ולשיעורים שלנו בסוגיות הנעמדות בדף היומי.
אחת הסוגיות, אנחנו משתדלים לפחות למצוא
סוגיה אחת שאפשר לומר בה משהו, להוסיף דברים.
וכפי שאנחנו יודעים, אנחנו נמצאים במסכת כתובות, מסכת, לא מן המסכתות הקלות.
מסכת כתובות עוסקת בדברים סבוכים, דברים שנוגעים לענייני הכתובות,
אבל גם לדברים ממוניים הקשורים לכתובות, כי הכתובה יש בה משמעות ממונית.
באמצעות הכתובה הרי אישה יכולה,
היא זכאית לגבות כספים מהבעל אם יש גט,
וגם כמובן כאשר הבעל, אם הוא מת,
והאישה באה ויכולה לגבות את הכתובה שלה מן הנכסים של הבעל,
מן היורשים שלו.
וזו אחת הסוגיות שאני רוצה היום להתעכב עליהן.
הסוגיה הזו היא סוגיה שהיא כאן פרטית במסכת כתובות,
אבל ממנה צריך לברר אותה על ידי קישור לסוגיות נוספות במקומות נוספים, כי זה באמת העניין.
זוהי סוגיה שנוגעת, העניין שעליו אני רוצה לדבר היום זה על העניין הזה של השעבוד,
ועל המשמעות של השעבוד, שהיא שיעבוד נכסים שהאישה גובה, זה לא רק אישה גובה,
זה גם כל בעל חוב, כל מי שמלווה ולווה,
אז המלווה בא וגובה.
יש לפעמים עניין של גביית תשלומים מאדם שניזק בנזיקין,
אז יש לנו דיון על נזיקין ויש לנו דיון בחובות ויש לנו דיון בכתובה,
וזה סוגיות ממילא שקשורות וישנן במסכת בבא בתרא,
ישנן במסכת בבא קמא,
ישנן במסכת קידושין,
ובדף המקורות המצורף אנחנו באמת מפנים שם למי שירצה להעמיק בדברים,
לעקוב אחרי כל המהלכים והשיטות,
לפחות לפי המקומות המרכזיים האלה שציינו אותם.
כאן במסכת כתובות אני שם את הדף שאותו אני מנסה ללמוד ממנו,
זה בדף ס"ז עמוד א',
זה כבר פרק שישי במסכת כתובות,
כאן יש בגמרא משהו בסגנון כזה.
אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יוחנן,
גמלים של ערבייה אישה גובה פרנא מהם.
יש שם מין דיון כזה, גמלים של ערבייה, זאת אומרת מין דבר שבכל אופן לא קרקעות,
אלא גמלים, בעלי חיים, שאישה גובה פרנא מהם.
יש עוד כל מיני כאלה דברים,
עיסקי דרודיה ואשלה דקמחוניה אישה גובה פרנא מהן
ואחר כך יש עומר רבא מריש אביה אמינא הני ארניקי דמחוזה
גם כן ארנק עם כסף לכאורה שגם כן האישה גובה מהם.
והמעניין הוא שבגמרה הזו יש בעצם,
אני קראתי את הגמרה כרגע אפילו בדילוג קצת לא את כל המילים אבל רציתי כמו שאומרים לשים את האצבע על נקודת המוצא שלנו פה בסוגיה יש כאן שני פירושים
פירוש של רש"י ופירוש של רבנו תם.
ולפי דעתי, אם באים מתוך הסוגיה הזו, זה באמת חשוב להתבונן בהבדלים האלה, כיוון שרש"י מדבר פה על משהו שקשור באמת לכתובות, אבל לא בדיוק ממה שכבר רמזתי בתחילת דבריי.
רש"י מפרש שהכוונה היא שאלו הדברים,
יש כלל שאם אישה מכניסה זה לנדוניה,
אז הבעל צריך להוסיף שליש על הנדוניה. זה בנוסח של הכתובה הנקראת "תחת החופות" גם אנחנו שומעים את העניין הזה, כי זו התחייבות של הבעל להוסיף על הנדוניה, שהנדוניה תהיה בזכות העניין הזה סכום יותר גדול ומשמעותי יותר.
אז רש"י מסביר שהעניין פה מתייחס לדברים האלה,
שבדרך כלל זה נאמר לגבי כספים,
שאם היא שמה כסף, נגיד סכום מסוים,
אז הבעל מוסיף שליש מתוך הכסף הזה, וביחד הסכום הופך להיות סכום יותר גדול. אם יש 90, אז יהיה 120 וכן הלאה.
