיקח,
שפוי בדעתו.
במילים אחרות, כל אדם שאיננו חירש מהדרג של חירש, שוטה וקטן.
ואז אגב זה, יש שם דיון בגמרא בדף פא"א על העניין של החירש,
מהי ההגדרה של חירש.
ומתברר שההגדרה של חירש לצורך הפסילה המוחלטת הזו גם לגבי גיטין,
כשאומרים חירש שוטה וקטן,
מתכוונים לאדם שהוא לא מדבר ולא שומע,
זה נקרא חירש.
אבל מי שכתוב שם, מי שמדבר ואינו שומע,
או שומע ואינו מדבר,
אז אומנם קוראים לו חירש, כי מי שלא שומע או לא שומע,
אבל בהגדרה ההלכתית כתוב, הרי הוא כפיקח לכל דבר.
זאת אומרת שאדם שמדבר ואינו שומע הוא אדם פיקח לכל דבר.
וזאת אומרת שהוא יכול לקדש אישה,
וכל המעשים שלו יהיו מעשים מחייבים עם תוקף,
ולא עליו נאמר שהוא מופקע מדברים שדורשים אדם עם דעת.
מכאן אני באמת עובר לעניין של תקיעת שופר.
מה אנחנו לכאורה צריכים לפי זה להבין? כשאנחנו לומדים למשל במצוות תקיעת שופר
בגמרא בפרק שלישי,
בדף כ"ט עמוד א', כתוב שם
שחירש, שוטה וקטן: אין מוציאים את הרבים מידי חובתם,
בתקיעת שופר.
אז ההבנה הפשוטה היא, וכפי שכתוב שם,
זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים מידי חובתם.
אז זה באמת מה שנאמר במשנה.
אז לכאורה מתבקשת אולי השאלה: ומה, על איזה חירש דיברו פה?
אז לפי מה שאמרנו, ממה שלמדנו במסכת גיטין, מתבקשת המסקנה או ההבנה שהחירש שעליו מדובר, שלא מוציא את הרבים מידי חובתם בתקיעת שופר,
הוא החירש הזה שלא מדבר ולא שומע.
ומה בקשר לזה שמדבר ואינו שומע,
שהוא כן מדבר אבל הוא לא שומע?
אז שעליו אמרו שהוא פיקח,
ולמה באמת אמרו שהוא פיקח? כי על ידי הדיבור שלו אפשר לבדוק שהוא פיקח, כי זה הפירוש. אם הוא מדבר דברים של טעם, או דברים שבסדר, שמוכיחים שהוא מבין עניין,
אז ממילא אנחנו נאמר עליו שהוא פיקח.
אז אם כן, גם היינו צריכים לומר במשנה הזו,
שחירש שוטה וקטן, שלא מוצאים ידי חובה, הכוונה לחירש שלא מדבר ולא שומע.
וכאן, אם נפטר בשולחן ערוך בקול, כמובן, מצוין בהלכה,
בדף המקורות אנחנו נראה שהמחבר ב"שולחן ערוך" רואה לנכון להדגיש שאפילו כשהוא מדבר ואינו שומע הוא לא מוציא ידי חובה.
אף-על-פי שהוא נקרא כפיקח לכל דבר, כפי שאמרנו,
בכל זאת לתקיעת שופר הוא לא מוציא ידי חובה.
למען האמת, אני צריך להדגיש שיש בראשונים כאלה שסברו בפירוש, צריך על זה לדבר בפני עצמו,
שמי שמדבר ואינו שומע הוא כן יכול להוציא ידי חובה בתקיעת שופר.
אבל המחבר בשולחן ערוך מייצג את הדעה שמנגד,
שאומרת שאם הוא מדבר ואינו שומע הוא לא יכול להוציא ידי חובה.
אז במה פה המחלוקת?
יש פה מחלוקת,
ואיך זה מסתדר עם הכלל שהוא בדרך כלל נקרא לאדם פיקח? מהי התשובה?
