שלום לכולם.
אנחנו היום לומדים עוד סוגיה מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
שהיא סוגיה שנמצאת במצרכת סוכה,
שנוגעת בעניינים של חג הסוכות,
אבל הנושא בסופו של דבר לא עוסק כל כך בחג הסוכות, כמו שזה עוסק בעניינים של שביעית ושמיטה.
גם אולי כבר יש עניין גם להתחיל לדבר קצת על עניין השמיטה,
ממשמשת ובאה,
וזה קשור ממילא פה, יש על זה סוגיה פה במסכת סוכה שאנחנו לומדים,
פרק לולב הגזול,
המשנה בדף ל"ט אומרת שהלוקח לולב מחברו בשביעית
נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללקחו בשביעית.
זאת אומרת יש כאן איזשהו אדם לוקח לולב בא לקנות ארבעת המינים,
אז כשהוא בא לקנות בשביעית
אז הוא יכול לקחת את הלולב, ככה יוצא,
והאתרוג כאילו בעוולה, משהו כזה, שלא יעשה את המסחר
על האתרוג, כי האתרוג יש לו דין של פרי של שביעית.
פרי של שביעית, יש לו דין של שביעית שלא עושים עליו סחורה,
אבל על הלולב הוא יכול, אגב הלולב, לקנות את האתרוג.
וכאן הגמרא באמת מדברת יותר על הלולב מאשר על האתרוג,
וזהו הנושא שלנו.
כי הנושא שלנו זה נושא של קדושת שביעית בדברים שאינם ראויים לאכילה.
ואני אסביר.
עניין של קדושת שביעית זה אחד מהדינים המיוחדים של השביעית.
זאת אומרת, יש איסור העבודה והנטייה והזריעה בעבודת הקרקע, זה דבר, נגיד, ראשוני כמובן.
אבל מעבר לזה, יש אל הפירות שגם לא עשו איתם שום עבודה,
יש בהם מה שנקרא קדושת שביעית.
יש מושג שנקרא קדושת שביעית על פירות של שביעית,
שאותם יש להקפיד בהם על כל מיני דברים ולא להשתמש בהם, לא לעשות איתם סחורה,
זה הדבר הפשוט,
לא להוציא אותם מן הארץ לחוץ לארץ ולא להשתמש בכסף של הפירות לדברים אחרים שאינם ראויים.
הדברים האלה דווקא מפורטים פה בהלכות, אפילו בדף המקורות שלנו ברמב״ם,
אפשר כל אחד יכול לראות בפרק ה' הלכות שמיטה ויובל,
בהלכות א', ב', ג', ד', ה', כל ההלכות של הפרק הזה,
זה עוסקות בפרטים וההלכות של דברים שיש בהם קדושת שביעית אז זה הנושא שהמשנה מדברת על האתרוג
שיש לו קדושת שביעית להבליע אותו עם הלולב אבל בסופו של דבר הגמרא לא בהמשך
מדברת דווקא על הלולב הגמרא אומרת אמה ללולב את בר שישית הנכנס לשביעית
דווקא פה יוצא אבל הלולב מדייקת פה הגמרא שמדובר פה על לולב בשביעית
למה הלולב אין בו בעיה?
מפני שהלולב הוא מעץ כזה שעשה, החנתה שלו כבר הייתה בשישית כמובן.
לא יכול להיות לולב שיהיה בשביעית, בחג הסוכות של שביעית,
שיהיה חנתה בשביעית.
אז זה בוודאי היה חנתה כבר בשישית, אז מדייקת הגמרא ואומרת שמכאן נראה שבסופו של דבר עד שביעית קדוש.
זאת אומרת, יוצא מכאן שאם היה חנתה בשביעית עצמה, דהיינו על הלולב בשנה השמינית,
בשנה שלאחר מכן אז דווקא גם הלולב תהיה בעיה ככה מדייקת הגמרא לפי מהלך הלשון של המשנה ושל הסוגיה של המשא ומתן שיצא שזה הדגש על הלולב שבשביעית בגלל שהיה הכנתה בשישית ואז שואלת הגמרא באמת האם באמת יש זו באמת הנושא כאן האם יש עניין של הקפדה
בדברים האלה גם על הלולב שזה לא פרי מצד עצמו האם יש בו גם כן דין של קדושת שביעית
האם גם איתו צריך להיזהר שלא לעסוק איתו בסחורה,
למשל כדוגמה להלכות שקשורות לקדושת השביעית.
