שלום וברכה.
ובוקר טוב.
היום יום רביעי, י"ד בתמוז תשע"ב ואנחנו ממשיכים בנושא שאכילנו בו שבוע שעבר, קריאת שמע וברכותיה.
בעיקר עסקנו בפעם שעברה בקריאת שמע
והעסקנו בעיקר בפסוק הראשון.
אף על פי כן נראה לי מן הראוי,
לפי שאנחנו עוברים לפרשות האחרות,
ללמוד משהו על ברכותיה של קריאת שמע.
מה זה ברכות בכלל?
הברכות של המצווה, זה לא בדיוק ברכת המצוות, כי לא אומרים
אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את שמע.
כי אם היינו אומרים כך, אז הברכות היו חייבות להיות צמודות לקריאת שמע,
ולפי ההלכה זה לא ממש כך. אדם למשל שלא קרא את שמע בזמן,
יכול לקרוא את קריאת שמע וברכותיה אחרי הזמן,
אף על פי שזה כבר לא זמן הברכה,
זה כבר לא זמן המצווה, יותר נכון,
כי הברכות האלה הן ברכות השבח.
אז למה הן מוצמודות לקריאת שמע?
בגלל שמבערות משהו בתוך קריאת שמע. זאת אומרת, כאילו יש קריאת שמע זה המצווה עצמה,
ויש ביאור למצווה,
שהוא הברכות שלפניה ולאחריה.
עד כאן מובן.
ויש ברכות לקריאת שמע של ערבית,
ויש ברכות לקריאת שמע של שחרית.
גם אמרו רבותינו,
שסדר ברכות אינו מעכב. כלומר שבאופן עקרוני אפשר היה להגיד ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה לפני ברכת יוצר המאורות,
למרות שלמעשה לא עושים כך, צריך גם לברר למה.
אבל באופן עקרוני,
יש משהו מופלא קצת הברכות האלה, כאילו ברכות הצמודות לקריאת שמע, אף על פי שהן לא חייבות בעיקרון להיות צמודות.
וזה הדברים כן, מה זה?
יש ברכות של קריאת שמע של ערבית,
כפי שאמרנו, יש ברכות של קריאת שמע של שחרית.
יש חוץ מזה, קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית.
אם כן, יש לנו ארבעה נושאים.
שמע בערבית,
שמע בשחרית,
ברכות בערבית, ברכות בשחרית.
עכשיו,
יש משניות שמדברות על זה, לא?
יש משניות
על קריאת שמע.
הלוא הן המשניות של הפרק הראשון של הש"ס.
הפרק הראשון של מסכת ברכות.
זה מתחיל עם "ממתי קוראים את שמה?" בערבית.
מה המשנה אחרי זה?
"ממתי קוראים את שמה?"
לא, לא. המשנה שאחרי זה,
"ממתי קוראים את שמה?" בשחרית.
נכון? יש משנה כזאת.
אז אם כן, המשנה טיפלה קודם כל בקריאת שמה של ערבית,
ואחרי זה בשחרית.
על מה היא מדברת לאחר מכן? על הברכות, נכון?
איך המשנה שמדברת על הברכות? היא אומרת כך:
בבוקר מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה,
ובערב שתיים לפניה, שתיים לאחריה.
אז בברכות הקדמנו את
שחרית לערבית,
בעוד שבמצווה עצמה הקדמנו ערבית לשחרית.
מובן הסדר?
כאילו סידרו ככה, ערבית שחרית, שחרית ערבית.
לגבי קריאת שמע מתחילים עם ערבית וממשיכים בשחרית, לגבי הברכות מתחילים בשחרית וממשיכים בערבית.
אז התלמוד שואל שאלה יפה מאוד שם בסוגיה.
הרי התנא בהתחלה דיבר על קריאת שמע של ערבית, אז מה טעם אחר כך והברכות פתח בשחרית?
בונה התלמוד תשובה נפלאה.
מתוך שהוא כבר עסק בקריאת שמע של שחרית,
תנא מילה דשחרית, אז הוא גם לימד אותנו את הברכות של שחרית, ואחר כך, כדי להשלים, אמר את הברכות של ארית.
עד כאן התשובה העמוקה והנפלאה של התלמוד.
משכנע?
ממש לא משכנע, כי הרי התשובה היא בעצמה השאלה, זה בדיוק מה ששאלנו.
וכי לא ידענו שהברכות,
שהוא היה עסוק בקריאת שמע של שחרית?
אז בדיוק על זה אנחנו שואלים. נכון, אתה עסוק בקריאת שמע של שחרית,
אבל בסדר העניינים. אתה מתחיל בערבית, אז גם בברכות תתחיל בערבית.
אז כך שהתשובה של התלמוד, לכאורה,
היא תשובה לא מספקת.
אבל בהרבה מקומות
במהרה יש משהו שהוא סיים...
אתה אומר, אם זה בהרבה מקומות שבמה שסיים התחיל,
אז בכלל אין פה שאלה.
אז למה אמרו שיש שאלה?
איך שלא תסובב את זה, זה לא מובן.
מה?
עאידה דתנא מילי דשחרית, דא אסיק במילי דשחרית,
דא אירה במילי דשחרית,
תנא מילי דשחרית.
כן, הוא כבר הגיע לשחרית, נכון? קריאת שמע של שחרית, אז עכשיו הוא רוצה את הברכות, אז הוא ממשיך איפה שהוא היה.
מה? התשובה עצמה... התשובה לכאורה לא מספקת.
אבל אני בטוח שהיא מספקת. למה?
כי זאת התשובה של התלמוד.
אני לא יכול לזלזל בתשובה של התלמוד.
אז אני צריך, אם כן, להבין שאולי יש משהו שאני לא הבנתי.
מה לא הבנתי?
פשוט מאוד.
ערבית ושחרית במצווה זה המצווה עצמה.
הברכות זה ההסבר.
עכשיו, אומרים לי,
אתה רוצה להבין
את א',
שזה קריאת שמע של ערבית,
על ידי הברכות.
לא תוכל להבין את א' לפני שהבנת את ב'.
ואז רטרואקטיבית אתה יכול להבין את א'.
זה משובח מה שאני אומר.
א' זה קריאת שמע של ערבית.
ב'
קריאת שמע של שחרית.
אתה איתי?
הברכות באות לבאר את הקריאת שמע.
כלומר הברכות באות לבאר את א' ואת ב'. אתה איתי?
כן.
אומרים לי, אתה חייב קודם כל ללמוד על הברכות של ב',
לפני שאתה לומד על הברכות של א',
כי אי אפשר להבין את א' לפני שהבנת את ב'.
במילים אחרות, אי אפשר להבין שורש לפני שהבנת את הענפים.
אך על ידי הבנת הענפים תבין את השורש.
