אנחנו ממשיכים בלימוד
הספר הקדוש מסילת ישרים.
בפרק...
פרק ת'זין.
כן, פרק ת'זין.
אנחנו מתקדמים עכשיו בצעדי ענק.
כן, בעוד שבמידות הראשונות
הרמחל הספיר לנו את הדברים בקצרה,
עשה בעריכות.
כאן, במדרגות היותר עליונות הוא מקצר.
כנראה בגלל שבמדרגות העליונות
או שאתה שייך או שאתה לא שייך.
כלומר, או שאתה מבין
ואז לא צריך לדבר הרבה, או
שאתה לא מבין ואז גם אם
ידברו הרבה זה לא יעזור.
אז זו הסיבה שעל הפרישות והטהרה הוא
מעריך פחות מאשר בזהירות, הזריזות והניקיות.
הניקיות היא עבודה מאוד מעשית, פרטי
פרטים, לכן היה צריך להרבות בפרטים,
מה שאין כן בתהרה למשל שמדובר על
הלך נפש, על הלך רוח, שזה יותר אינטואיטיבי.
אז אם כך, אנחנו ניגשים עכשיו
היום בביאור מידת הטהרה.
או אם נדייק באופן דקדוקי טהורה,
יש שאומרים צוהורה, כן אבל בסדר,
הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות.
כפי שאמרנו, בכל שלשה ושלשה של מידות,
יש מידה מן השלושה שהיא שייכת לכוונת הלב.
משל, בשלשה של זהירות, זריזות
ונקיות, אז זהירות וזריזות זה כאילו ענפים,
הנקיות, נקיות הדת, שלא תהיה לאדם נטייה
אל דבר האסור, זה מידה אמצעית שבה כוונה.
כמו כן, בשלשה השנייה, פרישות טהרה וחסידות,
הפרישות היא בעצם הקצנה מסוימת של הזהירות,
החסידות הקצנה מסוימת של הזריזות, ואז
יוצא שהטהרה, טהרת הלב, היא מידה אמצעית,
מידה של המחשבה, כוונת הלב של האדם,
ובה אנחנו בעזרת השם יתברך נעסוק כעת.
הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות,
וזה הלשון מצאנו הוא אצל דוד,
כי איפה ראינו שטהרה שייכת
בלב, טהרה לכל כך שייכה בגוף,
למשל איך אדם מטהר את
הגוף, תבילה במקווה, עזאת
מחטאת, מים חיים, יש
כל מיני אופנים של טהרה,
אבל מצאנו גם טהרה ללב, זה מצאנו
אצל דוד שאמר לב טהור, ברלי אלוהים,
זה כמו שלמשל מצאנו הפרש בין החומשים
הראשונים של התורה לבין ספר דברים,
למשל בספר בראשית התורה מצבה עלינו
וגם בספר בעיקרה למול את בשר העורלה,
אבל בספר דברים מדובר על מדרגה עליונה, ומלתם
את עורלת לבכם, ומל השם אלוהיך את לבבך,
אז אפשר להבין חלילה כמו הנוצרים
שהכוונה שבמקום מילת הגוף באה מילת הלב,
אנחנו בתלמידי משה מבינים שעורלת הגוף,
אסרת עורלת הגוף, מביאה גם לאסרת עורלת הלב,
זאת אומרת זו מדרגה יותר עליונה שבני
ישראל השיגו אותה אחרי 40 שנה במדבר,
כמו כן למשל, לכן הם חושבים,
הנוצרים, שלא צריך למול את עורלת הבשר,
כן, ככה אמורים, עכשיו לעומת זה, כמו כן גם
בספר שמות מצאנו, מדוע צריך לקיים מצוות,
לפי ספר שמות למה צריך לקיים
מצוות, כתוב מפורש, בפרשת בשלח,
אם שמוע תשמע כל השם אלוהיך,
ועזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו,
כל המחלה ששמתי במצרים לא
אשים עליך כי אני השם רופאיך,
מסקנה, צריך לשמור מצוות,
לקיים מצוות, כדי להיות בריא,
אם אתה לא מקיים מצוות, אתה חולה,
כן, זה מאוד תועלתי, כדאי לקיים מצוות,
ככה תהיה בריא, יותר טוב מהכמול,
אבל בספר דברים, למה צריך לקיים מצוות,
ואהבת את השם אלוהיך, כן, מתוך האהבה,
לאהבה את השם אלוהיך מול
עובדו בכל ובכל מוכן נפשכם,
זה מדרגות שבני ישראל
הגיעו להן אחרי 40 שנות מדבר,
שהתפיסה של האלוהות ושל עבודת השם השתנתה,
כמו כן גם למשל בספר שמות, כתוב
שאסור לעבוד לאלוהים אחרים, נכון?
אבל לא כתוב שהשם אחד, איפה כתוב שהשם אחד?
בספר דברים,
כן, שם אני אמר שמה ישראל,
השם אמנו, השם אחד, חידוש,
לפני כן לא ידעו את זה, זה
לא שאי אפשר היה לדעת את זה,
אבל זה לא היה במרכז ההכרה, כמו שאומרים.
לכן אפשר לראות מה עושות
40 שנות מדבר, לאומה שלמה,
שמשנת את התפיסה שלהן.
כמו כן גם התהרה, אז
תהרת הלב, זה עבודה מיוחדת,
שלא מגיעים אליה באופן ראשוני,
צריך קודם כל תהרת המעשים,
יש תהרה והתהרה המעשית היא
גם כוללת את הסילוג של התומאות
על ידי התבילה במים, של ממיקווה וכדומה,
ויש אחר כך תהרה יותר פנימית, תהרת הדעות.
התהרה היא תיקון הלב והמחשבות,
וזה הלשון מצענו אצל דוד,
שאמר, לב טהור, בירא לי אלוהים.
והעניינה, אז עכשיו מה זה באמת תהרת הלב?
זה, ורוח נכון חדש וקרבי.
ועניינה, שלא יניח האדם מקום לייצר במעשיו,
אלא יהיו כל מעשיו על צד החוכמה
והיראה, ולא על צד אחת והתאווה.
עכשיו, הדברים האלה הם לא הלכות, כן?
כי הרי להלכה, אני צריך
לצאת ידי חובת המעשה בלבד,
אבל כאן מדובר בכוונה שלי,
זה לא מפריע לכם הסטנדר הזה?
אני חושב שכדאי להזיז אותו.
מפריע לי שזה מפריע לכם, פשוט.
אבל, ברגע שהאדם נותן לייצר מבוא במעשים שלו,
אז הוא חי בקרע.
הוא משוך בין שני קצוות.
מצד אחד, הוא רוצה לעבוד את השם.
מצד שני, הוא רוצה לעבוד את עצמו.
מה שאין כן, אם יש טהרה,
אז החיים הרבה יותר קלים.
למשל, יש תופעה מאוד מיוחדת, חופה.
