שנת הפנאים.
והנה אנחנו ממשיכים בלימודינו
המרתק והקבוע בספר מסביבת קישרית.
מעת רבנו הרמחל.
ואנחנו בפרק ג'
ואנחנו כן בביאור המידת הזהירות שהיא הראשונה
בשלושת המידות הראשונות.
כן, הרי כפי שבארנו, ההתקדמות
המוסרית של האדם בנויה משלושה שלבים.
שהם הצדיק, החסיד והקדוש.
הצדיק זה מי שעושה את
הטוב ואינו עושה את הרע.
החסיד עושה יותר מן הטוב והקדוש הוא קדוש.
עכשיו, כלומר, יותר נכון,
אצל הקדוש אין רע, נאמר כך.
החובה של כל אדם היא להיות צדיק.
חסיד וקדוש זה מדרגות מיוחדות.
יש מי שמחויב להיות חסיד ואפילו קדוש,
אבל סתם אדם איננו מחויב בחסידות ובקדושה.
אבל להיות צדיק אין אדם שפטור מכך.
מה?
אתה מביא כאן אגדה, כן?
משבין אותו, תהיה צדיק ואל תהיה רשע.
האמת היא לא צריכת אגדה
הזאת, יש פשוט היגיון, כן?
הרי האם מותר לעשות רע? התשובה היא לא.
האם אדם מחויב לעשות טוב? התשובה היא כן.
אם כן האדם מחויב לעשות
טוב, אסור לו לעשות רע.
מסקנה הוא צריך להיות צדיק,
אם אנחנו מגדירים את הצדיק,
אם מי שעושה טוב ולא עושה רע.
מה שהיה להוכיח. בסדר?
עכשיו, לפי רמחאל, שלושת המידות הראשונות,
הזהירות, הזריזות והניקיות, הן
הן ההכרחיות כדי שאדם יהיה צדיק.
ולכן יש אפילו שמדריכים
ללמוד את ספר מסיעת ישרים
רק עד סוף המידה השלישית,
עד סוף מידת הניקיות,
על מנת לעשות חייץ בין החלק
הראשון לבין החלקים האחרים.
אנחנו מתכוונים בעזרת השם
יתברך, ישתבח שם הוא אינשאללה,
ללמוד את כל הספר כולו, אבל
צריך לדעת שיש פה מדרגות מדרגות.
ובכן, מה היא הזהירות לפי
מה שלמדנו בפרק ב', היי?
מה זה זהירות לפי פרק ב'?
תשומת לב.
תשומת לב, יפה, לשים לב.
האם זה מסובך? לא כל כך.
כלומר, כדי לשים לב, צריך האדם
להיות מוכן לעצור את שטף החיים.
זאת אומרת, החיים שוטפים
אותנו, ולפעמים יש צורך בעצירה.
ומי שעוצר יכול להקדיש את הזמן
של העצירה למה שנקרא חשבון הנפש.
מה זה חשבון הנפש?
אין הכוונה, כפי שלפעמים
מקובל בחברה הדתית לחשוב,
חשבון הנפש מצווה להיכנס באופן יזום לדיכאון.
לא. חשבון הנפש זה פשוט בדיקה.
האדם בודק האם מה שהוא עושה הוא טוב או רע.
מה שהוא טוב הוא מחזק, מה שהוא רע הוא מחלט.
וזה פשוט. אין יותר פשוט מזה.
עכשיו, אנחנו כאן נדמה על חלקי הזהירות.
זה פרק ג'. בחלקי הזהירות.
הנה, הרוצה לפקח על עצמו
שתיים, הן השקפות הצריכות לו.
מה זה השקפות? הפירוש היא השקפה כאן.
הסתכלות.
לא מדובר על השקפת עולם, מדובר על הסתכלות.
האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם
והרע האמיתי שיינוס ממנו.
והשנית, על המעשים אשר הוא עושה,
לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע.
הייתי אומר שהדברים הם כל כך בנאליים,
שלכאורה זה מאוד מוזר למה זה כתוב אפילו.
אבל, כנראה שהמציאות היא מחייבת
מדי פעם להזכיר דברים פשוטים.
כלומר, אני קודם כל צריך
לדעת מהו הטוב ומהו הרע.
למה זה חשוב?
כי אם לא, אני אעבוד פול גז בניוטרל.
זאת אומרת, אני לא אדע,
אני אשקיע אנרגיות רבות
כדי לחלוט דבר שאני חושב אותו לרע,
כשמצד האמת הוא לא רע, אלא הוא טוב.
דבר נוסף, יש דברים אחרים שאני
לא אשים לב עליהם שהם רעים,
ואני אפילו אתן להם מעמד,
בעוד שמצד האמת הם רעים.
זה, נגיד, יחסית פשוט. יש יותר מורכב מזה.
בדרך כלל, בתוך נטיות הנפש,
בתוך המעשים של האדם, יש תערובת.
והתערובת היא המבלבלת.
צריך לעשות הבחנה ברורה עד איכן
הרע מתפשט ועד איכן הטוב מתפשט.
זה למשל, הרבה פעמים במידות זה כך.
למשל, אדם אומר, שמעתי שמידת הענווה זה טוב.
זה אמת? אמת.
רק שאדם איננו יודע את
הגבולות של מידת הענווה,
ולכן הוא משתמש במידה הזאת, שהוא
חושב אותה לטובה, איפה שלא צריך.
למשל, מכיוון שיש לי
ענווה, אז אני גם לא יוזם.
מדוע? כי ליזום זו גאווה.
מי אני בכלל שאני אזום משהו?
ברור שזה שטוט, אבל זאת
מידה שכנית, קורא לזה ערב קוק.
יש משהו שקרא מידות שכניות,
מידות שמצד עצמן לא שייכות זו לזו,
אבל הן שוכנות כל כך בסמוך אחת
לשנייה, שהן הפכו לדבקות זו בזו.
למשל, הענווה והעצלות.
אדם סבור שענווה זה דבר טוב, עצלות זה
דבר רע, אבל האדם רגיל לקשור אחד בשני.
או למשל, ירעת שמיים ועצלות.
זה הולך ביחד או לא?
יש כאלה שיגידו לך שכן, כיוון שצריך
ירעה, אז האדם צריך להיות עצוב.
זה חלק ממה שהנצרות פיתחה
והשפיעה הרבה מאוד על היהדות,
לחשוב שירעת שמיים זה קשור לרצינות ועצבות,
זה מין יחס כזה כודר אל העולם,
כי העולם זה רציני, מה זאת אומרת?
צריך ללכת לרצינות.
אז המחשבות האלה הם אלה שמעקבות את ההתקדמות
של הירעת שמיים האמיתית,
של חסידות אמיתית וכדומה.
