שלום וברכה.
היום יום רביעי,
ז' בתמוז תשע"ב.
היום אנחנו נלמד על נושא שהוא לכאורה שולי אבל מרכזי. בכל זאת, קריאת שמע וברכותיה.
מדוע זה שולי? כי זה לכאורה רק,
הייתי אומר, זו פעולה פולחנית, חלק מסידור התפילה,
אבל מצד האמת זה מרכזי מאוד,
כי זאת הכרזת האמונה של היהדות,
אמונת הייחוד.
אפשר לומר שבה כתוב ש"מה ישראל ה' ולא ידנו ה' אחד"
כלולה במידת מה כל התורה כולה,
ולכן חשוב לנו להבין על מה מדובר.
במיוחד שאנחנו שמים לב לדבר מאוד מעניין, והוא שהתורה שבעל פה פתחה את דבריה בדיון בקריאת שמע.
מי שמכיר את המשנה,
ספר היסוד של התורה שבעל פה,
אנחנו רואים שהדיון הראשון זה ממתי קוראים את שמה בערבין,
או בערבית.
כן, אז השאלה היא, מה זה אומר? למה זה כזה חשוב?
הייתי אומר אפילו שעוד יותר מוזר, מדוע מתחילים בשאלה צדדית?
באיזה שעה אומרים קריאת שמע?
תגיד, מה זה קריאת שמע?
וכדומה.
התלמוד בעצמו, אגב, שואל את השאלה הזאת. התלמוד אומר, "תנא האכה כאה דקטנא ממתי". כלומר,
התנא שואל, "ממתי קוראין את שמה?" והוא עוד לא סיפר לנו שיש שמה.
קודם כול, ספר לנו שיש קריאת שמה,
ואחרי זה נדון באיזה שעה זה.
כלומר, התלמוד, "תנא אכרה כאה".
התנא הוא בנוי על הכתוב. שמה כתוב בכתוב? כתוב
"בשוחבך ובקומך",
ועל יסוד זה נשאל את השאלה מה זה "בשוחבך",
מתי זה בקומך?
זאת אומרת, הנחת היסוד של התורה שבעל פה זה שאת התורה שבכתב אתה מכיר.
אם כן, צריך להבין שהדברים כפי שהם מופיעים בתורה שבכתב אינם מופיעים בתור הוראות מעשיות, אלא בתור עקרונות.
ושוב, צריך להבין למה זה כזה חשוב לדון דווקא על השעה של קריאת שמע.
אז צריך, כדי להאמין את הדברים יותר, לשים לב מתי נכתבה המשנה.
המשנה נכתבה בסביבות שנת
מאתיים, נכון. זאת שנת מאתיים לספירה הנוצרית,
אז נכתבה המשנה. בתפר שבין המאה השנייה לשלישית,
אז נכתבה המשנה.
מתי נכתב התלמוד?
זה נושא אחר, הוא נכתב יותר מאוחר.
ראשונה, למה אני שואל, בגלל התלונין קראשית שהמנביאים עם גרשים שמה?
נכון. כלומר שואלים שגם מגרשים יוכלו לתחנכם.
מה פתאום?
כל זה נכתב...
כדי להבין משהו לא צריך להיות כתוב. למשל, אם אני אספר לך סיפור, זה אומר שהסיפור כתוב? לא.
אני אספר לך משהו שהיה.
אבל מה שמעניין אותנו כעת זה לדעת מתי המשנה נכתבה. המשנה...
-אמת. -כן, מה שמעניין אותנו עכשיו זה לדעת מה המשנה,
והמשנה נכתבה בסביבות שנת 200. 200 למה?
לספירה שלהם. לספירה שלהם. זאת אומרת שכבר הם היו, נכון?
היינו בספירה נוצרית, סימן שיש כבר נוצרים.
אם כן,
הרקע של כתיבת המשנה זה רקע של תחילת התפשטותה של הנצרות. אומנם עוד לא הייתה אז הדת השלטת,
עדיין רומא האלילית היא זו ששלטה,
אבל היא תחילה להתפשט.
נוסף על כך זה אחרי חורבן בית המקדש.
המקדש בזמן כתיבת המשנה חרב.
לא רק שהוא חרב, גם היה קטסטרופה לאומית אחרת.
היה מה שנקרא דיכוי מרד בר-כוכבא. מרד בר-כוכבא היה הדבר הקשה ביותר.
בעצם התחילו להרגיש שהגלות זה משהו רציני, זה לא משהו לקצת זמן, זה משהו להרבה זמן.
ואז יש שאלה גדולה לגבי המעמד של עם ישראל.
מה זה עם שהוא עם השם והוא בגלות?
נשאלת השאלה האם במצב כזה שעם ישראל בגלות וגם אין לו מזבח
כדי לכפר על עוונותיו,
האם עם כזה עדיין יכול להיות הנציג של דבר השם בעולם?
ואז באמת השאלה היא, ממתי קוראים את שמה? האם עדיין זה אפשר לקרוא את שמה? מה זה לקרוא את שמה?
להודיע את שמו של אלוהי ישראל.
כן? זה מה שמה ישראל, השם ילדנו השם אחד.
האם זה עדיין אפשרי בערבין?
מה זה ערבין?
ערבין. מה זה ערבית?
מה זה ערבית?
כשחשוך.
מתי חשוך לעם ישראל?
בגלות.
כלומר, האם עדיין ניתן לייחד את שמו של הקדוש ברוך הוא במצב של היעדר גילוי שכינה?
זו בעצם השאלה האמיתית
שהמשנה שואלת.
האם אפשר בכלל להמשיך לטעון שאנחנו מייצגים משהו בכלכלה התיאולוגית
של העולם? הרי היום רומא שולטת,
הנצרות טוענת לעזיבתם של ישראל ובחירה חדשה באיזה גוף אחר, הכנסייה.
מה מאשש אצלנו את האפשרות לקרוא את שמה?
לכן אפשר להבין שהמשנה לא פותחת באיזו שאלה ליטורגית,
שאלה של סדרי בית הכנסת,
היא שואלת שאלה מהותית, האם בכלל כל הספר הזה,
המשנה, תורה שבעל פה, האם הספר הזה הוא בכלל לגיטימי באווירה החדשה שנוצרה?
כן.
מה זה ליטורגי? ליטורגי, אמרתי, זה סדרי הנוסח של התפילה, סדרי בית הכנסת.
כן,
אחת מיד תרגמתי.
זה לא אשמתך, זה בסדר, זה אשמתי, אני יודע.
טוב, ובכן, זאת השאלה.
ומה התשובה? כן, מה?
ישו,
הנצרות,
בצורה שלה היא שלוש מאות שנה, זה מתאחד.
אני לא הבנתי מה שאתה אומר. אתה שאלת שתי שאלות לכאורה סותרות. אמרת,
ישו זה צריך להיות אחרי המשנה, אחר כך אמרת הנצרות,
ואחר כך אמרתם שזה שלוש מאות שנה אחרי,
אחרי מה, אני לא יודע מה.
וחוץ מזה, אתה הרי הסכמת שהמשנה נכתבה בשנת 200. אז אני לא מבין מה אתה שואל.
אני שואל לגבי זה ש... היא נכתבה בשנת 200, למה לא? לקחו קולמוס ונייר וכתבו, מה...
ישו הרי... נו, אז מה?
לא, דווקא לא.
אם ישו תלמיד של איזה תנא,
והמשנה נכתבה בסוף תקופת התנאים,
מה זה אומר?
