שלום, אנחנו היום רוצים
לעבור למסכת קידושין, שהיא המסכת הנלמדת כעת בדף היומי.
זו מסכת, כידוע,
שיש בה הרבה נושאים גם כן, אבל כמובן שהנושא העיקרי שבה הוא כשמה כן הוא מסכת קידושין,
עוסקת בקידושין, במעשה הקידושין.
והמשנה הראשונה,
כפי שהיא מוכרת לנו, היא בדף ב' עמוד א',
במשנה בדף ב' עמוד א', אנחנו לומדים שם שהאישה נקנית בשלוש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים,
נקנית בכסף ושטר או בבייה.
זו הפתיחה של המסכת.
וחלק גדול מן הסוגיה הראשונה, לא רק הסוגיה, אלא סוגיות ראשונות של הרבה דפים בגמרא,
מייד בתחילת המסכת,
הסוגיות עוסקות בעניין הזה של קניין הקידושין,
קודם כול בעניין של קניין הכסף ובפרטיו,
ואחר כך גם בקניין של שטר וקניין ביאה,
על-ידי ביאה, שאנחנו יודעים שמצוי אצלנו בעיקר קניין כסף.
קניין שטר אנחנו לא רגילים לקדש,
לא מכירים כמעט מצב כזה של קידושין בשטר.
כנראה בגלל ששטר זה דווקא דבר יותר מסובך,
מפני ששטר של קידושין צריך להיות כמו שטר של גיטין והכתיבה שלו היא כתיבה מסובכת והקניין של הכסף הוא הקניין הפשוט ביותר נגיד והברור ביותר.
ולגבי קניין בביאה הרי להפך אנחנו יודעים את הגמרא בהמשך שאומרת שזה לא ראוי אפילו לקדש את האישה בביאה כפי שהגמרא אומרת אחר כך רב מנגיד רב היה מלכה אפילו את מי שהיה מקדש בביאה כי זה לא דרך ארץ להתחיל את מעשה הקידושין כבר בביאה.
לכן הקניין המקובל, אנחנו יודעים, גם אצלנו, אצל כולנו,
זה קניין כסף. קניין כסף, כשמדובר על קניין כסף אנחנו יודעים שנותן החתן או הבעל, איש נותן לאישה פרוטה או שווה פרוטה,
כפי שזה מתבאר כאן,
והיום נותנים את הטבעת, שהיא צריכה להיות לפחות שווה פרוטה, אבל הוא כמובן מוסיף ואומר את הנוסח המוכר לנו, הרי את מקודשת לי בטבעת זו,
כדת משה וישראל אז זה הנוסח המקובל והסדר המקובל של מעשי הקידושין כפי שהוא מוכר לנו והשאלה שעליה אני רוצה לרגע לדון וכבר צריך לדון עליה מתוך הלימוד של המשנה היא באמת אחד מהנושאים הנדונים הוא על העניין הזה של האמירה אכן קניין נותן כסף הגמרא בעצמה אומרת כסף מנהלן ומביאה את הדרשה ואת המקור מאיפה
אנחנו יודעים שהם מקדשים אישה בכסף,
שכסף עושה מעשה קניין. יש קניין, על-ידי כסף עושים קניין.
קניין זה לא במשמעות,
זה אולי רצוי לומר גם את הנקודה הזו.
קניין כסף, כשאנחנו מדברים, זה לא שהוא קונה את האישה והאישה הופכת להיות רכושו של הבעל, זו לא הגדרה נכונה. קניין מבטא פעולה שהיא גומרת עניין, עושה דבר בצורה מוחלטת,
גומרת עניין על-ידי קניין, קניין גומר עניין, כאשר רוצים לעשות מעשה קידושין,
גומרים אותו, עושים אותו על-ידי נתינת הכסף,
ולא שהכסף פה קונה את האישה, והדברים האלה הם עניין לעצמו,
ואולי גם על כך נדבר בהזדמנות אחרת.
