פרק ב', בביאור מידות הזהירות, כלומר
אנחנו לוקדים כאן את הראשונה מבין
תשע המידות שהביא רמחאל מתוך
שתים עשרה המידות של רבי פנחס בן יאיר.
רבי פנחס בן יאיר דיבר על שתים עשרה
מדרגות, הראשונה תורה, שתי האחרונות
אליהו הנביא ותחיית המתים, שלושת
המידות האלה, הראשונה ושתי האחרונות
ששמתו על ידי רמחאל ורמחאל
מתחיל מזהירות עד הקדושה.
השאלה היא מדוע? ההסבר הוא פשוט ביותר
וזה משום שהרמחאל מדבר על מה שתלוי באדם.
כלומר, תורה זה מעת הקב' ברוך הוא,
נבואה, תחיית המתים זה מעת הקב' ברוך הוא.
ואנחנו קיבלנו תורה בתור כלל,
בתור אומה, האומה כולה קיבלה תורה,
אבל אני באופן אישי צריך
לעלות על ידי המאמצים
שלי למדרגה שבה אני
משחזר את החוויה הנבואית.
כלומר, אני מתורה יורד
דרך זהירות, זריזות, תיקיות
וכו' עד הקדושה, ואז חוזר
אליי רוח הקודש ותחיית המתים.
זאת אומרת שבסופו של דבר יש הבדל בין
מה שבא ממלא למטה לבין מה שבמטה למעלה,
אנחנו בקטע, אם אפשר
לקרוא לזה כך, שבין שתי
התגלויות, בין התורה לבין
אליהו הנביא, או הנבואה,
איך שרצו לקרוא לזה, ותחיית המתים.
אז אנחנו מתחילים כן
מן הזהירות, אנחנו בעצם
מתחילים את השלשה הראשונה
שהיא מורכבת משלוש מידות,
זהירות, זריזות ונקיות.
זהירות, זריזות ונקיות,
מי שמגיע לזה הוא צדיק.
האם זאת חובה להיות צדיק? האם זאת
חובה להיות צדיק? התשובה היא כן, זה חובה.
כי הרי מה זה צדיק?
זה מי שעושה את הטוב ואינו עושה את הרע.
מאחר ויש חיוב על האדם לעשות
את הטוב, יש איסור לעשות את הרע,
מסקנה, אדם חייב, זה חיוב הלכתי, להיות צדיק.
ומה שהיה להוכיח.
עכשיו, נעומת זה, המידות
שאחרי זה חסיד, קדוש וכדומה,
זה הכל לפי ההכנה של האדם.
אבל החיוב להיות צדיק הוא
חיוב נורמטיבי עבור כולם.
זהירות, זריזות ונקיות,
כשהזהירות היא בבחינת ירעה,
והזריזות בבחינת אהבה,
ונקיות היא בשייכת לטהרת הלב, לדעת,
למה שמתרחש במעמקי ההכרה של האדם.
כך שאפשר לומר, יש לנו פה
אם כן שתי, שלושה עמודים,
העמוד השמאלי ירעה, העמוד
הימני אהבה, ובאמצע כוונת הלב.
ועמידה של הירעה של הצדיקים נקראת זהירות.
למה קוראים זהירות בעברית שלנו?
זהירות בעברית שלנו פירושו צומת לב.
מה שרמחאל קורא זהירות, זה מה
שאנחנו קוראים בעברית שלנו צומת לב.
לא זהירות במובן המודרני של המילה,
אלא זהירות במובן של צומת לב.
אני צריך לשים לב למה שאני עושה.
זה נקרא זהירות.
בסדר? טוב.
כן, אפשר להגיד, בודאי.
כן?
זהירות זה ימין לאהבה, זה זריזות לשמאל ירעה?
לא. לא.
זהירות אמרנו ששייך
למידת השמאל, דהיינו ירעה,
וזריזות לימין, כלומר אהבה.
אז זריזות זה ימין אהבה?
נכון.
טוב. בביאור מידת הזהירות,
אז צריך להבין מה זה צומת לב,
שאדם צריך לשים לב למה שהוא עושה.
זה לא קשור לזה שאדם צריך להיות עצבני,
אדם לא צריך להיות עצבני.
כן.
תקרא לזה מודעות.
המודעות למה שאני עושה, זה נקרא זהירות.
מתוך כך יש לזה גם השלכות,
האם אני עושה את הטוב או לא עושה את הטוב.
כלומר, אדם צריך לשים לב למה שהוא עושה.
אבל נקרא בתוכו.
הנה הזהירות הוא, שיהיה
האדם נזהר במעשיו ובענייניו,
כלומר, מתבונן ומפקח על
מעשיו ודרךיו, הטובים הם אם לא.
זה הכל.
לא מדובר פה על זה שאדם ירא,
או שאדם מפחד, או משהו כזה.
לא, מדובר שאדם שם לב, האם
מה שאני עושה הוא טוב או לא.
כי הרי יש אנשים שפועלים בעולם,
ואינם שמים לב לשאלה הזאת,
האם מה שאני עושה הוא טוב או לא.
אז ברגע שאדם שם לב לזה שמה
שהוא עושה הוא או טוב או רע,
הוא שייך למידת הזהירות.
פשוט בלי יותר.
לבלתי לעזוב נפשו,
לסכנת האבדון, חס ושלום,
ולא ילך במהלך
הרגלו, כעיוור באפלה.
ואין לזה דבר שהשכל יחייב, והוא ודאי.
כי אחרי שיש לאדם דעה ועסקה
להציל את עצמו ולברוח מהאבדון נשמתו,
איך ייתכן שירצה להעלים אליו מהצלתו?
אין לך פחיתות ועוללות רע מזה ודאי.
והעוסק, כן, למשל אם אדם הולך לישון,
ברור שהוא הולך לבדוק האם המקום
שהוא ישן עליו הוא רטוב או יבש.
למשל, כן?
הוא לא אומר אני ישן איפה
שיהיה, מה שיהיה יהיה.
לא, אם זה יהיה רטוב, אז הוא לא ישן שם.
יבש, ישן שם.
אז גם אם זה כך בתחום הטכני, הפיזי וכדורי,
אז ודאי שגם בתחום המוסרי,
אדם צריך לבדוק אם משהו
הוא עושה זה טוב או רע.
והעוסק, כן, כלומר, משלו נזהר,
הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות
אשר בטבעם לשמור את עצמם.
ועל כן יברחו ויענוסו מכל מה
שיראה להם איותו מזיק להם.
וההולך בעולמו בלי התבוננות עם טובה דרכו רע,
הנה הוא כסומה ההולך על שפת הנהב,
אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו,
כי אולם חסרון השמירה מבני היברון הטבעי,
או מבני היברון הרצוני, דאי
נוסטימת העיניים בבחירה וחפץ,
אחד הוא. כלומר, מה אכפת לי,
האם זה ביישוב החליט לא לשים לב,
או שסתם ככה הוא לא שם לב,
בכל מקרה נזקים באים לאדם,
ברגע שהוא נהנו בודק, האם
מה שהוא עושה הוא טוב או רע.