ולכן צריך הרבה ללמוד. כמו כן גם לגבי
דברים ששייכים לא ללמידות אלא למצוות.
האדם סבור למשל, כתוב בשולחן
ערוך, שאסור ללכת בקומה זקופה.
נכון? למה זה באמת?
למה אסור ללכת בקומה זקופה?
בגאווה, נכון? כן, בשחצנות כזאת.
מסקנה, צריך ללכת בקומה כפופה.
נכון? זה ודאי לא נכון.
מאיפה נובעת הטעות הזאת?
שהאדם לא למד איפה הגבולות של הטוב והרע.
בסדר? ולכן האלימות של
ההלכה, המדוקדק, הוא מאוד חשוב.
כי הוא מאפשר לא לטעות בדברים האלה.
למשל, ללכות לשון הרע.
האם אסור לדבר לשון הרע?
מתוך ידע כללי אני שואל, אסור לדבר לשון הרע?
אסור? מה פתאום?
לפעמים זה אסור, לפעמים
זה מותר, לפעמים זה חובר.
תסתכלו בלכות לשון הרע.
יש הרבה סעיפים ללשון הרע.
לפעמים זה אסור, לפעמים
זה מותר, לפעמים זה מצווה.
אבל כשאנשים שומעים שהלכות לשון
הרע, אה, אי אפשר לדבר על שום דבר.
אני מעדיף לא לדעת, רק אל תבלבל לי את המוח.
רגע, ועד רבה, אם אתה תלמד,
אתה תדע מה כן מותר לומר.
אולי מה אתה חייב לומר.
זאת אומרת שיש בירור קודם
כל של מהו הטוב ומהו הרע.
יש, האמת היא שהדברים יותר מתרחבים
כשאנחנו מדברים על ערכי המוסר בכלל.
ערכי המוסר בכלל שנויים במחלוקת בעולם.
זה נכון שישנה תשתית מוסרית
פחות או יותר מוסכמת על כולם,
אבל לפעמים יש גם ויכוח מהותי על עצם הערכים.
למשל, האם עשיית הצדק זה ערך מוסרי או לא?
לפי מי? לפי היהדות.
לפי היהדות עשיית הצדק היא ערך מוסרי.
לפי הנצרות, עשיית הצדק איננה ערך מוסרי.
הערך המוסרי היחיד זה החסד והחמלה והחנינה.
זה נובע מההפרדה בין הדת
למדינה של עשיית הצדק של המדינה?
כתוצאה מזה יש הפרדה בין הדת למדינה.
זאת אומרת, מאחר וזה לא מוסרי לשפוט אדם,
לכן האדם הרוצה דבקות אלוהית
אמיתית מתרחק מעניין עשיית הצדק.
ואז הוא חי, חיים רוחניים,
שבהם הוא מציל את נשמתו,
והוא מותיר את הפוליטיקה בידי הרשעים.
כלומר, הפוליטיקה צריכה לעשות
צדק, אבל זה לא יפה לעשות צדק.
זה לא דבר טוב לעשות צדק.
כלומר, יש הרגשת אשמה
בעשיית הצדק אצל הנוצרי,
ולכן הוא שופט כל עשיית
צדק כאיזה מין ויתור לסתם.
ואז יש לזה גם השלכות
פוליטיות, אז יוצא מהיום הזה.
איך לשפוט? בכל סרט מערבי
קלאסי, הרשע נהרג רק כמוצא האחרון,
רק אחרי שנתנו לו הזדמנות להיות
צדיק, ובסוף התגלה בכל זאת כרשע.
יעיין לכבודו בסרט החשוב מלך העריות.
אין עונשים רבי מזהירים.
אם הזהרת עונשים, יש עניין
באנישה, יש עניין של חייו מיטה,
יש עניין להרוג את הרשע.
הדבר הזה מבחינתה של הנצרות הוא דבר מזעזע,
שאסור באמת לעשותו, ורק בגלל
שהעולם החומרי לא שווה שיתעסקו בו,
אז נמותר לתת אותו בידי הרשעים שיינהלו אותו.
יש לזה השלכות פוליטיות על יצא מהיום הזה.
כיצד לשפוט את צהל?
יש משל מסמך נוצרי מובהק מאוד,
נקרא הקוד האתי של צהל,
שבו נאמר שאסור להיות צודק.
זה פחות או יותר העניין.
עכשיו, לכן צריך בהחלט
ללמוד מהו הטוב ומהו הרע.
על זה גם צריך להקדיש כנראה איזשהו זמן.
אז זה מה שאומר כאן, שתיים
מהן השקפות הצריכות לו,
האחת שיתבונן מהו הטוב האמיתי
שיבחר בו האדם, והרע האמיתי שיינוס ממנו.
מה ההבדל בין להתבונן לבין ללמוד?
לא הבנתי, מה?
מה זאת אומרת כל אחד ישפוט לעצמו?
האם לפי דברך יוצא שהמוסר זה דבר יחסי?
אני לא הבנתי את זה ככה.
זה אני ממש לא מבין את זה כך.
להתבונן על הכוונה, להשתמש בבינה שלו.
צריך להשתמש בבינה
שלו כדי לדעת מהו הטוב
האמיתי שיבחר בו האדם
והרע האמיתי שיינוס ממנו.
צריך לדעת מה זה טוב ומה זה רע.
איפה ראית שזה סובייקטיבי?
פה זה לא כתוב לפחות.
והשנית, על המעשים אשר הוא עושה,
כלומר יש התיאוריה הכללית של המוסר,
מהו הטוב ומהו הרע, ואיפה אני עומד בזה?
איפה הטוב ואיפה הרע? שלי.
על המעשים אשר הוא עושה, לראות
אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע.
בסדר? זה הדבר השני.
יש על זה שאלות? הכל ברור?
טוב, אז אנחנו נמשיך.
זה לא אומר שהמוסר הוא
משהו מפלט, הוא ארצונותי?
זה קודם שכל השואפים אליו, או שזה יחסי?
אני מדבר פה על ערכי המוסר.
הערכים המוסריים המוחלטים.
השאלה היא תמיד, יש גם
מחלוקת כיצד לממש אותם?
גם שאלה. אבל צריך ודאי לדעת.
המוסר זה לא הערך מוחלט, זה לא לענתי.
אני לא יודע אם אנחנו שוחטים
תרנגולים ושמים ואוכלים אותו.
הנה זאת שאלה מוסרית.
נכון, אנחנו שוחטים תרנגולים.
האם בזה אנחנו רשעים או לא?
לא. לפחות מבחינת התרנגול אנחנו רשעים?
רגע, אני עושה להם משהו.
אתה אומר שמבחינת התרנגול אנחנו
רשעים, אז למה אתה עושה את זה?
כי...