הייתם פעם בחופה?
היית פעם בחופה?
היית פעם בחופה?
ראיתם שזה שמח?
כולם שמחים בחופה.
ויש שמחה מאוד מאוד מיוחדת.
יש איזה רגעי סי בתוך החופה,
שהשמחה פורצת את כל הגבולות.
השאלה היא למה?
יפה.
נורא שראית את השורים שלי באינטרנט.
זה הרגע שבו, ברור באופן גלוי לכולם,
שייצר הטוב וייצר הרע רוצים את אותו הדבר.
ואז אין מלחמה.
כיוון שאין מלחמה, יש שמחה.
וזאת ההוכחה, לפחות פעם
בחיים, שהעולם הזה הוא לא גהינם.
שיכולה להיות ארמוניה בין היצרים של האדם
לבין כוונת האדם לשם שמיים.
זאת עבודה לא פשוטה, אבל דווקא...
מה שנראה פה שזה כאילו התרחה,
להפך, כל זמן שאין תהרה, אתה בתורך.
כשיש תהרה, אין תרחה.
בסדר?
כלומר, זה מה שאמר רבי יהודה הלוי.
העבד השם הוא לבדו חופשי.
אם אתה באמת עובד את
השם, כוונתך רק לשם שמיים,
אז יש לך חירות מן המאבקים
שבדרך כלל מכבידים על נפש האדם.
מי שיש לו מה?
מי שגיע לתהרה.
כי אין לו מאבק לשמור על התהרה.
יש גם מאבק לשמור על
התהרה, אבל זה הרבה יותר קל.
כיוון שאדם טעם את טעמה
של התהרה, אז הוא אוהב אותה.
כלומר, יש התאהבות בדבר הזה.
אז בואו נראה.
וזה אפילו במעשים הגופניים והחומריים,
שאפילו אחרי התנהגו בפרישות,
הרי מה שהוא עשה בשני הפרקים הקודמים,
דה היינו שלא ייקח מן העולם אלה ההכרחי,
שלא יהיה משועבד למותרות.
עדיין יצטרך לתאר לבבו מחשבתו.
שגם באותו המעט אשר הוא כן לוקח,
הוא לוקח, לא יכוון אל הענה והתאהב הכלל,
אלא תהיה כוונתו, אל
הטוב היוצא מלמעשה ההוא,
על צד החוכמה והעבודה.
כלומר, הוא מתכוון בדבר, למה
שטוב בזה, מה שמעלה את זה.
למשל, אוקיי, יש פה כמה דוגמאות.
מה שאני רוצה לומר, זה דבר מאוד חשוב.
צריך להיזהר שלא יהיה
דמוניזציה של התאהבה, של הענה.
כי הרי אדם יכול
לומר, אסור להנות.
זה לא משהו מרמחן.
הוא אומר, תהנה לשם שמיים.
אלא תהיה כוונתו, אל
הטוב היוצא מלמעשה הוא,
על צד החוכמה והעבודה,
הוא חניין שאמרו ברבי אליעזר,
שהיה מגלה טפח ומכסה טפח
חיים, ודומה למי שכבר עושד,
שלא היה נהנה כלל, ולא
היה עושה המעשה הוא,
אלא מפני המצווה והעבודה.
ועל דרך זה אמר שלמה,
בכל דרךך דאה הוא,
והוא יהיה ישר אורחותיך.
כאילו שהוא נכפה.
כאילו שהמעשה נעשה בכפייה.
לא שהוא לא רוצה, אלא
הוא נעשה כמי שכפה הוא.
זאת אומרת שהוא מתכוון לשם שמיים.
יש כאלה שלמדו את המאמר הזה של רבי אליעזר,
כאילו שרבי אליעזר מעש בחיי האישות.
מדובר שם על חיי האישות שלו.
ודאי שרבי אליעזר לא מעש
בחיי האישות, אחרי זה רצון השם.
אבל הוא כל כולו התכוון לרצון השם במעשה.
זה הכוון הכפה הוא שם.
ואומנם צריך שתדע, שכמו
ששייך טהרת המחשבה,
במעשים הגופניים, אשר
הם מצד עצמם קרובים לייצר,
לשיתרחקו ממנו ולא יהיו
משלו, כלומר לא יהיו של היצר,
כך שייך טהרת המחשבה,
במעשים הטובים,
הקרובים לבוראית ברך שמו,
לשלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר.
והוא עניין שלא לשמע מוזכר בדבר רבותינו,
זה על פעמים רבות.
כן, למשל, אדם מתפלל.
זה מעשה שהוא לא שייך מצד טבעו לטעווה.
כלומר, הטעוות של האדם זה בתחומים אחרים.
להתפלל זה דווקא מעשה שנובע מהיצר הטוב שלו.
אבל הוא יכול להשתמש ביצר הטוב הזה לרעה.
כן, כלומר, הוא אומר,
אוף, סוף סוף, יש תפילה,
אז אני לא צריך לעשות כלים.
לא צריך לשטוף כלים.
כן, יש לו, הוא משתמש,
הוא אוהב להתפלל,
הוא מפלל לשם שמיים, אבל,
הוא אומר, אם כבר, אז הרווחנו,
שלא צריך לשטוף כלים.
או, יותר מזה, יראו שאני
כזה צדיק, אני מפלל בכוונה,
בשבילי כבוד על התפילה.
או, יקבל מזה כסף.
הוא הרי החזן, והוא
מקבל מזכורת כחזן.
אז הוא אומר, אה, זה טוב שיש תפילה,
במיוחד תפילות של ימים נוראים,
כי מקבלים על זה מזכורת טובה.
האם זה אומר שאסור לחזן לקבל מזכורת?
לא, מותר.
השאלה אם בגלל זה הוא עושה.
זו השאלה.
ואולם, או גם לימוד תורה.
כן, אדם לומד תורה, כתוב
בגמרא, שאדם עוסק בתורה,
כדי שיקראו ני רבי.
כדי שיהיה זקן וישבי שיבה.
וכדומה.
הרי הרמב״ם אומר שזה מותר,
כן, שאדם בהתחלה יעבוד שלא לשמע.
למשל אומר ילד, תסביר לו
את הערך העצמי של התורה,
הוא לא יבין.
אבל תגיד לו שמחלקים
סוכריות, אז הוא יעבוד.
כן, אחר כך, הוא קצת
יותר גדול, אתה אומר לו,
טוב סוכריות זה כבר לא כל
כך מעניין, טוב, הוא רוצה כסף.
כסף, מה, כמה פרוטות,
זה כבר לא מעניין אותו.
אחרי שלב יותר מתקדם,
הוא רוצה אופנוע.
מי שיגמור את השס תוך
שבועיים, מקבל אופנוע.
וואו, את שומעת, זה
כדאי לגמור את השס.
ואתה יודע, שס, נבחן וכו'.
כן, אחר כך אומרים לו,
מה, זה אופנוע, זה כלום,
אתה תקבל מזכורת של דיין.