עכשיו, אפשר לומר שהחברה
המודרנית, היא דווקא עובדת יפה מאוד,
היא משקיעה הרבה מאוד נגד מידת הזהירות.
נגד מידת הזהירות. כלומר, יש
היום צורך, הייתי אומר כמעט כפייתי,
למלא את הזמן במה שימנע את הזהירות.
כלומר, נותנים לאדם, הרי מזד
אחד החברה החדשה הצליחה לעשות
מה שלא עשו אלפי שנות עבודה, זה
שפתאום יש לרוב בני האדם זמן פנוי,
מה שנקרא תרבות ופניי.
עד כדי כך שאני פעם שמעתי
סטודנט ששאלו אותו מה זה תרבות,
ואז הוא ענה, זה מה שאתה עושה כשיש לך זמן.
אבל הבעיה היא שזה נכון כהגדרה
לפניי, אבל התרבות הפכה להיות,
אפשר לומר, תבלין.
תבלין לחיים ולא עצם החיים.
התרבות היא רועה זה הכלל
העולם מכל החיים כולם.
אז היום יש מצד אחד המון זמן לבני אדם,
מצד שני, הזמן הוא דבר מסוכן ביותר.
ולכן נותנים לאדם במה למלא את הזמן.
למשל אומרים, תראה, זה
יותר טוב לשתות מיץ מאשר מים.
מיץ זה יותר טעים. אבל מה?
זה יעלה לך יותר כסף.
אין בעיה. תעבוד עוד כמה שעות.
יהיה לך יותר כסף, תוכל
גם לקנות מיץ ולא רק מים.
ואז אם יום אחד אדם יאמר, רגע,
רגע, אני שובר את התהליך הזה,
אני מחליט שאני לא שותה מיץ, אני שותה מים.
ברגע שאדם אמר את זה, הוא שבר משהו.
כי פתאום יש לו זמן.
ברגע שיש לו זמן, הוא יתחיל לחשוב.
יתחיל לחשוב, זה מזעזע.
זה עלול להרער את כל אושיות החברה כולה,
ולכן עושים את הכל כדי למלא לו את הזמן.
אני רוצה להביא אולי משל.
תאר לעצמך שאתה, זה ביטוי כללי, כן?
זאת אומרת, אתה.
תאר לעצמך שאתה הולך לישון.
למשל, על מיטתך.
שזה גם דבר סביר.
אחרי רבע שעה של שינה אתה מתעורר,
ואתה רואה שאתה עדיין שוכב, אבל
כבר לא על המיטה שלך, אלא באוויר.
ושמתחתיך יש אדמה,
סגולה, ושמיים כתומים,
ועצים לבנים עם פירות כחולים,
שלושה שמשות ושני ערכים,
וכל מיני ייצורים ירוקים עם אנטנות
שמקפצים ועושים בזיק, בזיק, בזיק.
תגובתך הראשונה.
הציבור מוזמן להשתתף בשאלות.
תגובתך הראשונה.
חלום.
צבתתי את עצמי כשהפשפתי, זה לא חלום.
אז מה התגובה? מה?
מה אני יכול לעשות? מה עוד?
פחד. מה עוד?
דחייה. מה עוד?
צחוק. מה עוד?
איפה אני? זאת לא שאלה נורמלית, אגב?
איפה אני?
כן, איך הגעתי לכאן?
מה רוצים ממני?
מה עושים פה?
שאלות טובות, לא? טוב.
עכשיו, שאלה הבאה.
תארו לעצמכם אדם שקרה לו
כל מה שתיארתי, ובמקום לתמוע,
הוא חושב שהמצב הזה נורמלי
לחלוטין, וזה לא מזיז לו כלום.
מה אתם רואים על אדם כזה?
עוד חמישים שנה הוא נצא פה. כולנו כאלה.
אני חושב שהאדם כזה הוא משוגע.
סוג אחת.
מה? זה לא הגילים מה שאני אומר?
משוגע.
זה כולם משוגעים כולנו.
עכשיו, אני רוצה לגלות לכם סוד.
אני רוצה לגלות לכם סוד.
הסיפור הזה זה לא סיפור שהוא
נמצא, זה סיפור שקרה באמת.
לכל אחד ואחד מאיתנו,
כשהוא הגיע לעולם הזה.
פעם לא היינו כאן, ופתאום אנחנו רואים מעלינו
שמיים כחולים וארץ חומה,
עצים ירוקים ואנשים דוברי עברית,
ושמש וירח.
זה לא מטמיע פחות,
מכל מה שתיארתי מקודם.
כלומר, פעם לא הייתי כאן, ועכשיו אני כאן.
הדבר המתבקש הוא שאני אשאל איפה אני,
איך הגעתי לכאן, מה רוצים ממני,
איך מסתדרים פה, וכו' וכו', נכון?
פחד, כל הדברים שאתם תיארתם, צחוק,
כל הדברים האלה שתיארתי בסיפור ההוא,
הם נכונים לגבי הגעתנו לעולם הזה.
אבל זה מדויק לגמרי.
אבל יש מבדל אחד.
ההבדל הוא שכאשר הגענו לכאן,
היינו כאלה קטנטנים וחסרי עונים
וחסרי דעת, שלא היה לנו כורח
לשאול את כל השאלות.
ברגע שגדלנו, והגענו לגיל שבו אנחנו יודעים
לשאול שאלות, התרגלנו.
ואז אנחנו חושבים שזה מובן מאליו.
אבל מצד האמת זה לא מובן מאליו,
ולכן אלה שאינם שואלים את כל השאלות
על משמעות הקיום ומשמעות
ההוויה, הם בעצם משוגעים.
למה אמרת כולנו משוגעים?
אז מי אמר שכולנו משוגעים?
יש הרבה אנשים ששואלים?
אבל כשדולנו לא היה לנו כוח לשאול.
אז לא המשוגעים.
אבל מי שיש לו כוח לשאול
ולא שואל, הוא המשוגע.
זאת אומרת, אומר כאן לך רמחאל,
אתה צריך להסתכל על העולם
מתוך עמדה של תמיהה.
היה תמיהה.
אגוי אחד בשם אפלטון אמר
שהתמיהה היא ראשית הפילוסופיה.
מתחילים מתמיהה.
גם נמצא דבר כזה באגדה של פסח.
אחד מארבע הבנים נקרא בשם תם.
תם.
התם זה נשון תמיהה.
תמיהה. נכון? הרי היה
שאתם שואל שאלה נפלאה.
אתה מומר, מה זאת?
זו שאלה גאונית.
זו השאלה היפה ביותר שיש בכל אגדה של פסח.
מה זאת?
זאת אומרת ששום דבר לא מובן מאליו.
לעומת החכם. החכם הוא דייקן.
מה העדות והחוקים במשפטים?
אתה כבר יודע שיש עדות וחוקים במשפטים.
ואתה רוצה לדעת מה עושים.
אז אתה צמצמת.
אגב, מה מקבל החכם?
תשובה לשאלה שלו.
מה הוא רצה?
הלכות. נותנים לו הלכות.
מה שענקן התם, הוא שאל מה זאת?
מה נותנים לו?
את האמת.
מה האמת?
בחוזק יד הוציאה נו השם ממצרים בית עבדים.
