שלום לכולם, לצופים והמאזינים
בשיעורים שלנו מסביב, מתוך מסכת סוכה נגיד,
בנושאים הכלליים שנלמדים מתוך מסכת סוכה, וזה בעצם פחות או יותר המסגרת של השיעורים האחרונים.
גם היום בחרתי לדבר על סוגיה שנמצאת גם בפרק שני,
בדף כה-כו'.
כבר דיברנו בשיעור קודם על העניין של העוסק במצווה שהוא פטור מן המצווה על הגדר שלו
אבל בתוך הסוגיה הזו נמצא פה משהו שקשור לחתן ושושביניו
באופן מיוחד
בעצם קשור לעניינים של שמחת חתן וכלה וגם זה אנחנו רואים פה בגמרא שני שלבים
בדף כ"ה עמוד א'
אז מדובר על כך שהחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון
דהיינו בזמן שהוא עדיין ממש בערב החתונה,
אז שזה דבר שהוא יותר מובן וברור.
אבל בסוגיה בהמשך
אנחנו מוצאים בדף כ"ה עמוד ב'
שהגמרא אומרת עומר רבי אבא בר זבדא עומר רב
חתן ושושבינין וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעה.
זאת אומרת מדובר פה לא רק על הלילה הראשון אלא מדובר על כל שבעה זה מוכרח להיות גם מדובר על סוכות
כי הרי כידוע אסור, אין היתר להתחתן בחג הסוכות עצמו, כי הרי אין מרבים שמחה בשמחה.
מדובר על מי שהתחתן לפני החג ויש לו עדיין את שבעת ימי המשתה בתוך ימי החג.
אז על זה נאמר שחתן וכל שושביניו
פטורים מן הסוכה.
בהמשך מדובר גם על אותו דבר גם לגבי קריאת שמע ותפילה ותפילין.
אבל ננסה לרגע להתרכז בעניין הזה של הסוכה,
כי עצם העניין הוא בעצם חידוש גדול.
החידוש הוא לא רק שמדובר על הלילה הראשון כמו שכבר הדגשתי אלא מדובר על כל שבעת הימים
ולא רק שמדובר על החתן בעצמו אלא מדובר על כל השושבינין.
השושבינין זה אלה שמלווים פחות או יותר המשפחות שמלוות את הזוג הצעיר שנכנס בברית הנישואין הכל יפה ונחמד אבל החידוש הוא כאן שהם פטורים מן הסוכה
ובאופן פשוט, למה הם פטורים מן הסוכה?
כיוון שהם קשורים לסוגיה שלמדנו,
מפני שהעוסק במצווה,
פטור במצווה.
הגמרא אומרת
על העניין הזה בעצמה, מה הטעם שפטורים?
אומרת הגמרא, שעוד דבעו למיחדי,
שהם צריכים לשמוח, למיחדי, צריכים לשמוח, צריכים לשמוח,
על כן פטורים מן הסוכה.
זאת אומרת, זה באיזשהו מקום חידוש גדול שמלמד אותנו
לא רק על הפטור מהסוכה אלא מלמד אותנו לחיוב של החתן והשושבינים שהם כאילו צריכים כל הזמן לשמוח זאת אומרת אולי כל היום צריכים לרקוד ואסור לעשות הפסקה בריקודים כי הם נחשבים עוסקים במצווה זה באמת שאלה הגדרה מאוד רחבה של המושג של עוסק במצווה מסביב לעניין של שמחת חתן וכלה הגמרא בעצמה נושאת ונותנת על כך וכאן יש כמה שלבים בשאלה הגמרא שואלת מה איתה מה למה באמת
הם פטורים אומרת הגמרא משום דבאי למיכדה צריכים לשמוח שואלת הגמרא מה הבעיה לכלו בסוכה ולכדו בסוכה שיעשו את זה בסוכה מה הבעיה אומרת הגמרא אין שמחה אלא בחופה
אז ממילא כיוון שהסוכה היא לא מקום החופה אז ממילא אי אפשר שם לקיים את המצווה הזו ככה זה יוצא
ולכלו שואלת הגמרא ולכלו בסוכה ולכדו בחופה
אומרת הגמרא אין שמחה אלא במקום שרדה
ולעבדו חופה בסוכה, אומרת הגמרא, שגם זה בלתי אפשרי.
רק מה יש פה בסוף, בהמשך, אומר רבי זירא, נאך לי בסוכה, דאכדי בחופה.
וכל שכן דאכדי ליבה, יש כאן בסופו של דבר קצת מחלוקת בגמרא.
