שלום לכולם.
אנחנו בדף היומי נמצאים במסכת סוכה.
אף אנחנו פה בשיעורים שלנו משתדלים לומר דברים שקשורים למסכת,
כפי שאמרתי, ולאו דווקא
שקשורים למצוות הסוכה, כי לא נמצאים אנחנו כרגע,
וגם בדרך כלל לא בחג הסוכות, לכן יש אבל סוגיות כלליות שאותן אנחנו לומדים ורואים אותן באופן מיוחד במסכת סוכה.
היום אני לוקח סוגיה מדף ל"ח עמוד ב',
והסוגיה, הכותרת של הסוגיה זה עניין של שומע כעונה,
שזו שאלה בעצם כללית,
נוגעת להרבה דברים, בעיקר בנושאים כמובן של ברכות ותפילות באורח חיים,
בשאלות של אורח חיים, ואני רוצה לדבר על זה.
ואפשר לומר שהמקור בצורה מפורשת כל כך,
שהאמירה של שומע כעונה כגדר כזה נמצא במסכת סוכה שלנו.
כפי שאמרתי בדף ל"ח שם מדברים בגמרא על העניין של סדר אמירת ההלל.
לגבי סדר אמירת ההלל יש שם כל מיני דברים איך אומרים שהשליח ציבור אומר והקהל עונה או הקהל חוזר על מה שהוא אומר לא הכל דברים שמוכרים לנו וכפי שכבר נאמר בהלכה גם על ידי הרמב״ם וגם על ידי השולחן
ערוך שכל מקום ינהג לפי מנהגו וכרגע לא באתי לומר את המנהג של אמירת ההלל בדווקא.
אבל בתוך הדברים האלה מופיע שם גם הגמרא אומרת
לגבי בסדר אמירת ההלל יש משהו שנאמר, הגמרא אומרת
הוא אומר, החזן אומר ברוך הבא והם אומרים בשם השם.
זאת אומרת החזן, גם כפי שאמרתי זה לא כל כך מוכר לנו הוא אומר ברוך הבא זה בסוף
אמירת ההלל כידוע "ברוך הבא בשם ה'", אז החזן אומר "ברוך הבא", והם אומרים "בשם ה'".
מכאן אומרת הגמרא: ששומע כעונה.
מה פירוש איך זה רואים מכאן ששומע כעונה? כי הם אומרים "בשם ה'".
אז איפה ברוך הבא? זה כאילו הם מתחברים בשמיעה שלהם את השליח ציבור, שומעים אותו כשהוא אומר "ברוך הבא", אז הם כבר יכולים להמשיך בשם ה'. מכאן זה נוסח הגמרא שמדברת פה על העניין של
שאומר כעונה בתור הגדרה כללית ומפורשת.
וכאן מתוך זה יש לנו כאן בירורי דברים בכמה נושאים וכמה סוגיות.
רש"י על המקום אומר,
צריך לראות את העניין הזה שמכאן הוא אומר המקור,
מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות. אז קודם כל בצורה הפשוטה על מה מדברים מדברים,
על מי שלא יודע והוא לא בקיא בדברים שאומרים,
ואז הוא באמת אין לו את האפשרות להצטרף בתפילה או בכל מיני ברכות וכל מיני אמירות שצריך לומר.
אז לגבי כולם הוא יכול להסתמך על מה שהוא שומע מפי החזן או מפי מי שאומר לידו או לפניו.
אז זה הגדר הפשוט ששומע כעונה שהוא בא להקל על מי שלא יודע ושהוא מתקשה באמירה של הדברים.
וכן אומר רש"י מוסיף וכן למתפללים בציבור ושליח ציבור
אומר קדיש או קדושה יותר מדויק כאן
ישתקו בתפילתן וישמעו בכוונה וראהם כאונים
וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפילתן וכן ייסד
רבי יהודאי גאון בעל הלכות גדולות.