זה התוכן שהוא מקבל.
מובן? טוב.
אז לכן בעצם, אפשר לומר,
מידת הזהירות היא דבר.
כלומר, תשומת לב למה שקורה.
אם מה שאני עושה טוב או רע.
וזה קשור גם לשאלה באיזה עולם אני נמצא.
ההתנהגות הזאת, הייתי אומר, היא מינימום
שבמינימום של כל אדם שיש לו קצת מודעות,
קצת הכרה מוסרית.
בסדר? זה מה שהוא אומר כאן.
לכן זה לא אמור להיות כל כך
קשה לקטוט את מידת הזהירות.
רק שזה דורש, אפשר לומר, התמדה.
התמדה שבכל יום ויום, אדם
ישאל את עצמו שאלות כאלה.
לפעמים השאלות הן כבדות
מאוד, על משמעות הקיום שלי בכלל.
ולפעמים זה, האם התנהגתי
בסדר עם החברות השני.
זה גם יכול להיות בכלל הזהירות.
והנה ירמיה.
היה, ירמיה הנביא, הכוונה,
היה מתעונן על רוע בן-דורו מפני
אותם נגועים בנגע המידה הזאת,
שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי
שישימו לב לראות מה הם הלהיעשות אם להיעזב.
ואמר עליהם, זה כתוב בירמיהו פרק חד פסוקוו,
אין איש ניחם על רעתו למור מעשיתי,
כולו שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה.
והיינו שהיו רודפים והולכים
במרוצת הרגלם ודרכיהם,
מבלי שייניחו זמן לעצמם
לדגדג על המעשים והדרכים,
ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה.
זה אגב יכול להיות נכון גם
לגבי אדם שלומד בישיבה.
למשל אדם שלומד בישיבה, יש
פה כמה אנשים כאלה בחדר הזה,
ויש לפעמים שאדם לומד כל הזמן, מרוב
שהוא לומד, הוא לא שם לב איפה הוא נמצא.
זאת אומרת, אין לו מחשבה
לרגע על עצמו ועל התנהגותו.
אז צריך לאדם להקדיש זמן מסוים, זה לא
צריך להיות הרבה, אבל צריך איזשהו זמן,
שבו אדם נמצא עם עצמו, קצת מבונן עם עצמו.
יש הרבה אנשים שמפחדים מהרגעים האלה,
לכן הושים את הכל כדי לא לעשות את זה.
ואולם, הנה זאת באמת אחת
מתחבולות היצר הרע והורמתו,
להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם,
עד שלא יישאר להם רווח להתבונן
ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים,
כי יודע הוא, כן פתאום עשו האנשה
פה של היצר הרע, כאילו שהוא אישיות.
מה? נכון, בדיוק.
לכן אני הקדמתי את הדברים האלה
מקודם, כדי שנבין את השורות האלה.
כי יודע הוא שאילולי היו
שמים ליבם כמעט קט על דרכם,
ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם,
והייתה חרתה הולכת ומתגברת
בהם עד שהיו עוזבים אחת לגמרי.
והרי זה מן עצת פרעו הרשע, שאמר,
תכבד העבודה על האנשים ויעשובה,
ואל ישעו בדברי שקר.
כן, מה אתה רוצה?
אבל ישעו דברי שקר.
מה מה, כמו שהיה כנראה,
כאילו, תכבד על האנשים,
ואז לא ישעו דברי אמת, כאילו, לא...
לא התעסקו בדברים של אבלים.
מה זה אבלים שם? מה? לצאת ממצרים.
אבלים, אבלים.
ה' ב' ל' י' ד'.
בסדר? אבלים.
וזה, מבחינתו של ברור, הרעיון
לצאת ממצרים הוא דברי שקר,
שמפריעים להתפתחות הכלכלית.
כן?
זה גם נוגע להפטרה של השבוע.
זה גם נוגע להפטרה של השבוע.
מה מצאו אבותיכם ביהבל?
הלכו אחרי ההבל והיהבלו.
כן.
ה' מציג שאדם מסתכל על עצמו
ועל כבל איזה משהו מקולקל.
לא, הוא לא אומר משהו מקולקל.
הוא צריך לבדוק האם מה
שהוא עושה זה טוב או רע.
לא, הוא אומר, הוא מגדש,
נגיד, משהו רע, ונגיד...
הוא צריך לתקן, כמובן.
אבל לא, זה לא ככה.
הם יודעים שם, עונים
על דברים, ולפני הם, ככה.
למה? למה אתה אומר את זה?
אם אדם שם לב שמה שהוא
עושה הוא לא נכון, אז הוא מפסיק.
פעם היה יהודי אחד...
אבל כל אחד יכול.
אני אתן לך דוגמה.
היה יהודי אחד, הגיע לרב שח,
זכרונו לברכה, ראה אותו מעשן.
אמר לו, כבוד הרב, זה מסוכן, זה לא בריא.
מה עשה הרב שח?
הפסיק את האישון של הסיגריה באמצע האישון,
וזאת הייתה הפעם האחרונה בחייו שהוא אישן.
זה דוגמה חריגה, אבל זה מראה לך,
הרב שח היה בן אדם, נולד מאיש ואישה.
זאת אומרת שהוא ביוקמונו מבחינה הזאת.
זאת אומרת שאין דבר עומד
בפני הרצון, הרצון זה כמו מחוג.
מריש החלטה שמשהו הוא רע, אתה מפסיק אותו.
אם האדם פתאום היה שם לב שהסיגריה הזאת
שהוא מעשן, היא במקרה רימון שעומד להתפוצץ,
מיד היה משליר, נכון?
זאת אומרת, זה רק עניין של תודה.
אני לא מודע לזה שהסיגריה
היא נזק, ולכן אני ממשיך.
המודעות איננה מושלמת, למרות
שקראתי מחקרים וסיפרו לי וכולה.
בסדר? זאת אומרת, הידיעה משנה את הרצון.
איך עושים את זה למודעות?
זאת אומרת, אם אתה קראתי מאמר עברית, אני
יודע שזה מסוכן, ולכל כך, אני מוסיף להסביר.
מדוע? מדוע האדם, למרות
שהוא יודע שזה מסוכן, ממשיך?
זה משום שיש איזשהו
שיקול של כדאי אם הוא לפסד.
נכון, זה עורס לי את הבריאות,
אבל יש לי כדאיות מזה.
כלומר, הרווח שאני מרוויח מזה,
הוא שווה לי את הרס הבריאות.
זה החשבון שעושה את זה הרע.
זאת אומרת, יש פה חוסר ברירות.
אם היה ברור שאין פה כל הרווח
ויש פה רק הפסד, לא הייתי עושה.
מובן?
זה העניין של הטוב והרע. כן?
אני לא שומע.
זה מובן מלא מה שהוא כותב, נכון?
להנחם, הכל מודע להתחרט.
כן, זו מילה תנכית.
כן, אז לא חייבים להגיד
בספרי מוסר דברים קשים.
דברים פשוטים.
דווקא הדברים הפשוטים הם
הבסיס להרבה הרבה עליות אחר כך.
הוא אומר כאן, כימונה חסרונו
שנראה מפני העברון הטבעי,
לא מפני העברון הרצוני.
