שלום לכולם אנחנו עם השיעורים שלנו ממשיכים שיעורים של לימוד של סוגיה אחת בעיון
מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי
שאוחז עכשיו בתקופה הזו במסכת סוכה.
אני רוצה לדבר היום על סוגיה כללית גם כן שקשורה למסכת
והיא דווקא לא בתחילת המסכת אלא באמצע המסכת בפרק שלישי.
והנושא שאני היום רוצה לדבר עליו זה הנושא הכללי שנקרא מצווה הבאה בעבירה.
מצווה הבאה בעבירה זה נושא שבא לידי ביטוי בגמרא במסכת סוכה בפרק שלישי.
אגב זה שכתוב שם שלולב הגזול
שהוא פסול,
אז אומרת הגמרא: "כפס יגוותני", זאת אומרת "כפס יגוותני" אלולב הגזול פסול,
אז ההבנה הפשוטה היא שהמשנה רוצה ללמד אותנו שהוא תמיד פסול,
גם ביום הראשון של פסוקות וגם ביום השני,
כאשר היום הראשון העניין הוא שזה מצווה מדאורייתא,
מצווה מדאורייתא של לקחת את ארבעת המינים,
ביום השני כידוע אין מצווה מדאורייתא אלא רק מדרבנן,
והגמרא ממילא דנה שהמשמעות של המשנה שהיא רוצה ללמד אותנו שתמיד גם מעבר ליום הראשון,
הלולב הגזול פסול ואז השאלה היא מדוע,
כיוון שלאומת היום הראשון ששם אנחנו לומדים שיש הלכה שלא צריך להיות משלכם צריך להיות שלו
של מי שלוקח שזה שלו ולא של מישהו אחר לכן גם אם הוא שואל ארבעת המינים הוא לא יוצא ידי חובה הוא רק צריך לקנות אותם לקבל אותם לבעלותו הגמורה
הרי ביום השני אנחנו אומרים שאין הבדל ויכולים לקחת גם שאול ממילא לכאורה יכול לקחת גם גזול
אז למה גזול יהיה פסול גם ביום השני?
והתשובה של הגמרא שיש לזה סיבה אחרת והסיבה היא שהוא מצווה באה בעבירה,
כפי שלומדים מהעניין של קורבנות,
שגם בקורבנות יש עניין כי הגמרא מביאה בדף ל' בהתחלה שכתוב נאמר בפסוק והבאתם גזול את הפיסח ואת החולה ואז גזול דומיה דפיסח שהוא בעל מום לגבי קורבנות הוא פסול תמיד,
אז גם גזול יוצא שתמיד הוא פסול ואין לו שום תקנה,
אז אומרת הגמרא לא שאלה לפני ייאוש, לא שאלה לאחר ייאוש.
בשלומה לפני ייאוש אדם כי יקריב מכם, אמר רחמנא, שגם בעניין של קורבנות צריך להיות הקורבן משלו.
אז לכן מובן שלפני ייאוש, אומרת הגמרא, מדוע גזול פסול,
אבל למה לאחר ייאוש הוא פסול? הרי ייאוש אולי משנה וגורם, מביא לקניין כבר,
אלא לאו רואים מכאן,
שיש מצווה הבאה בעבירה וזה מה שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי זאת אומרת שזה בעצם מקור הסוגיה שהנושא הזה הוא נושא שמפורסם ומוכר לנו מן הבחינה והלימוד של הסוגיות האלה של פרק שלישי במסכת סוכה אבל זה באמת נושא כללי כי מצווה הבאה בעבירה זה מוכר לנו כנושא כללי שצריך קצת לדעת ולהגדיר אותו מה הפירוש של דבר שמצווה הבאה בעבירה ואם ההלכה באמת כך
כי הגמרא אחר כך מביאה שיש דעה אחרת של שמואל שאומר שבאמת אפשר לצאת בלולב הגזול ביום השני איך שמואל אומר מתוך שיוצא בשאול יוצא גם בגזול אומרת שאולי הוא לכאורה לא נקבל בהכרח את הדרשה של מצווה הבאה בעבירה ואולי הוא סובר שאין דבר כזה פסול של מצווה הבאה בעבירה ככה יוצא בפירוש בגמרא כמחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל ואז כמובן השאלה תשאל אז מה ההלכה אם ככה?
ואז ההלכה, מתברר שיש מחלוקת בין הראשונים לגבי ההלכה.