רבי אבא בר זבדא עומד על כך,
לפי מה שהגמרא מציגה את הדברים, אין שום אופציה אחרת,
והכל צריך להיות בחופה, אין שמחה אלא בחופה,
וזה צריך להיות עם הסעודה,
וממילא אי אפשר להיות בסוכה,
ואילו רבי עזרא אומר לא אני דווקא הסתדרתי בצורה אחרת אני אומר אני אוכל בסוכה ואשמח בחופה אז תכף נדע וננסה לברר מה העניין באמת מסביב לסוגיה הזו
ומסביב לשאלה המרחיבה הזו אנחנו מוצאים אפשר להגיד שלוש שיטות בראשונים
יש השיטה הפשוטה פשוטה נקרא לה
שלוקחת את הדברים לפי פשוטם בפשט של הגמרא
שבאמת יש שמחה רצופה כל הזמן.
באמת אפילו קצת קשה להסביר מהו צורת השמחה שכל הזמן עושים,
אבל זה בעיקר מסביב לסעודה,
צריך להגיד כך משמע, מסביב לסעודות זה נעשה מתוך שמחה שמגיע לשיאה, נקרא לזה,
בעניין של הברכות של הנישואין, מה שאנחנו קוראים שבע ברכות.
זאת אומרת, זה מגיע לשיאו בעניין הזה של קיום שבע הברכות.
זה בעצם השיטה האחת שהיא שיטת תוספות
ושיטה אולי של הפשט של הגמרא.
ואפשר להגיד שככה נפסק בהלכה בשולחן ארוך וברמב״ם, כמצוין בדף המקורות.
שנתקבלה ההלכה הזו,
ככה זה נראה.
יש שיטה, בקצה השני זו שיטת הרייבד,
שיטת הרייבד מובאה בדף המקורות, כמצוין בדף המקורות על הריף, השגות הרייבד שמובאות בדפי הריף.
הוא אומר שזה בכלל לא כמו שאנחנו אומרים. הוא אומר אין שום מצווה, לא לחתן ולא לשושבינים.
אין שום מצווה.
זה בכלל לא מדברים פה מנקודת המבט של העוסק במצווה, פטור מן המצווה.
אלא העניין הוא רק עניין של צער. יש כנראהיות שבסוכה יש הלכה מיוחדת
שמצטער פטור מן הסוכה, הלכה מאוד מיוחדת שקיימת רק במצוות הסוכה.
אז אפשר להגיד שאלה שעסוקים בשמחת החופה,
בשבילהם זה קשה, זה לא מסתדר להם, זה מין הופך להיות בשבילהם ממקום מקור לשמחה, מקור לצער נגיד, אולי, באמת.
אבל בכל אופן, מה שהרייבד עיקר היא שיטת הרייבד המחידוש שבדבריו,
שבאמת אין שמחה,
אין שמחה שפה באמת קיים.
מיוחדת היא, וכאילו שיטה אמצעית זו שיטת הראש,
שמופיעה פה כפי שמצוין בדף המקורות, ומפורשת אולי יותר אפילו על ידי הטור בסימן תר"מ,
כמצוין גם כן בדף המקורות.
פה הדברים אולי לא מפורשים עד הסוף, אבל ככה בכל אופן הם ניתנים להבנה.
הראש אומר שיש כאן הבדל,
אצל החתן יש שמחה ויש מצווה,
הוא נקרא עוסק במצווה כל שבעת הימים,
ואילו השושבינים באמת לא.
אז אצל השושבינים מה שכתוב שפטורים הוא יגיד כמו הרייבד,
אבל אצל החתן זה כן נקרא שמחה. השאלה היא מהי השמחה של החתן,
פה צריך כמו שאומרים לדעת להגדיר,
מהי השמחה של החתן באופן מיוחד לפי הראש?
ברור שהוא שמח.
ברור שהוא צריך להיות שמח, וההנחה היא שהוא באמת שמח, אבל מה המצווה?
צריך פה לדעת מה המצווה.
כשאנחנו מדברים פה על עוסק במצווה, פטור במצווה,
אז שהוא שמח זה לבז, זה עוד לא מסביר לנו מהי הגדרת המצווה.
ובעצם לפי דבריו השושבינים באמת לא נמצאים במצווה.
הם גם שמחים, הם נמצאים מסביב, הם שמחים.
אולי אפילו שמחים הרבה.
מסתומת.
אבל מצווה, לפי הראש, אין להם מצווה, הם לא עסוקים במצווה.