נכון.
הדבר שהוא נושא איתו
עברון טבעי, אין לו כבר את ה...
העברון הטבעי, הכוונה, העברון
שבא מן הטבע, אבל לא שהוא...
הוא לא רואה?
לא, הוא לא מדבר על
העברון שהוא לא רואה פיזית.
העברון הדעת הטבעי.
זאת אומרת, שיש לאדם
באופן טבעי נטייה לא לשים לב
האם מה שהוא עושה זה טוב או רע.
זה נקרא העברון שם.
רצוני הגעה שאדם החליט שהוא
לא רוצה לראות את הטוב והרע.
הוא נוקד בעמדה שהוא פורק מעליו
את הצורך בדין והחשבון המוסרי.
זה שני האופנים.
אז מה שאומר כאן, הוא מביא כאן דברי פרעו.
פרעו היה גאון כלכלי, גאון פוליטי גם.
הוא הבין שאם תהיה תנועת התנגדות
לדבריו, אז ימי ממלכתו ספורים.
ולכן הוא מצא פתרון כדי למנוע את המחשבה.
איך מונעים את המחשבה? תכבד העבודה.
גם למשל מצאנו במגדל בבל.
מגדל בבל היה מפעל גאוני שאין כמוהו.
הרי אלה שבנו את מגדל בבל
החליטו שזה מסוכן מאוד שיהיה מבול.
כשיש מבול העולם מת, מושמד.
והם היו קצת זמן אחרי המבול, ואז הם
החליטו שהם צריכים למנוע את המבול הבא.
והם שאלו את עצמם איך הגיע המבול הראשון.
המבול הגיע בגלל שבני אדם היו רעים זה לזה.
ומדוע בני אדם היו רעים זה לזה?
משום שהיו הבדלים ביניהם, הם היו
עסוקים כל אחד במה שמייחד אותו,
והם רצו להשליט כל אחד את
העני שלו על העני של זולתו.
אמרו הוגה המגדל, אנחנו
נעשה איזה מפעל גדול מאוד.
מגדל שמגיע עד השמיים.
כמה זמן לוקח לבנות כזה דבר? המון זמן.
המון זמן.
אנשים ייוולדו באמצע תקופת בניית המגדל,
וכשהם מתים עדיין המגדל לא גמור.
כל החיים כולם הם בשביל אידאל אחד
גדול שחיצוני לאדם, אבל הוא משותף לכולם,
וזה בניית המגדל.
ואז יוצא שאין זמן לחשוב על משהו אחר.
צריך מהר, מהר, להביא עוד לבנה ועוד לבנה.
ברוך השם, אף אחד לא חושב
על עצמו, לא חושב על זולתו.
העיקר המגדל, והמגדל, ואז יש שלום לבני אדם.
הרעיון הזה, הגב, הוא רעיון שיש לו כמה
גלגולים בהיסטוריה, במשטרים טוטליטריים,
שהעלו את הערך של הכלל לעומת הפרט,
כדי למחוק את הזהות הפרטית,
שהורגשה כמשהו מסוכן.
מסוכן, ולכן מחקו את היחיד.
האם האינטרנט הוא גיבוש של מגדל בבל?
גלגול של מגדל בבל.
למה?
כולם רואים אותו דבר, כולם זה, אבל דווקא לא.
אם הייתי אומר תוכניות טלוויזיה
אחידות לכולם, הייתי מבין.
אבל באינטרנט יש ריבוי
מופלא של כל מיני אפשרויות.
ההפר, זה אינדיבידואליזם מוחלט.
האדם קובע מתי הוא יראה את התוכניות.
זה כל כך דבר קשור לדבר שכולם קשורים אליו?
כן, זה נכון.
הוא קשור לאותו דבר שכולם קשורים אליו,
אבל הוא יכול גם לחבות.
הוא לא יכול לחבות.
אז הוא יתמכר, מסכן. אז הוא יפסיק לחשוב.
כן, זה נכון.
אם אדם היה מסוגל להתנתק
מיד, אז לא יצא לך בשנה פאקינג.
למה?
בן זהו, בן זה שלא יצא לך.
הזהות זה לגבי...
זה נכון ולא נכון.
זאת אומרת, כי הזהירות עוסקת בתו והרה בגדול,
והניקיות בקטן.
נכון?
למה? כלומר, מה זה הניקיות?
לא הגדרנו מה זה הניקיות.
הניקיות זה שאין לאדם נטייה לדבר אסור.
שהוא הכר את הנטייה הזאת.
עכשיו, הניקיות, לפי מה שהוא מסביר בהמשך,
זה שערך לפרטים ולא לדבר בכללו.
נכון?
לגבי הדבר בכללו, כן, אפשר
להגיע באופן מיידי לתיקון.
איזה דוגמאות יש לדרכים גולים האלו?
דוגמאות, תגיד, גולים האלה?
למשל, המשטר הסובייטי, למשל.
זו דוגמה.
וכל סוגי האימפריאליזם שהיו,
מנפוליאון ועד היטלר ועד
האימפריאליזם התרבותי של...
אני לא בא להשוות את זה ביניהם,
אבל יש משהו כאימפריאליזם תרבותי.
כולם שותים קולה, כולם חייבים המבורגר,
ולכולם יש אותו פח אשפה מאותו פלסטיק.
זאת אומרת שיש אחידות שנטבעת מן האדם
באופן שהוא לא מסוגל לחשוב על עצמו
כי הוא צריך לצאת ידי חובת התביעה הכללית.
מה זה?
בגד אחיד בבית ספר, נוסח אחיד בצבא וכדומה.
מה? אתה צודק, בצבא זה חכי,
אבל הצבא זה לא החיים, הצבא זה לא החברה.
זה בדיוק העניין.
הצבא זה מקרה קיצוני.
למשל במלחמה, האדם מוכן
להקריב את הפרטיות שלו למען הכלל.
אבל לא כל הזמן האדם נמצא במלחמה.
לעומת זה, הגדרה הפאשיסטית
של האדם, למשל הפאשיזם גם,
הגדרה הפאשיסטית של אומה,
זה קבוצת בני האדם שנלחמים ביחד.
עושים מלחמה ביחד.
זה לא הגדרה של קולקטיב, זה די מטורף.
זה נכון, שאם אני שייך
לקולקטיב אני אצא למלחמה.
אבל לא המלחמה היא המגדירה את הקולקטיב.
טוב, אז איפה היינו?
אז פרו, הוא היה אדם מאוד חכם,
והוא מהוות המשטרים הטוטליטריים,
ואז הוא הבין שצריך שכולם יעבדו.
בסין עד עצם היום הזה יש משקרה חינוך מחדש.
אדם שלא חושב נכון, אז
שולחים אותו לחינוך מחדש.
מה זה חינוך מחדש? לעבוד.
כן? ברור.
והרי איזה מעין עצת פרו הרשע שאמר,
תכבד העבודה על האנשים, ויהיה עצובה.
ועל ישרו היו בדברי שקר,
שהיה מתכוון שלא להניח להם רווח כלל,
ובלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו,
אלא היה משתדל להפריע ליבה מכל התבוננות,
בכוח התמדת העבודה הבלתי מפסקת.