כי מה? כי אתה ויתרת ליצר הרע, כלומר, ויתרת
לצאת למוסר לטובת היצר הרע, ככה אתה אומר?
אז אתה חי בעצם בסתירה פנימית?
איך אתה אומר את זה כזה? איך אתה אוכל שניצל?
זה הותר שאני אעשה את זה.
למה זה הותר? אמרת שזה לא מוסרי.
אם זה לא מוסרי, זה סך לעוד אסור.
אתה מבין? זו שאלה רצינית מאוד.
אני לא מוכן לחיות בסתירה כזאת.
או שבשר זה רצח, ואז אסור לאכול בשר, או שזה
מוצדק, ואז אני אעשה את זה. אני אשחט בעצמי.
גם היותר, סליחה, הוא כי תאווה
בנפשך, זאת אומרת, אם אתה
כבר מגיע לשעי דרגה כזו שאתה
באמת לא יכול בלי בשר, אז תשחט.
אבל זה לא נצלל הלכת לתפוס ולשחוט.
אתה אומר ככה, נגיד, לפי התיאוריה הזאת
שאתה מציג, שהיא דעת חלק מהמפרשים,
שאכילת הבשר אי ויתור, צריך לראות
מדוע זה מוסרי לוותר לתאוות האדם.
נגיד, כלומר ככה, כי תאווה נפשך לאכול
בשר, בכל אהבת נפשך אתה אוכל בשר.
אז אתה אומר שלך התחילה היה
עדיף שלא, אבל במציאות התורה ויתרה.
אז אני שואל, איך הקדוש ברוך
הוא שהוא שופט צדק ואמת היה
מוכן לוותר לנטייה האפלה
והשפלה הרצחנית הזאת של האדם?
אתה מבין את זה?
כלומר, גם לזה אני צריך הסברה מוסרית.
אם נאמר שזה ויתור, דבר
שאני לא לגמרי בטוח, אבל אם
נאמר שזה ויתור, גם לויתור
צריכה להיות הצדקה מוסרית.
לא להגיד סתם, יש דחפים וזה חזק
ממני, מה זאת אומרת אי אפשר לעמוד בזה?
יש עמים שלמים שלא
אוכלים בשר, בהודו יש מיליוני
אנשים שכל ימיהם הם ואבותיהם
וצאצאיהם לא אוכלים בשר.
אז אל תגיד שאי אפשר לעמוד בזה.
אפשר לעמוד בזה.
אבל אם התורה החליטה בכל זאת לוותר,
אז כנראה שיש איזה שהוא שיקול מאחורי זה.
אתה רציתי גם לחזק את
מה שהוא אמר, אבל זה קורח
על סיבות בעצם, כמו
למשל שפיתוח בתורה תרצח,
אבל אם חייל נגלה באמצע
קרב למאבק עם מישהו אחר,
אז הוא חייב להרוג אותו
כדי שהוא ירד בעצמו.
אז אותו דבר גם העניין של האכילת בשר.
זה בדיוק כמו חייל שנקלה
למצב שהוא צריך להרוג אנשים,
אנחנו חייבים לאכול שניצל, כי
אנחנו לא יכולים לחיות בלי זה.
נקלנו, כלומר התחדוגלים תקפו אותנו.
היינו במצב של הגנה עצמית,
אז הקמנו בתי בן פחיים.
זה לא מוסר אבסולוטי.
מה? אתה אומר ש?
שיש מצבים שזה לא מוסר אבסולוטי.
מה זאת אומרת זה לא מוסר אבסולוטי?
מה אתה מתכוון?
כשמישהו תוקף אותי והקם להורגיך,
השקם להורגו, זה מוסר אבסולוטי?
זה בסדר גמור להרוג אותו.
זה לא ויתור על המוסר.
לא, אבל במקרה של הבעלי חיים, זה לא
מצב אידיאלי שאנחנו אוכלים בעלי חיים.
אני רוצה להגיד למה.
בסדר, אז אתה אומר שזה לא מצב
אידיאלי שאנחנו אוכלים בעלי חיים.
נגיד, אני אומר, לפי השיטה
שאומרת שזה לא אידיאלי לאכול בשר.
אני בכוונה מסייג את זה.
אבל לפי השיטה שאומרת שזה לא בסדר לאכול בשר.
ואתה אומר שהתורה ויתרה.
יש לזה את השאלה למה התורה ויתרה?
כלומר צריכה להיות הצדקה מוסרית לויתור הזה.
ראיה, אתה מבין מה שאני אומר?
אני רואה בחושך שלא.
כי אתה חושב שאני שאלתי אותך שאלה.
ואני לא שאלתי שאלה,
אני עשיתי עכשיו משהו אחר.
כן, אני הסברתי שאנחנו חייבים
לתת הסברה מוסרית גם לויתור.
בסדר?
לא אכפת לי אם התשובה היא כוח הנסיבות או לא.
זה לא מה שמעניין אותי עכשיו.
אני רוצה להסביר עיקרון שכשאתה בא
לדון על ערכים צריכה להיות הסברה מוסרית
לכל מה שאתה עושה כולל
למה שאתה קורא ויתורית.
הבנת? כן או לא?
אוקיי, נפלא. עכשיו רציתי להגיד משהו.
שאלה קטנה. הרב אמר שכדי לקחת זמן
בשביל ללמוד מה הבירור של טוב ומה רע.
ודאי שצריך לקחת זמן
כדי ללמוד מה טוב ומה רע.
זה חלק גדול מהלימוד תורה שלנו.
אני שואל לדוגמא, איזה שורות
כדי ללמוד מה שלמוד את ה...
כל מה שאתה לומד, כל מה שאתה...
אני מנסה לענות לך, אתה שואלתי פעם
שלישית, תוך כדי שאני מנסה לענות לך.
אמרתי שכל מה שאנחנו לומדים כמעט
הוא בירור ההגדרה של מה טוב ומה רע.
90% מהנלמד בישיבות לפחות,
הוא בירור מה הטוב ומה הרע.
לא יודעת אם הדיוק של
המלמוד שצריך לקחת זמן לזה,
אנחנו עוסקים עם זה כל היום
או שצריך לקחת זמן כל היום?
הזמן, זה יכול להיות מעט זמן, זה
יכול להיות כל היום, זה לא משנה.
אבל השאלה מהו הטוב ומהו הרע זאת
שאלה רצינית שאי אפשר לוותר עליה.
בסדר? להגיד אני יודע מה טוב ומה
רע סתם ככה, לא, אתה צריך לדמות.
למשל אמרתי בתחום של הערכים הנה,
רק פה, אין לנו את הנושא של השחיטה,
אתה רואה כבר כמה חוסר בירור יש בדבר הזה.