אתה יוכל גם להחליף
ריהוט בסלון, זה שווה.
כן, חד, לא, מה דיין, מה זה
כלום, תהיה רב ראשי לישראל,
ככה, בסוף הבן אדם,
יהיה רב ראשי לישראל.
טוב, אתה יודע למה,
אתה לומד תורה, למה?
כי זאת האמת.
אז למה לא אמרת את זה מההתחלה?
כן, היית אומר את זה מההתחלה,
זה לא הייתה, לא הייתה באה.
התחילו עם הסוכריות.
עכשיו, אז זה גם, אז זה
נקרא שעדיין הם תהרת הלב.
ואולם כבר נתברו דברי
חכמים זל, שיש מינים שונים,
לא, סתם, והוא
עניין של, שלא לשמה,
המוזכר בדברי רבותינו זל פעמים רבות.
יש דבר שמוזכר ברבותינו
פעמים רבות, זה תורה לשמה.
אבל מה שמעניין אותנו כעת,
זה לא הלשמה, אלא מה זה הלא לשמה.
אדם לומד תורה שלא לשמה.
זה בסדר או זה לא בסדר?
זה בסדר כי מתוך שלא
לשמה, היה לא לשמה.
אז, אתה רואה, יש פה תשובות שונות.
יש אחד שאומר, זה לא בסדר.
אחד אומר, כן בסדר, כי הוא הגיע ללשמה.
אז כנראה שיש סוגים שונים של, של לא לשמה.
זה בדיוק מה שהוא הסביר כאן.
ואולם כבר נתברו דברי חכמים זל,
שיש מילים שונים שלא לשמה.
הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל,
אלא לרמות בני האדם,
ולרוויח כבוד או ממון.
וזהו שאמרו בו, נוח לו
שנהפכה שלייתו על פניו.
חבל שבלידה הוא לא מת.
השלייה הייתה צריכה
להתאפר, ואז הוא היה נחנק,
היינו מרוויחים משהו.
וואו וואו וואו, זה היה חבל עליו.
ועליו אמר הנביא ואני חתמי כולנו,
אוכבג את העדים כל צדקותינו.
יש מין אחר של שלא לשמה,
שהוא עבודה על מנת לקבל פרס.
כלומר הוא לא רוצה לרמות אף
אחד, אבל מאוד חשוב לו הפרס.
ועליו אמרו, לעולם יעסוק אדם,
בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשמה.
שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.
הפרס יכול להיות שכר לעולם הבא?
כן, שכר לעולם הבא גם, בכלל הפרס.
למה הוא עושה? הוא רוצה לעולם הבא.
ואם לא יהיה עולם
הבא, אין לו שביץ.
אז זה נקרא, וגם בזה יש מדרגות,
יש מי שרוצה פרס בעולם הזה,
יש מי שרוצה פרס בעולם הבא,
זה לא אותה מדרגה.
אבל זה חלק מהמציאות.
הוא לא יכול להגיד,
ואם לא היה עולם הבא?
אה, אתה שואל שאלה יפה.
בעצם, איך לומר, התורה
דווקא לנו את העבודה לשמה.
שהרי, מצד אחד התורה
אומרת, אנטיק נושי סוכו אומר,
אל תהיו כעבדים המשמשים את רבם
על מנת לקבל פרס, אלא היו
כעבדים המשמשים את הרב
שלא על מנת לקבל פרס.
ואם רואה שמיים עליכם.
אבל, איך אני יכול להיות כעבדים
המשמשים את הרב
שלא על מנת לקבל פרס,
כשאני יודע שיש פרס?
כלומר, התורה דווקא לנו את כל העבודה.
היא סיפרה לנו בתורה שבכתב
שיש פרס בעולם הזה.
וחזל הוסיפו שיש פרס בעולם הבא.
אז עכשיו אני לא יכול לעבוד לשמה.
נכון? זה השאלה שלך?
פחות או יותר.
אתה מסכים שככה אני אעסק
את השאלה שלך?
תודה.
מה התשובה?
שהפרס הוא באמת
לא בא לומר
שזאת הסיבה של העבודה,
אלא בא להסביר לי את משמעות העבודה.
כלומר, כי אם לא היה,
אמרת זה המציאות,
אם לא היה עולם הבא בעקבות המעשים,
זה היה אומר שהקב' ברוך הוא דורש מאיתנו
מעשים אבסורדיים.
זה שיש עליהם שכר, זה
הראייה שמעשים בעלי משמעות.
לא שזיפי.
כן, לא רק שזה לא
שזיפי, זה בעל משמעות.
יש לזה אחרית.
זה כמו שלמשל, יש
פסוק כזה, קווה אל השם,
לא סליחה, לא לא לא, לולה האמנתי
לראות בטוב השם בארץ
חיים, קווה אל השם,
חזק ויאמץ לבך וקווה אל השם.
מה זה לולה?
לולה זה ביטוי לא ברור
בעברית, בעברית הנחית לפחות.
לולה זה אולי.
ובאמת בתנ״ך כתב יד, מעל
ארבעה אותיות של לולה,
למד ו, למד א, יש ארבעה נקודות.
מה זה ארבעה נקודות?
זה כאילו שצריך למחוק את
המילה, אבל לא מוחקים אותה.
אומרת הגמרה שדוד היה לא ספק
כשהוא אמר את זה.
מה היה הספק?
הוא לא ידע אם יש לו חלק לעולם הבא או לא.
הוא לא ידע.
למה הוא חשב שאין לו?
הוא אומר שמה יגרום החטא.
כנראה שהוא חשב על הסיפור
של בת שבע, או דברים כאלה.
הוא אמר יש לי תיק כבד, אז
אולי אין חלק לעולם הבא לדוד.
אבל, איך כתוב שם,
בגמר הבברכות, אמר דוד,
ריבונו של עולם, אני יודע שאתה משלם
שכר טוב לצדיקים, לעולם הבא,
אבל איני יודע אם יש לי חלק עםהם.
איך כתוב? שמה יגרום החטא.
הרב קוק מדייק, שמה המשך הפסוק,
לולא האמנתי לראות בתובשת ברצחיים,
כמו אולי אין לי חלק
לעולם הבא, אבל בכל מקרה,
קווה אל השם חזק ויאמץ לבעך.
מסביר הרב קוק, שדוד היה
שמח, על זה שהוא חי בעולם,
שיש באחריתו עולם הבא.
למרות שהוא לא ידע, אם
באופן אישי הוא יגיע לזה.
כלומר, יש לו שמחה, מזה
שיש לה עולם אחרית טובה.
אגב, יש לדוד חלק לעולם הבא או לא?
יש, יש, יש.
אבל, הוא באותו רגע לא ידע אם יש לו.
עכשיו, לכן, מה דבוני אומר על זה?
למשל, כי יש אולי בוביץ,
שהוא חשב שזה לא טוב שיש עולם הבא.