בפשטות,
כאילו מי שלוקח את העניין הזה בצורה ברורה,
כאילו כדבר שמתבקש לאור הנתונים האלה שאמרנו, זה בעל המאור על הריף,
שהוא בא ואומר שמסתבר לו שבאמת אין הלכה כרבי יוחנן בעניין הזה,
כי צריך לדעת, בדרך כלל הלכה במחלוקת של רבי יוחנן ושמואל,
ההלכה היא דווקא כן רבי יוחנן ואם הוא זה שאמר שיש את הפסול של מצווה הבעה בעבירה אם כן מסתבר אולי שההלכה כמותו אומר בעל המאור אבל זה לא יהיה נכון בסוגיה שלנו וכל כך למה גם לפי המשא ומתן של הסוגיה רואים שהגמרא דנה פה גם לפי הדעה של שמואל זאת אומרת שישנה אולי נטייה בגמרא לומר כמו שמואל זה מצד אחד אבל מעבר לזה יש כאן איזה
מין חשבון מעניין שהבעל המאור מראה לנו שכל המקור של רבי יוחנן שלומדים על מצווה הבאה בעבירה מובא מהעניין הזה של הקורבנות ומבוסס על כך שייאוש קונה היות שייאוש קונה היות שמשמע שהקורבן פסול אם הוא גזול בין לפני ייאוש בין לאחר ייאוש ואז אומרת הגמרא בשלומה לפני ייאוש אז זה ברור למה הקורבן פסול כיוון שצריך להיות קורבן משלו מכם משלכם אבל לאחר ייאוש אז לכאורה ייאוש קונה
אז זה באיזשהו מקום אומר בעל המאור, מכאן אנחנו רואים שכל הראייה של הגמרא מבוססת על כך שייאוש קונה.
זאת אומרת שאנחנו כאן, מכאן הולכים לעניינים של קנייני גזלה.
אדם שגוזל דבר גזול, כפו הלולב הזה בעצמו,
ומי שגנבו ממנו מתייאש, הרבה פעמים הוא ממילא מתייאש,
וידוע שהוא התייאש.
הוא רואה, גזלן גוזל, מה הוא כבר יכול לרדוף אחריו, לקחת ממנו את הלולב בחזרה,
הוא ממילא לא יצליח לקחת או את הקורבן, את הבעל בהמה שהוא גזל ממנו לדוגמה ואז הוא ממילא מתייאש וזו שאלה שנדונת בסוגיות של גזלה במסכת בבא קמא הרבה והגמרא פה אומרת שאם ייאוש קונה אז ממילא הוא כבר, שיאוש
כאשר אדם מתייאש מהגזלה אז הוא כבר גורם לכך שהגזלן קונה את הגזלה והוא לא צריך להחזיר את החפץ כמות שהוא אלא יכול רק לשלם,
להחזיר כסף שווי כסף אבל את הדבר עצמו הוא כבר לא חייב להחזיר כי הוא קונה בקניין אז לפי זה לומדים שמצווה הבאה בעבירה הפסולה אבל כידוע ההלכה היא וזה מה שאומר בעל המאור הלכה מתוך כל הסוגיות של בבא קמא שייאוש לא קונה ממילא אם ייאוש לא קונה אז ממילא אין לי ראיה שמצווה הבאה בעבירה הפסולה ולכן אומר בעל המאור היות שהסוגיה הזו קשורה לשאלה אם ייאוש קונה או ייאוש אינו קונה והיות שלהלכה ייאוש אינו קונה
אז ממילא הוא רוצה לומר שממילא יוצא מכאן שאין לנו מקור למצווה הבאה בעבירה וממילא אין הלכה שמצווה הבאה בעבירה פסולה.
כך אומר בלמור.
שאין לנו מקור וממילא אולי באמת זה לא פסול. הוא אומר באמת לא פסול כמו שמואל.
חולק עליו הרמב"ן במלחמות
וגם ראשונים אחרים אפשר להגיד שגם התוספות פה בתוך דבריהם אנחנו רואים שהם רוצים לומר שאין דבר כזה לבטל את מה שמובא פה לגבי מצווה הבאה בעבירה
תוספות אפילו אומרים שאפילו שמואל אולי מודה לזה וכל המחלוקת של שמואל על רבי יוחנן זה רק לגבי היום השני כאשר מצעד המצווה זרק דרבנן
על זה לא חוששים על מצווה הבאה בעבירה אבל העיקרון של מצווה הבאה בעבירה מקובל גם על שמואל לפי תוספות
אבל הרמב"ן מדבר על כך בהדגשה יתרה ואז הוא מפרש את הגמרא שהמקור של הגמרא לא בגלל שייאוש קונה ראיה של מצווה הבאה בעבירה כי גם אם ייאוש דווקא להפך דווקא אם ייאוש לא קונה
על זה יש ראייה של מצווה הבאה בעבירה וכאן בא לידי ביטוי ההבדל בשיטה של בעל המאור והרמב"ן של ההבנה של מה שנאמר מצווה הבאה בעבירה
בעוד שבעל המאור מבין שדווקא כאשר הייאוש קונה זאת אומרת שהוא כבר קנה אז אם הוא כבר קנה אז לחורה כבר עכשיו הוא לא עושה יותר שום איסור בחפץ הזה בלולב בקורבן הוא לא עושה כבר שום איסור בכל זאת זה מצווה הבאה בעבירה למה?