אבל הנצרות קיבלה את הצורה... רגע, רגע, לגבי ישו קודם כל.
האם ישו הוא תלמיד של תנא,
והמשנה נכתבת בסוף תקופת התנאים, אז מה זה אומר?
ישו הוא כבר קיים. שהוא כבר היה, נכון? יפה.
יותר מזה, מתי הוא מת,
ישו?
באפס. באפס? כלומר, כשהוא נולד הוא מת?
אולי היה פותר כמה בעיות, אבל זה לא מה ש...
מה זה שנת אפס? בכלל אין דבר כזה שנת אפס, יש שנת אחת.
זה הקניין שהוא נולד.
אז הוא לא יכול למות בשנה שהוא נולד,
כי אז לא היינו שומעים עליו.
הוא מת בגיל 33, בסדר?
אז באיזה שנה לספירה הוא מת?
33 לספירה. יפה, זה מתבקש, כן? אם הוא נולד בשנת אחת,
והוא מת בגיל 33,
זאת אומרת שהוא מת בשנה 33. חורבן בית המקדש, מתי?
מינוס 67. מינוס 42. מינוס 42. זאת אומרת שכשישו נולד המקדש כבר היה חרב כבר 142 שנה?
לא, מינוס 67. אתה אומר שהמקדש נחרב בשנת מינוס 42, נכון?
אז אם זה נכון, יוצא שכשישו נולד המקדש היה חרב כבר 142 שנה.
אז אם כן, איך יכול להיות שישו הופך את החנויות שם שבבית המקדש?
לא עובד, נכון?
לא. לא, אוקיי.
אז אולי במקום לעשות כל מיני ספיקולציות,
תשאלו אותי מה סדר הזמנים וזהו. אבל לא שאלתם בכלל.
מה סדר הזמנים? אה, כיוון שהוא שואל נענה.
שנת 33 ישו מת, שנת 70 חרב המקדש.
47 שנים אחרי מות ישו.
בסדר?
אחר כך, בסביבות שנת 135, מרד בר כוכבא.
בסדר?
אחר כך שנת 200, כתיבת המשנה.
אחר כך שנת 300 ומשהו, ועידת ניקאה,
שבה נקבעה הצורה הסופית של התיאולוגיה הנוצרית.
בסדר?
אבל כבר אז הייתה נצרות. מאז תלמידי ישו יש נצרות.
בסדר?
על כן ברור?
הוא לא אמר בית ראשון ב-70?
בית ראשון ב-70, ככה אתה אומר.
אז בית שני מתי? מה?
בית ראשון או שני ב-70? בית שני כמובן, בוודאי.
בית ראשון זה היה מאות שנים לפני כן.
כדאי, אגב, סתם כאן, זו המלצה, בלי קשר לביקורת זו או אחרת. כדאי ללמוד היסטוריה יהודית.
היסטוריה בכלל, אבל היסטוריה יהודית כדאי לדעת. בסדר?
טוב.
אז בואו נחזור אם כן לנושא של...
בן-ציון נפטר, אין ממי ללמוד. מה? בן-ציון נפטר, אין ממי ללמוד. בן-ציון?
מי זה בן ציון? אבא של נביבי.
אה, בן ציון נתניהו הוא נפטר ואין ממי ללמוד. זאת אומרת שאני מבין שעד שהוא נפטר היית לומד היסטוריה ממנו?
כן.
טוב, אז כנראה יש פה חידוש תיאולוגי. ברגע שהיסטוריון מת, אי אפשר יותר ללמוד היסטוריה.
לא, רק אפשר ללמוד, אין ממי ללמוד. אין ממי ללמוד. זאת אומרת, ברגע שבן ציון נתניהו מת, אז אין ממי ללמוד היסטוריה.
כן?
אתה רוצה שאני אאמין לך?
לא. לא, תודה.
אז סתם אמר.
ובכן, בואו נחזור, רגע, לנושא החשוב שלנו.
המשנה שואלת שאלה מאוד רצינית.
מה הלגיטימיות
של האמירה שמא ישראל ה' אלינו ה' אחד,
בעולם שבו ישראל, א', נתונים בגלות,
ב', אין להם מזבח כפרה.
ואז אולי אין, ברגע שיש הכתם של החטא על האדם,
אז אולי הוא לא יכול לדבר בשם השם.
מובנת השאלה?
זה ברור. מה התשובה של המשנה?
ממתי קוראים את שמה בערבית?
משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם.
עד סוף השבועיים, שנת מרמי יפה. יפה מאוד. וכך אני אומרים?
עד עד סוף.
אהה. מה עשה?
מרמי ידמיהו.
רבן גמליאל, שבאו בניו
מבית המשתה
ואמרו לו
עד עמוד השער, למה עברו עד חצות כדי להגיד דעדו ונעבירו?
אה, יפה.
טוב, ובכן יש לנו כאן תלמיד מצטיין שיודע את המשנה בעל פה, אשרינו.
ובכן רבותיי אנחנו נמשיך.
אומרת המשנה משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם עד סוף השמועה הראשונה. נשאלת השאלה, מה זה הזמן הזה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתם?
מה זה הזמן הזה?
מבין הארבעים כזה?
לא, מה פתאום?
מה פתאום בן הארבעים?
מעריך שמש.
מה פתאום מעריך שמש?
מה?
זה את הכוכבים.
זה את הכוכבים, נכון?
כלומר, היה אפשר לכתוב,
ממתי קוראים את שמה בערבית?
מצד הכוכבים.
התלמוד בעצמו שואל,
למה סיבכת אותנו? למה אתה אומר לי,
בשעה שהכהנים נכנסו לאכול מתרותם? ואז אני צריך לשאול את עצמי מתי זה, ואתה תענה לי שזה בצד הכוכבים.
תכתוב ישר, זה הכוכבים.
אתם רואים,
לכאורה לפעמים יש כזה דיונים פלפוליים בגמרא, זה נראה כזה רחוק ממה שחשוב באמת. זה נראה דברים של מה בכך, אבל אנחנו מיד נביא.
מה עונה הגמרא על זה?
מילתא אגב אורבחה
כמשמע עלן.
כן? כלומר, בא ללמד אותנו דבר בדרך אגב.
מה הוא רצה, תנא, ללמד אותנו בדרך אגב?
שמאמתי כהנים מכסים יכול לתרומתם? מצד הכוכבים.
זה מה שבעצם היה. זאת אומרת,
מהי ההלכה הראשונה יוצא לפי זה, שחשבנו שההלכה הראשונה שאנחנו נלמד מן המשנה זה הזמן של קריאת שמע.
אבל מצד האמת, לא זו ההלכה הראשונה שלמדנו,
ההלכה הראשונה שהתורה שבעל פה מלמדת
זה שהכהנים אוכלים בתרומתם מצד הכוכבים.
זה כזה חשוב.
מזכיר את מה ששאלו את יחזקאל, תנא דבי אליהו רבא, למד א',
כשהיינו בעירו ובהיכלו של הקדוש ברוך הוא, עבדנו את הקדוש ברוך הוא. עכשיו,
כשגלינו בין הגויים, נהייק הגויים ומשפחות האדמה, וענה להם יחזקאל, ועולה על רוחכם, היו לא תהיה וגומר.
נכון, זה בהחלט
מזכיר, למה זה מרצד שם המסך, כן? אתם למטה תשנו את זה, זה מרצד, זה בלתי נסבל, זה מעצבן כזה.
למה תרצדון הרים גבנונים?