אז בדיוק מה שפרו עשה על ידי כפייה חיצונית,
יצר הרע עושה מכפייתו הפנימית.
כן, היא העצת היצר הרע ממש על בני האדם,
כי יש מלחמה הוא, הוא מלומד בארמימות,
ואי אפשר להימלט ממנו, אלא
בחוכמה רבה והשקפה גדולה.
מהו החוכמה הגדולה?
לעצור, כן?
רק רגע, עוצרים.
מה?
לחשוב, פשוט.
המחשבה זה דבר שהחברה
המערבית רואה בו סכנה גדולה,
ולכן עושים הכל כדי לבטל
גם את הערך של המחשבה.
לכן הפילוסופיה היום נחשבת לדבר מאוד עזוב,
ואין אדם עושה כמעט בשורשי התרבות.
לכן גם התוכניות של לימודי
היסטוריה, או גיאוגרפיה אפילו,
הדברים האלה, תנח, כל
הדברים האלה הולכים ויורדים,
והמטרה היא לייצר איש הייטק
שיחשוב רק על דבר אחד,
מלבד, על המקלדת שלו.
כן.
איפה היינו?
כך היה יצר, כן.
והוא מה שהנביא צובח
ואומר, שימו לבבכם על דרכיכם.
הנה, זה מה שהסברנו שהזהירות
זה שימת לב, תשומת לב.
ושלמה אמר בחוכמתו,
אל תיתן שינה לעיניך או תנומה לאף עפיך,
הנצל קצבי מיד, וחציפור מיד יקוש.
וככה מנו זכרונם נברכה אמרו,
כל השם עורכותיו בעולם הזה
זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא.
בסדר?
שם זה מלשון להאריך, שומע.
שאדם עושה הערכה.
איפה אני עומד, מי אני, מה אני, וכו'.
למה זה קשור לישוע הזה?
למה זה קשור לישוע?
יש פסוק, ושם דרך,
הרעינו בישע אלוהים,
אל תקרא ושם דרך, אלא ושם
דרך, הרעינו בישע האלוהים,
שמראים לו בישועתו של הקדוש ברוך הוא.
מה הרעיונית?
מה הקשר בין העובדה שאני שם לב לבין הישועה?
פשוט מאוד, אם אני לא
שם לב, הישועה לא נוגעת לי.
זה לא מעניין אותי, כלומר,
אני גם לא מבין שאני אסור בכוונים,
ולכן אני גם לא זקוק לישועה.
זה ההבדל שיש בין גלות לבין גלות בתוך גלות.
סתם גלות זה שאדם יודע שהוא בגלות.
גלות בתוך גלות זה שאדם לא יודע שהוא בגלות.
ברגע שאדם לא יודע שהוא
בגלות, אז גם הגאולה לא נוגעת לו.
אז גם במצב שאדם אסור בכבלי
היצר הרע, והוא לא מודע לזה,
אז הוא לא יכול לראות בישע האלוהים.
אם הוא שם דרך, אז הוא
יכול לראות בישע האלוהים.
מה את כאן מובן? נפלא.
הוא פשוט, הוא.
מה, רוצה להגיד משהו?
זוכר לראות ישועת השם
בעולם הזה או בעולם הבא?
לא, לא, לא כי אני יודע.
אם כתוב בעולם הזה, בעולם הבא, לא יודע.
הוא פשוט, הוא.
שאפילו אם פיקח האדם
על עצמו, אין בכוחו להינצל,
אילו להקדוש ברוך הוא עוזרו.
כי היצר הרע תקיף מאוד,
דוח מה אמר הכתוב צופה
רעשה לצדיק ומבקש להמיטו,
השם לא יעזבנו בידו.
מה פירוש הביטוי הזה שהקדוש ברוך הוא עוזרו?
מה זה אומר?
עוזרו זה מה, על ידי ניסים?
לא, הכוונה היא שעל ידי שאדם דבק בשם,
זה מה שעוזר לו לגבור על היצר הרע.
מדוע? כי יצר הרע הוא נתון שבא מכוח הטבע.
ואילו הקדוש ברוך הוא, הוא מעל הטבע.
ולכן ברגש אדם דבק בדעת אלוהים.
אז ממילא היצר נתון בידו,
ולא הוא נתון בידי היצר.
יש ב... ילקוד שמעוני, כתוב ככה.
צדיקים ליבם... לא, ההפך.
רשעים נתונים ברשות ליבם.
וצדיקים ליבם ברשותם,
ודומים לקדוש ברוך הוא.
רשעים נתונים ברשות ליבם, שנאמר,
אמר נבל בליבו, ויומר המן בליבו.
ואילו צדיקים, נאמר, וחנה היא מדברת אל ליבה.
אל ליבה.
וגם דומים לבורעם, שנאמר, ויומר השם,
לבריאות, אל ליבו. זה לא היה חלק מהציטוט.
ויומר השם, אל ליבו.
כלומר, שמה זה הלב?
מה שמדובר עליו כאן? זה מכלול כוחות הנפש.
יש הנחת יסוד שמצויה בפסיכולוגיה, והיא,
שאני נתון באמצע כוחות הנפש
שלי, כאילו שהם מקיפים אותי.
ואז הם פועלים עליי מפה,
משם, מלמטה ומלמעלה ובהלכסון,
ואני בעצם תוצר של כוחות הנפש.
זה נקרא, ניתונים ברשות ליבם. הלב קובע.
ואילו צדיקים, ליבם ברשותם,
זה אילו שהם עומדים מחוץ ללב,
והם מפעילים אותו.
מפעילים את הכוח הזה, הכוח הזה, הכוח הזה.
או, אם ניקח משל יותר פשוט,
עגלה עם סוסים. יש אדם שנמצא בעגלה,
ויש לו סוסים. השאלה היא, מי מוביל את מי?
יש מצב שהסוסים ללא הדרכה,
אז הם מובילים את האדם לאן שהם רוצים.
ויש אדם שהוא עגלון מלומד,
הוא יודע למשוך את הסוס לכיוון שהוא רוצה.
בנצרות, החליטו שהסוסים זה מסוכן,
ולכן צריך לשחוט את הסוסים.
שלא תהיה עגלה. כי הסוס,
כוחות הטבע, הם מסוכנים כל כך,
שהאדם לא יכול להימלט מהם,
אז צריך להרוג את כוחות החיים. אבל ביהדות,
אומרים שהסוסים דווקא
הם חיוביים, רק צריך לדעת,
לאן מכוון אותם.
אז זה, מה שאומר כאן,
שאדם צריך לפקח על עצמו.
עכשיו, מכוח מה אדם יכול לפקח על עצמו?
כתוב, ודומים לבוראם. גם אצל הקב".
הלב של הקב". ברשותו. מה פירוש הדבר?
שהקב". יש לו לב. זה משל,
כוונה כוחות השפע האלוהי בעולם,
הם ניתונים לידי הרצון האלוהי.
אז באותה המידה,
הצדיק שולט בכוחות הנפש שלו.
עכשיו, נשארת השאלה לפי זה.
הרשע הוא לא אחראי. הצדיק הוא אחראי.