וזאת אומרת שזו הסוגיה שעוסקת לפי רש"י בעניין כזה. לעומת זאת, רבנו טעם והתוספות אומרים, לא, הסוגיה לא מדברת על זה.
הסוגיה מדברת פה באמת על גביית הכתובה,
על גביית הכתובה שהאישה יכולה לגבות את הכתובה שלה מנכסים כמו אלה. כי מה המיוחד כאן, אם כן,
שהיא גובה מנכסים שהם אינם של קרקעות אלא של מטלטלים, וזה הגמלים של ערבייה וכל מה שנזכר פה,
שוב אני קורא לדי תמחוניה, כל מיני דברים שלא כל כך מוכרים לנו,
אבל כיוון שהם היו נחשבים אצלהם לדברים גדולים ומשמעותיים,
אז זה כאילו סיבה שהאישה תגבה מהם, כיוון שזה דבר שנחשב מאוד ויש על זה סמיכות דעת,
סומכים על זה לצורך גבייה.
תוספות מדבר על דבר אחד ורש"י מדבר על דבר שני.
דבר מעניין לא פעם ראשונה אבל כאילו שני עניינים שונים.
המעניין שבדבר שיש אחר כך סיומת לסוגיה רבא בא ואומר שגם לגבי ארנקי דמחוזה גם כן אישה גובה פר נא מהם זה הביטוי של הגמרא שארנקי דמחוזה גם כן אבל רבא אומר את זה שאני חשבתי שארנקי דמחוזה זה גם כן משהו בכיוון הזה שנותן את אותו תוצאה שדיברנו בדברים הקודמים
אבל בעניין הזה הוא אומר: אני ראיתי שזה לא נכון, כיוון שאין מספיק סמיכות דעת על הארנקי דמחוזה כמו על הדברים המנויים מקודם.
וכאן הדבר המעניין: רש"י מפרש בחלק האחרון של הסוגיה כמו תוספות.
רש"י מסביר, זאת אומרת, את מה שכתוב בסוף לפי הפירוש של תוספות על כל הדברים.
שאם אמרתי מקודם שלפי תוספות רבנו תם,
אז ההסבר של הגמרא מדברת פה על נושא של גביית הכתובה מדברים שהם אינם קרקעות ומובאים פה כמה דוגמאות לכך שהאישה יכולה לגבות ממיטלטלין חשובים כאלה אז לפי רש"י מדובר על כך בסיומת מה זאת אומרת בסיומת? בסיומת בדברים של רבא האחרונים של הסוגיה לפני המשנה הבאה אבל רבא בעצם אומר שזה אפשר כאילו רש"י מסביר שהרבא באמת מפרש כמו
שתוספות מסבירים את כל הסוגיה אבל הוא מייד אומר שזה לא. זאת אומרת, הוא בעצם דוחה את זה, עושה כאן דבר מעניין.
לפי תוספות כל הסוגיה מדברת על גביית הכתובה כגבייה ממיטלטלין.
בעוד שיש דברים שאפשר להגיד שגובה,
יש דבר אחד מה שרבא אומר שלבסוף שלא גובה.
לפי רש"י הסוגיה לא מדברת בכלל על זה מלכתחילה אלא היא עוסקת פה בעניין הזה של הוספת שליש,
על מה הבעל חייב להוסיף שליש בערך הנדוניה,
מה שאמרנו קודם, אבל במשפט האחרון שלו רבא כן מתייחס לפי העניין של תוספות,
אבל הוא מתייחס ודוחה.
זאת אומרת, אם אני אנסה להגיד מה למדנו פה, למדנו פה שלפי תוספות למעשה יש מצבים שהאישה יכולה לגבות ממיטלטלין.
יש מיטלטלין שהאישה יכולה לגבות את כתובתה מהם ויש מיטלטלין שהאישה לא יכולה לגבות מהם.
בעוד שלפי רש"י יוצא מכאן שבמקום שכבר נזכר הדיון הזה אז הוא נזכר רק בדרך השוללת.
דהיינו כרעיון שאפשר היה לחשוב עליו אבל הוא נדחה מיד כיוון שזה לא נכון.
זאת אומרת שהמסקנה של הסוגיה בין רש"י לתוספות,
שלפי תוספות אני חוזר עם ככה שהאישה יכולה לגבות ממיטלטלין מסוימים, בעוד שלפי רש"י אף פעם לא,
מפני שמיטלטלין לא משתעבדים.
