שלום לכולם המאזינים והצופים אנחנו היום שלא כהרגלנו לרגע עוזבים את המסגרת הרגילה שלנו עם הלימוד מסביב לדף היומי
היום כיוון שהשיעור לפחות נמסר ממש בערב ראש השנה
אז חשבתי שמן הראוי ללמוד משהו שקשור
אל המצווה המרכזית של היום הגדול הזה של ראש השנה
וזו כמובן מצוות תקיעת שופר.
באמת מי שירצה ימצא שיעורים קודמים שלנו כבר מפעמים הקודמות
על מצוות תקיעת שופר, אבל נדמה לי שהיום אנחנו מוסיפים משהו שלא דנו בזה, לא עסקנו בזה במסגרת הזו.
אני מתכוון לעניין שבכותרת אני כותב
כוונה במצוות בכלל ובשופר בפרט.
העניין פה שאנחנו עוסקים בו זה סוגיה במסכת ראש השנה,
בדף כ"ח שעוסקת בעניין של כוונה במצוות
באמת כמו שאני אומר בדרך כלל וממילא במצוות שופר בפרט.
הנושא הזה של מצוות צריכות כוונה אנחנו מפעם לפעם דנים בזה וזה גם עכשיו טוב לחזור על זה זה נושא שנדון בכמה סוגיות בכל מיני מסגרות ופעמים כל גבי כל מיני מצוות
ישנה תמיד שאלה אם מצוות צריכות כוונה או מצוות לא צריכות כוונה
זה ברור שמלכתחילה ראוי ובוודאי שיותר טוב שמי שעושה מצווה יעשה עם כוונה,
כי לכאורה אם הוא עושה בלי כוונה זה כמו שאומרים זה כגוף בלי נשמה,
אבל בכל זאת, היות שיכול להיות שהוא עשה את המצווה,
אז אף על פי שמצוות,
אומנם זה יותר טוב למצוות שיש גם כוונה,
אבל אם אין, יש בכל אופן מי שסובר,
וזה מופיע בכל מיני סוגיות,
שמצוות אינן צריכות כוונה, זאת אומרת שבסופו של דבר כשבן אדם עושה את המצווה אפילו בלי כוונה הוא קיים את המצווה. דמי נפקא מינא? נפקא מינא שהוא באמת לא צריך לחזור לעשות עוד פעם.
נפקא מינא שאפילו אם ירצה לחזור עוד פעם במידה וזה אפשרי אז הוא כבר לא יוכל לברך למשל כיוון שהוא כבר יצא ידי חובה.
זאת אומרת שהעניין הזה הוא כשאנחנו אומרים מצוות אינן צריכות כוונה זה לא דבר שהוא מומלץ אבל זה דבר שהוא קיים, זאת אומרת שאם יש דבר כזה אז זה משפיע
ועל העניין שהוא כן יצא או לא יצא על ידי חובה.
בגמרא פה בדף כ"ח בראש השנה מדברים על שתי מצוות שיש בהן איזשהו דבר אפשר לומר מקצה לקצה.
מקצה לקצה פירושו של דבר יש כאן דיון כאילו מלכתחילה דווקא על מצווה של אכילת מצה ובצדו של העניין הזה דנים במקביל ובכל אופן בקשר לזה על המצווה של תקיעת שופע.
וזה שתי מצוות שכפי שאנחנו, מי שלומד את הסוגיה בדף כ"ח יוכל לראות ולמצוא ששתי המצוות האלה יש בהם,
אפשר לומר שהם שתי מצוות מקצה לקצה,
כיוון שלמשל לגבי עניין של אכילת מצה,
לגבי העניין של אכילת מצה,
אז אנחנו רואים בגמרא שאומרים שאם כפו בן אדם לאכול את המצה, הוא לא רצה, כפו אותו לאכול את המצה,
אז כתוב שהוא יוצא ידי חובה.