עד כאן מובן?
כן, יפה, אז למה אמרת שלא הבנת?
עכשיו,
אני רוצה קצת להסביר יותר.
ערבית זה ביום או בלילה?
תענה לי.
בלילה. בלילה. יפה, תודה שאתה עונה.
כן, אז ערבית זה בלילה
ושחרית זה ביום.
מה יותר ברור, מה שבלילה או מה שביום?
מה שביום, כי ביום רואים, בלילה לא רואים.
בלילה זה ההיעדר, ביום
זה הגלוי, זה היש.
הגמרא אומרת, ילפי נן מבריאתו של עולם. למדנו מבריאת העולם שויהי ערב לפני ויהי בוקר.
ויהי ערב זה ההיעדר, הריק.
מתוך הריק אופייה היש.
זה ברור שאתה לא יכול להבין את הריק.
אתה לא יכול להבין את הריק מצד עצמו.
צריך קודם כל להבין את היש,
ואז תבין איפה היש בא, הוא בא מן העין.
ולכן אתה זקוק קודם כל לברכות
של שחרית,
ואחרי זה תוכל לגשת אל הברכות של ערבית.
וזה בדיוק מה שאומרת הגמרא,
שמתוך שהתנא היה עסוק במילדה שחרית,
אז הוא העדיף
לבאר את הברכות של שחרית כדי להבין את הברכות של ערבית.
הבנתם?
זה בדיוק הפוך ממה שאני אמרתי.
בסדר.
טוב.
זאת אומרת שהרעיון שצריך להתחיל מההתחלה הוא רעיון לא הגיוני לפי היהדות.
אל תתחיל מן ההתחלה, כי אם תתחיל מההתחלה לא תבין כלום.
תתחיל מן הסוף, אז תבין את ההתחלה.
או כלשונו של הארי ז"ל, תבין ראשית דבר מאחריתו.
תראה לאן זה הגיע, אז תבין מה היה כבר בשורש.
עכשיו,
אם זה כך, אנחנו עכשיו רשאים לגשת אל הברכות.
אז איזה ברכות צריך לבאר תחילה? של שחרית או של ערבית?
מה אתה אומר?
של ערבית.
של ערבית, מה אתה אומר?
של ערבית?
של שחרית. אז אם כן, יש שניים פה שאמרו שצריך להתחיל עם הברכות של שחרית, שניים שאמרו שצריך להתחיל עם הברכות של ערבית.
בואו נבדוק.
המשנה במסכת ברכות,
כשהיא מדברת על קריאת שמע, מדברת קודם כל על קריאת שמע של ערבית, ואחרי זה של שחרית.
כשהיא מדברת על הברכות,
היא מסבירה קודם כל את הברכות של שחרית ואחרי זה של ערבית.
מסקנה, כשאני מדבר על הברכות, במה צריך להתחיל?
שחרית.
מה אתה אומר?
שחרית, שחרית. גם אתה אומר שחרית. אז כל אלה שעד עכשיו אמרו ערבית
חזרו להסכים עם אלה שאומרים שחרית. אז עכשיו יש לנו פה אחד,
ואנחנו אם כן צריכים להתחיל בברכות של שחרית.
יפה, ההצעה התקבלה,
תירשם בספר החוקים.
ובכן, קהל קדוש, אנחנו אם כן נברר עכשיו את הברכות של שחרית.
הברכות של שחרית,
יש שתיים לפניה,
אחת לאחריה.
שתיים שלפניה זה ברכת
יוצר אור ובורא חושך המסתיימת ביוצר המאורות.
הברכה השנייה, אהבה.
ברכת אהבה, שיש בזה שתי גרסאות, או אהבת עולם, או אהבה רבה,
ומסתיימת ב"הבוחר בעמו ישראל באהבה".
אחר כך הברכה
שאחריה מתחילה במילה אמת ומסתיימת בגל ישראל.
זה הסדר של ההורכות.
בסדר, אם כן יש שתיים לפני, אחת אחרי. אז השתיים לפני כנראה שהן הכרחיות. כלומר, אם אתה לא תתחיל עם שתיים לפני, לא תבין כלום.
ואז אם יש אחת שאחרי, מה זה אומר?
שהיא מה שאתה מבין, אחרי שקראת את שמה.
נכון? אם אני שם משהו לפני ומשהו אחרי,
סימן שהלפני הוא נדרש כדי להגיע אל הדבר,
וזה שאחרי הוא התולדה של מה שעשיתי, נכון? הגיוני או לא?
הגיוני. כן, בבקשה, כן? אמרתי שהסדר לא מעכב לפי חלק. הסדר לא מעכב, וזו גם שאלה ששאלתי, למה הסדר לא מעכב?
אבל אף על פי כן, אף על פי שהסדר לא מעכב, ככה סידרו את זה.
למה?
בסדר?
אז מתוך שאנחנו נבין מה מדובר, נבין את הראשית. כלומר, נבין ראשית דבר מאחריתו.
עכשיו, אם כן, הברכה הראשונה והברכה השנייה הם אלה שיעסיקו איתנו בשלב הזה.
הברכה הראשונה מדברת על יצירת העולם,
נכון? ברכת יוצר, נכון? יוצר אור וחושך, עושה שלום ורואה את הכול,
מסתיים ביוצר המאור.
נגיד יש מילה אחת שכוללת את כל מה שבברכה הארוכה הזאת, ברכה מאוד ארוכה, היא כוללת בתוכה גם קדושה ועוד כל מיני דברים.
הברכה הארוכה הזאת
עוסקת במילה אחת במה שאנחנו מכנים ה...
הטבע, הטבע, ואילו הברכה השנייה
במילה אחת עוסקת במה שאנחנו קוראים התורה.
התורה, נכון?
אפילו דעה בהלכה
שמי שאמר ברכת אהבה או אהבת עולם או אהבה רבה יצא כחובה את ברכת התורה.
כך שאם אדם למשל שכח לברך ברכת התורה בבוקר,
כשהוא מגיע לאהבת עולם, או לאהבה רבה, תלוי לפי המינהל,
הוא צריך לכוון, לצאת ידי חובה את ברכת התורה,
וזה פוטר את עצמו מן הספק.
כך שהברכה השנייה עושה קט בתורה.
יפה.
הברכה השנייה עושה קט בתורה.
מה היחס בין הטבע לבין התורה?
זה יחס לא פשוט.
אנחנו רואים במזמור י"ט,
יש מזמור בספר תהילים שקוראים לו י"ט. למה?
למה קוראים לו י"ט?
אני הייתי תשע עשרה. כי הוא התשע עשרה, יפה.
כן, כי הוא הבא אחרי המזמור השמונה עשרה.
אז זה מתחיל, למנצח מזמור לדוד,
השמיים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו ומגיד הרקיע.