כי זה מה שיוצא כי זה מה שנקרא חפצה של איסור ככה צריך להסביר זה לא בגלל שהוא עושה
עכשיו איסור כשהוא נוטל את הלולב אלא זה חפצה של איסור זה לא עושים מצווה בדבר של איסור הרמב״ן אומר זה לא הנקודה הנקודה היא האם כשאני עושה את המצווה אני עושה עבירה או לא אז דווקא אם ייאוש לא גונה דווקא אז אני ממשיך לעשות את העבירה מפני שזה לא שלי ואני לוקח את הדבר שהוא לא שלי ועושה איתו מה שאני עושה ואפילו בקורבן מה אני עושה אני מקדיש אם אני מקדיש אז עכשיו ההקדש תופס אבל ההקדש הזה כייאוש
עם שינוי רשות או ייאוש עם שינוי השם כן מועיל לפי ההלכות המוכרות לנו ממסכת בבא קמא וממילא יוצא שתפיסת ההקדש
היא מבוססת על מעשה של איסור וזה גם התוספות אומרים זאת אומרת העניין הוא הדגש הוא לא על החפץ שהוא של איסור אלא המעשה שעליו אנחנו מדובר הוא מעשה של איסור כאילו האווירה נמשכת האווירה של עכשיו נמשכת גם בפעולה של ההקדש או בפעולה של נטילת הלולב וזאת אומרת שיש לנו פה
מחלוקת בין הרמב"ן לבעל המאור בהגדרה של מצווה הבאה בעבירה בעוד שבעל המאור סובר שגם אם הוא קנה כבר את החפץ לגמרי בכל זאת יש לו גדר של מצווה הבאה בעבירה והסברנו שזה לא בגלל שעכשיו הוא עושה איסור אלא בגלל שהחפץ הוא חפץ של איסור סוף סוף של גזל וזהו הפירוש של מצווה הבאה בעבירה הרמב"ן ותוספות סוברים שבמצב כזה של חפץ אסור שהוא כבר אמנם קנה באותו
והיות שעכשיו במעשה ממש אין איסור ברור, גלוי,
אז זה לא נקרא מצווה הבאה בעבירה. מצווה הבאה בעבירה זה שהעבירה עושה את המצווה.
כשהעבירה עושה את המצווה זה נקרא מצווה הבאה בעבירה. זו דעת תוספות ורמב"ן.
וממילא יש לנו פה באמת שתי שיטות שמתפצלות לגבי העניין הזה.
לפי דעת התוספות
והרמב"ן זה הפשט בגמרא.
זאת אומרת יש פירוש אחר בגמרא שהגמרא מדברת על ייאוש לא
מהבחינה הזו שייאוש בעצמו קונה אלא שייאוש קונה כאשר מוצרפים אליו אחר כך את העניין של שינוי השם או של שינוי רשות ואז יוצא שהמעשה זה הפשט בקורבן שמובא פה שהייאוש קונה עם השינוי רשות ושינוי השם שחל על הקורבן וממילא זה הפשט של הגמרא לראות מכאן שהסיבה היא שזה מצווה הבאה בעבירה.
כשמעיינים בדבר מעבר למה שכעת אמרנו
אז אנחנו יכולים לראות שזה דווקא דברים שנזכרים בירושלמי.
באמת בירושלמי יש את הרעיון הזה, ורואים את הרעיון של בעל המאור.
כי בירושלמי, כשהוא מסביר בפרק שלישי של סוכה שלנו,
את העניין הזה של לולב הגזול שפסול,
הוא לא מביא את המקור הלימודי שהגמרא אומרת פה,
אלא הוא אומר שם איזה רעיון שהוא בעצם אפשר להגיד כמין סברה כזו.
הוא אומר, אין קטגור נעשה סנגור.