וזה מוביל אותי באמת לדיון העקרוני, כפי שאמרתי מקודם, בתחילת דברי,
זו סוגיה שדרכה יכולים וגם צריך בסופו של דבר להתמודד עם הדיון הזה,
כיוון שכשאנחנו מדברים על שיעבודים,
זה סוגיות כלליות שמופיעות בהרבה מקומות,
ובדרך כלל די מקובלים אנחנו שמה שגובים מנכסים משועבדים,
אני אסביר את זה עוד מעט,
גובים מקרקעות ולא גובים ממיטלטלין.
זאת אומרת מיטלטלין זה אולי לא גובים מהם או בכלל לא גובים מהם וכאן לכאורה אפשר להגיד שהנה מדובר על כך שבאמת לא גובים ממיטלטלין לפי רש"י כאילו בשום אופן אף פעם לא גובים ממיטלטלין עכשיו השאלה היא על מה באמת מדובר כשמדובר על חוב כל חוב או כשמדובר על חוב של כתובה באופן פרטי במיוחד אז זה בעצם חוב של הבעל כלפי אשתו כשהבעל לגבי אשתו כשבאים לגבות מהבעל לכאורה
כשבאים לגבות ממנו אז לא באים מכוח של שיעבוד,
אלא באים מכוח העובדה שאתה חייב כסף, תשלם.
אתה צריך לשלם את מה שהתחייבת, בין אם מדובר על כל מי שהוא לווה או על נזיקין ובין אם אנחנו מדברים על הבעל כלפי אשתו והאחריות שלו כלפי הכתובה לשלם לה.
זה כשבאים אליו בעצמו.
אז לכאורה במקרה הזה אנחנו לא מדברים דווקא על שיעבוד.
זה לא שיעבוד,
אנחנו אומרים: אתה גובה ממנו כיוון שהוא חייב לשלם, וזוהי סברה לכאורה פשוטה שגובים מהאדם שחייב, מה יותר פשוט מזה?
אבל מתי אנחנו מדברים על גבייה מנכסים משועבדים?
אנחנו מדברים על כך בשעה שהלווה,
הבעל או הניזק לא נמצאים בעולם,
ואז אנחנו באים לא לגבות מהם, אלא באים לגבות מהנכסים שלהם.
והנכסים שלהם, אז או שהם נמצאים אצל יורשים או שהם נמצאים אצל לקוחות.
כשאנחנו באים לגבות מנכסים בעצם יבואו הלקוחות או היורשים מי שלא יהיה ויאמר לנו מה פתאום אנחנו באים לגבות, הם לא חייבים לנו כלום, בצדק.
פה אנחנו פתאום אומרים כן אבל הנכסים שלך שאתה מחזיק הם נכסים שהיו של החייב המחויב מקודם והם נכסים שהם משועבדים כי אנחנו מגיעים פה לעניין הזה של שיעבוד שהנכסים משועבדים אנחנו באים אל הלקוחות או אל היתומים, יורשים,
מכוח העובדה שהם מחזיקים את הנכסים ולא שיש עליהם חוב אישי.
כאן אנחנו באים מכוח השעבוד.
כשאנחנו באים מכוח השעבוד, כאן אנחנו בעצם,
כשלומדים את הסוגיות, אנחנו מגלים שיש מחלוקות עקרוניות מאוד שמשפיעות ממילא גם על השאלות הנדונות כאן שכבר התחלנו לפתוח בדיון עליהן.
למשל,
יש כאן שאלה עקרונית: האם שעבוד הדה ראיתה או שעבוד עליו דה ראיתה? זו סוגיה שנזכרת בהרבה מקומות,
אבל בעיקר נגד הסוגיה העיקרית שלה נמצאת במסכת בבא בתרא בסוף המסכת, ממש בדף תקופה אינה,
ממש בסוף המסכת.
אם שיבודה דורייתא, שיבודה עליו דורייתא. בה זאת אומרת שיבודה דורייתא,
שיבודה דורייתא זה אומר שהנכסים משועבדים מכוח הדין,
הדין המוחלט, זה נקרא דורייתא. נכסים משועבדים לטובת מי שמגיע לו את תביעת החוב מהמחויב.
ואז הוא בא אל הנכסים בדין,
כאילו יש לו זכות בנכסים מדאורייתא.
אם אומרים שיבוד עליו דאורייתא, אז אומרים, מה פתאום, נכסים לא משועבדים.
אם נכסים לא משועבדים,
אז ממילא, אז למה בכל זאת מצאנו שגובים בכל זאת?