עכשיו, בואו ננסה להבין, מה זה הסיפור? אז הגמרא בעצמה שואלת, למה זה חשוב
לדעת שהכוהנים נכנסים לחול בתרומתן מצד הכוכבים?
כמה שמאלן... זה הגמרא המתאים לקראת שימא.
לא,
זה לא מה שאומרת הגמרא.
הגמרא אומרת, כמשמע לן זה בא ללמד אותנו דכפרה לה מעכבה, שאין הכפרה המעכבת
מלאכול בתרומה.
מה זה כל הסיפור הזה? עכשיו תגידו, מה זה הכהנים האלה
שהם צריכים לאכול בתרומה ויש להם שעה לאכול בתרומה?
אתה רוצה לאכול תרומה, תאכל, מה הבעיה?
הרי מדובר בכהן שנטמא.
כהן שנטמא.
איך הכהן נטמא?
כל מיני טומאות יש. יש טומת קרי,
יש טומת זב.
רגע, יש טומאת זב.
טומאת קרי מספיק לטבול, אדם טהור.
מה עם טומאת זב?
שבעה ימים ומה עוד?
טבילה ומה עוד?
ומה אחר כך חוזר על הזאת? קורבן.
מתי הוא מביא את הקורבן?
למחרת בבוקר, הוא לא יכול בלילה. מה אתה אומר?
רק בשמונה ימים עכשיו.
ביום השמיני יש שבעת ימי טהרה של הזב,
וביום השביעי אחרי הצהריים הוא טובל,
מגיע הלילה, הוא אוכל כבר בתרומה, למרות
שאת הקורבן שלו הוא עוד לא הביא.
זרע זו מחלה.
זה סוג של מחלה של זיווה שמבשרו של אדם, מהאיבר מינו,
יש איזה נוזל סמיך שיוצא ממנו, דומה לשכבת זרע,
אבל זה לא בדיוק אותו הדבר, וזו מחלה נוראה.
המחלה הנוראה הזאת צריכה להיטהר,
היא מטמאתת האדם והוא צריך להיטהר ממנה. כדי להיטהר ממנה הוא צריך שיעברו עליו שבעה ימים בלי זיפה,
ואז הוא טובל,
הוא מביא למחרת קורבן.
ברוך השם זה כמעט ולא קיים היום המחלה הזאת, זה דבר נדיר,
אבל בקדם זה היה מצוי יותר.
אז ההלכה היא שרק למחרת הוא מביא את הקורבן, כי אסור להביא קורבן בלילה, אבל הוא כבר יכול,
כיוון שהגיע הלילה,
הוא יכול כבר לאכול מן הקודשים.
שנאמר, ובא השמש ופאר,
ואחר יאכל מן הקודשים.
והוא אוכל מן הקודשים, ורק למחרת הוא מביא קורבן.
אז מה הדבר הזה אומר? שאין הכפרה, הרי הקורבן בא לכפרה,
אין הכפרה מעכבת אותו מלאכול בתרומה.
פששש, איזה הלכה חשובה, זה מה שהיה צריך ללמוד?
בוודאי שזה מה שהיה צריך ללמוד,
כי מה זה מלמד?
שכפרה לא מעכבת.
הרי מה הטענה? שעם ישראל נמצא בגלות ללא מזבח כפרה,
ולכן הוא לא יכול להודיע את שמו של הקדוש ברוך הוא. הוא מוכן לו, הכפרה לא מעכבת.
ובלי הידיעה הזאת, אי אפשר היה להתחיל את התורה שבעל פה.
מובן?
לא.
זה אומר שהמשנה מבינה שהתפקיד של עם ישראל זה לקרוא את שמה.
מעניין.
עכשיו, איזו קריאת שמה מתחילים בה?
הקריאת? מה?
הכפרה לא מעכבת, הכפרה זה האפילה של הקורבן.
וחצי גורבן?
איזה פעם קורבן אוכלים לחצי קורבן?
לא, את שר הדרומה. מה פתאום?
לא אוכלים שר קורבן בלילה.
הוא עוד לא הקריב אותו, איך הוא יכול לאכול את הבשר שלו?
אז מה זה אחר?
אחרי זה קורבן הוא אוכל בתרומה.
אוקיי, אז אם אמרנו שאוכל בתרומה,
זאת אומרת שזו הכפרה, מה? לא ברור לזה? לא, מה שהתרומה היא כפרה?
אמרו, כל אלה שהקשיבו יודעים שהכוונה שהקורבן בכפר.
נכון?
עכשיו, אכילת תרומה זה מפגש עם הקדושה.
האם יש לי מפגש עם הקדושה
למרות שלא הייתה לי כפרה?
התשובה היא כן.
זה הכוונה.
כי מספיק התשובה ולא צריך כפרה. כלומר, הכפרה זה חשוב, אבל זה יכול להיות מחר בבוקר אם אפשר.
אם אי אפשר, לא נורא, בכל זאת יש.
בסדר?
במובן ביותר עכשיו? יפה.
עכשיו בואו נחזור לעניין שלנו.
אם כן, הכפרה
לא מעכבת, אבל מזה אנחנו מבינים דבר מאוד חשוב,
שלפי דעת רבותינו,
התפקיד של עם ישראל בעולם זה לקרוא את שמה.
דהיינו להודיע את ייחוד השם.
בשביל זה אנחנו נבחרנו.
נשארת השאלה באיזו קריאת שמה מדובר.
התשובה היא שמדובר בקריאת שמה של ערבית,
לא של שחרית.
מה ההבדל מקריאת השמה של שחרית לבין של ערבית?
בשחרית יש עוד.
בערב יש אמונה.
בערב יש אמונה. יפה. להגיד בבוקר, חסדיך.
בבוקר רואים את החסד הגדול של הקדוש ברוך הוא שנותן חיים.
בלילות, ואמונתך בלילות. כלומר, בלילה זה צריך הרבה אמונה כדי לדעת שיש עולם של אור, כי אתה לא רואה אותו.
מחר בבוקר רק תראה אותו.
זאת אומרת, בזמן הגלות אתה מלא באמונה,
אבל אתה לא רואה את המציאות.
ואז,
בעצם אפשר לומר שאני במצב,
אני מתחיל את המהלך שלי דרך החשיכה,
ואני הולך אל האור.
קוראים לזה זמן אופטימי.
איפה מתחיל היום לפי היהדות?
בלילה. בלילה, נכון? שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר.
זאת אומרת, מתחילים מן ההיעדר והולכים אל היש.
מן ההיעדר אל ההוויה, מן העין אל היש.
זה זמן אופטימי.
בסדר?
עכשיו, גם בשוך בך ובקומך, קריאת שמע של ערבית,
קודמת היא קריאת שמע של שחרית ולא לאל.
אבל בכל זאת, אז אם זה זמן אופטימי, זה סימן שאני מתחיל דווקא במצב רע,
במצב של היעדר, מצב דפוק,
ואני מצפה אל היש.
מעניין מאוד.
ממתי קוראים את שמע בארמות?
ערבית, מצב של אין.
איך מסתיימת המשנה, כל המשנה,
כל המשנה,
ספר המשנה, שישה סדרי משנה, איך זה מסתיים?
אה?
אמר רבי יהושע בן לוי,
לא מצא הקדוש ברוך הוא כאילו,
מי מחזיק בחינם לצבאין אלא השלום, השם אלוהים לצבאין, השם ברח לנו ושלום. נכון, אבל לפני כן כתוב, זה מסכת וקצין, שמצא פרקים. נכון, אבל אני שכחתי, דילגתי על כמה מילים.