תשובה. אני
מחליט אם להיות צדיק או רשע. כלומר, אני
מחליט איפה להעמיד את עצמי, האם באמצע כוחות
הנפש, או מעל כוחות הנפש. זאת החלטה שלי.
כן?
יפה. מה שמאמין את האדם
מעל כוחות הנפש, זה הרצון.
מאיפה בא לנו הרצון?
מה הקב". זאת אומרת,
הרצון הוא לא תוצר של הטבע,
אלא הוא ניצוץ אלוהי עליון.
וזה בדיוק מה שאמר כאן הרמחל,
שאלמלא הקב". עוזר לאדם.
איך הקב". עוזר לאדם? על ידי כוח הרצון.
לא היה יכול לאדם לעמוד מולה יצרה רעה.
כן?
הרצון, כן, זה יוצא למלואים.
יפה. כן?
לא.
הרצון שלי איננו מושפע מן השכל שלי ומן
התודעה שלי, אלא הרצון שלי בא לי ככה.
אני בן חורין לחלוטין.
ואני מחליט איזה השפעות
לקבל. כמו שאני אדם אומר, אני
כל דבר עושה לפי השכל. זה אומר שהוא מוכרח?
אה, לא?
לא. ידעת שהוא יחליט שהשכל ישלוט בו.
אבל זאת החלטה.
החלטה הזאת היא רצונית, היא חופשית.
כן?
על פי מה הוא מחליט? על פי עצמו.
זה בדיוק העניין.
שהרצון הוא בהגדרה בלי סיבה.
מהרגע שאתה נותן לו סיבה, הוא כבר לא רצון.
נכון? זאת אומרת, זה בדיוק הדבר
הפלאי שיש בחירות
האנושית. שכל כך קשה לפילוסופים לקבל אותה.
שאדם הוא באמת בן חורין.
שזה לא בלוף. בסדר?
אה? אני לא יודע אם אפשר להבין.
אפשר לקרות את זה כנתון.
כלומר, יש נתון בנפש שלי שיש בי
ניצות של חירות. מאיפה הוא בא לי? ברור שלא
מן הטבע. נשארת אותה שאלה.
בוא נשאר אותה שאלה.
האם הקב' ברוך הוא כשהוא ברא את העולם
היה מוכרח לברור את העולם או
הוא עשה את זה לפי רצונו החופשי?
מה התשובה?
הלו, הלו, אתה שם עם הקיפה.
אתה אומר שהקב' ברוך הוא
היה מוכרח לברור את העולם.
זה נכון. זו דעתו של ספינוזה.
כלומר, ועוד כמה פיקורסים שסברו
שיש הכרח שהקב' ברוך הוא
יעשה את מה שהוא עושה.
יש אליהם כמה קושיות פילוסופיות.
אבל לפי היהדות
הרי המעשה של הבריאה הוא מעשה חופשי.
הוא אקט בכירי של הבורא.
יוצא לפי זה שאין שום דבר שמכרח אותו לברור.
בסדר? אלא זה חסד מוחלט.
הוא יכול היה שלא לעשות.
עכשיו, אם זה כך, יוצא שיש בתוך העולם
של החוקים שלנו, יש איזה ראשית בכירית.
אנרכיה, אתה אומר?
זה נכון.
זה נכון.
זאת אומרת שלפני החוקים לא היו חוקים.
לפני שטפוחים נפלו מן העץ, דווקא לא רחוק,
הם היו נופלים איך שבא להם
ולפעמים גם לא נפלו. או עלו.
או התחלקו לשניים. עד שבסוף
הוחלט שטפוחים ייפלו מן העץ. נכון?
עכשיו, זה האנרכיה הזאת
שאתה מתאר אותה, היא מאוד מפחידה.
זאת אומרת, רוב בני אדם אינם מעוניינים
להיות בני חורים. רוב בני אדם מעדיפים
לספר לעצמם את הסיפור השקרי
המכונה, זה יותר חזק ממני.
מכיר את הסיפור הזה? זה חזק ממני.
כן, אתה החלטת שזה חזק ממך.
אבל, מה?
ההשגחה מסדרת יפה מאוד.
ההשגחה היא פונקציה של התנהגות האדם.
כפי שהאדם מתנהג, כך הקב'ה משגח עליו.
אבל ההחלטה שלי איך להתנהג
היא תלויה בי. זה מה שנקרא, השם צלחה.
השם צלחה, כתוב. כלומר, כשאני הולך
יש לי צל. איך הצל מתנהג?
לפי איך שאני מתנהג.
הקב'ה מתנהג כאילו שהוא הצל שלי.
השם צלחה.
למה?
למה?
היה לי מי אשאחריות אם לא היה לבן אדם?
אין אדם שאין לו רצון חופשי.
לפי זה, אין אדם שאין לו אחריות.
אין אדם שאין לו רצון חופשי.
לפי זה, אין אדם שאין לו אחריות.
איך זה שאנשים בוחרים לחתול?
כי יש להם מחירה חופשית.
יש להם אחריות.
כי יש להם אחריות לבחור אם לעשות רע או טוב.
זה בדיוק העניין. אם זה לא בכירי,
אז זה לא חטא. דבר שאין לי ברירה
אלא לעשות אותו, אתה לא יכול להגיד שהוא חטא.
רק דבר שיש לי בכירה אם
לעשות אותו או לא לעשות אותו,
יכול לי לחשב לחטא או למעשה טוב.
למשל, הגשם איננו מקבל שום מערכה
על העובדה שהוא מגדל את החיטה.
והרגש לא מקבל שום גינוי
על העובדה שהוא מתפרץ.
בגלל שזה טבעו של הרגש
וזה טבעו של הגשם.
אבל אם הגשם היה יכול שלא לגדל את החיטה
ובכל זאת הוא מגדל אותה, אז היינו אומרים
ישר כוח גדול לגשם שיסכים לגדל את החיטה.
והיינו מגנים את הרגש על זה שהוא קבר אנשים.
מה אתה הייתי?
מה זה משנה?
בעצם זה שאני מצווה במשהו
זה הראייה שאני יכול לא לעשות אותו.
מה אתה הייתי?
למשל, פעם הנסיך הקטן שאל את המלך
מה אתה עושה פה על הכיסא הזה?
הוא אומר, אני?
אני מולך.
על מה? על הכל.
כל מה שאתה רואה פה אני מולך עליו.
הוא אומר, תרגיד, אתה מולך גם על השמש?
הוא אומר, וואו, איזה יופי.
אתה יכול גם לצוות על השמש לשקוע?
כן, בוודאי שאני יכול לצוות על השמש לשקוע.
אז אולי תעשה לי שקיעת חמה,
אני כל כך אוהב שקיעות חמה.
הוא אומר לו, המלך, אם הייתי מצווה
על אחד מהגנרלים שלי לעוף כפרפר
והוא לא היה עושה כן, מי היה השם?
הוא או אני?
הנסיך הקטן עונה, וודאי
שאתה היית השם, אדוני המלך.
זה לא הדבר, אני לא יכול, זה לא יצודק
שאני אתבא מהשמש לעשות
דבר שאני לא מצוגלת לעשות.