אז אנחנו אומרים, מהצד השני אנחנו אומרים, שאם שיבוד עליו דאורייתא, פירושו של דבר שיש תקנת חכמים לטובת האדם שמגיע לו כסף, או האישה שמגיעה לה כתובה,
שהיא תוכל לגבות מן היתומים, מן היורשים,
או אולי גם הלקוחות, אנשים שהם בכלל אנשים זרים,
שקנו את הקרקע בדרך כלל מן הבעל חייב הראשון.
זאת אומרת שזה נקרא המחלוקת עם שיבודה דורייתא או שיבודה עליו דורייתא.
אז עכשיו ככה, אם אנחנו אומרים שיבודה דורייתא,
אז אנחנו יכולים לשאול, על מה השיעבוד חל?
הוא חל
רק על קרקעות, כפי שהרבה פעמים אנחנו מוצאים, או שחל גם על מטלטלין?
זו באמת שאלה מעניינת,
למה שאם כבר שיעבוד חל, זאת אומרת שיש תוצאה כאילו ישירה,
מן העובדה שבן אדם חייב כסף שהנכסים שלו חייבים,
אז למה דווקא קרקעות?
יכול להיות גם מיטלטלין.
בשלומיים, אנחנו אומרים שעיבוד עליו דהורייתא,
אז אנחנו באמת נאמר שחכמים תיקנו שיש שיעבוד. אז חכמים, כשהם תיקנו, תיקנו רק על קרקעות ולא תיקנו על מיטלטלין, כי מיטלטלין זה דבר שלא סומכים עליהם,
ואז ממילא השיעבוד לא חל עליהם, כי התקנה צריכה,
התקנה על מה שתיקנו תיקנו ועל מה שלא תיקנו לא תיקנו.
אבל כשמדובר על שעבודה דורייתא אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם זה חל מלכתחילה,
אולי גם חל מלכתחילה על מיטלטלין.
ואז אם אנחנו מוצאים בכל זאת שמיטלטלין בסופו של דבר בדרך כלל אולי לא משתעבדים,
אפילו למען דאמר, אפילו אם סוברים ששעבודה דורייתא, אז אנחנו צריכים לברר על היסודות שלהם למה באמת זה לא מועיל דווקא רק על קרקעות ולא על מיטלטלין.
אז כאן אנחנו בעצם יכולים לבוא ולומר שזו עצמו תקנה,
שהתקנה הייתה שלא יגבו את המיטלטלין ממיטלטלין,
כיוון שאין להם קול, כך אנחנו הרבה פעמים רגילים לומר,
אין קול למיטלטלין
של האדם, ולכן כשמוכרים וקונים לא שמים לב שיש כאן איזשהו חיוב ברקע שצריך להיזהר ממנו,
ואי אפשר ללקוחות להיזהר שלא לקנות מיטלטלין שהם אולי משועבדים.
לכן חכמים, זה נקרא גם תקנת השוק, יש על זה.
תקנת השוק ניתנת לטובת הלקוחות שהם לא מסוגלים להתגונן כנגד התובע שיבוא לגבות אפילו מיטלטלין.
קרקע יש לה כל, יודעים יותר מה יש על הקרקע, מי חייב על הקרקע.
קרקע זה דבר שמכירה שלו וקנייה שלו וכל השעבוד הוא דבר שיש עליו מסביבו כל.
בעוד שהמיטלטלין שהולכים מיד ליד, יכולים להתגלגל מיד ליד ובכלל לא ידעו מאיפה הם באו,
מאיפה הם הגיעו בכלל.
ולכן על הביטלטלין יש אפשרות לומר שחכמים ביטלו את השעבוד.
או לחילופין,
אבל אם אנחנו נגיד באמת כך, מסתבר שחכמים ביטלו דווקא אצל הלקוחות משום תקנת השוק.
אבל אם אנחנו מדברים על יורשים,
לגבי יורשים אין שום סיבה שיבטלו חכמים.
הרי היורשים, אנחנו לא צריכים, תקנת השוק שייכת דווקא ללקוחות,
אבל לא שייכת ליורשים.
אז אם אני, למשל, אנסה לחזור פה לסוגיה שלנו,
אז אנחנו בהחלט יכולים לומר שהסוגיה שלנו אולי סוברת שיש שיעבוד גם על מיטלטלין,
שבאמת יכולים לגבות גם על מיטלטלין.
אבל למה אנחנו רואים פה שלא על כל המיטלטלין,
אפילו כשמדובר על יורשים, פה בסוגיה איננו יודעים בדיוק על מה מדובר.