אמר רבי יהושע בן לוי, עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק
שלוש מאות ועשר עולמות. יש. שנאמר,
להנחיל או ההוואי, יש, יש שלוש מאות ועשר,
ואוצרותיהם עמלים.
אז אם כן, נקודת המוצא היא אין,
ואחר כך הסיום הוא היש.
זה מעניין מאוד, כי הנטייה של רוב הדתות
זה לאפס,
להאפיס את היש ולרומם את ערך האין.
האדם צריך להימחק,
העיקר להגיע להתאיינות, כמו בנירוונה הבודהיסטי,
נכון?
להגיע וגיע למה?
להתאיינות,
במשך עין, כמו בנירוונה הבודהיסטי.
ואילו היהדות מדברת שהאדם מתחיל בתור עין
ועד רבא הוא קונה את הלגיטימיות של האני שלו
כשהעין הופך לאני
ואז הוא נהיה יש.
יש פה שאלה.
מה אתה אומר? זה נוגע לפרשות השבוע. זה נוגע לפרשות השבוע, בוודאי, איך?
על ידי אהרון ומרים.
אהרון ומרים, שמה?
ברגע שנמצאו הם כמו עשירים בעולם.
שמה שאין?
אדם הערך שלו כאשר הוא חי בעולם. הערך של אדם כשהוא חי, יפה.
עכשיו יש פה שאלה, מה המקור של הרב לרעיון?
ומה שאני אמרתי, ממתי קוראים את שמה?
מאיפה לקחתי את זה?
לא, אבל מאיפה לקחתי שצריך ככה להסביר את המשנה? זה מה שהוא שואל.
התשובה,
הלכה למשה מסיני, נכון?
יש במסכת מנחות, ששם משה רבנו ראה את רבי עקיבא
יושב ודורש
ותלמיד אחד שאל: רבנו, מניין לך?
מה ענה רבי עקיבא?
הלכה למשה מסיני, נכון?
הנה, זה הלכה למשה מסיני.
עכשיו, איפה היינו?
אם כן, המשנה מתחילה ורואה את העטפי של עם ישראל לעבור ממצב של אין למצב של יש.
של היעדר לגיטימיות קיומית
ללגיטימיות של הקיום.
וזה נעשה על ידי שמתחילים בקריאת שמע.
ומתוך כך מגיע לאמר רבי יהושע בן לוי, עתיד הקדוש ברוך הוא להעניק לכל צדיק
שי עולמות.
זו נקודה ראשונה. עד כאן ברור?
טוב, אז עכשיו אני רוצה להתקדם קצת.
מה אומרת
הקריאת שמע?
היא אומרת משפט מאוד יפה.
שמע ישראל?
השם אלוהינו השם אחד.
אחדות השם אתה אומר?
אתה מדבר כמו הרמב״ם אתה.
הרמב״ם בהלכות יסודי התורה אומר לנו שהאלוה הזה אחד הוא מכל פנים.
לא כאחד הנמנה ולא כאחד הספור ולא כאחד המדוד וכולי וכולי אלא אחדות שלמה וכולי וכולי. טוב.
אלא אחדות מוחלטת שזה דבר שאנחנו לא מכירים בעולם שלנו.
הוא אומר, וידיעת דבר זה מצוות עשה.
כלומר, לדעת שהשם הוא אחד,
אומר הרמב״ם, זה מצוות עשה,
שנאמר, איפה הוא מצא את הפסוק, שנאמר,
שנאמר?
לא, זה לא יכול להיות, א', זה לא הפסוק שהרמב״ם מביא,
ב', הפסוק הזה הוא לא בתורה.
וכשאנחנו מחפשים מצוות של התורה, אנחנו מחפשים אותן בתורה.
אז הרמב״ם מביא פסוק אחר, כן?
וידיעת דבר זה מצוות עשה שנאמר
אתם אומרים שנאמר שמא ישראל השם יהודה השם אחד, הייתי מבסוט אם זה מה שהיה כתוב ברמב״ם, זה היה עוזר לי
רגע רגע רגע זה היה מאוד נחמד. אם הרמב״ם היה אומר
שמצוות ייחוד השם היא כתובה בפסוק שמא ישראל השם יהודה ה' אחד
הבעיה שהרמב״ם כנראה לא היה לו מספיק דיון
והוא כתב אחרת
והוא אומר, וידיעת דבר זה מצוות עשה, שנאמר,
השם אלוהינו, השם אחד.
מה חסר שם?
שתי מילים, הוא לא העתיק.
למה הוא לא העתיק אותן?
לכאורה. יש פסוק פסוק?
הוא ציטט את ה... לא, לא.
הוא חתך.
הוא ציטט פסוק? הוא ציטט חלק מהפסוק, והוא לא את כולו.
למה הרמב״ם השמיד את המילים
שמא ישראל... אולי אני אוסיף עוד תמיהה, ואז תגידו יותר לאן אני חותר.
זה שיש אלוהים זה, לדעת שיש אלוהים זה גם מצווה.
נכון? הרמב״ם כותב את זה. ידיעת דבר זה, מצוות עשה שנאמר, מאיפה הרמב״ם יודע שיש מצווה
לדעת שיש אלוהים?
שנאמר?
לא.
מה?
נכון.
שנאמר אנוכי השם אלוהיך.
עד כאן דברי הרמב״ם.
מה הוא יחסור?
מה הוא לא כתב?
אשר הוצאתי לך מארץ מוצא עם בית עבדים.
גם פה הרמב״ם חתך את הפסוק
שנאמר אנוכי השם אלוהיך
טיק
רגע ומה עם אשר הוצאתי לך מארץ מצרים מבית המינים? אתה לא יכול לכתוב את כל הפסוק
גם פה בייחוד השם הרמב״ם אומר השם אלינו השם אחד ולא מביא שמא ישראל
בואו נחשוב
איך נראים הפסוקים האלה עם התוספת ואיך הם נראים בלי התוספת, מה אתה אומר?
מה אתה מתכוון?
כמו הגורל שלנו
יפה, זאת אומרת, הוא מנתק את הידיעות האלה מההקשר ההיסטורי של התגלותה.
כלומר, נכון,
איך נודע לך שאנוכי ה' אלוהיך זה כשהוצאתיך מארץ מצרים, אז נודע לך שאני ה' אלוהיך.
אבל הידיעה שאנוכי ה' אלוהיך היא ידיעה נצחית,
אז היא מצד עצמה לא תלוית היסטוריה.
כמו כן,
זה שה' אחד, זה נתגלה דרך שם הישראל,
אבל זאת אמת נצחית.
לכן הרמב״ם, כשהוא בא לדבר על האמת הנצחית,
משמיט את הרקע ההיסטורי של הופעת האמונה הזאת.
בסדר?
אבל אז יש לי קושייה שהתורה,
היא כן אמרה את המילים "שמע ישראל", והיא כן אמרה "אשר הוצאתי לך מארץ מצרים, מבית הבדים".
ואני יודע שהרמב״ם ידע את זה כי הוא כתב בעצמו ספר תורה זו. הוא לא יכול היה לדלג על הפסוקים האלה.
כן?
מה זה אומר? זה אומר שיש הבדל בין הידיעה המטאפיזית
לבין אופן הופעתה בהיסטוריה.
וכאשר אנחנו מקיימים מצוות קריאת שמע ואנחנו אומרים את המילים שמע ישראל,
אנחנו מביאים את הידיעה העליונה הזאת של ייחוד השם
לממד ההיסטורי.