מכל מקום,
אנחנו בוודאי יודעים שהוא צריך לומר, כי אם הוא לא יאמר,
אז אם איש ייתן לאישה השווה פרוטה, אז מה?
אז הוא נתן לה שווה פרוטה.
מי אמר שזה נוגע לקידושין או למעשה קידושין?
על כך אנחנו אומרים שהוא אומר לה: הרי את מחודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל,
ויש לחקור. וזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו לומדים את הסוגיות האלה אנחנו חוקרים.
מה עניין האמירה? אפשר להסביר שהאמירה באמת באה בשביל שיהיה ברור שהכסף שהוא נותן, שזה כאילו הקניין,
הוא ניתן למטרת קידושין. איך נדע את זה?
על-ידי זה שהוא אומר את הנוסח הזה שהרי את מקודשת לי. זו אפשרות אחת. האפשרות האחרת היא להבין שהאמירה היא חלק ממעשה הקידושין עצמו.
זאת אומרת, זה לא רק עניין של לומר את הדבר שיגידו אותו כדי שנדע, אלא האמירה היא חלק ממעשה הקידושין בעצמו.
ככה אפשר בהחלט להבין את העניין.
בדבר הזה נדון לפי מרוצת הסוגיות,
אפשר לראות לזה ראיות לכאן ולכאן, וגם "נפקמינה להלכתה". אולי, אם אני אתחיל בעניין הזה, למשל, בדף ה' עמוד ב',
אנחנו מוצאים דיון בגמרא לגבי מצב של "נתן הוא ואמרה היא".
יש דבר כזה: כולנו יודעים שהוא נותן את המטבע, את הטבעת, והוא גם אומר.
אם יהיה מצב הפוך, שהיא תיתן והיא תאמר, אז בוודאי שאין כלום.
למה?
מפני שכי ייקח איש אישה מעשה הקידושין צריך להיות של האיש ולא של האישה. זה ברור.
אבל מה יהיה כאשר כאילו הם מתחלקים בתפקידים,
הוא נותן והיא אומרת. אז זה דיון בגמרא אחר כך.
וכאן אנחנו באמת צריכים להבין מה באמת השאלה.
ולכאורה באמת צריך להסביר ככה.
הרי אם היינו אומרים שהאמירה נצרכת
רק בשביל שנדע במה דברים אמורים,
אז מה אכפת לי אם הוא אומר או אם היא אומרת?
גם אם היא אומרת, זה רק אינפורמציה,
זה רק שנדע,
שידעו שיש כאן מעשה קידושין שהוא ראוי.
אבל אם אנחנו מצד שני אומרים שזה חלק ממעשה הקידושין,
אז אם זה חלק ממעשה הקידושין שצריך לומר,
זה מלמד אותי,
זה מלמד אותי שכמו שהוא צריך לתת, כך הוא גם צריך לומר.
אז אולי זה גוף הבעיה בגמרא, וזה באמת,
לפי מה שאנחנו יודעים ממסקנת הגמרא בדף ה' עמוד ב',
אנחנו רואים שזה בסופו של דבר ספק,
וגם בהלכה שנפסקה בעקבות הסוגיה של "נתן הוא ואמרה היא" בדף ה' עמוד ב', אנחנו רואים בפוסקים שזה באמת ספק. אפשר כאילו לומר שהשאלה הזו לא הוכרעה: האם האמירה היא אמירה רק בשביל המידע,
שנדע שהנתינה היתה לשם קידושין,
או שהאמירה היא חלק ממעשה הקידושין, ואז ממילא אם הוא לא יאמר כשם שהוא נותן, אז מעשה הקידושין נמצא חסר ואין לו תוקף.
זו דוגמה יפה לשאלה הזו כפי שאנחנו מוצאים אותה על-פי הסוגיה בדפי עמוד ב'.
אבל כפי שכבר אמרתי, אפשר לדבר על השאלה הזו כבר על המשנה.
כי כפי שאמרנו, אישה נקנית בכסף, בשטר ובביאה.
כסף, הזכרנו כבר, שטר. מה זה שטר?