שאנשים מוכנים בעצם לפעול מתוך תודעה,
לאכול שניצלים ולהרגיש שהם רישאים וזה בסדר.
איך אפשר? מה אתה אומר?
שניצלים זה דוגמה, כלומר אפשר גם
להקניקיות או כל מיני דברים כאלה.
עד דור נורא היה אסור לאכול בסדר,
מין נורא אבל היה אציל אולי אכול בסדר.
נכון, ואני שואל למה?
יפה, זאת אומרת שאם אתה שואל, אם אתה
אומר שפעם זה היה אסור וזה אחר כך הותר,
צריכה להיות את זה דקה מוסרית להיתר.
או הידרדרות מוסרית.
הידרדרות מוסרית, אתה רוצה
להגיד שהתורה הידרדרה מוסרית.
לא, סליחה, מה שאתה אומר, כשאתה אומר
שבגלל הידרדרות מוסרית האדם אוכל בשר,
אז מה שאתה אומר זה שהתורה משלימה
עם הידרדרות מוסרית, וזה אני לא מוכן לקבל.
אבל יש ערך מוסרי לאכול בשר?
כנראה, כנראה שיש ערך מוסרי באכילת הבשר.
בין שאתה תסביר את זה מצד
שחשוב לתת מקום לוויתור הזה,
כי כמו שהרב קוק אומר שאם
לא היינו מטירים אכילת בשר,
אז האדם כבר לא היה מבחין בין האדם לבהמה,
ולכן זה חשוב שהוא יאכל
בשר כדי שהוא לא יאכל בני אדם.
לכן יש ערך מוסרי באכילת הבשר.
או מה שאתה יכול להסביר על פי דעת המקובלים,
שעד רבה, על ידי אכילת הבשר אני מעלה
את הבהמה מהדרגת בעל חיים לדרגת אדם.
שזה בוודאי דבר אידיאלי.
מה? לפי זה אנחנו מצווים לאכול
בשר כשאנחנו במדרגה העליונה.
זאת אומרת זה מה שכתוב בתורה,
ואכלת וסבאת וברחת, שואכלת
וסבאת רשות וברחת מצווה.
מסביר האדמור מיקומרנו בספר אריכל הברכה,
שואכלת מצווה לצדיקים.
מה שהוא רשות לכל הופך להיות מצווה לצדיק.
אני רוצה לפי זה שאכילת
הבשר של הצדיק היא דבר עליון,
ולכן יש לנו דוגמה לזה,
אכילת בשר מצווה זה הקורבן.
כלומר בקורבן אנחנו במצב אידיאלי
של קדושה, במקום אידיאלי, בית המקדש,
ואוכלים סעודה אידיאלית בשר.
כן בבקשה.
זה קשור פה לעניין של זובחי אדם אבלי משקול?
אני לא מבין.
הפסוק הזה הוא פסוק בספר ראשיה, נחמד מאוד.
אני מבקש לא לקשור דברים.
כלל גדול בשיעורים אנחנו לא
שואלים דברים קשורים למשהו.
מדוע?
בגלל שהרבה יותר חשוב להבין את
הדבר מאשר להבין למה הוא קשור.
זה פשוט מתודולוגית, זה עוזר לנו.
אז מה שאני אמרתי, שוב אני חוזר פה לעיקרון,
כשאדם לומד מהו הטוב ומהו הרע
צריך להיות לא פשטני, לא להיות שטחי,
אלא להבין מה באמת טוב ומה באמת רע.
ולא להסתפק בססמאות.
כן בבקשה.
אני חושב אולי שזה שיחד
השם הכי טוב למעלה בשר,
פשוט זה צודך בריאה, שיכולו להתקן.
אני לא בטוח שאתה צודק.
לא, אכילת הבשר איננה דבר אוניברסלי.
יש חברות שלא אוכלות בשר,
ואפשר כנראה להסתדר בלי בשר.
אז לכן לומר שזה צורך קיומי, אינני מקבל.
אבל השאלה היא, אם אנחנו
אומר שיש שלב שבו זה היה מותר,
ושלב שזה הפך להיות מותר, ושלב
שזה היה אסור, וזה הפך להיות מותר,
אני צריך לשאול את עצמי,
שאלה מוסרית מי מתאיר לי?
וצריכה להיות תשובה שהיא מוסרית,
ולא רק לומר, לא הייתה לי ברירה.
כן זה כמו שלמשל, לפעמים
שומעים אנשי צבא במדינת ישראל,
שאומרים את אחד המשפטים
המושחתים ביותר שאני שמעתי.
הם אומרים, אנחנו צריכים
לעשות חשבון של מערכת,
עד כמה להיות מוסריים, ועד
כמה לדאוג לצורכי הביטחון.
מי שאומר את זה צריך לזרוק אותו מהצבא.
כי הוא חושב שמה שהוא
עושה בתור השטבה זה רשע.
כן? ברור.
כלומר, אתה יודע, להרוג
אויבים זה דבר טוב, זה מצויין.
הרב אמר שלפעמים אסור, לפעמים
מותר, לפעמים מצווה לומר לשון הרע.
אם אמירת לשון הרע אינה
מתחלקת למצווה או לאסור בלבד,
מה יהיה מותר, מתי יהיה
מותר ללמוד, ללמוד לשון הרע?
הוא שואל אותי, לא, הוא שואל,
הוא שואל, הוא שואל מתי מותר,
הוא לא שאל אותך, כן? הוא שאל אותי.
אז אני רק פשוט קראתי את השאלה.
אז הוא שואל מתי יהיה מותר לומר לשון הרע.
אה, יש דוגמה פשוטה, אני מקווה רק שלא תעשו,
שאני לא אגרום פה משבר למישהו.
מותר לדבר לשון הרע על גויל, למשל,
אין איסור לדבר לשון הרע על גויל.
אין מצווה, אבל אין איסור. למה זה ככה?
גם לזה צריכה להיות שאלה. מוסרית?
מה פתאום התורה תתיר דבר כזה?
צריך לראות. טוב, הלאה.
שלום רב, כבוד הרב, יוסיף עליך השם.
הרב, האנושות הולכת ומתעלה.
אז איך תתמלא את אהבת השם לגור בתחתונים,
שהעולם יעלה לדרגת העולם הבא?
איפה תחתון? האם תחתון ביחס לעליון? תודה.
זה מתחיל מתחתון שהפך לעליון.
הרב בעצמו כאשר הסביר את נוח ויציאתו מהטבע,
ואז הותר לו הבשר, כיוון
שהייתה התהרדרות מוסרית.
נכון שאני אמרתי, אז מה אם אמרתי?
אני רוצה להסביר שמה
שאני אמרתי לא נאמר לא מתוך
הבנת הערך המוסרי של ההתחשבות בההתהרדרות,
אלא צריך להבין מהו הערך המוסרי
של ההתחשבות בההתהרדרות המוסרית.