מדובר על גבייה מיורשים, או מדובר אולי אפילו על גבייה מלקוחות.
יכול להיות שמדובר על גבייה מלקוחות,
ולכן כדי למנוע את תקנת השוק אמרו שהשיעבוד יחול גם על מיטלטלין,
ובלבד שהם מטלטלין חשובים כמו אלה המנויים כאן,
שיודעים עליהם כמו על קרקעות.
זה דבר אחד.
אבל אם אני אבוא ואומר שכאן בסוגיה אומרים שלא גובים,
אז נצטרך לומר שאפילו למאן דאמר שיעבוד הדאורייתא,
השיעבוד חל בסופו של דבר בשעה שיש על זה סמיכות דעת.
זאת אומרת,
אפשר לומר, וזה ההסבר למה מטלטלין לא משתעבדים, אחד ההסברים שאין סמיכות דעת.
השעבוד זה לא דבר כאילו אוטומטי,
אלא כשנוצר חוב, אז יש כאילו סמיכות דעת להשתעבד.
והסמיכות דעת לטובת זה שמשתעבדים לו.
אבל כאשר מדובר, על מה הוא סומך את דעתו? על דברים יציבים וקבועים כמו קרקעות.
אבל על מיטלטלין אין על זה סמיכות דעת.
לכן יכול להיות שעל מיטלטלין לא גובים אפילו מיורשים מצד היעדר סמיכות דעת, אפילו אם סוברים שעבודה דאורייתא.
זאת אומרת שהסוגיה הזו מראה לנו כאן שאפשר לגבות
ממיטלטלין אולי חשובים אבל אי אפשר ממיטלטלין שאינם חשובים ואילו לפי רש"י אפילו ממיטלטלין שחשובים גם כן אנחנו רואים שלא גובים זה מה שנקרא דינא דגמרא אם אני אתרכז פה כפי שאמרתי זו סוגיה ארוכה
מיני ים ויש עליה לדבר הרבה יותר ואני לא יכול אפילו להאריך כאן במסגרת הזו אני אבל כן צריך לציין משהו שאפילו כשאנחנו אומרים שלא גובים ממיטלטלין
לא אומרים על מטלטלים שמשתעבדים, אפילו כאשר הם אצל היורשים,
בין אם אומרים שיבודה לאו דאורייתא,
בין אם אומרים שיבודה דאורייתא כשמסבירים בדרך שכבר התחלנו להסביר שאין גמירות דעת להשתעבד,
יכול להיות ככה,
יש מה שנקרא תקנת הגאונים,
וזה הדבר החשוב שצריך לציין אותו.
תקנת הגאונים היא כמובן לא מופיעה בגמרא,
היא מופיעה בדבריה הראשונים גם פה על הסוגיה שלנו,
יש מה שנקרא תקנת הגאונים שהם הבינו והמשיכו את העניין ואמרו שכיוון שבמשך השנים המסחר והפעילות הכלכלית היא מסתובבת בעיקר סביב
יותר על עניינים של מיטלטלין ופחות על עניינים של קרקעות,
ממילא הדעת של האדם נסמכת להשתעבד וגם המשתעבד וגם זה שמשועבד לו יש גמירות דעת על נכסים,
שבסופו של דבר השיעבוד יחול על מיטלטלין,
וממילא זוהי הסיבה שעל פי תקנת הגאונים,
אף על פי שפה בן הגמרא אנחנו כאילו אומרים שלא גובים,
שבכל זאת כן יש שיעבוד על מיטלטלין.
והכוונה שיש שיעבוד על מיטלטלין,
הכוונה קודם כל לגבות מן היורשים,
שבכתובה זהו הדבר הראשוני.
אם אפשר גם בעקבות תקנת הגאונים לגבות גם מן הלקוחות,
שזה שלב יותר קשה מצד החומרה שבדבר,
מפני שיש כנגדו תקנת השוק שבאה להגן על הלקוחות,
זה כבר, אפשר להגיד, דיון פה בין הראשונים והמפרשים האחרונים, הפוסקים האחרונים,
ויש מצבים מסוימים שהם אומרים שכן,
אפילו לגבי גבייה מלקוחות,
והדברים טעונים לימוד ובירור והבחנה הנכונה בין השיטות השונות,
וכאן בעניין הזה אני אעצור היום, כי הדברים באמת ארוכים ועמוקים מני ים.
אז שנישאר בזה בינתיים, ואפשר ללמוד מהדף המקורות, לראות שם את המקורות יותר בהרחבה.
כל טוב ושלום.
כל טוב ושלום. כל טוב ושלום.