הוא אמר, עולם הבא זה בשביל הבינוניים,
יותר טוב שאין עולם
הבא, כך אתה עובד באמת.
אבל מה זה הבאמת הזה שלו?
זה לא לשמה, אלא זה לכלום.
צריך לקיים מצוות, כי ככה זה.
עכשיו, זה נכון שהיינו מקיימים מצוות,
גם אם הקב".
הוא היה מצווה עלינו מעשים אבסורדיים,
שאין מהם שום אחרית ושום תקווה.
אבל, כפי שאמרת, זאת לא המציאות.
המציאות היא שהקב". רוצה לתת לך עולם הבא.
אז מה, לא תקבל? זה לא יפה, זה לא מנומס.
כסיפור המפורסם, שסיפרתי
כמה פעמים פה, על רבי זושה.
אתה זוכר את הסיפור?
לא מכיר.
רבי זושה, אתה יודע מי זה רבי זושה?
שהוא מה?
שהוא בחה.
יש הרבה אנשים שבחו בחיים שלהם.
גם ניטשה בחה.
יפה.
שתלד.
שלושיתוליד.
שתלד.
סיפור. מה הסיפור?
רבי זושה מהניפולית,
רבי זושה היה אח של רבי אלימלך מיליזנסק.
והם היו שנים תלמידים של?
המגיד נמזריץ'.
שהיה תלמידו של הבן שלהם.
אז רבי זושה מהניפולי פעם
אחת בא איזו אישה אליו,
אמרה לו, רבא תתפלל
עליי, שיהיה לי בן.
לוקח רבי זושה את הפתק, מתפלל
שלשפרינצה בסגיטל יהיה בן.
ואז הוא שומע קול מהשמיים
שאומר לו, זושה! אל תתפלל.
אני לא רוצה שיהיה לה בן.
מה עושה רבי זושה?
ממשיך להתפלל, כמובן.
זה כל אחד בתפקיד שלו.
רק כדאי שהוא אומר לו לא.
התפקיד שלו זה להגיד כן.
ממשיך להתפלל, ואז שומע
קול מהשמיים שאומר לו,
זושה, אם תמשיך להתפלל יהיה לה בן.
אבל לך לא יהיה העולם הבא.
אומר רבי זושה,
איזה יופי, סוף סוף.
זה יפה, להפחיד אותו.
ואז רבי זושה המשיך להתפלל.
מה זה אומר?
זה היה חשוב שבמהלך
ההתפתחות הנפשית של רבי זושה,
שיהיה לו איזשהו רגע שבו
הוא מוכן לוותר על העולם הבא.
כדי להגיע לתארת הנפש.
מה שאנחנו מבקד במסילת ישרים.
שהוא עושה את הדבר שלא בשביל הפרס שהוא מקבל.
אבל הוא גם הבין שאם הוא
לא רוצה את העולם הבא בכלל,
זה גם חטא.
כי הקב' הוא נותן לך.
הוא נותן משמעות לעולם שלו דרך העולם הבא.
אז אם אתה מסרב לקבל, אתה בעצם מגדף.
לכן הוא מקבל את העולם
הבא, שלא על מנת לקבל פרס,
אלא לשם שמיים הוא מקבל את העולם הבא שלו.
כדי לעשות נחת רוח לקב' הוא,
שרוצה לתת לו את העולם הבא שלו.
איך זה מסתדר עם מה שכתוב בסוף היד החזקה?
כדי שיזכו לחיי העולם הבא.
יפה.
אתה מקשה שלכאורה הדברים האלה סותרים במפורש
את הנאמר בסוף היד החזקה לרמב״ם,
שלא נתאבו ישראל עם אותם
משיח, אלא כדי לעסוק בחוכמה,
ולזכות לחיי העולם הבא.
נכון?
כדי שיזכו.
כדי שיזכו לחיי העולם הבא.
מה שמה?
שהרצון לעבוד כדי לזכות לחיי העולם הבא
זה דבר קשר ורצוי.
רגע, רגע.
הקושייה קודם כל.
אנחנו כשרוצים להבין משהו,
צריכים קודם כל להבין את הקושייה.
הבאת את הקושייה?
כן או לא?
זה מה שאתה מקשה? יפה.
לכאורה הדברים האלה של הרמב״ם
סותרים את דברי הרמב״ם עצמו בהלכות תשובה.
שבהלכות תשובה, פרק עשירי,
הוא כותב שהעבודה האמיתית
היא שלא כדי לקבל את העולם הבא.
זה סתירה ברמב״ם עצמו.
נכון? מה התשובה?
שהנביאים התאוו לימות
המשיח כדי שיעסקו בחוכמה,
כדי שיעסקו לחיי העולם הבא, כי כך רצון השם.
בסדר?
זה חוזר לביור שלנו.
כתוב פה, שלא לשמוע הראשון, שהוא הרע מכולם.
אז אם אני זוכר שבמצדמה
זה פרק חלק של הרמב״ם,
אז הוא כותב את כל ההשתנות שסיפרת קודם,
שהם ילד שרוצה הודק, אחר כך רוצה זה.
אבל גם לפני האחרונה, כשלשמוע הוא רוצה כבוד,
בגלל הכבוד הוא הופך להיות רע.
ואחר כך הוא בסוף, אחרי זה,
הוא בעצם מקבל את שלישה, את הופך שלה לשמוע.
אז זה לא משנה שזה האמית הכי רע, הכבוד.
כלומר, אני חוזר על שאלתך,
אתה רואה כאן סתירה בין הנאמר
פה ברמחל לבין הנאמר ברמב״ם.
שהרמב״ם, בהקדמתו לפרק
חלק, כתב שבדרך של החינוך,
אז בהתחלה נותנים סוכריות
וכל מיני דברים כאלה,
איגוזים, כן?
ואחרי זה נותנים כבוד
או ממון ואחרי זה לשמוע.
ופה כתוב שבשביל כבוד או ממון,
שזה הצוג הגרוע שנורח
לו... כבוד כאן כתוב,
ואילו כאן כתוב שהכבוד זה
לגמרי פסול, לבקש את זה, נכון?
אה, יפה.
תשובה.
מה שאמרו, שלעולם יעסוק
אדם בתורה או במצוות
שלא לשמע, שמתוך שלא לשמע, בלשמע.
על איזה סוג אדם מדובר?
מדובר באדם שמוטרד מזה שהוא עובד שלא לשמע.
הוא אומר, כבוד הרב, יש לי בעיה,
אני רוצה לעבוד את ה' לשמע, ואני לא מצליח.
מה אני עושה?
לא לעבוד בכלל?
אומר לו הרב, אם זה מטריד
אותך, אז תעבוד שלא לשמע,
כי מובטח שמתוך שלא לשמע תגיע ללשמע,
כיוון ששאלת את עצמך.
אבל, וזה בעצם מה שאומר גם הרמב״ם שם.