אומר רש"י מוסיף לנו שזה לא רק מי שלא יודע שיש לו כאן פתרון של הצטרפות לתפילה או לברכות
אלא הכוונה היא מי שנמצא בתפילה ובעינתיים הציבור הגיע בדיוק לקדושה
אז מה הוא יכול לעשות? אומר רש"י, ישתוק, יפסיק לרגע את תפילתו לא באמירה אלא בשתיקה,
ישמע את מה שהציבור אומר קדושה והוא יתחבר אליהם.
זאת אומרת, יש כאן איזשהו חידוש שבאיזשהו מקום אדם עומד בתפילה
והוא מוצא את הציבור בקדושה ואז הוא יכול לכוון את ליבו להתחבר אליהם,
לא על ידי אמירה שהיא תהיה הפסק בתפילה שהוא מתפלל,
אלא על ידי זה שהוא רק שותק ושומע כי הוא עונה.
אז זה מה שרש"י כאן אומר, נדמה לי שהציבור בדרך כלל מכיר את ההלכה הזו,
וכאילו זה שאלו של יום-יום,
אבל מעניין שהדברים הם לא מוסכמים לגמרי.
אנחנו יכולים לראות פה בתוספות על אתר בגמרא במסכת סוכה, והדברים בתוספות גם מפורשים בגמרא במסכת ברכות בדף כ"א,
הכל מצוין כמובן כרגיל בדף המקורות.
תוספות צוברים רבנו תם מדבר על העניין הזה והוא באיזשהו מקום לא כל כך נגיד מקבל את הדבר הזה הוא מביא קודם כל יש מקור אחר שממנו משמע שזה לא ככה דווקא שם במסכת ברכות שם אנחנו בעצם מוצאים שמי שמגיע לבית כנסת זו גם שאלה יומיומית והוא רואה את הציבור נמצא בתפילת שמונה עשרה אז כתוב שאם הוא
יכול להצטרף אל התפילה אם הוא חושב שהוא יגמור עד שהם יגיעו לקדושה
מפני שאם הוא לא יגיע לקדושה אז הוא יפסיד קדושה
לכן יותר טוב אולי שימתין ייתן להם, לשליח ציבור לומר את החזרה והוא יצטרף איתם בקדושה ורק אחר כך הוא יתפלל אולי אפילו תפילה של יחיד אז יש כאן איזה מין שאלה ואנחנו רואים שם בגמרא שזה באמת הסדר הסדר הוא שאומרים לאדם תחכה עד שיגיעו לקדושה
ואחר כך רק תתפלל.
לכאורה למה?
הרי היה יכול להתפלל ובזמן שיגיעו לקדושה הוא שוב יעשה כמו שרש"י אומר יפסיק וישתוק וישמע ויכוון וזה גם בסדר.
אז למה הגמרא? לכאורה משמע מכאן שזה לא ראוי לעשות כמו שרש"י אמר.
אז כאן יש באמת שתי כיווני תירוץ.
אפשר להגיד שגם רש"י יסכים
או מה שרש"י אומר שזה נכון שזה אפשרי אבל זה מלכתחילה
זה לא כל כך רצוי, יותר טוב שבכל אופן אם ככה יגיד את הקדושה עם הציבור ממש כאמירה של קדושה,
אבל רבנו טעם בסופו של דבר דווקא אומר שהוא מכאן בכלל צריך ללמוד שזה בכלל לא נכון,
בכלל לא נכון לעשות ככה וכל כך למה,
הוא אומר כאילו ממה נפשך, אם אתה אומר ששומע כעונה אז ממילא זה נקרא כאילו הפסק,
אז זה כאילו אני, אז ממילא כמו שאתה מבין שלא יכולים לענות
ממש בפה באמצע התפילה כשאדם עומד בתפילה כך גם להפסיק ולשמוע זה גם לא טוב אז אם שומע כעונה מה נפשך אם שומע כעונה אז ממילא אז נקרא הפסק כמו עונה אז ממילא כמו שעונה זה לא טוב אז גם שמיעה זה לא טוב אז רבנו טעם בעצם חולק על זה אבל אנחנו יודעים שמההלכה בפוסקים בשולחן ערוך כפי שמצויה בדף המקורות דווקא מקובלת שיטתו של רש"י בדעת הרמב״ם הדברים לא ברורים אין לנו הכרעה בדעת הרמב״ם אם הוא סובר כדעת רש"י
כדעת רבנו תם.