יום ליום יביע עומר ולילה ללילה יחווה דעת, אין אומר ואין דברים בני נשמת עולם.
בכל הארץ יצא כעבר ומוצא תבל מיליהם,
השם יישא מועד בהם,
והוא כחתן יוצא מחובתו יסיס כגיבור לרוץ אורח
מקצה השמיים מוצאו ותקופתו על קצותיו וניסר מחמתו. כמה פסוקים קראתי? שבעה.
אם כן, כל השבעה פסוקים האלה מדברים על הטבע.
איך נקרא הקדוש ברוך הוא בחלק הזה של המזמור?
אל. נכון? השמיים מספרים כבוד אל.
אחר כך, אבל מה לא קיים שם?
התורה.
מי טוב, מהפסוק השמיני ואילך מתחילים תורת
הוויה תמימה, תורת השם תמימה משיבת נפש,
עדות השם נאמנה,
פיקודי השם ישרים,
השם של הקדוש ברוך הוא י"ו.
כלומר, הקדוש ברוך הוא בתור אלוהי התורה נקרא י"ו,
הקדוש ברוך הוא בתור אלוהי הטבע נקרא אל.
יש פה דואליות, וזה מין
שבירה של האחדות לכאורה, נכון?
לפני מספר שנים קראתי מאמר שכתבה אישה זקנה,
בעלת תפקידים חשובים במדינת ישראל,
שולמית אלוני. אלוני, כן, אלוני.
שולמית אלוני.
ואז היא, כידוע, היא גברת אלוני, היא אישה חשובה במדינת ישראל,
שאחד מהמאפיינים של עבודת השם שלה זה שהיא אנטי דתית.
זאת אומרת, היא נגד הדת,
אבל בצורה מאוד דתית. זאת אומרת, ההתנגדות שלה לדתיות היא התנגדות, הייתי אומר, בעלת אופי רליגיוזי דתי.
כן?
רליגיוזי? תרגמתי מיד, דתי.
זאת אומרת, יש צורה דתית להיות אנטי-דתית.
ו...
לא, זה לא פשוט. יש אדם שהוא אנטי-דתי דרך ה... הייתי אומר, האדישות.
מישהו אמר, בכלל, יהדות זה לא קיים.
אצלה, היהדות זה השטן.
זה קיים.
מה?
לא רק מלוא מגבורות, מתוך שייכות. כלומר, אם אני מסוגל לשנוא אותך,
סימן שבבוא הזמן אני גם עשוי לאהוב אותך.
השנאה זה סוג מסוים מעוות של אהבה, אבל זה סוג של אהבה.
לעומת זה, האדישות, לא אכפת לי ממך.
לעומת זה, אם לא אכפת לי ממך,
אני בז.
סליחה, אפשר להגיד מה אתם מדברים שם?
זה אמר לי, נראה לי שהיא טרורציה בתקופה האחרונה. אה, נכון. אינני יודע.
אני מסופק.
עד כל פנים,
אם אני בז למישהו,
אז סימן שהוא לא רלוונטי, זה יותר קשה משנאה. הרב קוק אמר, בוז זה קשה משנאה.
לכן בהזדמנות אחת הרב קוק אמר, ברוך השם, הגענו לשנאת הדת.
זאת אומרת שלפני כן היו אדישים, ועכשיו התחילו לשנוא.
זו כבר התקדמות.
מדוע הבאתי את דבריה? כי היא כתבה מאמר בעיתון שבו היא אמרה,
מה הצורך בכל הפולחניות הטקסית הדתית
כשהשמיים מספרים כבוד אל,
ומעשי אדם מגיד הרקיע.
כלומר ההתבוננות בטבע, ההדר
של היש הוא כל כך גדול שזה הרבה יותר טוב מאשר כל המוסדות הדתיים וכל הממסד הדתי שהוא לכאורה בא לחלל את היופי הזה.
זו הטענה. הטענה אגב היא לא חדשה, זו טענה עתיקה,
שבעצם אלוהי העולם הוא יותר טוב מאלוהי הדתיים.
היה גוי אחד בשם אלבר קאמו, שמעתם עליו?
היה פילוסופי, דיסדנציאליסט, סופר.
באחד מספריו, ספר הדבר, הוא אומר שההוכחה שאין אלוהים זה שיש כמרים.
כמרים.
מה?
תעשו איך שאתם רוצים, לא יודע, זה מה שהוא כתב.
עכשיו אפשר איך להבין את זה,
וכל אחד יבין את זה איך שבראש שלו.
אבל מה שאני רוצה לומר, זו הטענה.
התחושה של הנוכחות האלוהית
בתוך ההדר הטבעי היא מאוד מאוד גדולה,
ולכן נשאלת השאלה מה הצורך, אם כן, בתורה.
בתורה, בהתגלות של רצון, של דיבור, של מעשים וכדומה. מה זה אומר?
שימו לב גם שהשם של הקדוש ברוך הוא משתנה.
יש אל ויש השם.
למשל, יש חלק מן האוכלוסייה במדינת ישראל,
שכשקורה להם משהו טוב הם אומרים תודה לאל.
ויש חלק מהאוכלוסייה במדינת ישראל שכשקורה למשהו טוב הם אומרים ברוך השם.
אז שימו לב שזה מאוד שונה.
תודה לאל זה משהו מופשט, לא מחייב כזה.
זה על גבול הפילוסופי.
ברוך השם זה כזה דוס.
זה באמת שני עולמות שונים.
אבל הייתי אומר שהמפגש עם האלוהות בתור השם,
בתור נותן התורה, הוא מפגש מוסרי.
בעוד שדרך הטבע זה מפגש סתמי.
סתמי.
סתמי. כלומר,
אתה רואה שקיעת חמה.
מי דיבר איתך?
אף אחד.
כלומר, היופי של הטבע יש בו משהו מאכזב,
מייאש באיזשהו מקום.
או כשפי שנשתמש בביטוי של הרב קוק, זה ייאוש מגוהץ.
זה ייאוש. יפה.
יש משהו נורא בדממה של הטבע.
מה אכפת לו לעץ,
מה אכפת לו לים, שהעץ הוא ירוק.
בעצם הטבע זה אכזרי,
זה יפה ואכזרי כאחד.
זה מהודר ואכזרי.
מה שאין כן,
דרך ההתגלות, כשהקדוש ברוך הוא מדבר עם האדם,
אז אני לא לבד, למישהו אכפת ממני.
בסדר? זה במובן הנקודה הזאת.
עכשיו,
לכן עבור האדם עולם ללא תורה זהו עולם נורא ואיום.
לאחרונה יצאה בחוץ על הארץ ביקורת חריפה נגד הדתות.