הרמב״ם מדבר על מי ש...
יש, יש לו מטרה להגיע ללשמע, בינתיים הוא לא.
מה שמדבר כאן רמחאל, זה מי
שהוא לא מעוניין בכלל בלשמע.
הוא מעוניין רק בכבוד.
אז אומר לך לו, נבחר שיהיה טוב.
זה כאילו זו המסקנה שלו, בבקשה, אתה כבוד.
בסדר?
לכן גם הרמב״ם שם מדבר
על מי שיש לו ליווי של מורה,
שלאט לאט מדריך אותו.
ביסידת הנשמעיה, שלום, כבוד הרב ערן תמיר.
סתם, כבוד הרב.
הרב ערן תמיר סיפר
על עברך עם בעיות זוגיות
שפנה לרב מוצפי.
והרב שאל מיד על מעשה האישות.
והתשובה הייתה כמו
שכתוב בגמרא, כמי שכפאו.
והרב מוצפי אמר לו, אתה השד.
יפה.
טוב, אני קצת אפרש.
זה כתוב כאן בקודים.
אמרנו כאן לפני כן שרבי אליעזר
היה, כשהוא היה משמש
מטרתו, היה עושה כמי שכפאו שד.
אז היה כנראה איזה אחד
שהיו לו בעיות עם אשתו.
אז הרב שאל אותו, מה, איך הולך שם?
אז הוא אמר, כמי שכפאו שד.
אז הוא אמר, טוב, זה הסיבה.
אתה השד.
כן? כלומר, בסדר, זה מה שהוא התכוון.
בסדר, הבנו.
שצריך לזה... זה תמיד
הבעיה שלוקחים הדרכות
של גדולי התנאים או החכמים וזה.
ומעתיקים את זה לחיים
פשוטים, ואז מביאים לחורבן
של הזוגיות.
טוב.
טוב, אז אין שום ש...
אפשר להתקדם עכשיו.
אגב, יש ביטוי בה גמרא,
מקום אחד שבו משתמע ככה.
לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמע,
שמתוך שלא לשמע, אבל
לשמע, שהרי עגלון, מלך מואב,
עבד את השם שלא לשמע.
זאת אומרת, כשהוא שמע שם
שמיים, הוא קם מעל הכיסא.
אבל הוא היה שלא לשמע,
הוא רצה לשעבד את ישראל.
אבל יצא ממין נאורות
שהיא עבדה את השם לשמע.
אז לפעמים מה זה שמתוך שלא
לשמע, אבל לשמע, שיצא לו נכד
שיעבוד לשמע.
לא שהוא עצמו יזכה לזה.
ככה מביא גם הנציב מיבולוגי.
טוב.
יש בשלה.
בשלה רבנו ישעיהו הלוי הורוביץ.
בספרו שני אלוחות
הברית, ראשי תיבות, שלה.
או שילו.
שהוא כותב, שמע ברכה מעניינת.
זה לא ברכה שהוא קבע,
אבל הוא כותב אותה.
ברוך אתה ה' יקרינו מלך העולם,
אשר קידשנו במצוותיו ויציבנו
ללמוד שלא לשמע, על מנת להגיע לשמע.
זאת אומרת, שאדם לא יימנע מהלימוד
בגלל שזה לא לשמע.
לא, לכן אני מיד
הקדמתי, לפני כל
המשפט הארוך הזה, שלא שהוא
קבע ברכה, אלא הוא כתב אותה.
נכון?
אני אמרתי, לא שהוא קבע
לומר את הברכה, אלא הוא כתב.
מה יש להוסיף על דבריי, שלא ברור?
הוא כתב את זה ואמר, הוא כתב...
מה שאני אומר, אני לא מספק.
כי אני לא מבין למה הוא
כתב, אם הוא לא אמר את זה.
למה הוא כתב?
משנה מדבר רב שהוא
לא אמר, הוא רק כתב.
בוודאי שהוא לא אמר, נו אז מה?
אז אתה שואל למה הוא כתב.
כי לכתוב מותר.
נכון?
חינוכי. לכן הוא כתב.
זה אקט חינוכי.
האם אני אמרתי לפני כן, זה חינוכי,
אז התכוונתי שזה חינוכי.
אז למה אתה שואל אותי, זה אקט חינוכי?
מה במילים שלי לא הספיק?
אתה אומר, זה סוגיה להשומע.
כן, אבל זה לא שונה
ממה שאני אמרתי.
טוב, אה, בסדר.
אה, לא.
אז מה שאומר, ויש מין אחר
של שלא לשמע, שהוא
העבודה על מנת לקבל פרס,
ועליו אמרו, לעולם יעסוק
אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמע,
שמתוך שלא לשמע, בלשמע.
אך על כל פנים, מי שלא הגיע עדיין
מתוך שלא לשמע, אין לשמע.
הרי רחוק הוא, משלמותו.
כלומר, זה מותר, זה אפילו רצוי,
לפעמים, אבל אתה עוד לא הגעת
למדרגת הטהרה.
אמנם, מה שצריך לאדם יותר
עיון ומלאכה רבה, הוא
תערובת העיסור.
דענו, שלפעמים
האדם הולך ועושה מצווה,
שכך גזר הבינוש בשמיים.
אמנם, לא יחדל מי לשתף עימה
איזו פנייה אחרת, או שישבחו
בני האדם, או שיקבל
שכר במעשה.
זה דבר שקצת קשה, באמת,
להימנע את מינו. אגב, יש בה גמרה
מפורש שכאשר אתה מתפלל
על חברך, מותר
לך לכוון גם על עצמך.
כמו שלמשל, עשתה אביגייל,
אשת נבל הכרמלי, שהיא הצילה
את בעלה
ממוות, כי דוד רצה להרוג את
בעלה, חשב שצריך להרוג אותו,
והסבירה לו שזה עוד לא הזמן,
אבל אל תדאג, הוא ימות
עוד מעט, ככה היא אמרה לו,
ואחר כך, תזכור אותי, ותזכור את
עמתיך.
אז באמת, אחרי עשרה ימים, נבל הכרמלי
מת לבד, ודוד זכר את
אביגייל והתחתן איתה.
זאת אומרת שזה מותר.
מותר לכוון כוונות כאלה.
שלום לרב, האם הקיום של העולם הבא
תלוי באמונה של ליבו?
שאם כן, ממילא אני יודע
על קיומו, ואז על אישמה, הוא מין משחק,
כאשר בתוך תוכי אני מודע
לקיום העולם הבא.
העולם הבא שלך, הוא לא תלוי
באמונה בו. כלומר, זה שהקב'
נותן חלק לעולם הבא, זה
מה לעשות. ככה הוא קבע.
אבל מה אתה אומר, שהלישמה
הוא איזה מין משחק?
נכון, זה קשה.
לכן זה לא קל.
אלא אם כן, אתה מבין שהעולם הבא
הוא כלום לעומת הערך של המעשה.