מזה מתפתחת פה הסוגיה בדף מ',
בגמרא במסכת סוכה, והגמרא בסופו של דבר אפשר לומר,
יש כאן איזושהי מחלוקת בין חכמים לרבי יוסי, הגמרא אומרת ועצים דה הסקה,
הגמרא מביאה דוגמה שיש, מה עושים עם עצים בדרך כלל?
עושים עם עצים הסקה.
במציאות שלהם בוודאי שזה היה נכון גם היום, אבל מה עושים עם עצים?
עושים עם עצים את ההסקה, ככה הבינה הגמרא.
והיות שההסקה,
מה שמאפיין את ההסקה זה שכדי שליהנות מן ההסקה של העצים אתה נהנה מהעצים אחרי שהם כבר לא נקראים עצים,
אז הם נקרא במושגים של הגמרא הנאתן אחר ביעורן,
ההנאה היא לאחר שכבר הם לא קיימים,
אין בהם כאילו קדושת שביעית.
ועל זה אומרת הגמרא בהמשך שיש איזה מחלוקת תנאים בין רבנן לרבי יוסי, כאשר רבי יוסי הוא לא חש לדבר הזה,
בעוד שחכמים כן יש להם את ההסתייגות הזו.
וכאן בדברי הראשונים אנחנו רואים שיש פה,
הגמרא אומרת שזה מחלוקת תנאים,
אבל המחלוקת התנאים הזו,
יש כאן כמה גרסאות כאשר אני מתמקד פה בעיקר בגרסה של רש"י ויש גרסה של הרייבד
שמובא קצת ברייבד פה על הריף אבל בצורה יותר מורחבת בחידושי הרשב"א במסכת בבא קמא בדף ק"א עמוד ב'
כפי שסימנו בדף המקורות.
אז שם אנחנו רואים שהרשב"א מפרש את גרסת הרייבד וכשרוצים לקחת לעצמנו מה ההבדל בין הגרסאות של מה שנקרא לזה גרסת רש"י שגם יש לה כל מיני וריאציות אבל הגרסה העיקרית של רש"י
שעצים דה הסקה תנאיו, זאת אומרת יש כאן מחלוקת תנאים האם הגדר הזה של דבר שהנאתו אחר ביעורו זה משפיע על הדבר שיש בו קדושת שביעית או שזה לא משפיע כאשר לפי חכמים זה משפיע ולכן אין על העצים קדושה בעוד שלפי רבי יוסי יש בהם קדושה כיוון שהוא סובר שאין גדר כזה של הנאתו אחר ביעורו ככה יוצא מתוך הלשון של הגמרא כפשוטה לפי רש"י וכאן
ממילא גם יוצא עוד נקודה נוספת וזה מה שרש"י טורח להסביר שהלולב בעצמו
שהלולב בעצמו יש בו דווקא קדושת שביעית אף על פי שלפי חכמים על העצים אין קדושת שביעית וזאת מפני שהעצים הם מיועדים להסקה בעוד שהלולב לא מיועד להסקה
רש"י אומר שבלולב משתמשים לכבד בו את הבית כמו מטאטה
כל השנה אולי בכל אופן
אנחנו לא כל כך מכירים את השימושים האלה אבל הוא
מדבר על כך ואז ממילא אבל יוצא שזה כאילו תלוי זה תלוי לפי השימוש של הדבר ולפי יעודו אם הייעוד שלו הוא של הסקה אז זה נקרא הנעתו אחר ביעורו לפי חכמים ואין עליו דין של קדושת שביעית אם השימוש שלו הוא שימוש לא לאחר הביעור אלא לפני העלת הביעור כמו אכילה באמת כי אכילה אתה אוכל את הדבר אתה נהנה ממנו לפני שהוא מתבאר
אתה מבאר אותו אבל אתה נהנה לפני שהוא מתבאר ככה גם על הלולבי
יוצא שיהיה דבר כזה אבל רבי יוסי חולק על העניין הזה אל העניין בכלל אבל באופן פשוט כאילו הלכה כחכמים וזה יהיה וזה יהיה הכיוון של הדעה של החכמים לפי פירוש רש"י בעוד שלפי הגרסה של הרייבד המורחבת כפי שאמרנו על ידי הרשב"א כפי שאמרתי מקודם עם סרט בבא קמא שם הוא לא אומר עצים דה הסקה תנאיו אלא אומר עצים תנאיו מחלוקת בכלל על עצים זאת אומרת
שדעת חכמים זה לא בגלל או בגלל שהנאתו אחר ביורא, אלא בכלל.