התשובה הפשוטה שזה מחייב אותנו להיכנס למצוות שופר ולהבין מהי המצווה.
זוהי באמת שאלה שנדונת על ידי הראשונים,
והיא מאוד חשובה דווקא בימים כאלה של ערב ראש השנה,
להבין מהי המצווה.
המצווה היא לשמוע או המצווה היא לתקוע?
אם אנחנו ניקח את הדברים האלה מדברי,
יש לנו את הדברים האלה, בגמרא עצמה דברים לא מפורשים,
ובמשנה גם לא,
אבל הדברים באים לידי ביטוי תוך כדי כמה הלכות שאנחנו מהן לומדים,
על הגדר של המצווה. למשל,
ההוכחה החזקה ביותר היא מן המשנה בדף כ"ז עמוד ב',
במסכת ראש השנה,
שם היא אומרת שהתוקע לתוך הבור לא יוצא ידי חובה.
למה תוקע לתוך הבור לא יוצא ידי חובה? כי הוא לא שומע קול שופר אלא שומע קול העברה.
זה נקרא כאילו את העד מן הבור, לא שומעים את התקיעה אלא שומעים איזה מין בת קול כזו,
לא את הקול המקורי של השופר.
ולכן זה לא יוצא ידי חובה.
אז מזה מבינים הראשונים,
וזה בא לידי ביטוי בצורה מפורשת, בעיקר מי ששם את הדגש על העניין הזה,
זה הרמב״ם מצד אחד בפרק א' הלכה א', תיכף נדבר עליו,
וגם הראש בסוף פרק רביעי,
סימנו אותו פה בדף המקורות,
בסוף סימן י' הוא מביא מחלוקת בין רבנו תם לרב ים, מגדולי הראשונים גם כן,
בקשר לנוסח הברכה שמברכים על שופר.
רבנו תם היה אומר שמברכים על תקיעת שופר,
ואילו הרביו היה אומר, וכך אנחנו נוהגים בהלכה גם לפי הרמב״ם,
אנחנו נוהגים לשמוע כל שופר.
זאת אומרת, הברכה היא אשר קדישנו במשרותיו וציוונו על תקיעת שופר או לתקוע בשופר או לברך לשמוע כל שופר.
המצווה לשמוע, מי שאומר שהמצווה היא לשמוע מנסח את הברכה בלשון המתאימה לשמיעה.
מי שמבין אולי שעיקר המצווה היא לתקוע, צריך לתקוע.
אז ממילא הוא יברך דווקא על תקיעת שופר.
וכאן אנחנו רואים שגברה הדעה שהמצווה היא לשמוע כל שופר.
ומשום כך, כיוון שהמצווה היא לשמוע כל שופר,
לכן מנסחים ככה את הברכה,
ולכן זה גם מובן למה התוקע לתוך הבור באמת לא יוצא ידי חובה.
ואם אני גם חוזר אל האחרת, שאמרנו מקודם שהוא מדבר ואינו שומע,
זה מובן לפחות הדעה שנתקבלה להלכה שהוא לא יכול להוציא את הרבים מידי חובה. מדוע?
מפני שאומרים שמי מוציא את הרבים מידי חובה, מישהו בעצמו חייב במצווה.
מישהו לא חייב במצווה לא יכול להוציא את הרבים מידי חובה.
החירש שמדבר ואינו שומע,
הוא לא יכול להוציא לפי זה לא בגלל שהוא לא פיקח, הוא נחשב כפיקח לכל דבר, אמרנו.
אבל את קיום המצווה הזו הוא לא בר-חיובה,
מפני שהוא לא יכול לשמוע.
אז כיוון שהוא לא יכול לשמוע, ממנו גם לא יכול להוציא את הרבים. זאת אומרת שזה ההסבר לעניין של החירש שאמרנו עליו קודם. אבל מתוך כך, מה שמעניין באמת
להבין בסופו של דבר את המכלול כולו,
כפי שאנחנו רואים, המצווה היא לשמוע.