כי זה שאתה מקבל
שכר, זה בעצם
דבר קטן לעומת הערך של המעשה.
למשל, הרב קוק מסביר את זה במשל יפה
בספר מוסר אביכן.
יש אדם ששמע
שיש מקום שבו
הרגש
עומד להתפרץ.
וכשהרגש הזה יתפרץ
ייקברו חיים
אלף אנשים.
והוא
על מנת להציל את אותם אלף אנשים
שולח
במאמצים רבים
מטוס לשם.
וצוות הצלה מוציאים את האנשים
מן המקום.
ואז כשמתפרץ הרגש, אף אחד
לא נפגע.
יפה, נכון?
אחרי כל המעשה הזה, יש איזה
אדם עשיר בעולם ששמע על הסיפור
מאוד התרשם, שולח
למציל צ'ק
עם סכום גבוה, מיליון
דולר, לא, אירו, יותר טוב.
מיליון אירו.
למרות שבמימי הרב קוק
האירו עוד לא היה קיים.
אבל היה ראוי היה להיות. טוב.
ואז, אותו אדם
מקבל את הצ'ק בדואר
מסתכל, אומר
אה, סוף סוף
קיבלתי מה שרציתי.
מה קרה כאן?
הוא הקטין את כל הערך
של המעשה, שהיה מעשה
אדיר, להציל אלף נפשות.
הוא הפך אותו לצ'ק
של מיליון אירו.
שום כלום.
חבל על העבודה.
וכן, אם אדם מבין שיש ערך
למעשים שציווה עליהם מצד
שמעשה השם, שמציווי השם
אז הוא מבין שהעולם הבא שלו
לא שווה את זה.
ברור?
ואז זה פותר לו את הבעיה
שאתה, השואל, היקר באינטרנט מעלה.
אה, שאלה היא. מה?
בזמן המעשה, אם אתה נניח עושה את זה לשמה
כן.
אבל אחרי עשרים שנה אתה נזכר בזה
ואז אתה, מותר לך להתענג
על המחשבה הזאת וגם על השכרה שתקבל?
כן, בוודאי. אפשר להתענג גם
על השכרה. אבל, לא, אבל מה שהוא שואל
הוא אומר שבזמן המעשה
אני לא מסוגל לעשות לשמה.
כן, נכון.
אז אני אומר כן אפשר ללכת
ולשמה, אם הוא מבין שהעולם הבא
לא שווה את זה. לא שווה את המעשה.
בעצם אני שואל, אבל אם אחרי המעשה
לא, אבל אתגר נקוד למה שאני אמרתי.
הבנת מה שאני אמרתי? בסדר. עכשיו,
אתה שואל אם אחרי המעשה
מותר לו גם להתענג על המיליון נרו.
למה לא? זה נחמד מיליון נרו.
אבל זה כלום, לעומת
המעשה. כן.
העבודה שלא לשמה הוא שלב מצווה בתקשיבה?
כן.
שלב שלא לשמה הוא שלב הכרחי.
הוא אי אפשר לדלג.
ולכן
כל הילדים באים אל
הבית כנסת כי יש פר מצווה וזורקים סוכריות.
זה שלב הכרחי.
ככה נפש האדם בדויה.
ייתכן אפילו שיש כוונה אלוהית בזה.
כדי לצרף את
הלא לשמה לעבודת השם.
זה כמו שאתה מקדש
את העבודה הגופנית, העלאת ניצוצות,
גם עם מעשים נמוכים ושפלים.
אז יש גם העלאת ניצוצות
מהכוונה של לא לשמה.
יש לגבי העולם הבא, יש שאלה
מובא במסכת
ובעצם זו שאלה שהיוונים כבר שאלו.
אפלטון מביא את זה
בפיו של סוקרטס במחזה גורגיאס.
בדיאלוג גורגיאס.
מדוע צריך להעניש את הרעשה
ומדוע צריך לתת
גמול לצדיק?
לכאורה, הרעשה נענש בעונשו
היותר גדול בעצם העובדה שהוא רעשה.
והצדיק קיבל את
השכר היותר גדול בעצם העובדה שהוא צדיק.
ולכאורה, לתת שכר ועונש
זה להקטין את כל העבודה.
כן, ככה שאלו העיוונים.
שאלה טובה.
במסכת אבות ניתנה תשובה.
ניתנה תשובה.
בעשרה מאמרות נברא העולם
והלא במאמר אחד
יכול להיברא.
אלא, כדי לתת שכר טוב לצדיקים
שמקיימים את העולם
שנברא בעשרה מאמרות
ולתת עונש לרישאים
שמחריבים את העולם שנברא בעשרה מאמרות.
לכאורה, זה בא לתת תשובה לשאלה.
כלומר, למה צריך לתת שכר לצדיקים?
למה צריך לתת עונש לרישאים?
התשובה היא בגלל שהעולם נברא בעשרה מאמרות.
מה זה קשור?
אם העולם
היה נברא במאמר אחד
אז זה היה אומר שכל יחידה בעולם
עומדת בפני עצמה.
אני עומד בפני עצמי,
אתה עומד בפני עצמך,
כל דבר בפני עצמו.
יוצא לפי זה שאם אני צדיק, התאהבתי לעצמי.
אם אני רשח, אז בשלום.
עירעתי, אז בשלום לעצמי.
אבל, כיוון שהעולם נברא בעשרה מאמרות
זה אומר שיש
חיות אורגנית שמקשרת את חלקי העולם זה עם זה.
כי המספר 10
מורה על כך, על האורגניות.
המערל מסביר גם מדוע.
יוצא לפי זה
שכאשר אני עושה טוב, אני
מטיב לעצמי ולעולם כולו.
אז ההטבה שאני
הזרמתי
בתוך המערכת של העולם,
אותה הטבה חוזרת אליי בתור שכר.
זאת אומרת שיש
הטוב העצמי, ויש
הטוב החוזר. כמובן,
הרע העצמי והרע החוזר.
טוב, בואו נמשיך.
אמנם, מה שצריך לאדם יותר עיון,
ומלאכה רבה הוא תערוב את העיסור.
די נו שלפעמים האדם
הולך ועושה מצווה לשמה ממש, שיקח כזרע וינוס
בשמיים, אמנם, לא יחדן
שישפכו בני אדם, או שיקבלו סחר מעשה.
לפעמים, אפילו אם לא מתכוונים ממש
שישפכו, בשמוח לגוע לשבח,
ירבה לדקדק יותר, כאן מעשה של ביתו
של רבי חנינה בן
טרדיון, שהייתה פוסעת
פסיעות יפות.
וכיוון ששמעה
שאומרים, כמה נעות פסיעותיה
של ריבה זוהר, מיד דקדקה יותר.
לכן שמה נענשה.
לא כל בחורה שהולכת
בהליכה יותר יפה, נהנשת
על זה. אבל ביתו של רבי חנינה
בן טרדיון, שהייתה צדקת
גדולה, הדבר הזה, היא נתבסס בו.