וזה חשוב, כי זה חלק מהמצווה, לומר את שתי המילים שמע ישראל. אם אדם יקרא את שמע
ולא יתחיל עם שתי המילים שמע ישראל, אלא יתחיל מ"השם אלוהינו השם אחד" לא קיים את המצווה.
זאת אומרת שלפי רצון התורה,
התורה דורשת שהידיעה של מציאות השם וייחודו של השם,
זה יעבור דרך הישראליות.
אז כנראה שיש הבדל
בין באופן שזה עובר דרך עם ישראל לבין שזה בלי עם ישראל. בין פילוסופיה כללית
לבין אלוהות מתגלה באומה.
בסדר?
כן.
ההסבר של העם...
לא, אני אומר שהרמב״ם, כשהוא כותב את המצוות האלה, הוא כותב אותן לכללות האנושות.
כן.
כלומר, אומנם זו מצווה על ישראל,
אבל זה ערך אוניברסלי. שים לב
שבכל הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה,
הרמב״ם באופן עקבי לא הזכיר את המילה ישראל.
מתי הוא כן מתחיל להזכיר את עם ישראל?
במצוות מסירות נפש על קידוש השם.
שם הוא כותב, כל בית ישראל מצווים לקדש את שמו הגדול.
בהלכות יסודי התורה.
מה?
הוא מתכוון בעתיד. לא, לא, לא, יש מצוות קידוש השם.
מה זה קידוש השם? זה שאם הוא אומר לך, או שתעבוד עבודה זרה או שאני הורג אותך, אתה נהרג.
זה מצעד קידוש השם.
זאת אומרת,
מה שמייחד את העבודה הישראלית
זה המוכנות למות על הדברים האלה.
או נגיד יותר טוב,
זה לחיות על הדברים האלה.
כלומר שזה כל כך מהותי לחיים שלנו, שאם אנחנו צריכים לעבור על זה, עדיף למות.
בסדר?
זה המיוחד.
מה שאין כן עצם הידיעה המטאפיזית או הפילוסופית של מציאות השם או ייחודו,
זה דבר שהוא כלל אנושי.
עד כאן מובן.
כן, מה אתה אומר?
רצה להגיד משהו?
טוב.
מה?
כן, נו, נכון.
בסדר, בסדר.
עכשיו אני רוצה קצת להבין, כן, מה זה אומר? שמע ישראל, השם אלוהינו, השם אחד.
בכלל, כל ה...
המשפט הזה הוא מוזר. מה זה השם אלוהינו?
השם אחד.
מה אתה רוצה להודיע?
אתה רוצה להודיע שהשם הוא אחד, נכון?
אז אני הייתי כותב אחרת, הייתי כותב שמע ישראל,
השם אחד,
נכון?
זה הגיוני, לא? שמע ישראל,
השם אחד.
התוספת השם אלוהינו היא לכאורה לא במקום.
כבוד הרב,
הרי אם עצפות עם ישראל בגלות
גנאי הוא לשם,
אז בשביל מי אנו קוראים שמה?
בשבילנו או בשביל הגויים?
הרי שיבת ציון היא קריאת שמע
היעילה לגויים.
יפה.
אם כן, אתה מבחין בין קריאת שמע של ערבית,
שהיא כלפי עם ישראל,
ובין קריאת שמע של שחרית, שהיא כלפי האנושות.
כלפי הגויים? כלפי הגויים.
כלומר, אתה מודיע לגויים שהשם אלינו הוא השם אחד.
מתי אתה עושה את זה?
ביום. ביום.
בלילה זה פנימי לנו.
כך כותב הרב קוק בעינייה.
שלום רב, אם בקריאת שמע
אנו מצהירים על ייחוד השם, או ייחוד השם,
הדבר המתבקש וכביכול הגיוני ביותר היה לקרוא שמה
פעם אחת ביום.
למה אנחנו קוראים שמה בשורבך ובקומך?
שתיים או ארבע פעמים תודה.
ייחוד השם,
אנחנו עושים את זה בנקודות התפר של העולם הקרוע.
העולם יש בו יום ולילה.
ואז הדבר הפשוט ביותר זה לומר שיש אלוהי היום ואלוהי הלילה.
לכן התורה צפצה בשור בך ובקומך במקומות המעבר בין שני עולמות, כדי שתדע שזה אותו אלוה שעשה את היום ואת הלילה.
זה מקרה ששמע ישראל מסתדר עם כללי שירת ההיקו היפנית
או שיש משמעות לדבר.
אין לי נתונים.
איני יודע מה זה שירת ההיקו היפנית,
אתה מדבר עם אדם
עם אופקים מצומצמים וידע מוגבל, מה אני אעשה?
אז הוא אומר שזה מסתדר עם שירת ההיקו היפנית.
לא יודע.
אם זה באמת מסתדר עם שירת ההיקו היפנית, מן הסתם שזה לא במקרה, זה בכל זאת דברים חשובים.
אבל אני לא יודע על מה אתה מדבר.
זה הבעיה, שהרבנים לא יודעים כלום מהחיים שלהם.
מה הם יודעים?
קצת תורה וזה, אבל מה?
שירתי פה.
טוב,
אז אני רוצה להבין את השם אלוהינו. השם אלוהינו שם לא מובן.
אומר,
השם אלוהינו שאנחנו מכירים בו.
רש"י כותב דברים מדהימים,
שמא ישראל,
השם שהוא אלוהינו
ולא אלוהי הגויים,
אני עוד לא מגיע להשם אחד,
אבל המילים האלה תמוהות ביותר.
דווקא הפסוק
שבו אנחנו מכריזים על האמונה המונותאיסטית
דווקא לפי רש"י הוא פסוק לא מונותאיסטי
שה' הוא רק אלוהינו ולא אלוהי הגויים. אז מי כאן אלוהי הגויים?
אז יש אלוהים אחרים?
כלומר זה פסוק פוליטאיסטי מובהק לפי זה.
אתה אומר, ה' אחד, איזה ה' אחד?
הוא לא אחד, הרי הוא רק אלוהינו ולא אלוהי האומות.
מה?
רגע, אתה יודע על ה' אלוהינו.
זה ה' אמר את זה? לא.
זה משה אמר.
משה אמר, השם מלואינו,
כל מה שרק אנחנו מכירים בו.
ומה זה השם אחד?
בעתיד, נכון. רש"י אומר,
עתיד להיות השם אחד.
השאלה היא מה המשמעות של זה שזה עתידי? מה זה אומר לגבי ההווה?
אז יש פה מחלוקת בין המהר"ל
בגורריה לבין המזרחי, רבנו אליהו מזרחי, הרי הם.
מה המשמעות של הדבר הזה?
האם זה אומר שמכיוון שרק בעתיד השם הוא אחד אז בינתיים יש שליטה של השרים ששרים הוא מות העולם
וזה אלוהיהם אפשר לומר או שזה אומר שמכיוון שעתיד השם להיות אחד גם עכשיו השרים הם חסרי משמעות ברור גם עכשיו אחת בעתיד גם האגויים יכירו בזה יכירו או שזה באמת יהיה זאת השאלה
לא, לא, כי השאלה היא כאלה, כל זמן שהגויים לא מכירים
אני שואל שאלה רצינית, ידידיה, תן לי לשאול את השאלה הרצינית
אין שום בעיה
השאלה היא כזאת
האם כל זמן שהגויים לא מכירים בייחוד השם
אז באמת שולטים עליהם אלוהים אחרים
או לא?