כשלומדים את הסוגיה הזו, אז בדרך כלל,
כאילו אנחנו יודעים,
צריכים להסביר, במה נחלקו רש"י ותוספות? נחלקו רש"י ורבנו תם,
במה המחלוקת פה?
כאילו מסבירים, רגילים להסביר שהמחלוקת היא בהגדרה של מושג שומע כעונה.
אפשר להגיד שומע כעונה, להסביר בשתי צורות, נגיד ננסה להגדיר את זה בשתי הצורות.
צורה אחת, שומע כעונה, זאת אומרת שהוא שומע והוא רק
שומע והוא חשוב כמו זה טוב כמו עונה והגדר השני שומע כעונה זאת אומרת שהוא נחשב כאילו הוא עונה זאת אומרת האם זה חשוב כמו עונה או שזה נחשב כמו שעונה ולכן יכול להיות שלפי רש"י שומע כעונה פירושו של דבר שזה גם טוב אז ממילא כיוון שזה גם טוב אז ממילא אפשר וזה לא נקרא הפסקה כי לענות ממש באמת גם רש"י מסכים שלא ראוי באמצע התפילה אבל להפסיק ולשמוע היות שזה גם טוב אז זה כבר
לא נקרא הפסקה, למרות שרבנו טעם אומר, זה לא רק שזה גם טוב,
אלא שהכוונה היא שזה נחשב לכאילו עונה, זה נחשב כמו עונה, לא רק שזה גם טוב, אלא שזה עצמו כאילו עונה ממש,
ואם זה נקרא כאילו עונה ממש, אז ממילא החקירה הזו מובילה להבנה כזו שבאמת יש מקום לראות את המחלוקת ולהבין אותה, ולכן רבנו טעם הוא באמת צובר נגד ההצעה הזו של רש"י,
בעוד שרש"י נשאר בשלו כמובן וכפי שציינו כבר בשולחן האור דווקא נפסקה הלכה בעניין זה כמו רש"י.
אז זה עד כאן.
מעבר לזה אנחנו מוצאים התייחסות אל העניין הזה בעוד דוגמאות נוספות ואני אתן קודם כל יש למשל ירושלמי
מצוין בדף המקורות מסכת ברכות
שכאילו נותן שם להבין שיש דברים שלא אומרים שומע קונה ככה משמע שלא יכולים לצאת ידי חובה על ידי מישהו אחר.
מה למשל?
ברכת המזון,
תפילה וקריאת שמע.
זאת אומרת, יש שם שלושה דברים שבירושלמי אומר שזה לא, לא הולך.
ברכת המזון הוא מסביר שזה עניין של כל אדם לפי ואכלת ושבעת וברכת.
יש כאן עניין של ביטוי אישי,
גם בקריאת שמע זה עניין של קבלת עול מלכות שמים וגם תפילה שאדם יבקש רחמים על עצמו. זאת אומרת, שומע כעונה אומרים, בכל זאת, לא תמיד.
לא תמיד, מה זה לא תמיד? מה זה, זה מחלוקת, זה רק לפי רבנו תם זה לא תמיד?
אולי להפך? אולי רק לרש"י זה לא תמיד? או שבזה כולם מסכימים שלא אומרים שומע קונה? כי אולי, וננסה להגדיר את זה עוד בהמשך.
עוד דוגמה מעניינת ומיוחדת בעניין הזה,
זו דוגמה של, ניקח לדוגמה את ספירת העומר.