יש אחד שכתב
דברים איומים ונוראים, אחד סולר קוראים לו,
הוא כתב שהאמונה המונותאיסטית היא זו שהביאה לעולם את האלימות, את הגזענות, את השנאה וכו' וכו'.
הוא תוקף את כל הדתות המונותאיסטיות, את היהדות, הנצרות והאסלאם, אבל 90% ממה שהוא כותב זה נגד היהדות.
ספר שעשה הרבה מאוד רעש בחוץ לארץ, באירופה.
אחד בשם סולר, ז'אן סולר.
זה דברים קשים מאוד.
עכשיו,
כששואלים אותו, אבל מה אתה מציע במקום?
הנה אתה כזה שונא את היהדות, את הנצרות ואת האסלאם, מה יש לך להציע?
מה ימלא את רוח האדם?
מה?
לא, לא, הוא לא קומוניסט בכלל.
מה?
הוא אתאיסט, זה נכון, אבל אז מה ימלא את רוח האדם?
אז הוא עונה,
אתם רואים שיפה מאוד שאתם נותנים לי את האפשרות להמשיך לדבר,
הוא עונה שהוא מציע לחזור אל יוון,
אל היווניות,
שהיווניות הייתה משוחררת מכל השטויות האלה של התנ"ך,
הברית החדשה, הקוראן, זה מדבר עם אלה שבלבלו את המוח לבני אדם,
נחזור אל הטהרה היוונית, שהייתה אז ליברלית, כפי שהוא מצייר אותה וכו'.
יש דבר אחד צריך להבין,
העולם היווני
הוא
זה שהוליד את השואה.
כלומר,
העולם האפלטוני או האריסטוטני
איננו סובל את החריגה,
איננו סובל את הייחודיות.
בעולם שבו אין ייחודיות, כולם צריכים להתיישר
באיזה מין אחידות
שמבטלת את הפנימיות של האדם.
בסופו של דבר,
היווניות עצמה לא בנתה עולם מוסרי.
אני רוצה להסביר את הנקודה הזאת.
היה,
אחרי שהפילוסופים הגדולים ביוון דיברו,
סוקרטס, אפלטון, אריסטו, הרבה רעש,
ובני אדם חשבו שהפילוסופיה תביא גאולה לאדם,
אחרי שלוש-ארבע דורות שמו לב שזה לא מביא גאולה לאדם.
שהאדם עוד לא מצא משמעות לחיים.
ואז ניסו במקום זה תורות מוסריות.
האפיקוריות והסטואיקנים ניסו.
אמרו אנחנו נבנה עכשיו תורות מוסר.
זה בתקופה ההליניסטית, זה עבד הרבה.
ואחרי 200 שנה
ראו שזה לא נותן פתרון, לא נותן תקווה לאדם.
ואז,
ברוב ייאוש, העולם ההלניסטי רומי,
שכבר לא מצא משמעות לחייו,
פנה בדלית ברירה אל היהדות,
והמציא
יהדות לייט הנצרית.
כך זה התחיל.
זאת אומרת שאנחנו כבר מנוסים בדבר הזה,
החיסרון שיש בהדר הטבעי.
מצד שני,
העולם של האדם לבדו
הוא מצומצם.
נכון שהעולם של האדם זה עולם נפלא, אבל
מה עם כל המרחב הקוסמי הגדול שהטבע מעניק?
ולכן יש צורך
במפגש בין שתי החוויות.
בין ברכת יוצר המאורות
לברכת
הבוחר בעמוי ישראל באהבה.
זה מובן מה שאני אומר?
זה ברור או לא?
אני לא הולך לסבך את זה.
אני רוצה לספר לכם סיפור שקצת יבהיר את זה. אפשר לספר סיפור?
יש סיפור?
סיפור.
לא צריך לשלב ידיים. היה יהודי אחד בברלין ושמו פרופסור הרמן כהן.
הרמן כהן היה, כפי ששמו מוכיח עליו, פרופסור.
חוץ מזה הוא גם היה יהודי,
כפי ששם משפחתו מוכיח,
והוא היה מחסידי מה שנקרא הנאו-קנטיזם.
אתם יודעים מה זה נאו-קנטיזם?
נאו זה חדש, קנטיזם של קאנט. יפה.
והוא התעניין בין היתר ביהדות.
זה לא היה הנושא המרכזי אצלו, אבל באיזשהו שלב זה הפך להיות מאוד חשוב אצלו,
והוא התחיל תהליך של מעין חזרה בתשובה.
לא בדיוק עד הסוף, לא קיום כל המצוות, אבל התקרב מאוד ליהדות.
ואז הוא כתב ספר שנקרא "דת התבונה ממקורות היהדות",
שבו הוא מגן על תזה מסוימת. הוא אומר שבעצם היהדות
זה המימוש המוצלח ביותר
של הפילוסופיה והמוסר של קאנט.
במילים אחרות, משה רבנו הסתכל בביקורת התבונה הטהורה ובביקורת התבונה המעשית ובפרולגומנה,
וכתב את התורה.
גם הרמב״ם וגם רבי עקיבא,
הם הסתכלו ככה בעמנואל קאנט וכתבו את התורה.
בסדר?
עכשיו,
הוא נתן על זה הרצאה בברלין,
בפני קהל גדול של הרבה מאוד אנשים,
והוא הסביר את השיטה שלו.
ואז היה יהודי אחד בסוף האולם שאמר, יש לי שאלה.
אז הדוקטור אומר, פרופסור,
כהן אומר, כן, בבקשה. אתה מבין שבאותם הימים, בתרבות של אותם הימים, מעמד כזה היה נחשב לאחד ממעמדות העל של התרבות.
ואז הוא אומר לו,
בכל מה שאתה מתאר, אדוני הפילוסוף,
איפה נמצא
ריבונו של עולם?
אלוהי אברהם, יצחק ויעקב,
הבוחר בעמו ישראל.
שימו לב שמה היא השאלה?
אתה דיברת על הברכה הראשונה של קריאת שמע.
איפה הברכה השנייה?
כן, אני מתרגם את זה בשפה שלנו.
איך הגיב הרמן כהן?
הוא בכה.
התחיל לבכות.
זה פילוסוף בוכה, זה דבר לא מקובל.
אני לא יודע מה קרקשינית שבכה, אבל הוא בכה.
כי השאלה העמידה אותו באופן מיידי בפני התהום הבלתי ניתנת לגישור שיש בין הנבואה לבין הפילוסופיה.
הפילוסופיה, בסופו של דבר, גם כשהיא מדברת על מוסר,
היא מדברת על המוסר בתור חלק מהאסתטיקה הקוסמית.
זה בעצם לא מוסר,
זה אתיקה.
הסיפור הזה מובא במציאות.
אני שמעתי את זה עוד הרבה לפני שכתבו את זה.