הם לא עסוקים במצווה. אז פה צריך להבין, להגדיר מהי המצווה לפי זה, מה המצווה לפי זה.
וכפי הנראה, מה שצריך לומר פה,
שהשמחה, לפי השיטה הראשונה,
היא באמת השמחה של עצם, עצם השמחה,
כשאמרתי שמסביב לסעודה שמגיעה לשיאה בברכות, בברכות של שבע ברכות. זה כאן העניין של המצווה.
ואת זה צריך לעשות לפי מה שהגמרא אומרת בחופה, לפי זה.
וכאן מעניינים באמת דברי התוספות, מאוד חשובים פה לעניין הזה.
מאוד חשובים לעניין הזה מה שהתוספות אומרים בדיבור המתחיל,
אין שמחה אלא בחופה,
שמכאן ראיה שלא מברכים אלא במקום החופה.
זאת אומרת, זה בניגוד גמור למה שאנחנו נוהגים, נקרא לזה.
כי לפי המנהג, גם מוקבל אצלנו, עושים שבע ברכות, בכל מקום מזמינים מפה ומזמינים משם.
יש כל מיני הזדמנויות מפה ומשם שהם מקיימים את העניין של סעודה עם שבע ברכות עם החתן והכלה.
לפי התוספות זה בכלל לא מתאים בהלכה,
מפני שהתוספות אומרים שזה מה שכתוב פה בגמרא,
שאין שמחה אלא בחופה, זאת אומרת שאין ברכות נישואין אלא בחופה.
וממילא במקום אחר באמת לא ראוי אפילו לברך,
זה מה שיוצא לפי התוספות.
אנחנו נוהגים אחרת, השאלה היא על סמך מה אנחנו נוהגים.
אז אולי לפי הפירוש של השיטה הזו זה מה שרבי זרע בעצם מתווכח.
יכול להיות שרבי זרע שחלק על רבי אבא הוא אמר זה לא נכון מה שאמר שאין שמחה אלא בחופה.
זה לא נכון להגיד את זה מפני שאפשר לעשות את השמחה גם בסוכה זה מה שהוא אמר.
זאת אומרת שאנא אחלי בסוכה ואחדי בחופה אז כאילו את השמחה של הריקודים של השירה והזמרה הוא מקיים אולי בחופה
אבל את הברכות יש להניח שהוא מדבר על כך שהוא מברך איפה שאוכלים.
כאילו זה קשור הרי לברכת המזון.
אז אולי על זה אנחנו סומכים, על רבי זיירא,
שבאמת את העניין של שבע הברכות מקיימים בכל מקום, כמו שכאן אמר רבי זיירא שהוא מקיים את זה בסוכה וזה נראה כמין מחלוקת בגמרא בסופו של דבר.
אז זה בעצם אפשרות של השיטה האחת.
לפי שיטת הראש לעומת זאת,
שכפי שאמרנו זו שיטה אמצעית
שאומרת
שהשמחה
היא שמחה של החתן בלבד,
לא השמחה, יותר נכון, המצווה היא מצווה של החתן, אז צריך להגיד שהמצווה היא,
המצווה של החתן להיות כולו עסוק
בשבעת הימים ובעניין הזה של לחזק את הקשר שיש לו עם הכלה,
שזה היה עתה קיימו את הנישואין.
זה באמת חידוש, שזה המצווה.
המצווה היא מצווה של החתן, לפי הראש זו המצווה של החתן.
וממילא הוא צריך להיות כולו עסוק בעניין הזה ולא בדברים אחרים.
ממילא הוא פטור מן המצוות, עוסק במצווה פטור מן המצוות,
כי זו המצווה שהוא צריך להיות עסוק בה, כל היום,
אפילו אולי כל היום.
הברכות זה ברכות של הציבור שמברך
כשהוא רואה את ההידוק הקשר הזה שבין החתן והכלה.
וזה בעצם הפשט פה בגמרא,
שהגמרא אומרת אין שמחה אלא בחופה,
דהיינו מצוות השמחה של החתן היא בוודאי לא שייכת אלא בחופה,
מפני ששמה מבטא בצורה הנכונה והברורה את הקשר שיש בינו לבין הכלה,
החתן והכלה,
זה באיזשהו מקום הרבותא וההסבר לעניין של אין שמחה אלא בחופה, זה אפילו לא מתייחס כל כך אל הברכות כמו שזה מתייחס אל העניין של מציאות החתן שצריך להיות בחופה.