אז זו מחלוקת בין הראם לבין הגור אריה
כלומר, יש צד לומר שמאחר שהם לא מכירים בייחוד השם
זה לא במקרה שהם לא מכירים ייחוד השמר.
כי אפשר להגיד, מה, הגויים פוגשים?
הגויים מטומטמים חלילה?
מה, מיליארדי בני אדם חסרי שכל שהם עובדים מאלוהים אחרים?
או שמא נאמר, לא, זה בסדר, הם עובדים מאלוהים אחרים כי זה אלוהיהם.
זה האופן שלהם להיפגש עם האלוהות.
הם פוגשים את הקדוש ברוך הוא דרך תפיסותיהם, הם.
ולכן זה לגיטימי, במידה מסוימת, עבורם.
וזה מה שנאמר במעמד הר סיני,
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי לאחרים, שיהיה. מה אתה אומר?
כי ה' בוה אלוקי בשמיים מעל ועל הארץ ולחת, אין עוד מלבדו.
אתה עושה את המילה שלו כתובה בתורה.
מה עושה? את המילה מלבדו.
אה, סליחה.
כן,
נכון. וידעת היום והשבותה אל עבריך כי ה' הוא אלוהים בשמיים מעל ורץ תחת אין עוד.
אין עוד מה?
הן עוד כמוהו שנמצא גם בשמיים וגם בארץ.
ואחרים
נמצאים או בשמיים או בארץ או בחלק מהשמיים, בחלק מן הארץ.
בסדר?
כלומר, יש תפיסות חלקיות של האלוהות,
והם-הם אלוהי העמים.
דווקא דבר מאוד מאוד מעניין. הקדוש ברוך הוא, כידוע לכם, שלח הרבה נביאים לעולם, נכון?
47. 47? איפה לקח את ה...
בשום מקום לא כתוב כזה.
עמדו להם לישראל.
עמדו להם לישראל.
לא, מה פתאום? מי זה 47 נביאים?
מה פתאום? אין מקור כזה.
יש מקור שאומר 48. אבל 47? מה פתאום?
48 נביאים ושבע נביאות, נכון?
עמדו להם לישראל.
כלומר, הכוונה ששמם מוזכר בתנ״ך.
48, לא ו-7. מצטער.
זה הפרש גדול, משמעותי.
בסדר, תודה. אתה אשריך שאתה מוכן לקבל.
טוב, 48 נביאים ושבע נביאות עמדו לעמי. ישראל אחר כך הגמר אומרת, לא, זה אלה שהוזכרו בתנ״ך, אבל באמת עמדו הרבה מאוד נביאים, כפליים כי יוצאי מצרים וכו' וכו'.
עכשיו, מה שמעניין, הנביאים נשלחו למי?
לעם ישראל. גם לעם ישראל וגם לגויים, נכון?
למשל מצאנו שנביאים נשלחו לגויים, יונה בן אמיתי, ישעיהו הנביא.
יש כל מיני נבואות, דניאל,
שנשלחו אל הגויים.
עכשיו, מה שמעניין,
על מה הנביאים באים בטענות. הרי הנביאים זה התפקיד שלהם, להתלונן. להגיד, זה לא בסדר, זה לא בסדר.
בשביל זה יש נדים, נכון?
הנביאים אומרים לעם ישראל, אתם לא בסדר, כי אתם עוברים על כל התורה כולה. מה זה צריך להיות?
גזל, שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה, מה פתאום? איך אתה מתנהגים? זה מה שאומרים הנביאים.
למי?
לישראל.
כשהם באים בטענות אל הגויים, על מה הם באים בטענות?
על הכל חוץ מעבודה זרה.
לא מצאנו בשום מקום שהקדוש ברוך הוא הוכיח את הגויים
על זה שהם עובדים בעבודה זרה.
למה?
כן, כי צריך לקחת את זה בהבנה. מסכנים, מה הם יכולים לעשות?
הם לא יכולים לעבוד את השם דרך הטהרה של אמונת הייחוד,
אז הם עובדים דרך עבודה זרה.
זה בשבע מצוותי נוח. זה בשבע מצוותי נוח, אבל הם לא מסוגלים לקיים.
זאת אומרת, זה מצוות שאנחנו צריכים ללמד אותן.
כלומר, כשהם תחת שלטוננו,
לא תחת שלטוננו, יעשו מה שהם רוצים.
זה בעצם מה שזה אומר.
עד מתי? עד שמבינים, עד שמקבלים מעצמם.
בסדר?
הייקו,
זאת שירה יפנית קדומה,
עם כללים של מספר הברות בכל שורה.
חמש, שבע, חמש.
למשל, ברכה עתיקה,
צפרדע קופצת, צליל מים.
ברכה עתיקה,
ברכה ברכה עתיקה
וחמש
צפר דעה קופצת שבע
צליל מים
לא יודע זה לא בדיוק יצא שבע חמש שבע אבל ושמע ישראל מסתדר עם זה בול
שמה
ישראל
וחמש
אשדו, תנאי, אל, לא, אל, נו, זה שבע.
אשדו, תנאי, אחד זה חמש. אה, יפה.
אז אתה אומר, זה מסתדר בול עם השירה היפנית הקנונה.
טוב, יכול להיות שיש קשר, אני לא יודע.
יש כל מיני תיאוריות אפשריות.
שלום רבינו. התורה סותרת את עצמה.
חס ושלום, אני לא יכול לקרוא אותה אם כן.
איך אפשר?
כל הספר מכיל טוב ורע.
מצוות ואיסורים,
ואז אמירה שהכול אחד.
עם איזו תודעה אמורים לחיות?
תודה.
השאלה היא טובה,
אני אומר את האמת.
אתה אומר "השם אחד",
אז הכל אחד, "השם בכל", ויש טוב ורע.
מה אתה עושה?
נכון?
סתירה, נכון?
למה סתירה שיש שכר ועונש? מה הבעיה?
שכר ועונש, איך זה יכול להיות?
השם אחד, הכל אחד.
הכל טוב, הכל קדוש,
הכל שווה, כי השם אחד יוצר אור ובורך עושר, עושה שלום ובורך רע, אני השם עושה כל אלה.
אז איך פתאום אתה רואה את העולם ואתה רואה שהשם לא אחד?
נכון? זו השאלה ששואל השואל, השואל מעמיק פה.
אתם יודעים מה המנהג של היהודים כשהם אומרים שמע?
לסגור את העיניים. לסגור את העיניים, למה?
כי מה שאני אומר סותר את מה שאני רואה.
אני אומר שמע ישראל שם לנו שם אחד? זה לא נכון.
אז אני מאמין בזה, אז אני סוגר את העיניים.
במציאות אני רואה עולם שבו השם לא אחד, לכאורה.
ברור.
אז זה באמת נכון מה שאתה אומר.
עם איזה תודה אמורים לחיות?
תודה של קרע
בין מה שאני מאמין לבין מה שאני חווה.
זה קשה לחיות ככה, זה הקיום היהודי.
לפי זה, עכשיו אנחנו חוזרים לדברי רש"י.
השם הוא עכשיו אלוהינו, הוא לא אלוהיהו אומאות,
אבל הוא עתיד להיות השם אחד.
יוצא לפי רש"י,
שהפסוק הזה יש לו דינמיקה היסטורית.
זה פסוק שהולך
ופועל בהיסטוריה.
זה לא פסוק מובן מאליו,
אלא השם אלוהינו עתיד להיות השם אחד.