שטר זה נקרא, אמנם לא מצוי אצלנו, אבל דרך קידושין בשטר זה מעשה בהחלט אפשרי.
ואיך הוא יכול לקדש בשטר?
שהוא נותן שטר ומה כתוב בשטר שהרי את מקודשת לי זאת אומרת הוא בעצם בשטר הוא כותב את הנוסח הזה או פחות או יותר את אחד מהנוסחאות הראויים לקידושין כפי שהגמרא אחר כך מדברת על כך שיש נוסחאות ראויים ויש נוסחאות שאינן ראויות אז בוודאי שהשטר צריך שיהיה נכתב בנוסח הראוי זה בסדר עכשיו השאלה היא האם הוא גם צריך
לומר בנוסף ל.. האם הוא גם צריך לומר כשהוא נותן את השטר הרי את מקודשת לי בשטר זה כדת משה וישראל כדרך שהוא אומר כשהוא נותן כסף אפשר להבין שזה יהיה תלוי בשאלה שדיברנו עליה מה תפקיד האמירה אם תפקיד האמירה הוא רק שנדע מה המטרה בנתינה אז זה באמת דבר שנצרך בקידושי כסף כי
בקידושי כסף אנחנו יכולים לומר שאם נותנים כסף ולא אומרים,
נתינת הכסף כשלעצמה אין בה שום משמעות
שיכולה לחבר אותה לקידושין.
נתינת כסף זה סתם כסף שהוא נותן או סתם מתנה שהוא נותן, טבעת אפילו,
אבל אין לזה את התוכן של קידושין.
לכן האמירה באמת נצרכת,
בוודאי כדי שנדע שזה מעשה קידושין.
אבל אם אנחנו נגיד שהאמירה היא חלק ממעשה, צריך שהיא תהיה אמירה.
האמירה היא חלק ממעשה הקידושין. אם כן, אפשר יהיה בהחלט להסיק את המסקנה שזה יהיה דבר שצריכים לומר גם בקידושי שטר.
וגם בקידושי שטר, אף-על-פי שבשטר הוא מוכיח מתוכו שמדובר על קידושין, כי הנה נקרא מה שכתוב בשטר. בשטר כתוב שזה קידושין, ובכל זאת יש מקום לדון.
אולי צריך לומר, כי האמירה היא הדבר העיקרי, האמירה בקידושין.
זאת אומרת, יש כאן איזה עניין של אמירה,
וכשאנחנו מעיינים בדבר אז אנחנו בעצם מוצאים שזה נראה אפילו כמחלוקת,
ורגילים לומר, כשמתחילים את המסכת הזו, שהמחלוקת הזו נמצאת פה כאילו מפורשת בין שתי נוסחאות של רש"י.
מפני שרש"י, על המשנה שלנו, כפי שהיא בדף ב', עמוד א',
הנוסח שלו שונה במשהו,
הוא שונה בהרבה מהנוסח של רש"י על הריף. כידוע, על הריף,
רבנו אלפסי, יש גם כן דברי רש"י שם,
ודברי רש"י שם הם שונים ממה שיש לנו ברש"י שלפנינו על המשנה.
כי בעוד שברש"י על המשנה מי שיעבור על רש"י יראה שכשהוא מדבר על שטר הוא לא מזכיר שצריך לומר,
הרי כשמדובר ברש"י על הריף,
שם אנחנו מוצאים שיש גם צורך לומר על השטר. הוא בפירוש אומר שם שהוא יומר והוא גם ייתן את השטר.
מכאן אתה יכול להסיק את המסקנה שהאמירה,
אם אתה רואה
שיש שיטה או הבנה כזו שגם בשטר של קידושין,
כאשר ידוע לנו וברור לנו שהמעשה הוא מעשה של קידושין מכוח מה שכתוב בשטר,
בכל זאת צריך לומר.
בכלל, יש כאן ערך לאמירה. אולי באמת ההבנה של הדבר הזה שהאמירה היא כמו איזה, הרי אנחנו אומרים שזה כאילו קידושין, זה לשון הקדש,
הוא כאילו מקדיש.