זה הובא גם בספר,
לא יודע אם אפשר להשיג את הספר הזה, שנכתב על ידי יהודי אחד בשם האמל,
הנקרא "זכור את אשר עשה לך עמלק". יהודי מקיבוץ עין הנציב כתב את זה.
אני ראיתי את זה מובא שם,
אבל זה סיפור ששמעתי אותו מספר פעמים מאנשים שהכירו את הנפשות הפועלות.
עכשיו אתה יכול לכתוב אותו, ואז יהיה כתוב אצלך.
אתה רוצה שיהיה כתוב?
אני למדתי אצל אחד מרבותיי שאמר,
יש לי רעיון אבל אין לי מקור, אבל בדור הבא יהיה מקור.
עכשיו,
מה רוצה לומר? שבסופו של דבר הפילוסופיה,
גם כשהיא מדברת על מוסר, היא מדברת על המוסר בתור חלק מהקוסמוס.
בעוד שהנבואה מדברת על המוסר בתור מה שנוגע בקישקה היותר פנימי של נפש האדם.
כמובן? זה מבפנים וזה מבחוץ.
האתיקה היא יציאת ידי חובת מערכת היחסים בין אדם לחברו.
ואילו המוסר של הנבואה זה שמיעת דבר השם,
זה הדיבור האלוהי שפונה לאדם.
עד כאן מובן.
אה, כי המוסר הפילוסופי הוא חלק מהתפקוד התקין של החברה האנושית,
כדי שזה יתפקד.
זה לא משהו שפונה אליי כאישיות, כאני.
זה משהו שמסדיר את מערכת היחסים ביני לבינך.
כן, כי הרי אם אנשים יתחילו להרוג, אז אי אפשר, החברה לא תתקיים.
אז זה לא יפה להרוג, אז לא עובדים, כן?
זה לא קשור לבצלם אלוהים עשה את האדם.
איך אומרת התורה? למה אסור לרצוח?
שופך דמה אדם,
והדם דמוי שפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם.
בסדר?
זה אומר שהתורה חידשה דבר שהאתיקה לא חידשה.
התורה אמרה לא תרצח.
שמת לב לזה?
רגע.
התורה אמרה לא תרצח. שמת לב לזה?
כן. שמת לב, נכון? זה כתוב בתורה.
כן, לא תרצח.
כתוב גם פרשת יתרו, גם פרשת ויתחנן.
במה שנקרא המשפט,
תורת המשפט הכללית,
המשפט הרומי למשל,
בשום מקום לא נאמר שאסור לרצוח.
אלא כתוב שהרוצח דינו כך וכך.
כי מערכת המשפט איננה באה בציוויים.
היא נותנת מסגרת.
לתת לך ציווי, זה צריך להיות סמכות.
זה, אגב, אחד הקשיים שיש לכל מערכת משפט, שהיא צריכה לפעול כאילו שהיא מקור סמכות, כשמצד האמת היא לא סמכות,
היא רק שיפוט.
אתה מבין?
למשל, בית המשפט, הוא צריך לשפוט על פי חוקים,
אבל החוקים זה לא בית המשפט שקובע.
יש המחוקק.
המחוקק יש לו ערכים שעל פי הממוחקים.
אדם שלומד תורה, לא, לא.
זה בכלל לא שהוא צריך להזדהות עם התוכן.
הכוונה שהתורה מדברת אליי בתור אישיות. זאת אומרת, זה שאסור לי לרצוח אותך,
זה לא בגלל שצריך שהחברה תתפקד, אלא בגלל שאתה אישיות
ראויה לקיום.
כי נבראת בצלם אלוהים.
נו, אז אם אתה אישיות, אז כל מה שהתורה מדברת עליו,
היא מדברת אליי בתור אני, בתור אישיות, בתור מישהו.
ברור?
זה כמו המחלוקת המפורסמת
בהגדרת החבר שלי.
מכיר את המחלוקת בהגדרת החבר שלי?
זה מובא בספר הקדוש, הנסיך הקטן.
בנסיך הקטן יש דיון, שם נאמר שאם אתה אומר
למבוגרים שיש לך חבר שיש לו עיניים טובות ואוהב פרפרים,
אז הם שואלים כמה הוא שוקל, היכן הוא גר,
כמה מרוויח אבא שלו.
עכשיו יש פה מחלוקת, אם כן,
מה זה החבר.
האם החבר זה מי שיש לו עיניים טובות ואוהב פרפרים,
או שזה המשקל, המגורים והמשכורת?
עכשיו, מה ההבדל בין שתי הרשימות האלה?
הרשימה השנייה אומרת מה.
היא עונה על השאלה מה.
מה המשקל?
מה המען?
מה המשכורת?
והרשימה הראשונה אומרת מי הוא?
מה ומי?
ברור.
אז כשהקדוש ברוך הוא פונה אליי דרך הטבע,
הוא משהו,
ואני קורא לו אל.
כבוד אל.
ברור?
דרך התורה זה מי.
לכן אני אומר ברוך השם, לא תודה לאל, אלא ברוך השם.
זה ההבדל בין הברכה הראשונה של קריאת שמע לברכה השנייה של קריאת שמע.
עכשיו נשאלת השאלה,
מה יותר מרכזי במציאות? מה יותר עיקרי?
הקב"ה בתור אלוהי הטבע,
או הקב"ה בתור אלוהי התורה?
יש מקום לספק, נכון?
על זה אמרו, סדר ברכות לא מהכף.
יש לזה יותר מובן?
כן. מה אתה רוצה?
שאלה.
אני רוצה יכול להיות גם,
נגיד, אצל הבריאות.
לצערי לא הבנתי מה שאתה אומר. זאת אומרת, אתה אומר דברים עמוקים, אבל לא הבנתי. מה?
נכון.
אני אומר לך, זה אסור לעשות.
נכון.
אני בתור בן אדם, ואם אני,
נגיד, כשאני עכשיו בפרוז'וס, אני רוצה יכול להיות, זה לא משנה לגיד.
כאילו, אתה אמרת לי, זה אסור, או לא אמרתי, תראה, זה יפריע פה לאחרונה.
אתה מתמודד... לא, ההתמודדות שלך היא משהו אחר לגמרי.
כלומר, כשאתה מתמודד עם הרצון לרצוח ואתה מתגבר על זה,
יש הבדל אם המוטיבציה שלך היא הסדר העולמי, כמו ההתאמה שלך לסדר החיצוני,
או שזה התיקון של האישיות שלך,
משהו אחר לגמרי.
כי הימנעותך מלרצוח את השני, כשזה בא מכוח איסור לא תרצח.
זה ההכרה בערך העצמי של הזולת.
אתה פגשת את האישיות שלו דרך זה.