וכאן ייתכן,
וזה בעצם אחד הנושאים שאנחנו צריכים לברר לעצמנו,
ייתכן שזה אפילו אם סוברים שבדרך כלל מצוות אינן צריכות כוונה,
בכל אופן לגבי אכילת מצה,
אם לומדים את רש"י פה אפשר להבין שבאמת האדם יוצא ידי חובה לכולי עלמא וכל כך למה, רש"י מסביר כשמדובר על אכילה שאדם נהנה ההנאה היא כל כך משמעותית בגוף של הבן אדם מבחינת כל מה שאדם מקבל הוא נהנה מן האכילה,
שההנאה הזו היא כל כך חשובה שהיא מתגברת על בעיית היעדר הכוונה.
והיא מביאה את הדוגמה, יש לנו דוגמה מוכרת מהלכות האיסורים,
דברים שאדם אסור לעשות בהם, כמו בחלבים או באריות.
אנחנו מכירים את הביטוי בגמרא שמופיע שמתעסק בחלבים, מתעסק בדרך כלל,
מה זה מתעסק? מתעסק זה אדם שעושה דבר והוא בעצם לא מתכוון, אבל לא רק שלא מתכוון, זה ממש לא הדבר שהוא עושה,
זה אפשר להגדיר את זה שזה אפילו כל מה ש... אם הוא יוצא דבר שהוא בטעות,
דבר שהוא בטעות, הוא בכלל לא נמצא בעניין,
בכל אופן מתעסק הוא בדרך כלל פטור,
מפני שהוא בכלל לא היה בתוך העניין מבחינת הכוונה, אבל מעבר לכך הוא בכלל לא בעשייה הזו.
זו עשייה שיוצאת לו כאילו בטעות כמו שהגדרתי,
אבל כתוב שמתעסק בחלבים ובריות חייב,
למה מפני שנהנה? זאת אומרת שוב כמו שאמרנו,
אמנם הוא לא היה פה, הוא היה בכלל במצב של חוסר כוונה או חוסר מודעות אפילו, הייתי מגדיר את זה,
ובכל זאת הוא חייב בגלל שנהנה.
ההנאה היא משמעותית לגבי, ההנאה היא משמעותית לגבי העניין הזה. כמו שהיא משמעותית לגבי דברים של איסור,
ממילא אפשר בהחלט להבין פה, וזה מה שבגמרא פה,
שככה גם הנאה היא משמעותית לגבי העניין של קיום המצווה,
קיום מצווה של אכילת מצה,
שאף על פי שאולי נגיד שמצוות צריכות כוונה בכל זאת אנחנו אומרים שבמצע עם מורכפות או לאכול אז הוא יוצא ידי חובה אז זה באיזשהו מקום הדיון על המצע במקביל הגמרא בהמשך ממשיכה ועוברת באמת אל התקיעת השופר כאשר אומרת הגמרא איך מובא בגמרא אומר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא תוקע לשיר רבא אומר מי שתוקע לשיר הוא תוקע אנשים הרבה פעמים תוקעים בשופר לא בשביל קיום
המצווה אלא נהנים מזה אוהבים לשמוע את הקולות ואת המנגינה היוצאת מכל השופר אז אם יהיה בן אדם שתוקע לשיר האם הוא יצא ידי חובה או לא יצא ידי חובה אומר רבא כמו שאמרת בעניין הזה של המצה שכופים בן אדם ובכל זאת הוא יוצא ידי חובה אז ככה גם תוקע לשיר אז כמו שאמרתי שבתקיעת השופר יש כאן איזשהו צד
בקצה השני לעומת המצה שאם במצה דווקא
יש סברה להגיד שהוא יצא ידי חובה בגלל ההנאה,
בתקיעה זה כבר לא ככה, כי לא מדובר פה על הדבר שאדם אוכל,
אלא על דבר שאדם עושה.