עצים לא שייכים לקדושת שביעית.
מה שייך בקדושת שביעית לפי ההבנה הזו? רק דבר שמיועד לאכילה.
זה באיזשהו מקום. כאן יש איזה הבדל מאוד משמעותי בין הרייבד בגרסה שלו לפי הרש"י. כי לפי רש"י אין פה כלל שקובע שהאכילה זה תנאי אולטימטיבי לחלות של קדושת שביעית.
אלא זה בדרך כלל נכון אבל יכול להיות גם דברים אחרים שאינם ראויים לאכילה שיהיה בהם את אותו הדין כמו של הפירות שאוכלים.
לפי הרייבד מה שיוצא יוצא שזה כלל כזה שדווקא דבר שראוי לאכילה יש בו קדושת שביעית ודבר שלא ראוי לאכילה בכלל לא שייך בו עניין של קדושת שביעית.
כשמעיינים בדבר הזה ורוצים קצת להבין וללמוד נראה לי
שזה יהיה תלוי בשאלה מאוד חשובה ומעניינת של הלכות השמיטה.
בתורה אנחנו אומרים בפרשת באר: "והייתה לכם שבת הארץ
לכם לאוכלה".
אז העניין הזה של מה שנאמר "שבת הארץ לכם לאוכלה" זה מתברר כמחלוקת בין, נגיד, בין הרמב״ם או בין עוד ראשונים לבין דעת הרמב״ן שיכול להיות שהרייבץ עובר כמותו.
אני מתכוון למה שאנחנו מוצאים בספר המצוות,
בהשמטות של הרמב״ן הרי כידוע מציין כמה מצוות שלפי דעתו הרמב״ם השמיט והמצווה ג' בהשמטות האלה זה המצווה לאכול פירות של שביעית יש כאן איזשהו חידוש
או פירוש או שיטה של הרמב״ן שסובר שמה שכתוב בתורה ויהיה לכם שבת הארץ לכם לאוכלה זה מצוות עשה לאוכל זאת אומרת שבשנה השביעית כשאוכלים פירות שביעית
מקיימים מצווה, אולי אפילו צריך לברך אשר קידשנו במשרתיו וציוונו לאכול פירות של שביעית,
יש בהם קדושת שביעית וזה איזה מין מדרגה מיוחדת של מצוות אכילה. אבל הרמב״ם היא שמית,
זאת אומרת שהרמב״ם לא סובר שיש מצווה כזו.
הרמב״ם לא סובר שיש מצווה כזו, אז מה זה הפירוש "והיה לכם שבת הארץ לכם לאכלה"?
אז הפירוש יהיה שמותר לאכול.
לא שהפירוש הוא שיש מצווה לאכול לפי דעתו, אלא שמותר לאכול.
ואם אנחנו מנסים להבין איך זה מתחבר לעניין שדיברנו עכשיו,
נראה לי שזה די ברור. כי לפי השיטה שיש מצווה לאכול, אז ממילא אפשר גם להגיד שקדושת השביעית תלויה בעניין אם ראוי לאכול או לא ראוי לאכול.
אם ראוי לאכול,
אז יש בזה קדושה.
אם לא ראוי לאכול, אז אין בזה קדושה.
זאת אומרת, דבר שלא ראוי לאכילה, אין בו קדושה.
כיוון שהקדושה כאילו מקבילה לדבר שראוי לאכילה כי זו המצווה, המצווה היא לאכול.
אז דווקא דבר ששייך לאכול ממילא יש בו מצווה, דבר שלא שייך לאכול לא שייך להגיד שיש בו קדושה.
אז זה נראה לי שיטת הרייבד שמתחברת יפה לדעה הזו של הרמב״ם שיש מצוות אכילה בפירות שביעית. אבל הרמב״ם לא סובר כך,
הרמב״ם לא סובר שיש מצוות אכילה על פירות שביעית אז אי אפשר להגיד שרק דבר שאפשר לאכול
הזה באמת אז ממילא האכילה כבר היא לא מופיעה כדבר מוחלט בלעדי אלא האכילה היא מופיעה כדבר שכל שבדומה לו
מה משותף לאכילה ולדברים אחרים שהנאתו וביורו שווים ולא שהנאתו אחר ביורו ואם רוצים גם להבין את העניין הזה אז צריך להסביר אני חושב שאפשר להסביר
מה ההיגיון בזה ההיגיון בזה אומר שמה שנהנים ממנו
אחרי שהוא מתבאר, מה שנהנים ממנו.