הדגש על כך הוא באמת בדברי הרמב"ם בתחילת הלכות שופר, ממש בהתחלה.
הוא מביא את זה, ציינו בדף המקורות גם את הדברים שכותב הרמב"ם בתשובה, מובאים הדברים בלחם משנה,
כדאי לעיין שם,
שבאמת עיקר המצווה היא לשמוע.
ובכל זאת אנחנו רואים שיש עניין גם בתקיעה.
יש עניין גם בתקיעה. קודם כול רבנו תם אומר ככה,
וככה יש כאלה שהבינו ולכן אמרו שחירש שמדבר ואינו שומע כן יכול להוציא את הרבים. הם מבינים שהמצווה היא בתקיעה ולא בשמיעה.
כאן כדאי לתת את הדעת מה פירוש המצווה, מה עניינה של המצווה לשמוע ומה העניין של המצווה לתקוע.
לשמוע, עניין המצווה של השמיעה עניינה שאם אתה שומע את השופר זה אמור לעורר אצל האדם, עורר את האדם לתשובה,
להזכיר לו את כל הדברים הנרמזים בתקיעת שופר. ובכן הוא שומע, זה לא עניין של התקיעה.
אבל אם אומרים שהמצווה היא לתקוע, כפי שאנחנו רואים בדעות מסוימות של ראשונים,
אז בעצם זה מקבל משמעות אחרת.
לא המצווה לשמוע, אלא כשאני אומר מצווה לתקוע, פירושו של דבר שזה חלק מהתפילה.
זה באמת חלק מהתפילה. זאת אומרת, אדם מתפלל, ראש השנה זה יום של הרבה תפילות,
מתפללים.
אחד מהדברים, צורות התפילה אולי החזקה ביותר, זו הייתה תקיעה.
כשאנחנו תוקעים אנחנו מתפללים.
אנחנו בעצם, לפעמים התקיעה שהיא ביטוי שיוצא מתוכנו,
זה אולי התפילה הכי חזקה,
מפני שהיא מבטאת את הדברים הפשוטים בצורה הכי ברורה. לפעמים דווקא הצורה של התקיעה מבטאת את הבקשה שלנו, את התפילה שלנו, בצורה הכי חזקה.
לא בכדי תיקנו ואמרו שההבנה של התקיעה פשוטה לפניה, פשוטה לאחריה,
ובאמצע הגינוך רגעני הכרילו ליליל, יש לזה הרבה הסברים,
אבל בכללותו של דבר הרעיון הוא לתקוע פשוטה לפניה, כאילו העולם מלכתחילה הוא באמת פשוט,
העולם, אבל האדם תוך כדי החיים שלו נכנס לתוך איזה סבך החיים עם כל המורכבות שלו, כולל כישלונות ומפחי נפש ובעיות וטרדות וגם עבירות,
אפשר לומר, מתוך כך גינו חי גני, הכילו ליליל. התפילה היא להגיע שוב בחזרה אל העניין של פשוטה לאחריה.
זוהי בעצם התפילה שאולי בתמציתה נמצאת בסדר התקיעות.
העניין הזה מסביר משהו, וכאן ציינתי בעיקר, אחד הראשונים שאומרים פה את הדברים, הייתי אומר, היפים ביותר זה בעל המאור.
כאן הכוונה במסכת ראש השנה.
בעל המאור,
מתוך דבריו אפשר ככה להבין, שככה הוא הבין את העניין,
שהתקיעה זה חלק מהתפילה.
והוא אפילו אומר שעיקר התקיעה,
עיקר מצוות התקיעה, הוא באמת כנראה הבין שהמצווה היא בתקיעה ולא בשמיעה.
ולכן הוא אפילו אומר חידוש מאוד מעניין,
שעיקר התקיעה מלכתחילה הייתה דווקא בזמן התפילה.