אז רגע, זה אומר שאפילו אם
נגידו את זה שאתה שמח מזה
בלב, זה גם... זה כבר לא כוונת
הלב התיאורן, נכון.
כלומר, שאדם פועל על פי מה
שאומרים עליו. ואתה יודע שאתה צריך להיות
שמח שמשהו עושה פעל.
אבל זה שהוא פועל
בגלל, כלומר, שהוא מקבל
מה שנקרא
אמרצה.
חיזוק חיובי, אפשר לומר.
ושהוא עושה
בגלל שאומרים
עליו, זה אומנם מותר.
זה חלק מפסיכולוגיה האנושית.
אבל זאת לא התארה.
הרי התוספת
הזו נולד מכוח השמח ששמחוה.
ואומנם, אף על פי שאיסור
כזה בטל במיעוטו, על כל פנים,
המעשה שתערובת כזה בתוכו, טעור
לגמרי, איננו.
והנה, כשבשן עולה לגבי המזבח
של מטה אלה סולט נקייה מנופה
ב-13 נפא, שכבר טעור
לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות
על רצון המזבחו העדיון, להיות
מעבודת האלה שלמה והמובחרת, אלא
המובחר שבמעשים, הטעור מכל מיני סיג.
שלום לרב שרקי. לא מובן מדוע
האלימות צריך להיות לשמה או שלא לשמה.
הרי הדבר החשוב ביותר
ליהודי הוא לגור בארץ ישראל.
וידוע שרק מעטים מבינינו,
אינם גדולי עולם שלומדים לשמה.
אז למה לסבך את נפש היהודי?
תודה.
לא צריך.
כן, זה מה שאמרנו
בהתחלה, שכל מה שנאמר
עד סוף פרק יותגימל,
הוא הנצרח לשיהיה
אדם צדיק.
וכל הנאמר מכהן ואילך, הוא
לשיהיה האדם חסיד.
ולכן, צריך
לסבך את נפש היהודי הראוי לחסידות.
ולא לסבך את הנפש
של היהודי שאיננו שייך
לחסידות. נכון.
לכן אנחנו הזהרנו מראש שהפרקים
האלה נהרו
ליחידים ולא לכלל.
אז טוב ששאלת, כי ככה
זה מאפשר לנו להזכיר את זה
מדי פעם. טוב.
חוץ מזה, שמי
שנוהג במידת התארה,
הנפש שלו לא מסובכת.
הנפש שלו מתוהרת.
כי הוא כבר חופשי
שיעבוד אל העצמיות שלו.
שזה עונג
בלתי רגיל, להיות בן חורין
באמת.
כן.
שאלתי, אולי נמצא במידת עכשיו
ונראה אם זה בעצם
משום דבר.
אני לא יודע כמה נדבר כך, שזה בעצם
מה שאתה חושב. כן, אפשר להגיד.
בעצם, אני לא יודע כמה נדבר כך.
אולי נדבר כן, אולי נדבר כך.
אולי נדבר ככה, ככה, שזה דבר
שאני רוצה לדבר ככה. נכון.
זאת אומרת, מה שאתה אומר, שהאידיאליזם
שייך לאהבה
והתועלתיות, זה שייך למידת העירה.
זה מספו של דבר.
אולי בעצם
החצון היהודי
בעצם
גם אם אני אומר את זה לנקוד,
זאת אומרת, בנקודת ובאריץ
זה גם עשוי בעצם להבין את זה
שהוא לא משועלם, אבל הוא חושב
עליך אני פה מתנהג
בצורה שהיא בעצם ישניהם
וזה בעצם עליהם מתקן את העולם
שדיברנו
שלא חושבים על העולם הבא
דווקא העולם הזה צריך להיות עוד יותר טוב
אה, אתה אומר, כן, שיש עוד יותר לשמוע
שאדם עושה למען העולם הזה
כן, לתקן את העולם הזה
כן, זה אידיאל
כן, ברור
אבל ברור שאנחנו גם עוניינים
שהעולם, אחרי שיהיו תוקן, יהיה עוד יותר טוב
רוצים שהעולם הזה יהיה העולם הבא
כלומר, העולם הבא
זה לא העולם האחר
זה אותו עולם
זה עולם עבור העתידי של העולם
אז גם זה אנחנו עוניינים
שלום הרב, נחילה
לא הבנתי
איך ההסבר במסכת אבות ענה
לשאלה של הפילוסופים ביאן
בשכר לצדיק ועונש לרשת הודע
אז אני אנסה להסביר את זה עוד פעם
שהשכר
לצדיק
באמת, מצד אי אותו צדיק
אין שכר גדול מזה
אז למה הוא מקבל תוספת
זה מצד מה שהוא השפיע על העולם
ומה שעוזר אליו
כמו כן גם לגבי הרשת
אני מקווה שהבנת הפעם
שלום תודה רב, אדם שעושה
מצווה לשם כבוד או שכר
עובר על חילול השם
ולכן הוא לבטח אינו צדיק
כיצד הוא התעלה לכוונת הלב
לא, אם הוא עושה לשם כבוד או שכר
זה עוד לא חילול השם
כי הרבה אנשים עושים לשם כבוד או שכר
חילול השם זה התנהגות
שגורמת ששם שמיים
מתגנה על ידו
זה הכוונה חילול השם
אבל פה הוא עושה הרבה דברים חשובים
הוא נותן צדקה
הוא כל יום נותן
סכומי עתק לצדקה
הוא ואנשים שהוא משכנע אותם נותן צדקה
יש מיליונים רבים
של דולרים שעברו דרכו לצדקה
אז ודאי שזה לא חילול השם
רק מה, יש דבר אחד
הוא רק בדק שהעיתונאים יגיעו
בסדר, אבל לא כולם יודעים
שזה בשביל העיתונאים
כי גם יש אדם אחר
שהוא דווקא עושה לשם שמיים
והוא דואג לזה שיעברו העיתונאים
לא בגלל שהוא מעוניין
אלא בגלל שהוא רוצה שאנשים על ידי כך
ירצו לתת צדקה
אז יש גם צד כזה
כי זה מקדם את המפעל שלו
לכן זה מאוד קשה לדעת
מה הכוונה האמיתית של האדם
שני אנשים מתנהגים אותו דבר
אחד מתכוון לשמע, השני לא לשמע
אז אתה לא יכול להגיד שהוא עובר על חילול השם
טוב
חודש זה שחילול השם
לא קודם חילול ה' עם צ'ופצ'יק
אלא חילול ה' שינמם
כי זה החילול של השם שלו
לא חילול שלו
טוב, איפה אנחנו?