אחרי שהוא מתבאר אין בו קדושה, כי עובדה היא שכשהוא ישנו אין בו כלום.
מתי יש בו קדושה? בזמן שאפשר ליהנות ממנו. אם אי אפשר ליהנות ממנו אז אין בו קדושה.
אז כאשר ההנאה היא אחר הביאור, זאת אומרת שרק אחרי שהוא כבר לא קיים
אז אפשר ליהנות ממנו, אז ממילא על זה גם אין קדושה.
אז זה לא דין באכילה אלא זה דין של קדושת שביעית שתלויה בדבר האם הנאתו או ביאורו שווים או אין הנאתו אחר ביאורו.
זה באמת דבר רעיון מאוד יפה וחשוב שאנחנו מבינים על פי זה את שתי השיטות
ואז אנחנו יכולים ממילא ללמוד
מה באמת הדין
של העצים,
היות שבדרך כלל העצים הם להעסקה זה גם תלוי, אני חושב,
בסופו של דבר מה עושים עם העצים ואיך הנורמות של החיים,
לפי הנורמה שבחיים, להיות שבימיהם
היה עובדה שהשתמשו בעצים להעסקה,
אז ממילא כיוון שהשתמשו ביצים להסקה זה נקרא הנעתו אחר ביעורו ועל זה יש רש"י מה שאומר שאלו לעב
היות שמשתמשים בו לכבד את הבית מה שנקרא לפי רש"י פה שכותב
אז הנעתו ביעורו שווה יש בו קדושת שביעית ובאמת בדעת הרמב״ם הוא פוסק כחכמים ואנחנו באמת לכאורה יכולים ללמוד ולדון בדבריו שהוא באמת סובר שיש קדושת שביעית יכול להיות גם ביצים ולא דווקא בפירות
כי הוא באמת לא סובר שיש מצוות אכילה.
והדברים האלה נלמדים מתוך דבריו, מתוך מה שהוא מדבר גם כן, על הלולב בשביעית.
בגלל שבלולב בשמינית יכול להיות שיש בו באמת קדושת שביעית. הדברים האלה מבוארים בדברי מארי קורקוס על הרמב״ם כפי שמצוין בדף המקורות.
יש כאן עוד איזה דבר,
כי בגמרא עצמה מדובר על דברים שעושים בהם גידולים, שעושים בהם כביסה.
אז השאלה היא אם חומרים משתמשים בפירות כחומרי קיבוץ.
כשמשתמשים בפירות כחומרי קיבוץ, אז באופן פשוט אומרת הגמרא, זה בעצם מקלקלים את הפרי,
אז זה הנעתו אחר ביעורו.
אז זה לא רק,
זה לא רק
שזה אין בו קדושה, זה מצד אחד אמרנו,
אלא אסור הדבר, זאת אומרת, ויתן לכם שבת הארץ לכם לאוכלה,
דווקא לעשות את ההנאה עם הביעור.
אבל אם אתה לוקח,
רוצה לעשות דבר,
לבער אותו ורק ליהנות ממנו כשהוא כבר איננו אז זה באמת אסור וזה דבר שבפירוש מתאים גם לשיטת הרמב״ם וזה נכון כי הנאתו אחר ביעורו זה סימן שבאיזשהו מקום כמו שאמרנו אם זה דבר כזה אז אין בו קדושה
ודבר שיש בו קדושה אי אפשר להשתמש בו על ידי ההנאה שתהיה רק לאחר הביעור כאילו אתה קודם מבער אותו משמיד אותו ואחר כך אתה נהנה כי לחלופי לא לחלופי בכל אופן בהמשך להלכות האלה של הרמב״ם
אנחנו גם, כפי שנסוים בדף המקורות,
יש הלכה אחת על חומר שנקרא,
הם נקראים בורית.
בורית זה כמו שבלשוננו סבון.
אבל בורית זה היה מין גידול כזה, כנראה, שמשתמשים בו לקיבוץ,
ולא משתמשים בו לאכילה.