קטגור נשא סנגור זאת אומרת הוא מסתכל על העניין מבחינת החפץ זה חפץ של גזלה לא יכול להיות שתיקח דבר גזול תעשה איתו מצווה זה נקרא
מצווה הבאה בעבירה הזאת אומרת שבהחלט אפשר להבין שבעל המאור
שיטת בעל המאור הבסיס שלה זה בירושלמי
הבסיס שלה זה בירושלמי אבל בירושלמי רואים שזו הלכה פסוקה שבאמת אין קטגור נשא סנגור ובגלל זה לולב הגזול פסול
בעל המאור מפרט שבאמת זה הפשט של מצווה בעבירה,
אבל אין הלכה ככה,
כי הגמרא אומרת את זה רק למד אמר שייאוש קונה, והיות שאין ייאוש קונה, ממילא אין לזה מקור, עוד לא למדנו את זה בשום מקום.
זאת אומרת שבאיזשהו מקום יש כאן,
בעל המאור תופס את ההגדרה כהגדרת הירושלמי,
אבל הוא אומר שבבבלי זה יוצא מבוסס על הלימוד,
שהלימוד הזה קשור למי שסובר שייאוש קונה, והיות שייאוש לא קונה, אז אין לנו מקור.
בעוד שהרמב"ן והתוספות לומדים את הסוגיה בבבלי בדרך שונה,
בדרך שלפיה המקור של מצווה הבאה בעבירה באמת מבוסס על הפסוק,
ומבוסס על זה שייאוש קונה, אבל לא שהוא ייאוש קונה לבד.
אילו הייאוש היה קונה לבד,
אז לא היה פה כבר גדר של מצווה הבאה בעבירה. מתי יש מצווה הבאה בעבירה?
כאשר בגלל הייאוש הוא אחר כך קונה עם השינוי השם.
וממילא יוצא שרק כאשר המצווה נעשית על ידי העבירה,
רק אז בצורה הזו אומרים שזה מצווה הבאה בעבירה וזה ממילא הלכה ככה הם אומרים שזו הלכה שאפשר בהחלט לקבל אותה מפני שהיא כבר לא קשורה למאן דמר ייאוש קונה אלא היא דווקא קשורה להלכה שייאוש אינו קונה.
הדברים האלה למשל כאשר אנחנו ננסה להסביר נראה פה למשל דוגמה מעניינת
שנידונת דווקא בירושלמי
במסכת שבת
מדובר שם
ניקח את זה לדוגמה, מביאים שם שתי דוגמאות מעניינות,
ירושלמי במסכת שבת.
דוגמה אחת,
אדם לא עלינו,
הראה לו מעשה שקרה לו מת בשבת.
מישהו מת, לא עלינו.
אז הוא רואה את זה, מרוב התרגשות הוא עושה קריאה.
אז יש שאלה, הוא יצא ידי החובה או לא יצא ידי החובה?
זאת אומרת, הוא צריך לקרוא עוד פעם,
זה מצווה, הקריאה היא מצווה.
ועכשיו אבל הוא עשה אותה בעבירה בשבת.
אז האם זה יצא ידי חובה או לא יצא ידי חובה?
לכאורה זה יהיה תלוי במחלוקת הזו שאמרנו.
או ניקח דוגמה נוספת.
מצה בפסח שחל להיות בשבת,
אין לאדם את המצה והוא צריך כדי להביא את המצה הוא צריך לעשות הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד.
הוא יוצא ידי חובה או לא יוצא ידי חובה?
והירושלמי יוצא שבזה יוצא ידי חובה.
זה לא דומה אומר הירושלמי למצה גזולה,
כי מצה גזולה זה חפץ של איסור.
כאשר אדם קורע את הבגד בשבת אז הוא עושה איסור אבל אין פה חפת של איסור.
על זה לא נאמר מצווה הבאה בעבירה אולי על זה אפשר להגיד משהו להפך להגיד על זה עשה דוחה לא תעשה
שזה נושא שבאמת נורא מעניין כשמדברים על מצווה הבאה בעבירה שוכחים שיש את היסוד של עשה דוחה לא תעשה אז אולי באמת עשה דוחה לא תעשה
אז מה זה משנה שבשבת אסור לקרוע אבל מצד שני אני מסווה עכשיו לקרוע אז אולי עשה דוחה לא תעשה
לפי הירושלמי באמת לא יצא ידי חובה.
אין פה חפץ של איסור.
מוציא את המצע מרשות הרבים לרשות היחיד ולהפך.
גם כן אין פה שום חפץ של איסור. מצע גזולה הוא אומר, יש בזה חפץ של איסור.
אבל לפי השיטה שהמצווה באה בעבירה זה בגלל שאתה עשית את המצווה על ידי עבירה,
אז קוריאה כזה לא יצאה ידי חובה.
