טוב, שלום, אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו,
וכפי שכולם יודעים, ובוודאי לומדי הדף היומי,
אנחנו נמצאים ממש בעיצומה, באמצעיתה של מסכת כתובות.
כבר התחילו ללמוד פרק חמישי,
ואף פעם ננסה היום להתרכז במשהו שקשור למשנה הראשונה של פרק חמישי.
מה המשנה אומרת בפרק חמישי, בפרק אף על פי, מה שנקרא אף על פי,
המשנה היא בדף נ"ד עמוד ב',
אומרת המשנה,
אף על פי שאמרו בתולה גובה 200 ואלמנה מנה,
אם רצה להוסיף, אפילו מאה מנה יוסיף.
אפילו מאה מנה יוסיף.
זאת אומרת,
זה מה שאנחנו גם מכירים את זה מהכתובות שאנחנו קוראים בחופה בחתונות,
אם רצה להוסיף מוסיף, זאת אומרת שהדין תורה או הדין של החכמים, יש איזה מחלוקת,
דאורייתא או דרבנן,
אבל בכל אופן עיקר הכתובה זה מה שנקרא מנה ומאתיים,
מאתיים לבתולה ולאלמנה מנה,
סכום של מאתיים זוז, סכום די נכבד.
כידוע,
כפי שאצלהם היה נחשב סכום שאפשר אפילו להתפרנס ממנו במשך שנה אחת,
בכל אופן זה הסכום הבסיסי, מה שנקרא עיקר כתובה,
אבל אם רצה להוסיף, מוסיף.
זאת אומרת, החתן מצידו, אם רצה להוסיף, אולי זה גם יפה, מכובד,
שהוא יראה איזושהי מחווה של חיבת נישואין ויבקש להוסיף. אז מה יותר פשוט מזה,
ממה שנאמר כאן שהוא מוסיף? אנחנו גם יודעים את זה, שהחתן מוסיף סכום כזה וכזה,
כפי שאנחנו שומעים בדרך כלל מקריאת הכתובה, שקוראים מתחת לחופה.
אבל בכל זאת, בלימוד שאנחנו לומדים אנחנו מגלים פה שגם זה לא פשוט.
מה לא פשוט?
השאלה שמתעוררת כאן בפושים, רצה להוסיף, זה בסדר. השאלה היא איך מקבל התוספת הזו תוקף
של התחייבות ממשית.
מפני שבעצם הוא יוסיף, הוא יכול להגיד אחר כך: אז מה? אז רציתי להוסיף, אבל אולי חשבתי, התחרדתי.
זאת אומרת, איך ההתחייבות הזו של התוספת מקבלת תוקף ממשי ומחייב?
תאמרו שהוא כותב את זה בכתובה,
הרי כותבים את זה אפילו בכתובה, מה יותר פשוט מזה?
וזו באמת שאלה יפה,
כי לכאורה, אם זה כל כך פשוט, אז למה בכל זאת, כפי שאנחנו מייד נמצא בדברי התוספות שלפנינו,
וממילא גם בדברי ראשונים אחרים, ששואלים את השאלה איך ההתחייבות הזו מקבלת תוקף,
כי גם הכתיבה בעצמה עדיין לא ברור שהיא תקבל תוקף. מדוע?
כי כשאנחנו מדברים על התחייבות של אדם,
אז יש בעצם, יש דבר כזה שבן-אדם מתחייב.
יש דברים שאדם מתחייב, הכי פשוט כשאדם מתחייב,
אם הוא לווה כסף, למשל,
אז הוא חייב לשלם.
החיוב לפרוע את החוב הוא חיוב בסיסי שמעוגן בדין ובהלכה,
גם בשכל הפשוט,
וזה פשוט שהוא חייב.
אדם קונה משהו,
אז הוא חייב לשלם את התמורה.
אדם הזיק,
אז אנחנו למדנו במשרד בבא קמא, או לומדים, שחייב לשלם.