בכל אופן, פה בגמרא,
אף על פי כן,
אומרים שהתוקע לשיר, ככה אומר רבא, שהתוקע לשיר יצא ידי חובה,
אף על פי שהוא לא התכוון. זאת אומרת, ההבנה הפשוטה בזה שרבא באמת צובר שמצוות אינן צריכות כוונה, שזה לא רק עניין במצע מצד העניין המיוחד של ההנאה הגופנית, שהוא נהנה ממש בפועל,
אלא אפילו בתקיעה שזה לא בא בצורה הזו אף על פי כן אם הוא לא כיוון הוא יצא ידי חובה אבל באמת אם רוצים ללמוד אפשר שבתקיעה יש היה אפשר לומר דווקא בהפוך אפילו וזה מה שאומרת הגמרא למה כי בתקיעת שופר העניין הוא הכוונה היא אולי משהו יותר עמוק יותר חזק מאשר כל כוונה במצווה כי על כן כתוב בתורה במקום אחד זיכרון תרועה זאת אומרת זה לא רק תרועה זה עניין של זיכרון תרועה יכול להיות
שהכוונה היא פה יותר נצרכת מבחינת הקיום של המצווה, ולכן החידוש כשרבה אומר שהתוקע לשיר חייב הוא חיוב גדול, חידוש עוד גדול יותר שאף על פי שכאן אפשר היה לומר, הגמרא אומרת,
שעניין של זיכרון תרועה זה דורש איזושהי התייחסות יותר רצינית לעניין הזה של הכוונה,
בכל זאת הוא סובר שהתוקע לשיר יצא ידי חובה. אז זו הגמרא בעצם. עכשיו,
כשאנחנו רק לומדים את הגמרא אנחנו הרי תמיד לומדים גם את ההלכה
השאלה הזו אם מצוות צריכות כוונה או מצוות אינן צריכות כוונה כמו שאמרתי מקודם
עסוקים בה בהרבה סוגיות
יש בזה כל מיני סוגיות למשל לגבי קיום מצוות לולב אם אדם נוטל את הלולב ולא מתכוון לצאת האם הוא יכול אחר כך בכל זאת לברך אף על פי שהוא כבר החזיק את הלולב אנחנו בדרך כלל
לוקחים את הלולב עם האתרוג הופכים אותו זה בגמרא גם נאמר למה הופכים את האתרוג
כדי שאנחנו עוד לא נצא ידי חובה רק אחרי שאנחנו נברך.
אבל מה אכפת לי?
יכולתי לא להפוך את האתרוג ולהישאר,
אלא לא לצאת ידי חובה. ואם מצוות צריכות כוונה, אם אני לא מתכוון,
אז באיזשהו מקום לא קיימתי, עדיין לא קיימתי, ורק כשאני מתכוון אני אברך ואני אצא ידי חובה.
הנה אנחנו רואים שאנחנו מקפידים בכל זאת להפוך את האתרוג.
למה?
אפשר להגיד שזה בעצם מבוסס על העניין שמצוות אולי אינן צריכות כוונה.
זאת אומרת,
יש הרבה סוגיות שאפשר מהן ללמוד שמצוות דווקא לא צריכות כוונה.
זאת אומרת שזה לא דבר מוחלט ובשולחן ערוך עצמו כפי שמצוין פה בדף המקורות בסימן ס' באורח חיים הוא מביא את הדעה ואומר יש אומרים שמצוות אינן צריכות כוונה או שכן צריכות כוונה יש מי שאומר שמצוות אינן צריכות כוונה אבל הוא באמת נוטה בהחלט נטיית לשולחן ערוך היא לומר שמצוות צריכות כוונה אבל הוא מביא בהלכה ההלכה כוללת בתוכה בסופו
של דבר גם את העניין של שזה הרבה ראיות מכל מיני מקומות כמו שאמרתי בעניין הזה של הלולב יש בזה בעניין של ספירת העומר שאומרים שאם בן אדם שואל על ספירת העומר איזה יום אז הוא לא יגיד היום יגיד אתמול מה זה למה הוא צריך להגיד אתמול כי היה כבר אחרת הוא לא יוכל לברך אבל שלא יתכוון לצאת אנחנו רואים שוב מצוות אף על פי שבכל זאת המושג של כוונה זה לא דבר הרמטי זה לא דבר סגור
זה נכון שנטיית השולחן ערוך היא לומר שמצוות צריכות כוונה, אבל זו לא נטייה מוחלטת.
אנחנו רואים בהרבה סוגיות שהעניין הזה בסופו של דבר ניתן להחלטה לכאן או לכאן.