עכשיו אני רוצה להבין מאיפה רש"י לקח את זה.
זה הגיוני מה שאומר רש"י,
אבל אני רוצה להבין איך הוא הבין את זה.
הפסוק הזה בא בעצם לסתור,
כלומר אם אני מודיע לך משהו, משמעו שאני בא לסתור את ההבנה הקודמת שלך.
אם אני אומר לך,
דע לך שהיום חם,
סימן שיכולת לחשוב שהיום לא חם,
אם לא בשביל מה אני מדבר, מה אתה לא יודע שהיום חם?
אז אם אני אומר לך, אשם אחד,
משמע שיש משהו שגורם לך לחשוב שהשם הוא לא אחד.
אז אפשר להגיד, טוב או רע, אבל צריך להבין את הרקע ההיסטורי של הופעת המשפט הזאת.
מתי נאמר לראשונה בהיסטוריה הביטוי שמע ישראל,
השם אלוהינו,
מה שמכה.
תדאג לו במזל.
מה? תדאג לו במזל. השבטים אמרו ליעקב אבינו. יפה, כן, כמו שאתם אומרים, בצדק, לפי חז"ל,
השבטים הם אלה שאמרו את זה ליעקב אבינו.
אז אם בקריאת שמע של בוקר אומרים אלוהינו,
כנראה שגם אז יהיה כאלה שבצהרי היום יגידו לילה.
לא יודע. טוב.
משמע שכשיכירו כל אומות העולם באחדות האלוהה,
נצטרך לשנות את הפסוק.
יפה.
לא, אם זה כך,
יוצא שאם זה פסוק עתידי, ברגע שהוא יוגשם,
אז כבר לא תהיה לו משמעות,
אלא אם כן תהיה לו משמעות אחרת.
וכאן, בגלל זה אני התחלתי את הדיון, מתי לראשונה נאמר הפסוק.
נאמר
בחז"ל
שיש מסורת באומה, וזה מובא גם להלכה בהלכות קריאת שמע
אצל הרמב״ם,
שכאשר הזקן, דהיינו יעקב אבינו,
שכב על מיטת חוליו,
התאספו כל השבטים.
התאספו כל השבטים ואמרו לו,
והוא רצה לגלות להם את הקץ, והסתלקה ממנו שכינה,
ואז יעקב אבינו חשב שאם כולם באו, ודווקא כשכולם באו הסתלקה השכינה, סימן שיש,
שיש מה?
שיש בעיה אצל מי?
אצל אחד מהם.
זאת אומרת, אולי יש אחד מהם שהוא לא ישראל.
מה זאת אומרת לא להיות ישראל בתקופה של יעקב אבינו? זאת אומרת שהוא מופקע מחוץ לייחוד.
דהיינו שהוא לא שייך להמשך ההיסטוריה הישראלית.
ולכן, כיוון שהוא הגיע, נסתלקה שכינה.
והבנים שלו הרגישו את הדבר הזה והרגיעו אותו.
אמרו לו, שמא ישראל,
מי זה ישראל?
אבינו, ישראל אבינו, ישראל ההיסטורי,
האיש ישראל.
השם אלוהינו הוא השם אחד.
אמרו חז"ל,
כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד.
מה פירוש שלך, אין בלבנו אלא אחד?
שהייחוד מתגלה דווקא דרך כל התפיסות השונות.
התפיסה של ראובן שונה מזו של שמעון ושל לוי ושל יהודה,
ואף על פי כן השם אלוהינו הוא השם אחד.
ואז יעקב ענה,
ברוך
שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
כאילו הוא אומר, ברוך השם.
ומכאן המנהג שלנו
לומר את המשפט הזה, רק אומרים אותו בלחש. מדוע?
בגלל שאומנם אמרו יעקב,
מצד שני הוא לא נכתב בתוך.
ולכן אנחנו עושים פשרה.
אומרים אותו, אבל בלחש.
בסדר? ברוך שם כבוד,
מלכותו לעולם ועד. חוץ מיום הכיפורים.
חוץ מיום הכיפורים. וואי, יש לך אידיוט רבות.
באמת? גם יום הכיפורים טובים. נכון. אז באמת שאלה למה ביום הכיפורים אומרים אותו בגול רם?
יעיינה כבודו בדרשה הארוכה של בעל פחד יצחק.
אנחנו דמים בפחד יצחק. נכון. יעיינה כבודו בדרוש הארוך של הפחד יצחק, בקרך על יום הכיפורים,
מה שהוא אומר על זה,
כדי ליישב את דברי המהר"ל מפראג עם שאר הגדולי ישראל. כי המהר"ל מפראג אומר שם הפוך מכולם.
אז צריך ליישב את הדברים שם.
טוב, על כל פנים,
מה זה בא לומר אם כן שמה ישראל אשמים אנו השם אחד?
זה בא להודיע שכל היהודים הם יהודים.
חדש, יכולנו לחשוב שיש יהודי שהוא לא יהודי.
אז השם אלוהינו בא להגיד כולם, אלוהי כולם.
אבל זה מה שהתכוונו השבטים.
אבל הפסוק מופיע בתורה לא בהקשר הזה,
אלא הוא חלק מהנאום של משה לפני פטירתו.
ושם משה אומר אל העם, עומד מול כל העם ואומר להם, שמאי ישראל?
השם אלוהינו הוא השם אחד.
למי היה כלול בביטוי ישראל שאמר משה?
מי כלול במילה הזאת?
כל העם חוץ
ממשה.
עדיין.
אם אני אומר שמה פלוני, סימן שאני לא אותו פלוני.
נכון?
אז אם משה אומר שמה ישראל, הוא מתכוון אל כולם
חוץ מעצמו.
אבל משה נכלל בישראל.
אז אתה אומר משה נכלל בישראל. אם כך,
היה מן הראוי שהוא יאמר
נשמע ישראל,
נכון?
למה הוא אומר שמע ישראל? סימן שהוא לא ישראל.
והוא אומר להם דבר מעניין.
השם אלוהינו,
השם אחד.
כלומר, כשם שאין בליבכם אל האחד, כך אין בליבי אל האחד.
אם אנחנו ממשיכים מה שאמרו השבטים.
כלומר,
התפיסה האלוהית של משה זהה לתפיסה האלוהית של האומה.
כי מה היה אפשר לחשוב?
מי זה אלוהי האומה?
זה אלוהי אבותיהם, אברהם, יצחק ויעקב,
שמה הוא הבטיח להם?
את ארץ ישראל,
ולא הבטיח להם תורה.
מי זה אלוהי משה?
למה משמש משה מתוך גילוי השם?
נותן התורה. נותן התורה, לא ארץ ישראל.
אז היה מקום לחשוב שאלוהי משה ואלוהי ישראל זה לא אותו אלוהם,
שהיסוד התורני והיסוד הלאומי סותרים זה את זה,
או שזאת הרכבה מלאכותית.
לכן בא משה ואומר,
השם אלוהינו הוא השם אחד,
אותו אחד.
כלומר, מה מתברר כאן?
שלא רק שכל היהודים הם יהודים,
אלא מתברר שכל היהודים שייכים לתורה.
בוא נגיד את זה אחרת, שהתורה שייכת לכל ישראל.
יפה.
עכשיו,
הייתי רוצה להבין לפי זה מה המשמעות,
אז למה רש"י לא הביא את שני הפירושים על השבט?
פשוט כי רש"י מביא
את מה שהוא עדיין רלוונטי בפסוק בימיו.