יש חיובים שהם ברורים.
יש חיובים, גם של הכתובה, למשל,
עיקר הכתובה של אמנה 200 זה חיוב לא בגלל שהוא מתחייב,
אלא זה חיוב כי חייבו אותו. זאת אומרת, החיוב כבר מוטל עליו על-פי דין תורה מצד עצמו, ולכן זה כבר לא תלוי בכלל ברצונו.
אבל כאשר בא בן-אדם להתחייב מרצונו בסכומים נוספים,
צריך לבדוק מאיפה החיוב הזה תופס ולמה הוא לא יכול לחזור בו.
זו שאלה.
כאן באמת יש אפשרות,
ובדף המקורות שאני כאן מצרף אנחנו נמצא,
וזה דווקא, אנחנו נמצא את זה בשולחן ערוך בחושן משפט,
בסימן, כאן מסומן גם בחושן משפט, סימן מ' סעיף א',
ויש לזה יסוד גם בגמרא לקמ"ן, בדף ק"א עמוד ב', זה דווקא תחילת הפרק האחרון דווקא של המסכת,
שם אנחנו יודעים שיש דבר כזה שבן-אדם מתחייב, אדם אומר: אני מתחייב,
הוא יכתוב בשטר שהוא מתחייב,
אז זה לכאורה דבר ברור, אבל מי שישים לב למה שכתוב בהלכה ימצא כאשר הוא מתחייב בלא תנאי.
בלא תנאי, פירושו של דבר שזו התחייבות אבסולוטית,
מוחלטת, ברורה,
ואין עליה שום אפשרות שלא יהיה חייב, מצדו, בהתחייבות.
זוהי התחייבות שיש לה תוקף מצד הדין של הודעת בעל-דין כמאה עדים דעמי,
ויש דבר כזה שאדם מתחייב מצד עצמו והוא הופך להיות חייב.
וזה נאמר גם לקמן שם בסוגיה שבאמת ציינתי,
שיש דבר כזה שבן-אדם מתחייב,
אבל כאשר יש תנאי לחיוב שלו,
זאת אומרת שאולי כן ואולי לא, זה לא נקרא התחייבות.
אז אין התחייבות,
כי הוא בעצם אולי אפילו חושב שהוא לא יצטרך לשלם.
הוא דווקא, הוא אומר, אבל הוא מצפה, כפי שאמרתי, כאשר אדם מתחייב בלא תנאי, ככה מודגש שם בהלכה, זה נקרא התחייבות אבסולוטית.
אבל כאשר אדם מתחייב,
כמו בכתובה,
הוא בעצם לא בטוח שהוא ישלם.
הוא אפילו אולי בסתר לבו מקווה שהוא לא יצטרך לשלם.
כי מתי אדם משלם?
כאשר יש גט,
אז יש צורך לשלם,
או כאשר, אם הוא מת, אז האלמנה תקבל.
אבל אם למשל היא תמות קודם, אז הוא דווקא לא יהיה שלם. גם אם הוא מת זה לא נקרא שהוא משלם,
זה כבר נראה משהו שכבר לא קשור אליו באופן אישי,
ובוודאי שכאשר הוא, בוודאי שלא מצפה או לא מקווה שיהיה צורך לעשות גט,
שכאשר יש גט אז יש חיוב של תשלומים של הכתובה.
יוצא, נמצא על כן שהחיוב של הכתובה הוא לא חיוב אבסולוטי,
הוא לא חיוב מוחלט,
אז הוא חיוב על-תנאי,
וממילא אין תוקף לחייב, זה לא נקרא שהוא מתחייב, הוא באמת לא מתחייב.
ממילא,
כאשר אנחנו מבקשים לדעת איך באמת החיוב הזה מקבל תוקף,
כבר לא נוכל לומר שזה בא מכוח ההתחייבות הפשוטה הזאת, כפי שביקשנו וחשבנו לומר,
אלא אנחנו צריכים לבוא ולדון פה על בסיס של עיקרון אחר,
והוא עיקרון של קניין.