לעומת זה, כשזה רק מצד הסדר החברתי, לא פגשת את השני.
אתה נמנעת אומנם מלרצוח אותו,
ובאמת התוצאה הטכנית היא אותה תוצאה,
אבל בעצם לא הרווחת כלום.
אתה מבין שזה רגע, נכון, אם הבנת שזה מעלה יותר גדולה, אז הרווחנו את הכול.
סוף סוף הבנת את ההבדל.
אבל למה הצבעת זה לא?
באותה התמודדות אני לא בטוח בכלל.
נגיד ככה,
אתה יודע, לפעמים,
יש תרגיל מאוד מעניין שאתה יכול לשאול,
זה מאוד קל לעשות.
אתה שואל אדם,
מי אתה?
מעניין התשובות שאתה מקבל.
אתה מקבל תשובות שונות לגמרי.
יש אחד אומר, אני תלמיד חדש במכון.
מכיר את הביטוי הזה?
שמעתי אותו כמה פעמים.
כשאני שומע את התשובה הזאת, אני יודע שהבן אדם בבעיה.
אבל אם הוא אומר, אני יוסי,
או, סימן שהוא מודע לעצמו.
אחר כך הפונקציה שהוא ממלא בעולם היא פונקציה אחרת לגמרי, היא פונקציה הטכנית,
אבל לא הפונקציה בלעה את האישיות.
בסדר?
לכן, שמת לב שיש מסגרת שקוראים לה צבא, שבה אנשים, יש להם שם חדש, קוראים להם חיול.
מה המשמעות של האמירה הזאת?
אני לא מתייחס אליך כאל אתה,
אלא אני מתייחס אליך כאל הפונקציה שאתה ממלא.
זה נטילת האישיות.
טוב,
נתקדם. אז אם כן, מה?
קריטון מדבר על החוקים.
הוא מדבר על החוקים.
סליחה, בדיאלוג של קריטון הוא אומר, החוקים קבעו שאני צריך להישפט לי מיטה ולכן אסור לי לברוח מהכלא.
אבל מי זה החוקים האלה
שהוא כל הזמן מדבר עליהם כאילו שהם אישיות?
זה משהו סתמי.
החוקים הם לא בעלי אישיות.
זה הפוליס שבעזרתה אתה מכין את האישיות שלו?
זה כבר,
איך הייתי אומר,
פרשנות יהודית לדבר הזה.
פרשנות אריסטוטלית, אדוני. לא, לא, לא, לא.
בוודאי שזו לא פרשנות אריסטוטלית.
האריסטוטליות כופרת בדיון על הפרט בכלל.
כלומר, עבור אריסטו הדבר היחיד שהחוכמה יכולה לדון בו זה הקטגוריה הכללית.
הפרט אינו מקום לדיון בכלל.
אני חושב שאני צודק.
טוב,
עכשיו בואו, כן, מתוך כך נבין את שתי הברכות האלה, ברכת יוצר המאורות וברכת אהבת עולם.
ברכת יוצר המאורות
עוסקת בטבע,
אבל באיזה טבע?
יש הטבע במובן המאוד מאוד רחב.
קודם כל הטבע במובן של היציאה מן הכוח אל הפועל.
יוצר אור ובורא חושך,
עושה שלום ובורא את הכול.
כל הביטויים האלה מדברים על הראשית,
כשהדברים יצאו מן הכוח אל הפועל.
האמת היא, זה הטבע בראשית התהוותו, זה עוד לא ממש טבע במובן של קביעות.
אחר כך,
מתוך כך, המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, כתובו מחדש בכל יום תמיד, מעשה בראשית.
כל זה עדיין מתאר
את ההמשכה של הרגע הראשון, של המעשה הראשון של הבריאה,
לאורך הזמן, כן? מחדש בטובו ובכל יום ותמיד מעשה בראשית.
ואז מתוך כך אנחנו מכירים בקדוש ברוך הוא בתור אלוהי עולם,
מלכנו, צור יעקב, מגדשנו.
ואז אנחנו מדברים על הקדוש ברוך הוא בתור המלך,
המרומם לבדו מאז,
המשובח והמפואר והמתנשא ממות עולם.
אה, יש פה כמה הערות.
אבל אם אין תורה, אין טבע, ללא תורתי וכולי, אז התורה היא מרכזית.
לא יודע.
ללא התורה לא נתקיימו שמיים וארץ. כלומר, שהתורה היא נותנת משמעות לשמיים וארץ.
אבל זה לא שמיים וארץ לא קיימים בלי זה.
רק כתוב, אם אינכם מקבלים את התורה,
אני מחזיר את העולם ל...
למה לא אמרתם לעין?
הרי אם העולם יש מאין, אז בלי התורה, צריך להגיד, אם אתם לא מקבלים את התורה,
אני מחזיר את העולם לאין.
אבל זה לא מה שכתוב.
כתוב, הוא מחזיר לתוהו.
אז תוהו זה לא אין.
זה עולם ללא משמעות. מה זה תוהו?
אומר ראשי משון תהייה, אתה לא מבין לאין זה הולך.
האישיות של הקדוש ברוך הוא מתגלה דרך
הלכות בורר בשבת,
הלכות קוצו של יו"ד שפוסל ספר תורה, כן?
כי זה הרי הרצון שלו.
אישיות מגלה ברצון. אז אם הרצון שלו זה שלא תברור בשבת,
אז זה הגילוי של האישיות כביכול שלו. כבוד הרב שלום.
האם זה כמו לשם ייחוד המסכם את מהלך האידאות? למה מתחילים בטבע?
לשם ייחוד המסכם את מהלך האידאות? לא ידעתי שלשם ייחוד מסכם את מהלך האידאות.
ולמה מתחילים בטבע? זה מתחיל בטבע כמו במזמור י"ט. מתחילים בשמיים מספרים כבוד אל, ואז מגיעים למדרגה יותר עליונה, שהיא התורה.
ברור.
גם מבחינה היסטורית.
האדם התחיל בתור יצור טבעי,
פראי, פרא אדם.
ומתוך המצב של הפראיות הזאת,
בסוף גם האדם קיבל תורה.
עכשיו, אבל בואו נחזור ל"המלך המרומם לבדו מאז" לבריאות,
"המשובח והמפואר והמתנשא ממות עולם".
יש פה, אם כן, שני כיווני התגלות,
מאז וממות עולם.
נכון,
המלך המרומם לבדו
מאז המשובח והמפואר מנעשה מימות עולם.
מה ההבדל בין מאז לבין מימות עולם?
אז הוא לא הבדל.
מה אז זה?
אה, אתה אומר אם מאז הכוונה בריאת העולם, אז מה זה מימות עולם?
זה דבר מתבקש בעצם מהתשובה שלך.
אם מאז זה בבריאה, אז מה זה מימות עולם?