זה רק הירושלמי,
כי ירושלמי לשיטתו שבאמת סובר שהגדר של מצווה באה בעבירה זה אין
קטגור נעשה סנגור,
אבל לא כשאני מדבר על השיטה האחרת, כאן צריך כמובן לשאול שהעבירה גורמת למצווה, למה באמת לא אומרים עשה דוחה לא תעשה? זו שאלה שאפשר לשאול סתם פה בסוגיות האלה.
צריך לומר שמדובר כשהוא יכול לעשות את זה בצורה אחרת.
הכלל הוא שעשה דוחה לא תעשה רק כאשר אי אפשר לעשות רק בדרך הזו,
אבל אם אפשר לעשות בדרך אחרת אז לא אומרים עשה דוחה לא תעשה,
אז כנראה שיש אפשרות אחרת גם.
זו נושא שנדון על ידי שאגת אריה בהלכות מצה לגבי מצה של תבל.
למה לא נגיד שם עשה דוכל לא תעשה?
אז צריך באמת, השאלה הזו היא באמת שאלה חשובה,
אבל אנחנו רואים שכשמדברים על מצווה הבאה בעבירה מתעלמים או לא מתחשבים בעניין הזה של עשה דוכל לא תעשה.
כשמעיינים בשולחן ערוך רואים שהרמב״ם למשל כמעט ולא מזכיר בכלל את העניין של מצווה הבאה בעבירה בסוגיות שלנו.
שולחן ערוך הוא מזכיר את זה כמעט ברמז,
אבל רואים גם שהוא הולך בשיטת התוספות, שמצווה הבאה בעבירה זה לא בגלל שזה חפש של איסור,
אלא רק כאשר יש סיוע למצווה על ידי העבירה,
שהעבירה מסייעת למצווה. כל הדברים האלה נזכרים בדף המקורות,
שכדאי לעיין בהם בתוספות,
ולראות גם את המגן אברהם שמדבר על ההלכות האלה בשולחן ערוך בסימן תרמ"ט,
שהדברים האלה רואים את השיטה שבאמת מצווה באה בעבירה
לא לומדים כמו בהלכה למעשה כמעט ולא בא לידי ביטוי ההלכה של הירושלמי.
בכל אופן זה כן בא לידי ביטוי, אולי,
אפילו במקום שכבר יש קניין ואולי כבר לא שייך לדבר על מצווה באה בעבירה במובן הראשוני לפי התוספות.
מהו המובן הראשוני?
שהעבירה גורמת למצווה,
אבל כאשר כבר העבירה לא גורמת למצווה, אז לכאורה,
לפי השיטה הזו,
כבר אין מניעה לקיים את המצווה על דבר של איסור,
ובכל זאת הוא אומר שלא לברך.
זה דבר שמופיע בתוספות. זאת אומרת,
המצווה יוצא ידי חובה,
אבל לברך עד כאן. זאת אומרת שגם השיטה שסוברת
שיש גדר של מצווה הבאה בעבירה רק כאשר העבירה גורמת למצווה,
נכון,
אבל לא עד כדי כך שאפשר יהיה לברך על חפץ של איסור.
זאת אומרת, לפי בעל המאור אמרנו, החפץ של איסור בירושלמי גם,
זו הסיבה שמצווה הבאה בעבירה. גם אם אני לא אומר את זה, אבל אני מתחשב בזה.
ולכן בשולחן ארור, בהלכה הזו אנחנו רואים שגם כאשר
כבר לא אומרים מצווה הבאה בעבירה, כיוון שאין כבר סיוע של עבירה, כיוון שהוא כבר קנה מקודם לגמרי,
בכל זאת לא יברך.
לא יברך,
כי לברכה על חפץ של איסור זה כבר נראה דבר אולי קיצוני,
שזה נראה
קיצוני מדי.
אז זה פחות או יותר,
אני אומר דברים מאוד קשים אולי ומורכבים,
שהלומד המעוניין ייקח את המקורות וילמד איתם קצת יותר ויעיין בדברים האלה,
גם בבירור הלכה, כפי שאנחנו אומרים תמיד, כי באמת זו סוגיה שמבוררת שם היטב, ויש הרבה מה לדבר,
גם לפי המקורות אשר בדף המקורות,
ילמד הלומד, ימצא ויחכם עוד, והדבר הזה הוא נוגע לעניינים רבים וכלליים מפעם לפעם בכל מיני נושאים, כאשר דנים בשאלה של מצווה הבאה בעבירה,
שזה נושא כללי וחשוב.
אז כל טוב כעת ושלום שלום לכולם.