צריך לעשות קניין,
קניין,
כאילו, שיהיה יותר תוקף לדבר.
קניין זה דבר שמועיל גם על-תנאי, אדם יכול לעשות קניין על-תנאי.
כל הקניינים אנחנו יודעים בכל מיני סוגיות ומעקרונות של דיני תורה בקניינים ובקידושין ובגיטין שאפשר לעשות קניין על תנאי.
וכיוון שאפשר לעשות קניין על תנאי,
זה באמת הפתרון.
הפתרון הוא לעשות את הקניין על תנאי, וזה בעצם על תנאי, כי אם יהיה צורך לשלם את הכתובה אז הוא מקנה את ההתחייבות הזו.
אבל כאן אנחנו מתקרבים אל כיוון אחר, וזו בעצם שאלת התוספות.
מי שמעיין ויראה את התוספות, הדברים האלה בעצם כתובים בתוספות.
תוספות, אפשר לומר, שואלים, אז איך זה באמת מועיל?
הרי זה באמת,
אם זה, צריך לחשוב שיש פה קניין.
ואז אנחנו צריכים לדון מהן הדרכים של הקניין, ואיזה קניין יועיל כאן, והאם בכלל קניין מועיל.
וזה, כשלומדים את הסוגיות האלה, מגלים שיש פה,
כמו בדברים רבים, מין מדרג כזה של צורות קניין, או צורות באמת של קניינים,
שאולי שייכים גם לעניין הזה.
למשל,
יש כאלה שמבינים כאן גם אותו דבר.
יש כאלה שהבינו שכאן לא צריך קניין ממשי. זאת אומרת, לא שלא צריך קניין,
לא צריך לעשות מעשה קניין, כי הקניין נעשה בדרך אחרת.
איזה קניין הם מתכוונים?
יש גמרא לקמאן, שסימנו בדף המקורות, כמו שאמרתי,
בדף ק"ב,
שם יש לשון של הגמרא בפרק 12,
אני אמרתי קודם, פרק 13, זה לא פרק, זה פרק לפני האחרון,
כתוב שם,
יש שם בגמרא, כתוב: "דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, עמדו וקידשו וקנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה".
יש דבר כזה של קניין שמועיל על ידי אמירה,
ודווקא הוא קשור למסגרת הנישואין והקידושין,
כאשר האבא מצדו מבטיח נדוניה, למשל הבת,
וזה מין הבטחה כזו שהוא נותן, איזה שהוא מכניס מה שנקרא סכום או איזה נכסים לבית המשותף שעומד ונבנה,
אז על ידי האמירה במעמד הנישואין או במעמד הקידושין, שזה נושא לדיון בפני עצמו שאין כאן מקומו אצלנו,
אז אנחנו אומרים על זה, אין אלה דברים הנקנים באמירה, כי חיבת הנישואין היא כל כך גדולה באותה שעה שממילא יש גם איזה שהוא רצון ויכולת להקנות,
בלי קניין, בלי לעשות כמו שקניין.
אז זו דרך אחת שהיו כאלה שרצו לומר שגם ההתחייבות של החתן על התוספת כתובה,
שהיא אפילו לא דבר שנוגע לעכשיו,
אלא זה בעצם רק דבר שיהיה צורך לתת אם יהיה גירושין,
שגם זה ילך באותה מסגרת.
כמובן שיש קושי בדבר,
מפני שאלה הדברים הנקנים באמירה זה נראה דווקא כשייך באמת
באמת על אותם דברים שמכניסים לצורך הבית המשותף מחמת חיבת הנישואין,
ולא על תוספת כתובה שעניינה לתת, אם חס ושלום יהיה גט. אז זה בכלל משהו קצת אחר,
שהשאלה היא אם יחול כאן בכלל הכלל של הדברים הנקנים באמירה.