מאז שיש עולם. יפה, אתה רואה שאתה בעצמך מגיע לתשובה.
למה אתה צריך אותי בשביל זה?
כן, מאז,
אז הקדוש ברוך הוא לפני הבריאה היה מרומם לבדו.
הרי אין מלך, כלומר אין מלך בלועם.
אז הוא היה מלאך, כן, אשר אדון עולם אשר מלאך.
אבל לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך,
שבו הוא נקרא.
אז המלך המרומם לבדו מאז,
אבל ממות עולם הוא משובח ומפואר ומתנשא.
כי יש מי שישבח,
יש מי שיפאר ויש מי שינשא.
בסדר?
למה צריך שלושה ביטויים?
משובח,
מפואר, מתנשא.
מסביר רבי אברהם בן הגרא: משובח על ידי הצדיקים,
מפואר על ידי הבינונים,
מתנשא על ידי הרשעים.
מה פירוש?
מתנשא על ידי הרשעים. כשעושה דין ברשעים,
אז הקדוש ברוך הוא מתנשא,
שמו מתקדש.
כשהקדוש ברוך הוא מפואר זה הכוונה על ידי הבינונים. הבינונים כל הזמן אומרים ישתבח שמו לעם.
זה הבינונים.
מפארים אותו.
והמשובח זה הצדיקים.
מה זה משובח?
כיוון שלא מדברים.
כמו משביח שון גלים עוצר.
זאת אומרת שהצדיקים לא אומרים כלום. זה השבח הגדול.
שלום רבנו. הרב לימד
שהמוסר שייך לכל אדם באשר הוא אדם, בלי קשר לתורה.
לכאורה, לפי דברי הרב כעת, על המוסר היווני, מוסר זה הוא פונקציונלי ולא מהותי. אמת.
נכון.
נמשיך הלאה.
ואז מזכירים בתוך הברכה הזאת
את סדר היחס בין כוכבי הלכת לבין כדור הארץ.
אל ברוך גדול דעה, הכין ופעל זוהרי חמה.
טוב יצר כבוד לשמו.
מאורות נתן סביבות עוזו. איפה זה עוזו, אם כן?
כדור הארץ, נכון?
פינות צבעות קדושים,
רוממי שדי מספרים כבוד אל וקדושתם.
כלומר, הטבע הוא מרומם, יש בו צבאות קדושים שמרוממים את שדי.
מי זה צבאות קדושים?
מה קרה?
זה המלאכים.
זאת אומרת,
אני עכשיו מדבר על הטבע כבר במובן השלישי שלו, אני חוזר.
במובן הראשון זה בריאת העולם.
במובן השני הסדר הטבעי.
במובן השלישי,
עולם המלאכים.
ואז הברכה ממשיכה לדבר על המלאכים.
יוצר משרתיו, אשר משרתיו עומדים ברור מעולם.
בעצם אפשר לומר, המלאכים הם סוג של טבע רוחני.
כן.
נכון. נכון.
כתוב השם עוז,
בהמשך,
לעמו ייתן.
נכון?
נכון. זה באמת שהעוז ירד מלמעלה.
ירדנו למעלה וניתן למטה.
כן? וכתוב,
עוזה אלוהים, זו פעלת לנו.
מכליך על ירושלים,
לך יובילו מלאכים שי.
באמת או לא?
פרק ס"ח בתהילים.
אז איפה היינו? כן. אז בינתיים אנחנו מדברים על הטבע בשלוש מהדורות.
אנחנו נראה עוד מעט שיש רביעית.
אבל המהדורה הראשונה, מעשה בראשית.
מהדורה השנייה,
הסדר של המאורות.
המהדורה השלישית, המלאכים.
גם המלאכים הם חלק מן הטבע הרוחני.
מה יש במלאכים?
יש שני סוגי מלאכים, שרפים ואופנים.
נכון? זה עיקר מה שמוזכר בקדושה.
שהשרפים והאופנים,
הם מבקשים, נותנים רשות זה לזה.
למה הם צריכים לתת רשות זה לזה? כי כל אחד מבין רק דבר אחד.
מה השרפים יודעים לומר?
הם יודעים לומר קדוש,
קדוש, קדוש השם, צבאות מלוך ארץ כבודו.
זה מה שהם יודעים להגיד.
מה האופנים יודעים להגיד?
ברוך כבוד השם ממקומו.
אז כל אחד יש לו את המומחיות שלו.
אחד מדבר על הטרנסצנדנטליות קדוש,
קדוש,
קדוש עד אין סוף,
ואחד מדבר על האימננטיות,
ההתגלות בתוך המציאות.
זה ברוך כבוד השם במקומו, זה האופנים.
האופנים, הם יודעים להגיד את זה.
בכל זאת יש רעש גדול מתנשאים, הם יודעים להגיד את זה.
ויש קושי לכל אחד להכיל בתוכו את התפיסה של השני.
לכן הם נותנים רשות זה לזה.
אבל בני ישראל מה הם אומרים? קדוש או ברוך?
קדוש וברוך. ליושב תהילות,
לרוכב ערבות,
קדוש וברוך.
אין כך אומר רבי יהודה הלוי בקדושה לשחרית של יום הכיפורים
אצל אלה שעדיין לא מחקו את זה מהסידור.
עכשיו, מי הטענות שזה הפסק או דברים כאלה?
מה, חיות הקודש?
מה אתה רוצה מחיות הקודש?
רוח החיה באופנים.
והמהדורה הרביעית של הטבע זה סדרי ההיסטוריה הכוללים.
אין בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהילות.
בעל מלחמות, הקדוש ברוך הוא עושה, כלומר,
מי עושה מלחמות?
לא הקדוש ברוך הוא.
בני אדם עושים מלחמות, אבל כתוב, מלחמות אני עשיתי.
אבל מה זאת אומרת?
שהקדוש ברוך הוא עולה טרמפ. בני אדם החליטו לעשות מלחמה, הוא אומר, הקדוש ברוך הוא טוב, אני אשתמש בזה.
ואיך הוא משתמש? בתוך המלחמות הוא זורע צדקות.
כלומר, מהמלחמה יצא בסוף משהו טוב.
מה יצא? מצמיח ישועות.
אבל מה עם כל הנזקים שהמלחמה עשתה?
בורא רפואות.
וכיוון שהוא בורא רפואות, אז הוא נורא תהילות, אפשר להגיד הלל,
על הניצחון במלחמה.
ואז אנחנו רואים בזה שהוא מחדש בתיאורו ובכל יום תמיד מעשה בראשית,
והוא חדש ויוצר המאורות. עד כאן הברכה הראשונה בגדול.
הברכה השנייה, היא מדברת על ההתגלות דרך הדיבור.