והערך המוסרי מסביר הרב
קוק בחזון הצמחונות והשלום,
שאם האדם לא יענה לטביעתו לאכול בשר,
אז הוא עצוי לאכול בני אדם.
כפי שמצאנו אצל גדולי הנאצים שהיו צמחונים.
כן? טוב, הלאה.
כן?
האם המוסר זה לא תונדה ישמה
של תוצאה נפשית של האדם,
או שזה משהו שלא יודעת מה שאתה
אומר, צריך משהו, צריך לברר את זה.
צריך לברר מה עומד מאחורי
זה שהתורה היא תרעה.
מה אתה קורא תוצאה נפשית של האדם?
מה זה תוצאה נפשית?
בעצם זה שאני מרגיש, והוא מרגיש, זה
שזה לא בסדר לשחוט על רגעות, זה אומר ש...
אז אתה אומר, אני הבנתי, אתה
אומר מה שאומרים בעיתונות,
שמוסר זהה לרגש.
מה שמרגש אותי, מה יקבל מדבר
מוסרי או לא, אם זה מרגש אותי או לא.
זה מה שאתה אומר.
מה שאתה אומר, כלומר יכול להיות
שאני עושה מעשה שהוא מאוד מאוד מוסרי,
אבל אני מבחינה רגשית זה
קשה לי מאוד לעשות את זה.
למשל, אני צריך להציל מישהו שנמצא בסכנה,
בגלל זה אני צריך לחתוך לו חלקים מגופו,
ואין לי עכשיו חומר ארדמה
ואני לא אעשה את זה הוא ימות.
אבל זה נורא אכזרי, אתה יודע,
כשתראות דבר כזה, זה מזעזע את הנפש.
אז מסיבות מוסריות אני אמנע
מלעשות את זה ואני אתן לו למות.
זה בדיוק מה שאתה אמרת.
זאת אומרת שהתמונה המרגשת
היא קובעת אם זה מוסרי או לא.
זה CNN.
בסדר?
אני אשאל אותך שאלה אפילו יותר גדולה.
אני אשאל אותך שאלה פשוטה.
היה מקרה כשצהל ישב במה
שנקרא רצועת הביטחון בלבנון.
היה בית שבו ישבו מחבלים והכינו חומרי
נפץ כדי לצאת לפיגוע בישראל, להרוג אזרחים.
הם ידעו שצהל צופה על ידי
אמצעי ראייה רחוקים, צופה בהם.
הדבר המתבקש היה להפציץ את המקום.
על מנת שצהל לא יפציץ את
הבית, הם העמידו תינוקות בחלונות.
בסדר?
מה לפי המוסר צריך לעשות במצב כזה?
להוריד את הבית.
נכון. צריך להוריד את הבית על התינוקות שבו.
עכשיו, הדבר הזה, אנחנו בגלל ההשפעה
של המוסר הנוצרי, אנחנו לא עושים אותו.
למה? כי אנחנו אומרים, זה לא מוסרי.
בעוד שמצד האמת, מה שלא
מוסרי זה שהם העמידו תינוקות שם.
אבל זה שאנחנו צריכים להציל
אלפי אזרחים מאמת אותם מחבלים,
זה פעולה מוסרית שאין כמוהה,
שמגיעה צלש למי שעושה את זה.
ולא כמו ששר ביטחון אחד, שנטע
כנראה לנצרות קתולית מתקדמת,
שאמר שצריך לשבח את אותו חייל
צהל שלא ירה במחבל שהחזיק בתינוק.
בסדר? לכן השאלה פה, האם דבר
שמרגש אותי הוא הקובע את המוסר?
התשובה היא לא. יש צדק, יש חסד,
יש אמת, יש השלום, יש הרבה ערכים.
בסדר? טוב.
אבל השאלה הזאת עד היום לא אחראה.
מה? השאלה הזאת בוודאי שהיא
אחראה לחלוטין על פי המוסר.
עכשיו, אז זה בדיוק מה שאומר כאן רמחן.
אתם רואים את כמה שמשפט
אחד תמים במציאת ישרים,
הוא בעצם תובע מאיתנו לימוד רציני?
מהו הטוב ומהו הרע?
זה אף צריך לברר אותו.
אתה לא יכול להגיד, אני מרגיש.
ועד אז, לא גמרת ללמוד את הכל.
מה עושה אדם שלא למד?
נגיד אדם שלא למד רפואה, ויש לו כאב ראש.
הוא לא היה על זה.
הוא למד רפואה, עכשיו
הוא יודע, הוא לא צריך רופא.
בסדר? הלאה.
אז הנה, רוצה לפקח על עצמו
שתיים עיניי השקפות הצריכות.
לא האחת, שיתבונן מהו
הטוב האמיתי שיבחר בו האדם,
והרע האמיתי שינוס ממנו.
והשנית, השקפה השנית,
על המעשים אשר הוא עושה.
לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע.
כלומר, אחרי שיש לך קריטריונים
ברורים של מהו הטוב ומהו הרע,
עכשיו אתה בודק את עצמך, האם מה שאתה עושה,
הוא במסגרת הטוב או הרע.
בסדר? טוב.
וזה, עכשיו לגבי הדבר
השני, גם הוא מתחלק לשניים.
זה בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה.
בשעת מעשה, שלא יעשה שום מעשה
מבלי שישכול אותו, במוזלין יוצא את העלייה.
כלומר, אתה עכשיו הולך לעשות
משהו, בדקת אם זה טוב או רע?
תבדוק, האם מה שאתה
עושה זה לפי הטוב או לפי הרע.
ושלא בשעת מעשה.
אני עכשיו לא עסוק בשום
דבר, אז במה אני עסוק? בעצמי.
זה דבר טוב, זה נחמד.
יש הרבה אנשים, אוהבים לעשות
את זה הרבה זמן, לעסוק בעצמם.
הנה, הרמחל אומר לך, אתה
יכול לעסוק בעצמך, איזה יופי.
שלא בשעת מעשה, שיעלה
לפניו זיכרון כלל מעשיו.
וישקול אותם, כמוכן, במוזלין
המשקל הזה, לראות מה יש בהם מהרע.
צריך לבדוק, מה שעשיתי? יש משהו רע שעשיתי?
למה אני אדחה אותו?
ומה מן הטוב?
דברים טובים שעשיתי. להתמיד בו ולחזק בו.
זה חשבון הנפש?
זה נקרא חשבון הנפש.
ואם נמצא בהם מן הרע, אז יתבונן ויחקור
בשכלו, איזה תחבולה יעשה לעשור מן הרע ההוא,
ולהתאר ממנו.
זו ההגדרה.
