ישראלים הם האנשים שעוצרים אישה עם עגלת תינוק ביום חורפי כדי להעיר לה להלביש כובע לתינוק.
עומק האהבה והערבות הישראלית” כשהיא מופיעה במטבע העממית והיסודית שלה” היא מגלה את פשט המשמעות של “תוכחה אוהבת” בחינת “נאמנים פצעי אוהב”” ואפילו גם אם תתייחס הערת המוכיח לפרי בטנה של אשה” משוש ליבה ומושא אהבתה” חרדתה ודאגתה – לא תִרגיש בדבריו גְנוּת” עלבון או איזה רמז לפְּחַתְ ביחס לתפקידה כאם. אלא אדרבא” תִרְאה בהערה ביטוי נאמן לחיבה וערבות מצד המוכיח “הלבישי כובע לתינוקך קרררר” ובבת שחוק מפויסת ואולי אף מוּחְמאת תהא “עוברת לעשייתה”” להלביש לתינוק כובע לבל יצטנן המסכן ואולי אף תודֵה בסתר או בגלוי למוכיח על מידת אכפתיותו וטוב ליבו. והוא” יפרוש לדרכו מחויך וטוב לב בלא שמץ התנשאות או טרוניה על האם” רק כפורע כלפיה את חוב זַכּוּתה של הערבוּת ההדדית ושלום על ישראל. אבל בְּמקום שמתקהה אותה האש היוקדת על מזבח האהבה הטבעית בין בני האומה” אז כבר נפגם האמון הבסיסי וכל תוכחה תוכל להיחשב כהתגרות פולשנית שאין בה כוונת מכוון של הבעת אהבה אלא התערבות גסה בעסק לא לו” התנשאות” ביקורתיות שיפוטית” הכפשה וכו’ וממילא תהא התגובה נזעמת כראוי למי שמעז להסיג את גבולו ותִּדַחה התוכחה בשאט נפש ועוד יתרעם המוּכח וישיב למוכיחו כגמולו …ואין שלום…