שאלה: ישנם כוחות נפש שבעבר באו אצלי לידי ביטוי בצורתן הגסה” מתוך מידות לא נכונות” כמו למשל אסרטיביות. ולעיתים” כשאני רוצה לפעול באסרטיביות אני מרגיש חסימה שמונעת ממנה לצאת בטבעיות” כיוון שיש לי חשש שמא יש בה מן הגסות שליוותה אותה בעבר. לחסום אותה במעטה של ענווה ושפלות זה נחמד” אך איני רוצה לפספס את התכונה היקרה הזאת.
תשובה: זוהי תופעה מוכרת וכמעט הכרחית בתחילת בואנו אל הקודש” בחינת: כיוון שקיבל עליו לשוב תש כוחו… כפי שקרה לריש לקיש בראשית תשובתו. ומדוע? כי המידות בנפש לפני התשובה” נתבעות לפתע ‘לחשב מסלול מחדש’ אל מול תמרור ‘עצור’ שהוצב מולן כביכול – כיוון שלא היו מתוקנות דיין תחת שלטון החולין – כדי לאפשר להן להרים ראשן ולהשתלב בהופעת קומת החיים החדשה והמתוקנת יותר. והנה מידה אחת ומיוחדת שלפתע דורך כוכבה בשמי נפשו של השב בתשובה” היא מידת הענווה. עיקר חפצה הוא לעורר את האדם להיום ‘חכם המכיר את מקומו'” ואינו מסיג ורומס עוד ברגל גאווה את גבולם של אחרים. לכן אין מנוס מהרגשה זו של אי נוחות וכיווץ הכוחות האסרטיביים הכרוכים בהופעתה של מידת הענווה הצוררת אותם בתחילתה. אבל כל עוד מגמת פניו של השב היא בקשת “תשובה מאהבה”” מובטחים אנו שכוונתו זו – כפי מידת בהירותה השכלית ותוקף התלבשותה ברצון ער ותוסס – תלמדהו את סוד האיזונים של ‘שמאל דוחה וימין מקרבת’ ו’לפי צערו יגדל שכרו'” ותשובתו תכלול בסופה את כל הכוחות כולם ו’לא ידח מהם נידח’. והענווה” לאחר שתנקה את ה”אסרטיביות” – ששורשה ממידת ה”גבורה”- מהפרזותיה הנוטות לעיתים לגאווה” תכשיר גם אותה לשמש בקודש לטובה ולברכה ברוגע” עד אין פרץ” ואין יוצאת” ואין צווחה…ּ
שאלה: בתחילת תהליך התשובה הרגשתי פרץ של התלהבות מאורה של תורה” וכל דבר בזרם החיים השוטף” שלא היה עטוף בקדושה היה בו טעם טפל. אך עם הזמן משהו התעמעם. פתאום שירי שבת וחמין ואפילו הלימוד מאבדים את טעמם” ואני מוצא שבחיי ללא כיפה הייתי אף שמח יותר. מצד שני איני רוצה כלל לחזור לאותם הרגלים מהעבר. השאלה היא איך ניתן לבטא את כל כוחות החיים שמצאו מקום בעולם נטול יראת השם” בעולם שרוצה להתמלא רק בו?
תשובה: בתהליכי תשובה יש כלל גדול: “אל תאמר הימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה אמרת כן”.
בראשית תשובתו זוכה אדם למשב רוח רענן ומשיב נפש” ‘שעתו משחקת לפניו’ ” “מלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין”…
אבל לא לאורך ימים תתמיד הארת חסד זו. בהכרח יגיע השלב שבו היא תוצנע ותתמעט” שְמֵי-נפשו יתכסו עבים” מראות אלוקים שראו עיניו ייגנזו ורק רוּשמם הצפוּן ישאר בקרבו” ואפילו רכושו המעשי שרכש לו בימי הטובה” כמצוות ומעשים טובים” קדושת שבתות וחגים” לובשים גם הם לפתע מעטה של שגרה ורגילות” נעדרי הוד.
מבחנו הגדול של בעל תשובה בעת כזו הוא להבין שמעתה עליו לסלול לו את דרכו העצמאית והבחירית מבלי להזדקק לתנופת ‘חסד אל כל היום'” המניפה אותו אל על בסערת רוח.
מעתה משימתו היא להיות ניזון מרושם ההתעלות הראשונית שצפונה בקרבו” ובעזרתה והשראתה לבנות לו ‘כלים מכלים שונים'” מעשיים” נפשיים ורוחניים” שבהם תתגלה נשמתו אט אט ומן השמים יסייעוהו לחזק את ברית המיזוג בין ה”אורות לכלים”.
אבל יש לדעת שיצרו של אדם מבקש להשיגו ולהפילו דווקא בימי ‘בין המצרים’ האלה” של ניסיון והחשכה. אז מתעטף יצרו באדרת של צדקוּת מדומה ולוחש באוזנו: אחי!! זכור את ‘הדגה אשר אכלת במצרים'” זכור את הימים הראשונים לפני ששבתָּ בתשובה” האם אינם ‘טובים מאלה’?! האם לא טובה לך אותה ציפור אחת ביד ששרה לך את ‘שירת החולין’ משתי ציפורים על ‘עץ הקודש'” ששמעת אמנם לשעה קלה את שירת קודשן הקסומה” אך פרחו ונעלמו” ואתה נותרת ריקן ושומם” אבל וחפוי ראש” קירח מכאן ומכאן…
וכך הוא מוסיף ומצייר לעיניך את עברך כנוצץ ונעים ומוליד בך ניגוד חריף בין עבר להווה” ‘משבר זהות’. ואז” אפשר שתביט לאחור ב’קריצת עין’ אל מראות” הרגשות” חזיונות וחוויות מן העבר” ותתייחד עמם בסתר נפשך ו’מימיהם הגנובים ימתקו’ לך” אך נקודת הקודש ב’רעם גבורתה’ מתקוממת בתוכך” מקיצה אותך מהזיותיך… והנה אתה בבית המדרש מוקף בחבריך עמלי התורה” כיפה גדולה לראשך” ציציותיך משתשלות… ומכריז בקרבך: “נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך”.
לכן בני! אם יפתוך חטאים” אל תתפתה לומר ש’הימים הראשונים היו טובים מאלה’ האחרונים” שאמנם ראשיתם מצער אך אחריתם תשגה מאד .דע לך ש’לא מחכמה’ והסתכלות פנימית אמרת כן…