הקדשה היא תמיד על-ידי אמירה,
הקדשה היא תמיד על-ידי אמירה. אז אולי ממילא זה צריך שהוא יאמר, שהוא יאמר. האמירה הפכה להיות חלק מן העניין באופן אמיתי, ולכן גם בשטר של קידושין צריך לומר.
והבדל נוסף שאנחנו יכולים לראות בו את אותה שאלה באה לידי ביטוי זה בצד השני של המטבע, אפשר לומר, לגבי גיטין.
גיטין יכולים להיות רק בשטר, זה ברור לנו.
שגיטין צריכים להיות בבירור רק בשטר. אין גיטין בכסף,
והגיטין יכולים להיות בשטר.
ולהפך, מה שיש קידושי שטר זה נלמד מגיטין. כשם שיש גט בשטר מקישין הוויה ליציאה,
אז גם קידושין יכול להיות על-ידי שטר.
זאת אומרת שהשטר של הגיטין הוא הדבר החשוב בעניין הגט.
כאן יש לנו גם שאלה מאוד מעניינת: עד כמה צריך לומר הבעל, כשמגרש את אשתו,
מלבד מה שהוא נותן את הגט, האם הוא צריך לומר ומה הוא צריך לומר.
וזה שוב, הדיון של הסוגיה כמובן ישנו במסכת גיטין,
שזה בסוף מסכת גיטין, בפרק הזורק בדף א"ט יש לנו דיון
ושל ראשונים מסביב לכל מיני שאלות שמתעוררות שם,
איך שהבעל נותן את הגט כשהוא אומר אם הוא צריך לומר ומה הוא יאמר ואם הוא לא צריך הוא יכול גם כאילו לא לומר, זו שאלה שנדונת שם בהרחבה, אפשר לומר,
אבל גם נדונת במשך הקידושין שלנו עכשיו,
היא באותה סוגיה בדף ה' עמוד ב',
יש לנו שם בגמרא דיון על הנוסחאות המתאימות לגבי גיטין. וכאן הדבר המעניין,
מפני שהגמרא אומרת בדפי עמוד ב' וכן בגירושין נתן לה ואמר לה הרי את משולחת הרי את מגורשת זה דבר מעניין נתן לה ואמר לה זאת אומרת לשון המשנה הגמרא שמובאה פה את הדיון לגבי גירושין במקביל לקידושין מבחינת הנוסחאות שיש נוסחאות טובות יש נוסחאות שאינן טובות אז הוא אומר שם וכן בגירושין נתן לה ואמר לה הרי את משולחת הרי את מגורשת
אבל הרי זו מגורשת. אם הוא אומר, לעומת זאת, "איני אישך, איני בעלך, אין כאן בית מחוץ".
זאת אומרת, יש נוסחאות טובות ויש נוסחאות שאינן טובות. אבל על מה מכוון הדיון?
על האמירה.
זה באמת דבר מאוד מעניין.
מה פתאום צריך לומר? הרי הוא נותן את הגט.
מכאן אתה רואה,
לכאורה, לפי ההבנה הזאת, לפי פשוטה, אתה רואה בעצם שבגט גם כן צריך לומר,
וגם בגט יש הקפדה איך הוא אומר,
מאיפה אנחנו יודעים את הגדר הזה,
ולמה זה חשוב לנו הנוסח מכאן ומכאן,
לפי הגמרא זה מקביל לקידושין. זאת אומרת שאפשר בהחלט להבין שגם בקידושין של שטר האמירה היא חשובה. זאת אומרת, אם אתה מוצא שצריך לומר בגירושין,
ואתה גם רואה שיש הקפדה על הנוסח בגירושין, מכאן אתה למד שגם כשהדברים ברורים מצד עצמם, דהיינו מצד הגט, בכל זאת יש צורך וחשיבות לנוסח שאומרים בנוסף לנתינה,
בנוסף לנתינה של הגט. זה דבר באמת מאוד מעניין, אבל היא גופה, זה גופה.