ספירת העומר מובאה בפוסקים, מצוין פה בדף המקורות, דווקא אפילו ממשנה ברורה,
שהוא באיזשהו מקום מביא מחלוקת,
האם אפשר לספור את ספירת העומר על ידי זה ששומעים השליח ציבור? אנחנו באיזשהו מקום יודעים שבספירת העומר כל אחד סופר,
אבל האם היה אפשר גם לצאת ידי חובה על ידי זה ששומעים את השליח ציבור שהוא סופר?
למה לא? שומע כעונה.
אז אם שומע כעונה, אז ממילא לכאורה למה לא? פה פוסקים, במשנה הברורה מובאה, יש מי שאומר שבאמת נכון,
שזה באמת כמו כל דבר, כמו קידוש,
כמו כל דבר שאנחנו יוצאים ידי חובה משליח ציבור.
אז למה זה לא?
ואחרים לא, ספירת העומר זה אחרת.
כשרוצים להגיד למה זה אחרת, כאילו צריך להגיד שיש דברים שזה לא אומרים.
אז קודם כל אפשר להסביר שהמחלוקת היא בין הפוסקים בעניין של ספירת העומר, אולי כן קשורה למחלוקת רש"י ורבנו תם.
האם זה גם טוב שהוא שומע,
או שזה נחשב כאילו הוא עונה.
אם זה הגדר של, אולי בספירת העומר זה אדם צריך להגיד.
יש כאן עניין באמת שצריך במיוחד להגיד וזה צריך להסביר בצורה באמת חזקה שספירת העומר זה לא רק לדעת את החשבון אלא זה להגיד כי האמירה בעצם מחשיבה את היום זה משהו יותר מאשר סתם ספירת הימים אלא זה יותר הגדרה של כל יום כיחידה וחשובה בפני עצמה ולכן יכול להיות שכאן אולי אפילו רש"י יודע שזה לא מועיל מפני שלא מצאנו את העניין של האפשרות
שחסר אמירה ממש, ככה כאילו יוצא,
ובעניין הזה אפילו כדאי פה לציין, הגמרא בעצמה כשהתחלנו בה, במסכת סוכה,
מתחילה על העניין הזה של ההלל כפי שציינו,
שהוא אומר, השליח ציבור אומר ברוך הבא והציבור אומר בשם השם, ומכאן לשומע הקרונה.
המעניין הוא שבדברי הרמב״ם אנחנו לא מוצאים את זה, בדברי הרמב״ם החזן אומר ברוך הבא והם אומרים ברוך הבא,
יש כאן משהו נגד הגמרא בעניין הזה וכאן צריך להבין
המפרשים דנים בזה יש כאלה שטוענים שיש טעות דפוס ברמב״ם אבל יש כאלה שלא לוקחים את זה כטעות דפוס אלא אנחנו רואים שהרמב״ם לא לומד את זה
אם אני הייתי צריך להסביר הייתי בא ואומר נראה לי שצריך פה להגדיר עוד הגדרה
וזה יסביר אולי גם את ספירת העומר ויסביר גם עוד דבר מאוד מעניין שחשוב למקרא מגילה
אמרנו שאפשר להגיד ששומע כעונה פרושו של דבר שזה גם טוב,
אפשרות שנייה שזה נחשב כאילו עונה,
אבל האפשרות השלישית בהגדרה שכל מה שאמרנו זה נכון על מצוות שמקיימים אותן באמירה,
הגדרה מספר אחת,
הגדרה מספר שתיים לא שזה מצוות שמקיימים אותן על ידי אמירה,
אלא האמירה היא המצווה,
זאת אומרת יכול להיות שיש מצוות שהאמירה היא המצווה,
יש מצוות שצריך לקיים אותן, קידוש.
קידוש, צריך לעשות קידוש. אז איך עושים קידוש?
אז אין ברירה, עושים באמירה.
אבל יש דברים,
יש דברים שהמצווה היא לומר.
האמירה היא המצווה, זה יותר גדר כאילו קומה נוספת.
אולי ההלל זה באמת משהו נוסף.
נוסף, האמירה של ההלל יש בה איזשהו, אולי גם ספירת העומר.
ספירת העומר זו היא המצווה לומר.