כיוון ששם מתבטא הקשר באופן מיוחד.
זה באיזשהו מקום. אני ציינתי בדף המקורות דברים שכותב אב"ח,
ולפי אב"ח אפשר להגיד שאני חושב שאפשר להבין מה שאב"ח באבן העזר מצוין פה בדף המקורות.
הוא אומר שכאילו ניתן להבין מתוך דבריו שהמצווה הזו של החתן היא בעצם מצווה שקיימת אצלו לאורך ימים.
באופן, לכל החיים הוא צריך לקיים את המצווה הזו.
רק באופן מודגש ובולט זה בשבעת הימים זה הזמן שבו הוא כאילו עושים נקרא לזה הערצה של הקשר הזה וזה דבר שהולך ונמשך ולכן באופן תאורטי יוצא שם לפי הבח שהיה שייך לברך את ברכות הנישואין אפילו אחרי שבעה ימים זה מה שיוצא שם וזה מה שהוא מסביר בסימן ס"ב כמדומה לי משהו מצוין פה בדף המקורות לפי הפירוש הזה של הראש
אנחנו צריכים להבין את מה שאומר רבי זירא. מה אומר רבי זירא? רבי זירא שוב הרי כאילו מתווכח עם זה.
הוא לא הסכים.
מה רבי זירא חולק?
רבי זירא שאומר,
רבי זירא שאומר, אנא אחלי בסוכה וחדי בחופה,
על מי הוא מדבר? הוא מדבר בעצם על כולם.
אז מה פירוש וחדי בחופה? מה הוא רוצה אולי להגיד?
ייתכן מאוד שלפי השיטה הזו,
הברכות זה לא העניין.
אנחנו מדברים עכשיו על שמחה של החתן כפי שהסברנו אותה.
אז אין מצוות שמחה אצל השושבינים.
השושבינים מלווים את אותו קשר שמתחזק שבין החתן והכלה,
אבל המצווה היא של החתן,
ועל הקשר הזה יש עניין של הברכות.
הברכות אם כן לא בדיוק באות מצד,
איך נקרא לזה, הייתי אומר שיש פה כאילו שתי הגדרות.
הגדרה אחת הראשונה אמרנו שהשמחה היא באה, הברכות והשמחה באים ומתפרצים מתוך השמחה של השושבינים שמצווים בשמחה.
ואילו השיטה השנייה מדברת יותר כלפי החתן,
כשרואים אותו מקיים את הדברים בשמחה, כמצוותו,
מברכים את הברכות. זאת אומרת, זה כאילו איזה מין דבר שמתבקש מתוך
העניין של ראיית החתן, של הזוג החדש הזה,
ככה זה נראה פה.
ואז מה אומר רבי זרע?
רבי זרע אומר, אני יכול לאכול בסוכה ולקיים את השמחה הזו של את החתן בעצמו,
לתת ביטוי לעניין הזה בעצם אני יכול לעשות בה חופה.
ייתכן מאוד שזה קשור לפי הראש, הרי זו שיטת הראש.
והראש במסכת כתובות
בסימן י"ג בפרק ראשון מסומן פה בדף המקורות
הוא אומר שם מתוך דברים שהוא מביא בשם הגאונים
הוא אומר באמת
שהברכות זה לא כמו שאנחנו מבינים שזה חייב להיות דווקא בזמן הסעודה
אלא הברכות בעצם לא באים דווקא מצד הסעודה.
זאת אומרת מי שסובר שהברכות הן זה השמחה של השושבינין אפילו,
אז זה דווקא בתוך הסעודה.
אבל מי שאומר שהעניין הוא דווקא בשמחת החתן, אצל החתן זה לא הכל סעודה.
זה נכון שיש סעודה וסעודה זה דבר חשוב.
בר רבי זיהר רב אומר: סעודה זה דבר חשוב, אתה צודק.
גם מהזווית הזו של החתן.
אבל בסופו של דבר הביטוי של אותה שמחה
שבאותו קשר יהיה בחופה, לאו דווקא בצמוד לסעודה.
זאת אומרת, יכול להיות שאם כן אנחנו מגיעים פה בשני פירושים ברבי זיירא.
רבי זיירא, לפי פירוש אחד, בא ללמד אותנו כנגד התוספות,
שאפשר לברך שבע ברכות גם לא בחופה,
ואפשר להבין שרבי זיירא מדבר דווקא על אפשרות של ניתוק הברכות מן הסעודה.
וזה בעצם דבר שהוא מתבקש, אפשרי,
כאפשרות לפי הראש במסכת כתובות.