ובתוספות, מי שיראה ומה יהיה, נמצא שהתוספות מצדן אומרות שצריך לומר שיעשה קניין ממש.
יעשה קניין ממש.
והתוספות אומרות את זה,
שעושה קניין ממש,
משנה שקנו ביד, אף-על-פי שאין מקנה לו שום נכסים,
אלא שמשעבד גופו לזה החוב. תוספות מעלים פה נושא אחר, כשאתה עושה קניין, על מה אתה בעצם עושה קניין?
אם החתן, אפשר להגיד, בחור נחמד שעושה, מתחתן,
והוא מתחייב בתוספת של הכתובה לתת, אני יודע, מה-80,000, היום הרבה עושים כמניין חי,
נו, יש לו אפילו עשירית מהסכום הזה, הרי אין לו. אז זה בעצם כאילו דיבורים בעלמא, אז את מה הוא מקנה כאן?
אז זו שאלה גם אם בכלל שייך להקנות דבר שאין בו ממש.
לכן התוספות אומרות שהוא מקנה, התוספות אומרות שבכל זאת הוא מקנה, כי מצינו דבר, הוא משעבד את גופו.
זה חידוש של תוספות,
שיש דבר כזה קניין שיוצר שיעבוד הגוף.
אמרנו: "בלי קניין כי התחייבות בעלמא, זה באמת לא מועיל",
אבל על ידי קניין, אומרים התוספות,
זה מועיל. הוא כאילו מקנה את גופו, זה שעבוד הגוף. זה נושא שצריך לדבר הרבה עליו, אני כאן מדבר על קצה המזלג, כדרכי,
אבל הרעיון הוא שיש פה קניין על שעבוד הגוף. עצם הדבר שהוא משעבד את גופו,
זה כאילו מקנה משהו מגופו לטובת האדם שהוא מתחייב לו,
ולכן זה נעשה על ידי קניין,
יכול להועיל גם כעניין על-תנאי, כמו שאמרנו.
אבל התוספות בעצמן די מתלבטים בזה, ולכן בסוף אומרים, ויש מפרשים, התוספות בעצמן מעלים אפשרות אחרת. כדאי לכל הלומדים לעיין בתוספות ולראות שהתוספות מציעים עוד פירוש, והוא מפני שהפירוש, שהקניין הזה שעליו הם מציעים קודם, בעיניהם גם נראה מחודש כל כך,
שהשאלה אם שייך בכלל לדבר על קניין.
והתוספות, בכל אופן, מצדן,
בוודאי שסוברים שצריך קניין וזה לא מועיל על-ידי אמירה ולא מועיל גם על-ידי ההתחייבות.
ההצעה האחרת של התוספות היא הרבה יותר אפילו דחוקה.
הם מציעים שהוא יגיד שיש לו קרקע,
ועל-ידי זה שהוא יגיד שיש לו קרקע אז זה כאילו הופך להיות בעל נכסים,
ואז את הנכסים האלה, הווירטואליים האלה, שאנחנו לא יודעים איפה הם נמצאים, אותם הוא מקנה וזה הופך להיות שיעבוד נכסים שחל גם לעולם,
משעבוד גם על הנכסים העתידים להגיע אחר כך.
זה רק מראה, כפי שאני רגיל לומר, כשתוספות מציעים פירוש נוסף,
שהוא פירוש קשה ודחוק גם מבחינת המציאות,
זה רק מראה שקשה להם עם התירוץ הקודם,
כי התירוץ הקודם, שכאילו משעבד את הגוף על-ידי קניין, זה נראה להם דבר מחודש שאולי הוא בעייתי,
מפני שמה שייך להקנות את הגוף, אדם יכול להקנות, הוא לא יכול להקנות את עצמו לעבד,
אז הוא יכול להקנות את חלקו כחצי בן-אדם,
או שעבוד הגוף זה כאילו אומר משהו ממנו, מקנה איפה זה שייך להיות קשור למושג של קניין.