אז יש לנו פה בעצם, שניים שהם שלושה.
שניים, צריך להסתכל על מהו
הטוב ומהו הרע באופן כללי.
שתיים, אני צריך לבדוק אם
מה שאני עשיתי זה טוב או רע.
וזה עצמו מתחלק לשניים,
בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה.
בשעת מעשה שאני לא אעשה
דבר רע, אהיה רק דברים טובים.
ושלא בשעת מעשה, אני מתבונן על כללות
המעשים שלי, ואני בודק מה טוב ומה רע.
כן, בבקשה.
אני חושב שצריך לדואן בכל,
בשעת מעשה, מעשה או טוב או רע?
נכון.
זאת אומרת שאין מקום לפעולה אינטואיטיבית?
גם זה יכול להיות אחד
מהכוחות שאני משתמש בהם.
אבל גם בפעולה אינטואיטיבית, אני עושה
באופן אינטואיטיבי דבר שאני חושב אותו לטוב.
כן, בסדר?
ודבר זה, עכשיו כל מה שהוא
אמר עכשיו הוא לא הביא מקורות.
עכשיו הוא הביא מקורות לכל הדברים שהוא אמר.
ודבר זה הוא נוכח ממנו זכרוננו רוחב באומרה.
מסכת איירובין דפיות ג' עמוד ב'.
נורח לו לאדם שלא נברא
יותר מי שנברא, ועכשיו
שנברא יפשפש ומעשיו,
אמרי לו יהיה משמש ומעשיו.
טוב, זה צריך להבין את הנקודה הזאת.
מה זה נורח לו לאדם שלא נברא יותר מי שנברא?
מה זה אומר?
עדיף לא להיברה?
איך אפשר להגיד דבר כזה?
הרי זה סותר.
רגע רגע, אני רוצה להגיד משהו.
יש פסוק בספר בראשית שבו
כתוב בפרק א', פסוק למד א',
וייר אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד.
זה כולל את בריאת האדם, לא?
כן, זה מבחינת מבטו של האדם.
רגע רגע, מה אכפת לי מבחינת מבטו של האדם?
אבל כתוב שזה טוב, זו התורה שהאדם קורא.
נורח לו לא נברא.
מה אתה רוצה לומר?
כן, זה אותו דבר.
כשאדם נברא, אתה מרגיש שהוא כבר נברא.
אבל אני רוצה להבין, ואיך
אתה אומר שנורח שלא נברא?
זה לא טוב.
מה אתה אומר?
בגלל שאם אדם לא נברא, אז נורח לו.
אז טוב, אתה עושה הבחנה בין נוח לבין טוב.
זו בדיוק העניין.
זאת אומרת, מעולם לא היה חכם בעם
ישראל שחשב שטוב לא לאדם לא להיברא.
עד רבה.
התורה מעידה מפורש שזה טוב להיברא.
נכון?
מה?
מה יש בסטיקר?
מי שנולד ירוויח.
מי שנולד ירוויח.
כן?
יש סטיקר כזה?
איזה צבע?
אתה יכול להשיג לי אחד?
פשוט הבן שלי עושה אוסף.
לא אוסף, סטיקר.
אז ברור שטוב להיברא.
הרי הקב' הוא אמר שזה טוב.
אלא מה? זה לא נוח.
זה כמו ש... למשל, למה הדבר דומה?
לאדם שמאוד מאוד רוצה להגיע לצנחנים.
ולכן הוא עובד על הרופא בנושא הפרופיל.
והוא מפעיל פרוטקציות.
ובכלל זה כבר מגיל חמש
יש לו פוסטרים של צנחנים.
והוא קורא כל הזמן ספרות על צנחנים.
יש לו סמלים של צנחנים
בתוך הבית וכולי וכולי.
חולם רק על להיות ביחידה נבחרת של צנחנים.
בסוף הוא מתקבל, עובר את כל מה שצריך לעבור.
מגיע הזמן שצונחים.
מה עושים לאדם שצריך לצנוח?
דוחפים אותו. למה דוחפים אותו? כי הוא מפחד.
כלומר, יש אינסטינקט בנפש
שמתנגד לקפוץ אל הריק.
אז נוח לא להישאר עכשיו במטוס, לא לרדת.
לא ליפול.
אבל זה טוב שהוא יצנח. הוא יודע את זה.
אבל יש לו אינסטינקטיבית, איזו תגובה נגד.
תגובה נגד זה חלק מטבע האדם.
אז כמו כן, טבע הנשמה.
הנשמה יודעת שזה טוב להיות פה.
רק לא נוח.
האמת, אך בין השכל למה שאתה מנושם?
כן, אפשר להגיד.
בין השכל לרגש, בין הידיעה לבין החוויה.
לא משנה איך שתקרא לזה.
יש איזשהו ניגוד, לכן, שגורם
לאדם שנוח לו, שלא נברא.
אבל משל האמת, טוב לו שנברא.
והרי היה שזה טוב, שהוא רצה.
הרי כל אחד מאיתנו רצה להגיע לכאן.
אבל הוא יולד בכל זאת, על כוחו.
כשהגיע הזמן להיוולד, זה היה בעל כוחו.
אבל לפני שהגיע הזמן להיוולד, הוא רצה.
מה זאת אומרת?
מה זאת אומרת?
כיפשו אותו, שהאדם רצה להיות פה.
אם הוא לא היה רוצה, מה היה זאת?
אם הוא לא היה רוצה, הוא לא היה מגיע לכאן.
אבל הוא מתכוון שהנשמה תתעורר את זה.
אני לא שומע. רגע, לא שומע.
נכון.
נו זמה.
אתה אומר שזו סתירה למשנה במסכת אבות. נכון?
עכשיו, אני מבין.
המשנה הזאת במסכת אבות,
על כוח אחת הנוצר נולד חי.
כשאני קראתי אותה, התקוממתי.
כלומר, לא ביקשתי לשחק
את המשחק, ובסוף אני נדפק.
נכון?
לא ביקשתי, אבל בסוף אני צריך לשלם.
אתה עתין לי דין וחשבון, נפנית.
אתה עתין לי דין וחשבון,
נפנה מלך מלכי המלכים הקב".
בסדר, אבל אני לא רציתי לשחק בכלל.
איך אפשר להגיד דבר כזה? זה לא מקומם?
מקומם להלא.
אלא, ודאי שזה לא נכון.
אלא חז'אל אמרו במסכת ר'
שנה דף יהודה א', עמוד א'.
כל מעשה בראשית לדעתן נבראו.
כותב רשי.
שעלם אם רוצים להיברא.
ואמרו, הן.
במילים אחרות, אני באתי לכאן זה
אחרי ששאלו אותי אם אני רוצה לבוא לפה.
אז מה התכוונה המשנה?