ולכן, ואז הוא מוציא לוח
שנה, הוא אומר, תבוא היום
בשבע וחצי ותראה איך שנשמעות פיקודותיי.
מה זה להראות? זה שטוט.
כלומר, לחשוב שיש מצווה ואווירה
בדבר שייך לטבע, זה לא שייך.
אבל האדם, מי אחר והוא בן חורין,
אז יש אצלו מצווה ואווירה.
אתה הייתי?
זה בדיוק, ודאי שזה קשה להבין על פי מה
הוא מחליט, כי אין על פי מה הוא מחליט.
זה בדיוק העניין, זה אין על פי מה הוא מחליט,
זה נקרא לזה אנרכיה במובן
הפוליטי, כי באמת אין מלך לרצון.
הרצון הוא בעצמו המלך.
זאת אומרת, אני יכול לקבוע
מרצוני החופשי מה שאני רוצה.
אני יכול להחליט לפעול לפי המוסר,
לפי השכל, לפי הטבע, לפי הדחפים,
אבל זה אני מחליט.
יש מי שמחליט שמה שיקבע
בחיים שלו, זה הדחפים הטבעיים.
יש מי שמחליט שמה שיקבע בשבילו
בחיים, זה עד כמה הוא ירוויח כסף.
יש אחד שמחליט שזה הכבוד, ואחד שמחליט
שזה המצווה, או שזה האידאל, לא משנה מה.
אז זאת החלטה.
והחלטה היא לא על פי
משהו, בהגדרה היא לא על פי.
תהייתי?
ועכשיו?
היו, מדברים איתך, אתה עם הקיפה.
אה?
כן, עמנואל. זה גם טוב, סליחה.
אז עמנואל, כן?
אז מה אתה אומר?
אני עוד לא הבנתי אותך.
סוף סוף כאילו הם לשני התנאי הנאמנים,
או חוסקים, או שוותים, זה אדם מקבל.
נכון, זה בדיוק מה שקורה במציאות.
שאנחנו רואים שני אנשים,
באותם תנאים, תנתוני פתיחה והכל,
והם עומדים בפני ברירה,
אחד עושה ככה, אחד עושה כך.
זה לא דבר, כמו שאמרנו, חשוב.
לא, למה אי אפשר להבין את זה?
נכון, זה בדיוק המשמעות של חופש.
חופש זה דבר שאין לו סיבתיות.
אדם לא יכול ליצור בחירה,
הוא בן חורין בעל כורחו.
זה נכון.
האדם הוא בן חורין בעל כורחו.
זה הדבר היחיד שאני לא יכול לווטל.
כי זה שאני בן חורין זה מהנתונים.
כמו שהעובדה שנולדתי בזמן
מלזמנים ובמקום מן המקומות זה נתון,
כך העובדה שאני בן חורין היא נתון.
השאלה היא איך להבין מאיפה נובע הנתון הזה?
מה מזין את הנתון הזה?
ברור שלמשל היכולת שלי ללכת
היא באה מתפוחי אדמה שאני אכלתי.
תפוחי אדמה הם פועלים על פי הטבע,
יש בהם מאגרי אנרגיה ומאפשרים לי ללכת.
אבל מאיפה המאגר של הרצון באדם?
איפה אוכלים את זה?
התשובה היא שזה בא מהנשמה של האדם.
זה לא בא לו מהטבע.
אתה הייתי? יפה, אמנואל. שמה ש? לא שמעתי.
שהיא? כן. האם האדם הוא ישות נפרדת
מהקב' ברוך הוא? התשובה היא כן, בוודאי.
בוודאי שאני נפרד מהקב' ברוך
הוא, כי אם לא הייתי אלוהים.
והייתי משטח אבל לעצמי או לך, לא משנה.
הייתי מקריב לעצמי קורבנות.
אבל אני לא אלוהים, לפחות
עד כמה שאני יודע, ממה שלמדתי.
אז אם אני לא אלוהים, אז אני ישות נפרדת.
זה בכלל אחד מהיסודות של היהדות
שאנשים קצת שוכחים, זה שהעולם קיים.
זה לא בלוף.
כן.
האם הרצון שלי הוא רצון השם?
כמו שאמרו, עשי רצונך כרצונו,
כי רצונך נוהלה באמת רצונו.
כן, כדי איתה באורות הקודש.
זו שאלה מאוד מורכבת מה שאתה אומר.
ביש שברצון של הקב' הוא גם נמצא הרע.
ואז אני יכול גם לרצות את
הרע ולומר שעשיתי רצון השם.
כן.
האם הרצון הוא פונקציה של דעת?
תשובה? בוודאי שלא.
לתינוק אין דעת, יש לו כבר רצון.
הגברת הרצון נעשית על ידי הרצון.
כלומר, אני מחליט להגביר את הרצון שלי.
אז זה הרצון רוצה יותר רצון.
יכול להיות, ויכול להיות שלמרות
שיש לאדם כל הדת שבעולם,
הוא ימשיך בכל זאת לרצות את ההפך.
אבל זה מקרים נדירים, רק
אצל אנשים ענקים, כגון נמרוד.
נמרוד, דווקא אבי המגדל, אמרו
חזל עליו שהוא היה יודע את ריבונו,
ומתכוון נמרוד בו.
השאלה היא האם גם פה היה שיקול?
והתשובה היא שוודאי שהיה פה שיקול של נמרוד.
נמרוד רצה להציל את האנושות מאלוהים.
לכן הוא רצה לעשות משהו
שיעמיד את האדם בעצמאות מהבורא,
והוא היה מוכן לשלם על זה את המחיר.
הנגרה, פשוט נמרוד ראה
שהמצב של העולם הוא רע.
אז השאלה היא, אם המצב של העולם רע, מי ישם?
הוא אמר, מי שברא את העולם.
לכן הפתרון מבחינתו של נמרוד זה לשכוח אותו.
להשכיח את האלוהים מלב בני האדם,
ועל ידי זה הם יהיו פטורים מאמת דינו.
בסדר? להפוך את כולם לתינוקות שנשבו.
זה ייעוש מהתיקון?
זה ייעוש מהתיקון, ודאי, והוא חשב
שעל ידי שהוא ישכיח את הרעיון האלוהי
ואת הסולם הערכי מלב בני האדם,
הם יהיו כולם פטורים מן הדינה.
אבל יש אדם אחד שיודע
מה שהוא עושה, זה הוא עצמו.
והוא היה מוכן לשלם על זה את המחיר.
ענק.
זה משהו בשוואל גיטשה?
אני לא יודע אם זה קשור לניטשה,
אני לא יודע אם נמרוד הכיר את ניטשה,
למרות שהשמות של שני מתחיל בנון.
כן, בבקשה.
האם הקב' הוא רוצה שנשלוט על הרצון שלנו?
האם הקב' הוא רוצה שנשלוט על הרצון שלנו?
השאלה היא מה אתה קורא רצון.
הרי עצם ביותנו בעלי רצון זה אנחנו.
אבל יש ענפי הרצון, שעליהם אנחנו שולטים גם.
אבל אם הקב' הוא לא רוצה שנעשה חטא?
הקב' הוא לא רוצה שנעשה חטא?