בגמרא, בדף ט"ז, הגמרא שואלת למה תוקינו מרעים וחוזרים ותוקינו מרעים?
אומרת הגמרא כדי לערבב את השטן.
ואז אומרים שזה בעצם הפירוש של תקיעות של מעומד ותקיעות של מיושב.
אנחנו רגילים לפרש: תקיעות של מיושב והתקיעות שאנחנו תוקעים לפני התפילה במוסף.
התקיעות של המועמד זה התקיעות שאנחנו תוקעים בזמן התפילה.
בעל המאור יש לו דעה משלו.
הוא אומר שהתקיעות של המיושב זה התקיעות של התפילה, כיוון שאומר בתפילה אפשר לשבת.
והוא ממילא אומר שהתקיעות העיקריות הן התקיעות שתוקעים בזמן התפילה. זאת אומרת, התקיעה והתפילה חד הם,
או התקיעה היא חלק מהתפילה כמו שאמרנו וכמו שהסברנו והוא אפילו מפרש דברים מאוד מעניינים ומחודשים שהתקיעות שתוקעים לפני התפילה זה תקיעות שנתקנו בתקופה יותר מאוחרת בשביל אותם אנשים חולים וזקנים שלא יכולים להיות בזמן התפילה כולה לכן תיקנו להם את התקיעות האלה אבל עיקר התקיעות זה בזמן התפילה ואילו התקיעות האחרונות הוא קורא להן תקיעות של מאומד מה זה תקיעות של מאומד?
התקיעות האחרונות, לאחר התפילה,
כאילו, כך הוא אומר,
יש רצון לתקוע יותר.
יש איזושהי הרגשה, הוא משתמש בביטויים האלה,
של רצון לתקוע יותר. מה שלמדנו מבל המאור זה באמת את הרעיון הזה שעיקר התקיעות זה בזמן התפילה.
אם אני מסכם את העניין זה יוצא ככה, לפחות עכשיו, מה שאפשר לסכם.
אפשר לסכם שבאמת,
כפי הנראה,
יש קצת מחלוקת בהבנת מצוות התקיעה.
האם המצווה היא בשמיעה, להתעורר על-ידי התקיעה, כפי שאמרנו?
וזו שיטה, הייתי אומר, די חזקה ודי מובילה בהלכה,
שבזה על-פיה באמת מובן למה חירש ומדבר ואינו שומע לא יכול להוציא ידי חובה,
באמת.
על-פיה אנחנו באמת יכולים להבין למה התוקע לתוך הבור,
התקיעה שלו, לא מועילה.
אנחנו מבינים למה באמת הברכה היא לשמוע קול שופר.
אבל מצד שני יש שיטות שמדגישות את הצד של התקיעה, וכדרכנו, תמיד בלימוד,
אם יש אפילו מחלוקת וגישות שונות,
בעצם הטוב ביותר לומר ששתי השיטות נכונות,
שיש בעניין של התקיעה שני דברים: גם את העניין של השמיעה, שזו מצווה מצד אחד,
זה נכון,
אבל גם המצווה לתקוע כתקיעה כחלק מביטוי עמוק ביותר וחזק ביותר של תפילה,
שזהו הערך של התקיעה שבתוך התפילה, כפי שבא לה מאור אומר.
אז כפי שאנחנו רואים,
יש לנו בעניין התקיעה באמת שתי גישות שבאות לידי ביטוי בהלכות שונות או בדעות שונות,
וכדאי בסופו של דבר לקבל אותן,
גם את זה וגם את זה,
ולקוות בעזרת השם שנדע לתקוע כתפילה כזו,
שבאמת תפילתנו תתקבל לרצון.
ויש עוד הרבה מה לדבר על זה ולהראות איך זה בא לידי ביטוי בנושאים נוספים בהלכה,
אבל כדרכנו אנחנו פה מקצרים והלומד שרוצה ללמוד עוד ימצא עוד ויחכם.
אז כל טוב וגם שנה טובה.
יהיהיהיהיהיה
