“לא טוב היות האדם לבדו”… / הדרה או האדרה (3)

תמוהה מאוד אמירתו של רבש”ע לאחר בריאת האדם “לא טוב היות האדם לבדו”… (בראשית ב יח). צמד המילים ‘לא טוב’, לא נאמר ביחס לשום דבר שברא הקב”ה בעולם, ואפילו לא ביחס לחטאו של אדם הראשון, ואם כן מה כל כך גרוע באדם לאחר בריאתו עד כדי כך שנאמר עליו ‘לא טוב’? והרבה יותר מכך. וכי האדם ‘לבדו’ דהיינו לבד, בודד, והלוא כבר הזכרנו בפינתנו הקודמת, שהאדם נברא כבריאה אחת הכוללת שני צדדים, זכר ונקבה כנאמר “ויברא אלקים את האדם בצלמו… זכר ונקבה ברא אותם” (בראשית א יח), ואם כן הוא ממש אינו ‘לבדו’?!
יסוד העניין הוא בהבנת המילה ‘לבדו’. לבדו – אינו מלשון בדידות אלא מלשון לבוד, מחובר בארמית. (וכבר מצאנו מילים לא מעטות בתורה ה’מושאלות’ מלשונות אחרות כגון ‘חוה’ בארמית חיויא-נחש ע”פ בראשית רבה, ועוד יבואר על כך בעז”ה בהמשך. ‘משה’ בלשון מצרית בן , ע”פ מהרש”א חולין כד, ועוד, ואין כאן המקום להאריך בעניין…).
אם כן, לא טוב היות האדם ‘לבדו’ – דהיינו לבוד ומחובר מזכר ונקבה גם יחד. מה משמעות הדברים? דווקא מפני היותו של האדם כולל בתוכו שני צדדים – זכר ונקבה, צדדים שונים ומנוגדים, ודווקא מפני ששניהם מחוברים חיבור עצמי חזק ביותר (כפי שהארכנו בפינתנו הקודמת), דווקא מפני כך ישנה סכנה עצומה שכל אחד מצדדי האדם יפריע לזולתו לבטא את עצמו ולגלות את כישרונותיו ויכולותיו וממילא את תפקידו הייחודי. ועל כן, אף על פי שנקודת המוצא מצד אחד היא אחדות האדם והשוויון שבין שני צדדיו, הרי מצד שני, החיבור העצמי ביניהם יכול לגרום לניוון ולדיכוי הכוחות הייחודיים השונים של הזכר מצד עצמו ושל הנקבה מצד עצמה. הזכר ‘יפריע’ לנקבה להיות נקבה והנקבה ‘תפריע’ לזכר להיות זכר, על כן יש צורך להפרידם, על מנת שכל צד שבאדם יגלה ויוציא מהכוח אל הפועל את כל גווני ‘אישיותו’ ורק אח”כ יקרבו זה לזה, וכדברי הרב קוק (אורות, אורות ישראל ה ב) – “צדקה עשה הקב”ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד… כי אם מפוזרים הם הכשרונות”, שהרי “דווקא טיפוסים מלאים (שכל אחד מהם מבטא את עצמיותו ב-100%) משפעים יפה אלו על אלו ומתחברים ליצירה אורגנית גדולה” (אורות התחיה יט). רק לאחר גילוי כל האישיות הייחודית של כל אחד מצדדי האדם, יתגלה כוח המשיכה האמתי הנובע מהרצון לשלמות כוללת ע”י חיבור שתי שלמויות, שכל אחת מהן השלימה את עצמה, ולא שלמות המחברת חלקיות וממילא מלאה חסרונות, וכדברי הרב קוק (שם, באורות ישראל). “והכרח השלמות שהוא הכוח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להימשך אחרי האחדות המרוממה המוכרת לבוא בעולם – והיה ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. זהו המנגנון הכללי דרכו מנהל הקב”ה את השלמות הצריכה להופיע בעולם, שהרי אחד שלם ועוד אחד שלם שווים אחד שלם וכולל יותר ולא חצי ועד חצי שווים אחד… ומנגנון זה נכון גם כלפי היחס בין האיש לאישה.
אם כן מעמדה של האשה כה חשוב, וצריך לצאת אל הפועל בכל ייחודיותו ומיצוי כישרונותיו, ורק לאחר מכן, יתחבר לחצי השני שבאדם – האיש, לאחר שגם הוא השלים את עצמו, ובכך יגיע האדם לשלמות האמתית הכוללת.
כיצד בא לידי ביטוי פתרון זה, בסופו של הפסוק “אעשה לו עזר כנגדו”? על כך בעז”ה בפינה הבאה.