בעיון בדברי הפוסקים,
כפי שמצוין פה גם בדף המקורות,
אם אנחנו ניקח למשל את הרמב״ם,
הרמב״ם לא מזכיר את הצורך לומר בגט.
לגבי גט, הרמב״ם לא מזכיר. מה שכתוב בגמרא אצל הרמב״ם מדבר רק על הגט עצמו, על הנוסח של הגט ולא על נוסח של האמירה הזאת. זאת אומרת, הרמב״ם מבין,
אפשר בהחלט לומר ולהבין ממנו שהוא הבין שמה שהגמרא דנה בגט במקביל לקידושין זה לא על אמירה שנוספת על הגט עצמו אלא מדובר על הנוסח שכותבים בגט,
שאם יהיה נוסח לא טוב אז הגט לא טוב אבל הוא לא מדבר על אמירה.
מה יש להבין מזה שהוא סופר שהאמירה לא צריך אותה? מתי צריך את האמירה?
האמירה צריך אותה דווקא בקידושי כסף, כי בקידושי כסף, כמו שהסברנו,
האמירה היא הכרחית כדי שנדע בכלל על מה מדובר פה בכלל.
מדובר פה על קידושין.
זאת אומרת, אבל בעיון בפוסקים הנוספים,
והדברים באים לידי ביטוי בשיטות שונות בשולחן ערוך, בשולחן ערוך אנחנו רואים שהדברים אינם חתוכים.
יש מי שסובר בשולחן ערוך שהאמירה הזו היא חלק ממעשה הגירושין, כמו שאמרנו לגבי קידושין, ככה משמע בהלכה המצוינת פה, בדף המקורות,
בסימן קל"ו, אנחנו יכולים בכלל לראות את זה, ושם בית-שמואל,
אחד הפוסקים שמלווים את "השולחן ערוך" לידו,
מדבר על החילוק הזה בין קידושין לגירושין, שבעוד שבקידושין יש פחות הקפדה על הנוסח הנאמר, הרי בגירושין, או להפך, בקידושין יש הקפדה,
טעיתי, בקידושין יש הקפדה על הנוסח שנאמר, כי לגבי קידושין מדובר בקידושי כסף,
ושם אם הוא לא יאמר באמת שזה חסר לגמרי כי לא נדע מה הוא עשה.
לעומת זאת, לגבי גירושין, היות שהגט בעצמו הוא טוב, מה שהוא אומר או לא אומר זה לא בהכרח כל כך קובע לגבי תוקף והחלות של מעשה הגירושין. אז בית-שמואל אומר את הרעיון הזה שאנחנו אמרנו.
סוף דבר למה הגענו כאן בעניין הזה, שעניין האמירה שזה דבר כל כך חשוב,
יש לנו כן צורך להבין את זה,
האם זה חלק ממעשי הקידושין כשחוזרים לקידושין,
או שזה רק בשביל שנדע,
כפי שהסברנו, ויבוא לידי ביטוי העניין הזה בסוגיה שנתנו ואמרה היא, שם זה רואים שזה אפילו ספק, זאת אומרת, הדבר איננו מוחלט,
ועוד בדברים אחרים, כפי שאולי לא הרחבנו עליהם את כל הדיבור. בכלל, צריך להבין, אם אנחנו אומרים שאמירה היא כן דבר חשוב, אז זה בעצם נותן איזשהו מבט מיוחד על הקידושין, כפי שאמרנו,
שקידושין זה לא סתם נתינת כסף אלא להפך האמירה. כסף אפשר להבין אותו רק כגומר עניין.
כגומר עניין,
כשאדם נותן כסף, נותן משהו, הוא גומר עניין.
אבל עיקר העניין זה באמירה וההבנה וההסכמה שביניהם דעתו של האיש ודעתה של האישה זה הדבר הקובע בקידושין וכך אפשר בהחלט להבין את זה ועל זה עוד אפשר להרחיב דברים ולא הכול בפעם אחת על רגל אחת.
אז נישאר בזה בינתיים.
ושלום שונו
ושלום שונו,