המשנה התכוונה שהוא הרבה יותר פשוט.
על כוחכת הנוצר. מה זה הנוצר הזה? מתי זה?
היצירה, בהגדרה ההלכתית,
זה 40 יום אחרי ההפריה.
כלומר, אחרי ההתלכדות של הזרע והבצית,
עוברים 40 יום, ואחרי 40
יום יש מה שקראיה יצירה.
ראשית ריקום העברים, או ראשית
מערכת הצבים, בבריאולוגיה.
מאותה שעה והלך, הכל קבוע מראש.
על כוחי עכשיו אני נוצר, נולד, וחי, ומת.
ולכן צריך להתעניין.
אבל מה, כיוון שרציתי, אני נהתי תנין בחשבון.
ברור? זה מובן. זה דבר מאוד חשוב להם.
כן, יש פה שאלה.
אם המחבלים היו שמים
תינוקות שוויצריים בחלונות,
כלומר, כאלה שבטוח אינם
שייכים לאויר, אפילו לא לעמוק.
האם זה היה נכון להפציץ את הבית, אם כן למה?
פשוט מאוד. אותם מחבלים ששמים
שם תינוקות שוויצריים, הם רשעים.
הם הורגים את אותן תינוקות.
זה נכון שהירי מבוצע על ידי צהל.
אבל מי שהרג, זה מי שישם אותן בחלון.
פשוט מאוד.
לכן, זה בכלל לא קשור לשאלה
מה תעודת זהות של אותן התינוקות.
כן, לא קשה.
אני אפילו רוצה להגיד יותר מזה.
מזה התינוקות יהודים גם.
כן.
מי זה אני?
מי זה אני שרצה להגיע?
זה כשהייתי חלק מן הרצון העליון.
כשהייתי נטף של הרצון העליון.
יותר נכון.
ראי, אנחנו לא נפתח עכשיו סוגיה נוספת.
הבנתי, אבל זה ידרוש מיליון חווי יותר מדי.
כן, מה אתה אומר?
זה קדם לשמה, קוראים לזה.
עוד שיקור מישהו ויגיד שהוא זה שרצה.
איפה מישהו בכיתה שלך?
מה, אתה לא זוכר שרצית?
למה אתה לא זוכר שרצית?
לא, היית זקן מאוד.
תסתכל ב- Am I safe when Zayin battles?
מת רבי נחמן בר אסלאף.
ושמה הוא מסביר, כן, שהאדם יש לו זיכרון.
לפעמים האדם זוכר גם את זה שהוא לא היה.
כן, שמע, במעשה הקבצן העיוור.
נו, תקרא שם.
טוב, אז אם כן, נוח לו לאדם שלא נברא,
זה לא שהוא לא רצה להיברא.
כן, שיהיה ברור.
יש הבדל בין נוח, רוצה, טוב, וכולי.
ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו,
ואמר אליי, ישומרים, ימשמש במעשיו.
ותראה ששני הלשונות הן שתי
הזהרות טובות ומועילות מאוד.
כי הנה, מה הבדל בין זה?
מפישפוש למשמוש.
כי הנה, הפישפוש במעשים,
הוא לחקור על כלל המעשים,
הוא לתבונן בו, אין נמצא
בהם מעשים אשר לא ייעשו,
אשר אינם הולכים על פי מצוות אשר בחוקיו,
כי כל אשר יימצא מלא יבערם מן העולם.
זה נקרא לפשפש.
כלומר, אני צריך לעשות
רשימה של כל המעשים שלי,
מה שיש דברים שהן עבירות, נזרוק.
יש דברים שהן מצוות, בסדר גמור.
זה כמו אדם שמחפש בתוך
מחסן אפל, יש כל מיני חפצים.
חפצים לזרוק, חפצים לשמור.
אז זה נקרא לפשפש.
שוקר, בלי שפשי.
ויש משמוש. מה זה משמוש?
אחרי שאני כבר החלטתי את זה אני רוצה לשמור,
אני בודק, אבל זה צריך לשים לו ברגים,
וכאן צריך לצבוע מחדש, ופה קצת להוריד משהו.
זאת אומרת, יש משמוש בעצם הדבר,
במעשה שאני יודע שהוא מעשה טוב,
אבל גם הוא צריך הבחנה בתוכו מה טוב ומה רע.
זה מה שאומר.
אך המשמוש הוא, החקירה,
אפילו במעשים הטובים עצמם,
לחקור ולראות, יש בעניינם
איזו פנייה שלא טובה,
או איזה חלק רע שצריך להסירו לו.
ואחרי זה, כממשמש בבגד,
זה אנשים קצת מדים ככה, עם היד,
ממשמשים בבגד, לבחון הטוב וחזק הוא,
או חלש ובלוי.
כן, ימשמש במעשה, לבחון
תכונתם בתכלית ההבחנה,
עד שישאר זך ונקי.
כל הדברים האלה בעצם רק חזרה
על מה שהוא אמר בפסקה הראשונה,
רק שעכשיו הוא הביא מקור מחזן.
כן, דבר.
האם האדם הראשון, שהקב'
ברוך הוא שלח לו את הניסיון,
זה היה ניסיון כדי שהוא יפשפש במעשים שלו,
או ניסיון של האדם?
לא הצלחתי להגיד את השאלה.
אתה אומר, האם כשהקב' ברוך
הוא נתן לאדם הראשון ניסיון,
זה כדי שיפשפש הוא ממשמש.
אני לא מבין, הרי פשפוש ומשמוש
זה נדבר על המעשים שאדם עשה,
הוא עוד לא עשה שום מעשה.
הוא עוד לא עשה שום מעשה.
אחרי שהאדם הראשון עשה מעשה כלשהו,
הוא צריך לבדוק האם הוא היה טוב או רע.
ומה שטוב, צריך גם כן לעשות לו משמוש.
ואתה יודע שזה בכלל לא קשור לעניין.
לא, אבל...
לא, כי בכל הניסיון הזה זה...
הניסיון זה הציבון, נכון?
אומרים לו, עשה כך, אל תעשה כך.
ואז הוא צריך לבדוק מה שהוא עשה.
האם מה שהוא עשה זה טוב או רע.
בסדר?
ועל זה יש פשפוש ומשמוש.
מה כל כך מסובך בזה?
בסדר, הלאה.
כלל הדבר, מה?
בלחות תשובה כתוב, יפשפש במעשה,
ולא ימשמש.
אם יהיה משמש, זה יותר מסוגי,
זה יותר ללחון את הפעולות שהוא כבר עושה,
אז למה לא להגיד, גם בלחות תשובה יהיה משמש?
אתה שואל, מדוע הרמב״ם לא כתב בלחות תשובה,
גם יהיה משמש?
הוא יכול להגיד רק, יפשפש.