כלומר, כבר בימי יעקב התברר שכל היהודים הם יהודים,
וכבר בימי משה התברר שכל היהודים שייכים לתורה.
אבל מה עוד לא התברר?
שהשם הוא אלוהי כל העולם.
לכן זה נשאר המשמעות העתידית של הפסוק עבורנו.
לא בשעה שמשה אמר,
אלא עבורנו, קוראי התורה, זאת המשמעות של הפסוק.
זאת אומרת שיבוא יום
שמישהו יאמר שמא ישראל.
מי יאמר שמא ישראל?
מישהו לא ישראל?
אז הגויים יבואו.
הגויים יאמרו שמא ישראל.
כלומר יאמרו לעם ישראל,
השם אלוהינו הוא השם אחד.
כלומר, זו העלייה של כללות האנושות להכרה של האחמד.
ככה זה יוצא.
וזה תמיד קורה כשמישהו מסתלק מן העולם.
כלומר,
כשיעקב מסתלק מן העולם, נאמר הפסוק "שמע ישראל".
משה מסתלק מן העולם, נאמר הפסוק "שמע ישראל".
ולעתיד לבוא אומות העולם אומרים "שמע ישראל השם אלינו השם אחד".
מי מסתלק?
אומות העולם, כמובן.
בוודאי.
אומות העולם זה מושג שצריך להתבטל.
יבוא יום שלא יהיו יותר גויים, אלא מה יהיו?
בני אדם.
כלומר, הגויות,
כלומר החלוקה של האנושות ללאומים, היא צריכה להתבטל.
למה? בגלל שהיא המקור של המלחמה.
הרי מה אומר הנביא? לא יישא גוי אל גוי חרב.
סימן שסתם ככה גוי נושא אל גוי חרב.
אז זה יתבטל.
מה הם יהיו?
יהיו בני אדם,
משפחות האדמה.
הם יהיו משפחות.
אני מסתכל בתורה,
אתה רואה שהאנושות הידרדרה ממצב של משפחות האדמה לגויי הארץ.
אז הגויות חשוב להיות משפחות,
ואני תמה עליך שהינך זוכר את השיעורים שלי על פרשת נח ועל פרשת לך לך, ששם הסברנו את זה בהרחבה.
כן. מה? אני עכשיו לא הייתי. לא, לא יכול להיות.
גם אם לא היית, אבל מאז, בוודאי שעברת לארכיון כולו. מה אתה עושה? מה יש לך לעשות?
כן, מה אתה אומר?
לא, ודאי שיהיה אלוהי ישראל.
לא?
ודאי.
מה?
הוא אלוהי ישראל כלפי האנושות כולה.
זה הנקודה, כן?
אז מה יהיה תפקיד? רגע.
אז לעתיד לבוא הגויים יגידו לנו שמא ישראל?
וואו.
נראה שכאילו צפית את השיעור.
או בשיעור.
אולי צריך לשנות את ה...
אולי צריך לשנות את הפסוק כיום, שרוב בני האדם מאמינים בייחוד,
ואולי רק המשמעות אמורה להשתנות.
אם כן, מה המשמעות החדשה של הפסוק?
ואם זה עדיין לא הזמן, מה תהיה המשמעות בעתיד?
ודאי שזה עוד לא הזמן,
כי היום הגויים אומרים שהם ישראל,
והם באים בטענות אל עם ישראל,
רוצים לבטלו,
בכל מיני צורות
עדינות יותר ועדינות פחות.
אבל כולם בעצם עדיין לא פתרו את בעיית הקנאה באומה הישראלית, ולכן צפויה מלחמת גוג ומגוג, שבה האומות באות להתמודד מול השם ומול משיחו, למרות כל מה שהם קיבלו מאיתנו.
אז אם כן, אנחנו עדיין אין לי בעיה, אבל מה יהיה לעתיד?
צריך להבין מה זה "שמע ישראל אשם הוא אנו אשם אחד".
מי הוא אשם אלוהינו?
אשם שהוא אחד
ולא
ולא אשם שהוא לא אחד.
מי זה אשם אחד?
ומי זה השם שהוא לא אחד.
שאלה קטנה במתמטיקה:
מהי הגימטריה של שם הוויה?
26, 26. אתה אומר 13, הוא אומר 26. תחליט.
משגרת לי, כמה זה?
26. כמה זה יוצא בגימטריה? ידידיה. 26. 26, יפה, יפה מאוד.
אז יש רוב נגדך, אנחנו נקבל, ששם הוויה וגימטריה 26. שאלה, מהי המחצית של 26?
שלוש עשרה ואחד. שלוש עשרה, יפה.
המילה "אחד" היא בגמטרייה שלוש עשרה, אז היא מחצית שמריאה.
אז מי הוא השם אלינו? הוא השם שהוא אחד, החצי.
אבל החצי השני הוא לא השם אלוהינו.
זאת אומרת, זה הסיטרא אחרה,
הצד האחר.
מה זה הצד האחר?
זה כוחות הרע.
זה הצד האחר של מה?
של האלוהות.
כלומר, הקדוש ברוך הוא מופיע גם בתור
אחד, וגם בתור אחר, כן? איך כתוב?
לא תשתחווה לאל אחר.
אחר, שמה כתוב, עם רש גדולה.
כמו שבשמע ישראל שמנו אשם אחד, כתוב ד' גדולה, ד' רבתי.
זאת אומרת שיש הצד האחר של האלוהות הפועלת דרך הפירוד, דרך כוחות הטומאה.
אנחנו לא עובדים את השם דרך הנקודה הזאת.
אלא מה? ריבונו של עולם, הוא מתגלה גם בתור כזה וגם בתור כזה. הוא פועל את הכול, הכול אצלו לטובה.
אצלנו אנחנו עושים הפרדה בין הייחוד לבין הפירוק.
השם אלינו דווקא זה השם אחד,
וזה דבר שנשאר נצחי כנראה,
וזאת המשמעות העתידה של הפסוק.
אבל עדיין לא הכל ברור לי.
מה שלא ברור לי... מה זה השם ישמור?
מי אמר השם ישמור?
מה זה השם ישמור?
שהוא משה ישמור.
לא יסתור.
לא יסתור.
מה?
השם ישמור.
זה נקודה חשובה, אבל לא הבנתי למה זה קשור לנושא שלנו. השם הוא שוויון כאילו, השם ישמור, נכון? יש שם עוד סדרה אחרת והשם ילמד אותה. לא יפה מורכב מסדרה אחת, לא הבנתי.
יש השם אחד, והשם לא אחד.
אנחנו מבינים את השם דרך הייחוד.
זה מה שאני אמרתי, זה השם ישמור, זה נעלה.
עכשיו, יש דבר אחד שעוד לא הבנתי.
מה זה השם?
אלוהינו.
נראה שכדי להבין מה הפירוש, הרי דיברנו קצת על שמע ישראל,
דיברנו מה זה אלוהינו,
אבל מה זה השם אלוהינו? אפשר להגיד שמע ישראל,
אלוהינו, השם אחד,
או השם אחד הוא אלוהינו,
אבל מה זה השם אלוהינו, השם אחד?
זה לא ברור.
לא ברור?
כנראה שכדי להבין את זה אנחנו זקוקים לרקע של קריאת שמע, שזה ברכות קריאת שמע.
אבל בזאת נעסוק, בעזרת השם יתברך, בפעם הבאה.
כשמפחד יודעים עכשיו מהו הנושא של השיעור הבא,
ברכות קריאת שמע.
שלום.
תודה, תודה,
::::::::::::::::::::::::::