ולכן מובן שיש אחרים שאמרו שלא צריך קניין,
והם יותר נטו לומר שזה בא על-ידי הבחינה של הדברים הנקנים באמירה.
למעשה, כשאנחנו מכירים את המסגרות של הכתובה כפי שאנחנו מכירים אותה אצלנו בזמן הזה, אנחנו יודעים שעושים קניין, וכנינא, עושים שם קניין ואומרים: כולם, היה קניין.
לפי הדעה שצריך קניין, זה ממילא ברור שהקניין הוא זה שנותן תוקף להתחייבות, כי בלי הקניין אין תוקף להתחייבות, כפי שאנחנו הבנו.
ובשולחן ערוך באבן העזר אנחנו נראה את שתי הדעות,
האם יש שאומרים שצריך קניין ויש שאומרים שלא צריך קניין,
ובאמת הדעות חלוקות בדבר כפי שאנחנו מבינים את הבעיה בדבר. מצד אחד שצריך קניין, אבל השאלה היא אם מועיל קניין על דבר כזה,
ולכן השאלה היא אפילו אם צריך,
השאלה אם הוא מועיל,
ואז אם אנחנו אומרים בכל זאת שיש תוקף להתחייבות, צריך להגיד את ההסבר האחר, שזה כלול בגדר של הדברים הנקנים באמירה, ואז יכול להיות שהקניין מיותר.
אומנם עצינו, צריך לומר,
שגם אם לא צריך קניין, כפי שאנחנו רואים,
יש מין מושג כזה של קניין שהוא לא בא ממש להקנות,
אלא בא לתת תוקף חזק
למה שמדברים.
לפעמים יש דבר כזה, שהקניין לא בא באמת להקנות
את מה שהוא מקנה,
אלא הוא בא להקנות את הדברים שאותם הוא צריך לחזק.
הוא לא הקניין בעצמו. אני אתן דוגמה.
למשל, במכירת חמץ,
אנחנו עושים מכירת חמץ ועושים קניין עם הרב שעושים איתו מכירת חמץ.
אז כדאי לחשוב לרגע על מה אנחנו עושים.
מה, אנחנו מקנים את החמץ לרב?
אנחנו לא מקנים את החמץ לרב,
כי הרב הוא לא קונה את החמץ שלנו.
הרב מקבל מאתנו מינוי להיות שליח,
למכור את החמץ לגוי.
אז הוא שליח שלנו,
אבל הוא לא קונה את החמץ שלנו. אז למה אנחנו עושים קניין?
הקניין בא לחזק,
בא לתת איזשהו תוקף יותר, שהשליחות שאנחנו עושים באמת נחשבת למשהו חזק,
אמיתי ועם לב שלם.
וזה דבר שנזכר בדברי ראשונים, שיש פעמים קניין שאנחנו לא עושים אותו בגלל שהוא באמת מקנה,
אלא שהוא בא לחזק את מה שאנחנו אומרים.
ייתכן מאוד שבכתובה הקניין בא יותר לחזק ולא בא להיות הקניין בעצמו,
אבל כפי שאנחנו רואים,
ומי שיעיין פה ושולחן ערוך יראה שזה באמת מחלוקת בפוסקים,
האם פה הקניין הוא מעצם העניין, הוא רק אולי יכול להיות שאנחנו עושים אותו רק לחזק.
אז הדברים גם, מתברר שגם להתחייב בדברים כל כך כאילו פשוטים, במשנה כל כך פשוטה,
הם בעצם גם לא ברורים וגם צריכים לימוד ועיון,
כפי שאנחנו תמיד אומרים, ותמיד אני אומר שיש עוד מה להמשיך וללמוד.
אז כל טוב ושלום.
טוב, אז כל טוב ושלום.