אם זה כי הוא דרגה לה...
כמה תשובות, א', אני לא יודע,
ב', זה לא הנושא של השיעור,
ג', יכול להיות שהרמב״ם חושב שזו מחלוקת
אם יפשפש או ימשמש, ככה כתוב,
ואמרה לה, ולכן הוא מכריע כדעה הראשונה,
כי הוא קטן הקמה, ודאוג?
מה? כלל הדבר,
יכול להיות שיש לו פירוש אחר מרמחת,
מה זה יפשפש או ימשמש?
טוב, כלל הדבר,
יהיה האדם מאיין על מעשיו
כולם, הוא מפקח על כל דרךיו,
שלא להניח לעצמו הרגל רע ומידה רעה,
כל שכן, אף רע ופשע.
סימו לי פה שלושה דברים,
הרגלים, מידות, מצוות.
יש הרגל רע,
לא קשור בכלל אם זה מידה רע או טובה,
אבל הוא רגיל, אני יודע, לעשות משהו.
מה?
להשן סיגריה, אל
תגידי זה היה של סיגריה,
נגיד הוא אוכל גבינה צהובה,
לאכול גבינה צהובה, זה הרגל רע.
אני מקווה שאני לא אקבל עכשיו
מיילים זועמים מיצרני הגבינות,
אבל אני חושב שגם מיצרני הגבינות יסכימו,
שאדם שרגיל כל הזמן
לאכול גבינה צהובה, זה רע,
זה קולסטרול וכדומה.
יש מידה רע, מידה
רע זה כבר יותר חמור,
הוא להוט אחרי הגבינה הצהובה,
ואז הוא לא עצמאי, כי אינו
גבינה צהובה היום, הוא עצבני,
הוא הולך ועובד שעות נוספות כדי
שיהיה כסף כדי לקטוט את גבינה צהובה,
ויש עבירה ופשע שהוא קונה גבינה לא קשרה,
שזה בכלל חמור.
עכשיו, אז צריך לידם לפקח,
שלא להניח לעצמו הרגיל רע
ומידה רע וכל שכן עבירה ופשע,
ונראה צורך לאדם שיהיה
מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביום,
כלומר ההמלצה של רמחל,
שאדם יעסוק בזה כל יום.
כסוחרים הגדולים, אשר יפלסו
תמיד כל הסכם למה הם יתקלקלו,
הרי הסוחר כל הזמן מסתכל מה המצב בבורסה,
נכנס כל פעם לאתר של
הבורסה ובודק איפה ההשקעה פה,
זה יורד פה, זה עולה, זה שעולה זה שיורד
גברת מועלם והיא קבעה איתים ושעות לזה,
שלא יהיה משקלו הרעי אלא
ביקבות גדול כי רב תולדה הוא.
יש פה כמה שאלות.
צוהרו רעים טובים, כבוד הרב המתוק.
אפשר גם לתת דוגמה שבני אדם
בוחרים לשחק את המשחק של החיים,
ורעייה לכך היא שלא מוכנים
למות, ככה סתם בני האדם.
נכון, שלום הרב, האם הרב יכול
לתת דוגמה ממש לקחת מקרה או מידע,
ולהסביר כיצד לבדוק את ההתנהגות או
המחשבה וכיצד ממנה ללמוד לעתידו? תודה.
טוב, זה משהו מאוד, לגבי הגבינות,
האדם צריך לבדוק איזה הכשר יש לה גבינה,
האם הגבינה היא קשרה, נעשתה לפי התנאי
הקשרות או שלא נעשתה לפי תנאי הקשרות,
זה לגבי בדיקה אם זה
טוב או רע, ואז הוא צריך
לבדוק כשהוא אכל גבינה
אם זה גבינה קשרה או לא.
עכשיו, הוא צריך לבדוק לעצמו לגבי המידעות,
האם הלהיטות שלו אחרי
הגבינה איננה כבר שעבוד,
האם איננה גורמת לו יחסים חברתיים בעייתיים,
ואז במקרה הזה צריך לתקן,
אם זה לא גורם לו זה בסדר,
וההרגל הרע הוא צריך לבדוק מבחינה
בריאותית, האם התזונה שלו מאוזנת או לא.
הנה זה דוגמה.
זהו, רעים טובים פה, הרעב, אם מדינת
ישראל תצא אליהם מלחמת רשות בעזרת השם,
אז אם ייווצר מצב שבו חייל
נמצא במצב שמי שעומד לו
בדרך זה ילד שבשביל לנצח
במלחמה הוא צריך להרוג אותו,
אז זה יהיה מוסרי, אם כן למה?
אדם צריך לשאול את עצמו לפני שהוא
יוצא למלחמה, אם המלחמה הזו צודקת או לא.
אם היא צודקת, אז יש דרכי המלחמה.
אם היא לא צודקת, אפילו
להוריד שערה ממישהו זה לא בסדר.
פיש פוש, הפה מביטה פנימה
אחורה, משמוש המם מביטה קדימה.
וואו, זה נמצא פה למם, פיש פוש משמוש,
שפה זה כלפי פנים, ומשמוש זה קדימה.
יפה, יפה.
האם זה קשור למשמיש?
תראה, אני לא יודע בדיוק על מה
אתה מדבר, זה נראה לי עליה שלא.
ב' המשמיש זה השם של הפרי בערבית, בעברית
אומרים משמש, משמש, נכון? בערבית משמש.
אני לא יודע למה אתה, בוא נדבר
עברית, אנחנו בין דוברי עברית פה.
וחכמים זכרונם נברכה הורונו
בפירוש צורך החשבון הזה.
לא, באמת אני לא חושב שזה קשור לפרי הזה.
לא, סתם, בינינו, יכול שאני טועה.
וחכמים זכרונם נברכה הורונו בפירוש
צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו זה לשונם,
על כן יאמרו המושלים בו הוא חשבון, על
כן יאמרו מה זה המושלים, מושלים בעצרם.
בו הוא נחשב חשבונו של העולם, הפסד
מצווה כנגד זכרה, זכרה ורק כנגד הפסדה.
וזה כי היצע האמיתית הזאת לא יוכלו
לתת אותה ולא לראות את האמיתתה,
אלא אותם שכבר יצאו מתחת
יד ישרם הוא מה שלא בוהו.
כי מי שהוא עדיין חבוש במעשר
יצרו אין עיניו רואות את האמת הזאת,
ואינו יכול להכירה כי היצר מסמי את העיניו
ממש, ואינו הוא כהולך בחושך שלפן המכשולות,
ואיני עיניו רואו אותה, על זה
נצטרך קצת להרחיב בבשרת השם.
זהו, זה אמרתי, על זה נצטרך
קצת להרחיב בפעם הבאה. שלום.