זה לא שהמצווה מתקיימת באמירה,
אלא שהמצווה לומר, ויכול להיות שכאן כולם יודעו שלא יגידו שומע קרונה,
בוודאי שלא בעדיפות ראשונה.
דוגמה לדבר,
היות שאנחנו נמצאים, בכל אופן, משנכנס הדר, השיעור מתקיים היום,
משנכנס הדר מתכוננים לפורים לקריאת המגילה, יש כאן איזה באמת דבר מעניין בקריאת המגילה.
מצד אחד אנחנו אומרים שנשים חייבות גם כן במקרא מגילה, מפני שאף הם היו באותו הנס, כולם מכירים את ההגדרה הזו.
בכל זאת, בפוסקים,
כפי שמובא בדף המקורות גם כן,
יש כאלה שאמרו שדרגת החיוב של הנשים שונה מדרגת החיוב של הגברים,
ולכן הן לא יכולות להוציא ידי חובה לפי השיטה הזו את הגברים. ואז אתה לחורא שואל, איך אפשר להסביר את ההבדל בהגדרה?
נראה לי שאפשר להגדיר את זה בצורה הזו,
מפני שבקריאת המגילה כידוע יש דיון למה לא אומרים הלל בפורים.
ואחד ההסברים שלא אומרים הלל בפורים, כי קריאת המגילה נחשבת כאמירת הלל.
זאת אומרת שבקריאת המגילה יש שתי עניינים,
יש אמירת ההלל ויש עניין של קריאת המגילה מצד
זיכרון הנס.
שני דברים, שתי דרגות,
יכול להיות שנשים חייבות כי היו באותו הנס,
אבל באמירת הלל הן לא חייבות כיוון שזה מצוות עשה שהזמן גרמה, שוב חזר הדין הרגיל שנשים פטורות, אז יוצא שהחיוב של נשים הוא לא דומה לחיוב של הגברים,
אבל כאן באמת יוצא מכאן שיש כאן גדר של הלל,
ובהלל יכול להיות שבאמת החיוב הוא בקריאה ממש,
החיוב הוא בקריאה ממש, החיוב הוא באמירה.
בעוד שסתם ככה מגילה המצווה היא לשמוע,
לשמוע גם טוב,
כיוון שכשאתה שומע אתה נמצא בעניין אבל הקריאה היא גדר של הלל והגדר הזה של הלל לא שייך אצל מי שפטור מצעד מצוות עשה שהזמן גרמה. אז נראה לי שיש פה באמת שלוש הגדרות אני לא אאריך בזה כי זה לא כאן המקום המעיין יעיין וימצא את המקורות כפי שהן בדף המקורות
גם על העניין של המגילה, גם על העניין של ספירת העומר,
גם על העניין של כל הדברים שנזכרו כאן,
שבאמת יש מקום לעשות את ההבחנות,
שבעיקרו של דבר שומע כהונה,
אבל אולי יש בזה שלוש הגדרות כפי שאני מנסה להסביר ולומר, כי ביסוד הדבר נמצא המחלוקת של רש"י ותוספות,
כי לגבי העניין של אדם שעומד בתפילה, אם יכול וראוי שיפסיק בשתיקה.
יפסיק בשתיקה אבל ברור שלא יפסיק באמירה
ואם שומע כעונה זה כמו אמירה אז ממילא כבר גם יגידו עליו שלא יפסיק אפילו בשתיקה.
אז זה הדברים הקשורים להגדרה המיוחדת הזו של שומע כעונה כפי שאמרנו גם נזכיר שוב את הירושלמי שבקריאת שמע ובתפילה שוב המצווה היא לומר המצווה היא כאן אולי לא נגיד שומע כעונה בוודאי למי שיודע בעצמו להתפלל
רק על מי שלא יודע, שם אין ברירה, אז אומרים שומע כהונה גם לגבי תפילה ואולי אפילו לגבי קריאת שמע.
נישאר בזה בינתיים.
אז כל טוב ושלום שלום לכולם.