עכשיו, כשאנחנו בכל זאת לומדים אם ככה את הסוגיות שלמדנו עד עכשיו,
למדנו, מלבד העניין הכללי, אם צריכות כוונה או לא צריכות כוונה, מצאנו את הדיון במצע,
מצאנו את הדיון לגבי התקיעה של השופר.
כאן אנחנו באמת, אם נתבונן בלשון הרמב״ם בשולחן ערוך,
אנחנו נראה באמת הבדל בהלכה של הרמב״ם לעומת ההלכה של שולחן ערוך, הכל מסומן בדף המקורות,
גם בעניין של המצה,
גם בעניין של השופר,
ומעניין לראות את הדבר.
כשהרמב״ם מדבר בהלכות של המצה, של חמץ ומצה,
על הנושא של כפייה, אז הוא אומר באופן פשוט, כל מי שנאנס, אנסו,
כפו אותו,
אז הוא ממילא יוצא ידי חובה, בעצם זה כמו שכתוב פה בגמרא,
הוא לוקח את הגמרא כפשוטה.
בשולחן ערוך הוא אומר הסתייגות.
זה לא כל כך פשוט.
זה בתנאי שהוא לפחות יודע שהיום פסח,
מתי שכופים אותו,
ושצריך לאכול מצה,
ושהוא יודע שיש דבר כזה.
אם הוא לא יודע,
אם הוא חושב שבעצם היום יום חול,
שבכלל המצווה הזו בכלל לא שייכת,
אז לא נגיע לך, או מה אכפת לי, אם מצוות אינן צריכות כוונה, למה זה ככה?
הנה אנחנו רואים שבשולחן ערוך הוא,
עם כל העניין של ההנאה,
שהיא מסיבה מחייבת, כמו שאמרנו, גם את זה הוא לא נותן לה את הכוח להגיד שיוצא ידי חובת המצווה, אלא לפחות שיש ידיעה
על מה שהוא עושה.
כי אם הוא לא יודע על מה שהוא עושה, כי הוא בכלל לא יודע שהיום זה פסח כדוגמה,
אז זאת אומרת שבשולחן ערוך הנטייה היא להגיד שמצוות צריכות כוונה,
כמו שאמרנו.
ניקח את ההלכה המקביל, לא מקבילה, אבל הלכה ששייכת באותו עניין לעניין של השופר,
אז השולחן ערוך, דווקא כשהוא מדבר על התוקע,
הוא אומר שהתוקע לשיר לא יצא ידי חובה.
זה ברור שהוא סובר שמצוות,
מצד מה שהוא סובר שמצוות צריכות כוונה לפחות בשופר, כמו שאמרנו, זיכרון תרועה.
על מה הוא מתבסס?
הוא מתבסס על מה שכתוב בגמרא בהמשך, תכף נראה, כי בגמרא בהמשך הסוגיה מובא שם שרבי זרע, איך כתוב בסוף הסוגיה, רבי זרע אומר
למי שתקע עבורו, תכוון בתקע לי. זאת אומרת, הנושא של הכוונה בתקיעה מופיע בגמרא אחר כך כהחלטה
פסקנית שבאמת צריך לכוון ולתקוע אז לכאורה שולחן ארוך אומר ככה צריך להבין וככה אומרים ראשונים רבים בפשט הסוגיה שאומנם בהתחלה רבא אמר שהתוקע לשיר יצא ידי חובה אבל בסוף הסוגיה מוכיח שזה לא ככה ולכן בשולחן ארוך הוא לא פוסק את זה מעניין לכן הוא לא פוסק את הדין של תוקע לשיר הוא להפך אומר בפירוש התוקע לשיר לא יצא ידי חובה ורמב״ם מעניין הרמב״ם התוקע לשיר לא נזכר בדברי הרמב״ם מעניין הוא לא מזכיר את העניין של תוקע לשיר מה הוא כן מזכיר
הוא מזכיר את התוקע מושג אחר, התוקע להתלמד.
מי שלא יודע לתקוע או מנסה ללמוד לתקוע,
עליו הוא אומר שהוא לא יצא ידי חובה.