חומר שמשתמשים בו לקיבוץ ולא. וזה מובא בירושלמי,
שמצוטט בדברי הכסף משנה בהלכה של הרמב״ם,
בפרק ה' הלכה יא',
שם בירושלמי אנחנו לומדים שבאמת יש לבורית
קדושת שביעית ובורית יש קדושת שביעית והרמב״ם מביא את זה ואומר שיש בזה קדושת שביעית וגם מחפשים
זאת אומרת יש כאן איזשהו דבר מעניין שהרמב״ם בסופו של דבר אף על פי שבגמרא נאמר שלא לכבס בפירות שביעית כיוון שזה הנעתו אחר ביעורו
בכל אופן הוא אומר לגבי בורית שיש בו קדושה ומחפשים איך זה?
זה דבר, הכסף מישנה רואים שהוא מתלבט בדבר ואומר היות שזה לא ראוי לאכילה לא אכפת לי שהנעתו אחר ביעורו. הערה יפה, תשובה יפה אבל נראה לי שיפה ממנה אם אפשר לומר זה מה שהוא מפרש מארי קורקוס שוב בהלכה הזו ומסביר לנו שבבורית
זה לא נקרא הנעתו אחר ביעורו זה נקרא הנעתו וביעורו שווים ואני אסביר דבר יפה מאוד רעיון יפה
שכאשר מדובר על פירות
שמשתמשים בהם נגיד
מאבדים אותם כחומרי כביסה אז אתה מבאר אותם בתור פירות
ואתה לוקח אותם אחר כך
בשביל השימוש של הכביסה וזה כבר אחרי שביארת וקלקלת
קלקלת את הפירות בתור פירות של אכילה והשתמשת בהם
לחומרים של כביסה כדוגמה זה לא אבל הבורית היות שהיא לא מיועדת בכלל לאכילה
אז זה שאתה אפילו מכניס אותה בהתחלה ועושה בה את העיבוד זה לא נקרא ביאור כי אתה רק עכשיו מביא אותה לידי מיצוי
זאת אומרת, השינוי בחומר,
כשאתה עושה בו בצורה הזו,
זה לא נקרא ביור, כי זה קיים,
רק התקלקל במובן הזה שזה התרכך על ידי המים ודברים כאלה,
ואז ממילא זה נקרא שוב הנעתו אחר ביורו, וזה יפה מאוד.
זאת אומרת שיכול להיות דבר שגם כשאתה משתמש בו לכביסה, בניגוד למה שנאמר בגמרא,
שהכביסה זה הנעתו אחר ביורו, זה לא נכון על כל דבר. זה נכון על דבר שהוא מלכתחילה פרי ממש,
אבל דבר שהוא לא פרי ממש, לא נגיד את זה.
זה מה שבעצם יוצא לגבי הבורית בדעת הרמב״ם.
סוף דבר, אם אנחנו לוקחים את זה, אז באמת יוצא לנו שהרמב״ם באמת סובר
שהקדושת שביעית זה לא דבר הכרחי דווקא באכילה. וזה מתאים למה שאמרנו, כי הוא סובר שאין מצוות אכילה.
אלא האכילה שמובאת פה בגמרא זה כמין סימן כזה.
כל דבר שהנאתו וביעורו שווים כמו באכילה,
זה דבר לגיטימי.
אם הנאתו וביעורו לא שווים, דהיינו קודם אתה מבאר ואחר כך אתה נהנה,
אז לא יהיה מלכתחילה קדושה, מפני שהשימוש של הדבר הוא רק שהוא כבר איננו,
כמו שאמרנו. אבל יכול להיות דבר שהוא לאו ד... בדרך כלל זה ההבדל מדבר ראוי לאכילה לדבר שלא ראוי לאכילה, כמו עצים של הסקה.
אבל יש דברים שאתה יכול לקלקל אותם כאילו,
אבל זה לא נקרא קלקול, כי רק עכשיו הכשרת אותם לשימוש שלהם. ואין לפי הרמב״ם לפי זה גדר שקדושת שביעית תהיה רק דבר הראוי לאכילה, וזה בעצם מחלוקת בסופו של דבר במפרשים הראשונים.
האם באמת יש קדושת שביעית דווקא בדברים הראויים לאכילה או לא. וזה באיזשהו מקום משהו שחשוב לדעת. בכל אופן, בלימודים ובהלכות של
לוחות השמיטה,
כפי שאמרתי, הממשמשת ובא, העניין של קדושת הפירות,
קדושת הדברים הגדלים בשביעית,
זה אחד ההלכות החשובות שצריך לדעת ולהכיר אותן בעניין של כשנוהגים בשנת השמיטה הבאה עלינו לטובה, בעזרת השם.
אז קולטו ונישאר בזה בינתיים.
שלום, שלום, שלום.
שלום, שלום.
שלום, שלום.