ואינני אומר
שהוא זולט זה
יהיה נדחה לגמרי
כי הרי קב' הוא אינו מקפח
שכר כל בירייה, הוא שלם שכר המעשים
לפי מה שהם, כלומר, על העבודה התמימה
הוא מדבר, הרי הוא יעלה כל אוהבי השם באמת
שלא ייקרא בזה השם
אלא עבודה טהורה לגמרי, שלא תהיה פנייה
באה, אלא ל' יתברך ולא לזולתו
אגב, יש
תקנות של ישיבת רמחל
נתגלו בכתב יד
רמחל
הייתה לו ישיבה, בישיבה שלו
היו כל מיני תנאי קבלה
אחד מתנאי הקבלה
היה
שמי שבא ללמוד בישיבה
איננו מתכוון
חס ושלום של לימודו
יהיה לשם תיקון נשמתו
אלא אך ורק
לתיקון השכינה וכלל ישראל
בלבד
זה תנאי להתקבל לישיבה של רמחל
היו לו הרבה מאוד תלמידים
שישה
ובאיזשהו שלב גם הישיבה גדלה
והיו עשרה
מה?
ככל שהוא צדיק
ורע לו יותר?
לא
יש ארבע שאלות
צדיק ורע לו ורע
וטוב לו, נכון? זה שתי שאלות
יש עוד שתי שאלות נוספות, צדיק וטוב לו
זה גם קושייה
צדיק ורע לו זה גם קושייה
מה פתאום הוא צדיק אז למה רע לו?
וגם רע לו
זה גם קושייה
שלום לכבוד הרב, האם הרב יכול לתת דוגמאות
דוגמה קונקרטית לאדם שידוע
שחופשי מעצמיותו
כן, הרב ציודה קוק
אני הכרתי אותו כזה
שלום כבוד הרב, אדם שעושה
מצווה לשם כבוד או שכה
אה לא, זה כבר ראינו
זהו, אני חושב ש... לא לא, זהו, גמרנו
מה?
אני לא שומע
למה רע לו ורע שם זה שאלה?
אה, למה רע לו ורע שם זה שאלה?
לא רק שהוא רע
גם צריך שירע לו
זה מספיק נורא להיות רע
אז יש פה שאלה
ארבע שאלות בעצם
למה יש צדיק וטוב לו, צדיק ורע
לו, רע שם וטוב לו, רע שם ורע לו
זה ארבע שאלות
כן
מה, אתה הגדרת את הרב ציודה?
איך אני הגדרתי את הרב ציודה?
כאדם שהוא פועל מתוך חופש מוחלט
זה לו חירות מוחלטת
כן
פעם מישהו שאל אותו, זה עיתונאי
יש ביקורת על כבודו, על זה
ש... אתה התערבת בפוליטיקה
רבנים לא צריכים לעסוק בפוליטיקה וכו' וכו'
אמר הרב ציודה, אני לא מבקש רשות מאף אחד
מה שנראה לי אמת, אני אומר
זה טוב?
הרב אמר שרשת ורע לו זה שאלה של אינטרונית
לא
לא אמרתי את זה
מה הייתה השאלה של אינטרונית?
אני לא יודע, אני לא אמרתי
שהייתה לו שאלה בכלל
לא, אני לא אמרתי את זה
איפה אנחנו?
וכל מה שהתרחק מהמדרגה הזאת
כפי הרבות ריחוקו, כנרבה החיסרון בה
והוא מה שדוד אבילך עליו השלום אומר
מי לי בשמיים
והאמך לא חפצתי בארץ
ואמר כמו כן
מישהו אגב, אמר לי
שהוא שמע עדות
אני לא בטוח שזה לגמרי נכון
מישהו אמר לי שהוא שמע עדות
שהרב קוק בריקודי שמחת תורה
היה אומר
בינו לבין עצמו ריבונו של עולם
אינני רוצה את העולם הבא שלך
אני רוצה אותך
משהו כזה, אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון
יש לי סיבות לפקפק קצת בזה
אבל זה גם משהו
טוב, ואמר כמו כן
צירופה אמרתך מאוד ועבדך האהבה
כי באמת העבודה האמיתית
צריכה להיות צירופה הרבה יותר
מן הזהב ומן הכסף
והוא מה שנאמר על התורה
אמרות השם אמרות העורות
כסף צירוף בארץ מזוקק שבעתיים
ומי שהוא עובד השם באמת
שלא יסתפק בזה המועט
ולא יתרצה לקחת כסף מאורב
בשיגים ובדילים
כמו שמשורר אחד אמר
לא רוצה תזווה לה רוצה הכי טוב
נכון?
יש שיר כזה
דענו העבודה מאורבת בפניות לא טובות
אלא הזך והטהור כראוי
ואז ייקרא עושה מצווה
כמאמרה
שעליו אמרו זל כל העושי מצווה כמאמרה
אם בפסד נותרו בשורות רעות וכן אמרו זל
עשה דברים לשם פעולם
ודבר בהם לשמן
והוא מה שבוחרים אותם שהם עובדי השם
בלב שלם
כי מי שלא נדבק אם הוא ידבר באהבה אמיתית
צירוף העבודה הזאת יהיה לו לתורך
ולמס הגדול
כי יאמר מי יוכל לעמוד בזה
לא צריך לסבר את הנפש של היהודי
כמו שאמר השואל באינטרנט
ואנחנו בני חומר גילודי אישה
אי אפשר להגיע אל הזיקוק והצירוף הזה
אמנם אוהבי השם וחפצי עבודתו
הנה, שמח לבם
להראות אמונת אהבתם
לפניו התברך ולהתעצם בצירופה
ותהרתה
ומה שסיים דוד עצמו באומרו
והעבדך, העבה
והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ומדלים
עובדי השם עצמם ומדרגתם
כי מי שיודע לתאר ניבו יותר
הוא המתקרב יותר והאהוב יותר
בארץ לא התברך
הם הם הראשונים אשר בארץ הם מה
אשר גברו וניצחו בדבר הזה
העבוד ושאר הרועים אשר תיארו ליבם
לפניו
ומה שדוד מזהיר את שלומו בינו
כי כל לבבות
דורש השם
וכל יצר מחשבות
וכן אמרו זאל רחמנה
ליבה בעה
כי אין די לאדון ברוך הוא
במעשים לבדם
שיהיו מעשי מצווה
וללב יהיה טהור לכוון בעל העבודה
האמיתית והנה
הלב הוא המלך
לכל חלקי הגוף אינו אגבם
הוא המנהיג אותם ואם הוא אינו
מביא עצמו אל עבודתו
יתברך הלב פה הכוונה
הכוונה
לא העבר המפמפם
ולא הרגשת האדרנלין
שיש בעבודת השם
אלא הכוונה המטרה
המטרה שאדם שם לעצמו
ואין עבודתו
ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו
יתברך אין עבודת שערי עברים כלום
כי אל אשר יש שם רוח הלב ללכת
ילכו
ומכך חתוב בפירוש
תנא בני, ליבך
לי
משלה קפגימא
ותתקן להיום. שלום!