מה ההבדל בין התוקע להתלמד לבין התוקע לשיר? התוקע לשיר,
הוא יודע לתקוע והוא באמת תוקע בסדר כמו שצריך ולכן הוא באמת, ייתכן מאוד שהוא יוצא ידי חובה לפי הרמב״ם כי מצוות לא צריכות כוונה.
מתי נגיד באופן חד משמעי שלא יוצא ידי חובה בתוקע להתלמד?
כי תוקע להתלמד הוא בעצם אפילו לא יודע אם התקיעה תצא לו.
כל אלה שתוקעים להתלמד יכול להיות שהתקיעה אפילו לא תצא לו, הוא רק מנסה.
אז כשיוצא לו תקיעה כמעט אפשר לומר שזה בכלל בלי מודעות אפילו.
זה הצליח פעם, הוא הצליח לתקוע, זה התוקע להתלמד.
לכן התוקע להתלמד דווקא מופיע אצל הרמב״ם כדוגמה שלא יצאה ידי חובה.
מכאן אפשר להבין, כפי שאמרנו, שהרמב״ם בהחלט אפשר לראות שהוא כן סובר שמצוות לא צריכות כוונה,
ולכן הוא יותר תמיד נוטה לכיוון הזה באיזו מידה,
אבל בנושא של מה שנאמר בסוף הסוגיה על רבי זיירא,
שיקוון ותקע לי,
כאן הוא מביא את זה שצריך לכוון,
כאן הוא אומר את זה בפירוש שצריך לכוון,
וכאן צריך להסביר, מסבירים את זה גם הראשונים,
שכשמדובר על תקיעה, שם מדובר בסוף הסוגיה על תקיעה לאחרים, לא תוקע לעצמו אלא תוקע לאחרים,
זה משהו אחר, כי כשאדם, מתי אני אומר שמצוות אינן צריכות כוונה?
כאשר אני עושה משהו אז הלב הולך אחר המעשה אפילו כשהוא לא מתכוון.
אבל אם אתה לא עושה שום דבר ואתה יוצא ידי חובה רק במה שאתה שומע אז אם אתה מכוון אז השמיעה הזו שווה משהו כי אין פה שום מעשה זה משהו בפסיביות.
אבל אם אתה לא מכוון אז אין פה כלום.
לכן בנושא של תוקע לאחרים זה מובן למה כולם יסכימו ויגידו שצריך לכוון כששומעים את התקיעה מבעל התוקע.
אבל לא רק השומע צריך לכוון, גם התוקע צריך לכוון. זה דבר שצריך להסביר גם כי, למה התוקע גם צריך לכוון. התוקע הרי תוקע לאחרים או אפילו לא תוקע לעצמו.
זה דבר שאנחנו כבר, מילא בשיעור הקודם שדיברנו בשנים קודמות, לפני ראש השנה, אמרנו שבתקיעת שופר יש את שני המרכיבים:
יש מרכיב מצד העניין של השמיעה ויש עניין של התקיעה,
והסברנו שהתקיעה היא באיזשהו מקום כמו איזה ביטוי של תפילה,
כמו שאומרים בתוספות על פי ירושלמי,
שיעלה זיכרונם של ישראל לפני המקום.
זאת אומרת שמי שתוקע לאחרים הוא כמו שליח ציבור שלהם.
אז בתור שליח, אם הוא לא מתכוון להוציא ידי חובה,
אז הוא בטח לא מוציא, כי כאן צריך ממש שליחות.
זה רעיון שמתווסף בנושא של התקיעת שופר,
שבאמת יש בו את שתי היסודות,
לכן התוקע לאחרים כן צריך לכוון,
אפילו שנאמר שהתוקע לשיר לא צריך לכוון ליוצא ידי חובה.
אלו הדברים שאנחנו אומרים כרגע על קצה המזלג, כפי שדרכנו בקודש,
אבל נראה לי שפחות או יותר מיצינו והסברנו את הסוגיה איכשהו על כל מרכיביה, עד כמה שאפשר כרגע.
ומי שרוצה הרי לעיין, יעיין במקורות וילמד את הדברים ביתר עיון,
וימצא את הדברים ביותר בהירות וברירות.
ואנחנו נישאר בזה בינתיים, ושנה טובה לכולם.