ההתגלות דרך הדיבור מניחה שיש עם מי לדבר,
וזו התורה שניתנה לישראל.
נתאר לעצמנו שהתורה הייתה סוג של חוכמה,
פילוסופיה.
לא הייתה הצדקה לבחירת ישראל.
כל מי שמשיג את התורה
הוא שייך אליה,
אבל התורה היא ניתנה למי שהוא,
כי היא דיבור.
כיוון שהיא דיבור, יש חשיבות למקבל הדיבור.
לכן גם התורה מועברת על ידי לימוד בפה.
אדם לא יכול ללמוד תורה בלי רב. אם אדם למד תורה בלי רב,
מה אומרת הגמרא על זה?
איך קוראים לאדם כזה?
עם הארץ.
זו ההגדרה של אדם שמלומד בכל התורה כולה, אבל לא שימש ללמדי חכמים,
זה נקרא עם הארץ.
אז אם כן יש השלמה של היסוד הטבעי על ידי היסוד האנושי.
מתוך כך אפשר לקרוא את שמה. מה אומרים בשמה?
שמה ישראל,
השם
שדיברנו עליו בברכה השנייה.
אלוהינו שדיברנו עליו בברכה הראשונה,
השם אחד.
כלומר, ההכרה שהגיעה אלינו דרך הטבע וההכרה שהגיעה אלינו דרך התורה,
שתי ההכרות האלה מתמזגות לדעת את המקור המשותף,
שהוא השם אחד.
אם כן, פירוש נוסף לפסוק "שמע ישראל עכשיו", כן?
היה צריך להודיד "אלוהינו השם", אתה אומר, נכון?
אז זה, דיברנו על זה בשיעור הקודם,
שיש משקל יתר לכיוון המוסר על פני הטבע.
אז השם יותר חשוב מאלוהינו. כלומר,
איך אמרו הנביאים? השם הוא האלוהים.
מה הם באו לשלול בזה?
אל תחשוב שהאלוהים הם השם.
סגנת?
האלוהים הם השם זה ספינוזה, זו השיטה שלו.
והשם הוא האלוהים זה שיטת הנביאים.
הבדל עצום.
השם זה מי שמתגלה דרך הנשמה של האדם, דרך האישיות שלו,
מילא דרך המוסר,
מתוך כך דרך האומה הישראלית והתורה,
ואלוהים זה מי שמתגלה דרך הטבע.
בסדר? בראשית ברא אלוהים.
מה הוא ברא אלוהים? את הטבע.
הבנת את ההבדל?
זה דין ורחמים קוראים לזה.
מתוך כך מגיעים אל אמונת הייחוד,
ואז מתוך כך יש גם תקווה לעולם,
והתקווה היא שהאמת הופכת להיות
שיטה אופרטיבית של תיקון העולם. לכן זה מתחיל מאמת ויציב ונכון, הוא מסתיים ב...
ב...
ישבר את ישראל.
מה אמרת?
ושם נאמר?
מה פתאום? וקיים.
וקיים.
נו, ואיך זה מסתיים בסוף?
מסתיים בגל ישראל.
נכון?
כלומר, יש תקווה.
אם יש ייחוד,
זאת אומרת שהעולם הטבעי והעולם המוסרי יכולים להשלים זה עם זה. יש פיוס שהוא אפשרי.
היה יהודי אחד, קראו לו פרנץ רוזנצווייג.
כתב ספר,
כוכב הגאולה.
איך בנוי כוכב הגאולה? שלושה חלקים.
על החלק הראשון הוא צייר משולש
שהקודקוד שלו למעלה.
על החלק השני צייר משולש שהקודקוד שלו למטה.
החלק השלישי חיבר את שני המשולשים, זה נראה כמו מגן דוד, קורא לזה כוכב הגאולה.
נסביר מה הכוונה. המשולש הראשון זה שהקודקוד שלו למעלה
מתאר שלושה מוקדים,
אלוהים,
העולם והאדם,
זה שלושת הקצוות של המציאות.
המשולש השני מתאר בריאה,
התגלות, גאולה.
אם אתם מרכיבים את שני המשולשים זה על זה,
אתם מקבלים כך שהיחס בין אלוהים לבין העולם זה הבריאה,
היחס בין אלוהים לבין האדם זה ההתגלות,
והגאולה זה החיבור בין האדם לעולם.
כי הרי יש איזה גט כריתות בין האדם לבין העולם,
וצריך לפייס ביניהם.
כאשר מתפייס האדם עם הטבע,
או כשהטבע מתפייס עם האדם, מה שנקרא, ואריה כבקר יאכל תבן,
וגר זאם עם כבש וכו',
אז מגיעים לגאולה.
וזה בעצם הנושא, אפשר לומר, של התקווה הזאת במציאות,
של הביטחון הזה במציאות, נדייק,
זה עם ישראל.
לכן, אחרי החיבור של השם ואלוהינו
לדעת שזה השם אחד,
מתוך כך אמת ויציב עד
גל ישראל, נכון?
עד גל ישראל.
וזו הסיבה שהברכה השלישית, שהיא הברכה הגאולית, באה אחר כך.
קודשה בריחו,
אריה, יש פה שתי שאלות.
ממחילה, לא הצלחתי להבין כיצד התוכן של ברכות קריאת שמע מקדמות אותי באמנת שמע ישראל.
יש בברכות בקשות, הוא הבא,
אביא עלינו ברכה ושלום, יש תשבחות, השחרור בפסוקי לזמרה.
מתאים יותר לפרק את התוכן לבקשות ותשבחות.
כן, אבל ממש בדקות האלה אני הסברתי בסוף איך זה עובד.
כן, השם ואלוהינו, בסוף זה מביא לגאל ישראל.
קודשא ברכה הוא שכינתא, הרב אבינר כמדומני אמר שאלו האידאות
הלאומית והאלוהית.
נכון, יש בזה משהו,
לכן אתה אומר ששם ייחוד זה סיכום של מהלך האידאות.
לא צריך בשביל זה את המקור שהבאת, זה כתוב במפורש
באורות ישראל,
עמוד קנ"ט, פסקת ט' שם, אני חושב.
טוב, לא, לא, לא בקנ"ט,
אלא יש שם איזה פסקה שמתחילה בט',
פסקת ט',
שמדברת על זיווג שלם של קודשיו וחור ושכינתי אוכלית. טוב,
מה בפרק ב', הפרק ב' של אורות ישראל, נכון?
משהו כזה.
שיהיה פרק ז', אחד הפרקים בקיצור.
טוב, עד כאן להיום, שלום.
תגובה אחת
הכתוביות לא מדויקות, דקה 40:40, לענד הכוונה הייתה “אדון עולם אשר מלך” ולא מלאך חלילה, חששתי שאולי יטעה חלילה..
תודה רבה לצוות