וזה מבוסס על כך שבעצם המצווה היא לא מצווה של השושבינין,
אלא המצווה היא מצווה של החתן בעצמו.
אז הנה ככן יש לנו פה שלוש שיטות, כי לפי הרייב את כל הסיפור הזה בכלל לא שייך.
לפי הרייב את כל העניין הוא בכלל לא מצד התעסקות במצווה.
כי באמת יש לנו אחר כך בגמרא דיון נוסף,
לאו דווקא על סוכה,
אלא על עניין של מי שרצה לומר שפטורים מתפילה ומתפילין מקריאת שמע,
שם יש נוסח בתוך המפרשים האם זה מדובר דווקא על תפילה ותפילין או שמדובר מכל מצוות האמורות בתורה. לפי רבינו חננאל זה מה שנאמר כאן, מי שיעיין פה רבינו חננאל נמצא על הדף.
זאת אומרת שלפי רבינו חננאל אז באמת מדברים פה על עוסק במצווה, הוא מאלו פטור מכל מצוות האמורות בתורה.
לפי מי שלא גורס את זה אז בהחלט אפשר להבין שזה פטור רק של תפילה ותפילין וקריאת שמע,
בגלל שצריך בשבילם כוונה וראש מיושב,
מה שלא שייך אצלהם, זאת אומרת שלא באים פה מצד התעסקות במצווה,
ככה רש"י מפרש פה בסוגיה בדף כ"ו עמוד א',
שהעניין הוא לא מצד התעסקות במצווה וזה מתאים לרייבד,
אלא רייבד אומר שאין מצווה,
ורש"י אומר יש מצווה רק הם לא סוברים פה את המצווה,
זאת אומרת שהיות שהם לא סוברים את המצווה אז ממילא הם מסבירים את הכל רק מצד עניין של קלות דעת,
בחשש כזה, זה מה שאומר רש"י.
אבל ראינו שבראשונים האחרים הם כן מבינים שזה עוסק במצווה, זה מה שאומרים התוספות.
התוספות פה אומרים שזה כן מבוסס על התעסקות במצווה, אבל לפי הראש ההבדל בין חתן לשושפינין,
כי שושפינין זה רק מצד הטרדה וצלח חתן זה מצד עוסק במצווה.
ההלכה פה היא באמת פחות ברורה,
אפשר לומר, בנושא של הפטור מתפילה ומתפילין ומקריאת שמע.
זה לא נפסק בהלכה אלא רק לגבי הלילה הראשון,
כפי שאמרנו בתחילה.
אז הפשט הוא, בגלל זה מסבירים בלאו הכי,
שכל הפטור הזה מתפילה ותפילין,
זה שייך היה רק בזמן,
רק בזמן שמכוונים כל כך ויודעים לכוון, אז ממילא שייך להגיד שיהיו פטורים.
אבל אם ממילא לא מכוונים כל כך, כפי שאולי ככה רואים את הדורות האחרונים,
אז ממילא כבר לא שייך להגיד שיהיה פטור. לכן בעניין הזה לא מצאנו פה ביטוי חזק להלכה,
שמקובלת פה מן סוגיית הגמרא אבל הנושא של הסוכה כן בא לידי ביטוי בשולחן ערוך וברמב״ם ממש לפי הגמרא ואת זה הסברנו זאת אומרת
וההלכה למעשה שאנחנו נוהגים לעשות שבע ברכות
כפי שאמרנו לעשות אותן
אפילו שלא במקום הסעודה אפילו לא במקום החופה סליחה
זה דבר שאנחנו צריכים להגיד לפי רבי זירא
שבכל זאת אף על פי שלפי תוספות
פשט הגמרא לפי שיטתם הוא שזה דבר הכרחי,
אין שמחה אלא בחופה.
אז זה בכל אופן, לפי תוספות, יוצא ככה,
שזה הפשט,
אבל רבי זרע כאילו אמר אחרת, אז אולי אנחנו סומכים על רבי זרע. הדברים האלה, כפי שאמרתי, באמת לא כל כך פשוטים,
אבל לזכור שיש שלוש שיטות בהבנת העניין של המצווה של חתן
ושושביניו זה אני חושב הדבר המרכזי פה
שכדאי לתת ולזכור ולתת עליו את הדעת.
ויש לעיין עוד ולראות בכל המכלול כולו בגמרא ובכל הראשונים.
אז בעזרת השם נשאר בזה.
כל טוב ושלום.