הוא רוצה שנעשה חטא, אז שלא ייתן לנו לחתום.
הוא רוצה שנחליט אם לעשות טוב או רע.
אם נחליט שרק אם לעשות טוב,
אבל אם אנחנו לא נכנעים את זה,
אבל אם אנחנו לא נכנעים את זה,
אז הוא לא ירצה לעשות את הרצון שלנו?
נכון, אז מה?
הוא רוצה שאני אעשה את הרצון שלו?
הוא רוצה שאני עשה את הרצון שלו?
אם אנחנו רוצים לעשות
את הרצון שלנו, אז כן.
יש לנו אפשרות
לעשות את רצון השם שיהיו מצוות,
או לעשות את רצון השם שתהיינה עבירות.
זה רצון השם וזה רצון השם.
ומאחר, ויכולתי לעשות את הטוב,
לכן יש לי אחריות ועונש אם עשיתי את הרע.
ברור? כן, בבקשה.
שמעתי כך, שמעתי כך,
שמעתי כך, שמעתי כך, נכון, נכון.
שמעת, כפי שאתה אומר, שהחלק
העיקרי של האדם זה הנשמה,
שהיא חלק, אמרת אלוקה, אני
יודע שאני שמעתי חלק אלוהה,
ממעל, ואז יוצא לפי
זה, ככה אתה שואל,
שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מהקב".
תשובה? לא נכון.
וזאת משום שחלק אלוהה ממעל
אין פירושו חתיכה של הקב".
אלא חלק אלוהה ממעל, זה
פסוק ביוב, ומה חלק אלוהה ממעל
נחלת שדה עם מירומים.
מה זה אם כן חלק, זה
לעומת נחלה, כמו נחלה.
כלומר, נחלתו של הקב בעולם זה הנשמה.
בסדר?
ואנחנו מתנהגים כמו הקב".
מה הקב' בן חורין?
אף אנחנו בן חורין.
זה המשמעות של חלק אלוהה ממעל.
בסדר? כן?
אם הרצון הוא אלוהי, אז אין
מה להגדיל ולפתח את הרצון.
וכי למה?
אין לו יכול לפתח משהו שהוא אלוהי.
למה? מי אמר לך על זה?
כי לפי הציור שלך,
האלוהות זהו מושג סטטי.
בלתי מתפתח.
כן, ודאי.
כי אתה אומר, שים לב, אתה
אומר, האם יש התפתחות באלוהות,
דהיינו ההשתלמות המתמדת,
אז מדוע שגם לא יהיה אצלי?
לא שאני אצל תעשייה.
למה? אם אני בעל
רצון, אני בן חורים,
אז זאת מתנת אלוהים,
שאני בן חורים,
אז מדוע שזה לא יהיה אינסופי?
יש כבר ניבות מתאות.
הרי היה גוי אחד בשם דקארט,
הוא אמר דבר מאוד חכם,
הוא אמר, אנחנו מוגבלים מצד התבונה,
ובלתי מוגבלים מצד הרצון.
כלומר, הרצון שלי אין לו גבול,
אז אני יכול גם להגדיל אותו.
למה אתה אומר את זה עליו?
אתה אומר שדקארט לא חשב
שהרצון זה דבר אלוהי?
וזאת מיניין לך?
עד רבה.
הראייה שהביא דקארט למציאות האלוהים,
זה מושג האינסוף שבנפש.
בבקשה.
אינסופי זה שיש התפשטות בלי גבול.
אם הרצון לא מושפע, איך הוא משתנה?
אם הרצון לא מושפע, איך הוא משתנה?
כי זה מהגדרתו של הרצון
שאין לו כיוון הכרחי.
ולכן הוא יכול להשתנות לפה ולשם.
על פי מה?
על פי עצמו.
כלומר, אין לרצון שום גורם חיצוני
הקובע לו מה להיות.
זה הגדרתו של הרצון, הוא ראשוני באדם.
אתה הייתי?
אז לא זוכר איפה זה כתוב, אבל
יכול יום ליצור של אדם גובר עליו.
אם אלה הקבוצו חולו, נכון?
נכון, זה בדיוק מה שהרמחן עכשיו ציטט.
זה אומר, תראה, הקבוצה שולחת את הרצון,
אז איך הקבוצה תעובר לי להפקיד את זה?
אה, עד רבה.
הרצון איננו מחריך אותי לרצות לא טוב ולא רע.
הרצון הוא מנחורי.
ולכן, זו המתנה הגדולה שהקבוצה נתן לי,
כדי להתגבר על הנתונים של הטבע.
יש פה כמה שאלות.
בוקר טוב, אני לא מבין, הטבע לא בא מאלוהים.
תודה. התשובה אתה מבין מצויין.
הטבע בא מאלוהים.
אלא מה?
זה שיש משהו באופן ישיר ויש משהו באופן עקיף.
הרמחן אומר, בדעת תבונות,
טוב, יפה מאוד איך שכתבת את הכתובת.
הרמחן אומר בדעת תבונות,
שבריאת העולם היה קדום לחוקו,
כי לא יתכן בו שינוי, אז
איפה הרצון של אלוהים?
אני לא ראיתי בדעת תבונות ניסוח כזה.
אבל אני מוכן שתראה
לי, אני אשמח להתמודד.
אך ככל שאדם ידע את חובתו
בעולמו, יותר יתמסר אליו.
אדם פרימיטילי באפריקה,
לא ידע לעשות את הטוב,
כי לא לימדו אותו טוב ואורע.
צודק.
זאת אומרת, ככל שאדם
יותר יודע מה הטוב ומה הרע,
המרחב של הבחירה החופשית שלו גדול יותר.
אבל זה לא אומר שגם במרחב
ידיעה קטן, אין בחירה חופשית.
כלומר, הבחירה החופשית
היא נשארת חופשית לחנותים,
בנתונים משתנים.
הרמחן אומר, בסוף מסילת ישרים,
דרך אצחיים, שאם האדם היה
יודע את גודל הטוב ועומק הרע,
לא היה חותק כלל.
כלומר, שגודל הרצון תלוי
בגודל העט של הטוב והרע.
הוא מתכוון לדעת, אבל פשוט
רק לדעת לא יצא לו הדלת.
כן.
בגודל הדעת נאמר, של הטוב והרע.
זה נכון?
הלאה.
מה, שמה לא נכון?
אני אמרתי, שלפעמים יכול להיות
אדם שידע, ובכל זאת, תכוון נמרוד.
כן, אבל אני הוספתי שזה
יצא ליחידי זגולה, כגון נמרוד.
אז, בעוקר הגללי, הדעת כן משפיעה על הרצון.
הדעת כן משפיעה על הרצון,
בגלל שבני האדם, בדרך
כלל, מחליטים ללכת לפי הדעת.
בדרך כלל.
אבל השורש הוא לא בדעת.
בואו נמשיך בדבר המחל.
אך אם האדם מפקח על עצמו,
אז הקב' הוא עוזרו וניצול מהיצע הרב,
אבל אם אינו מפקח, הוא על עצמו,
ובוודאי שקדושו הוא לא יפקח עליו.
כי אם הוא אינו חס מייחוס עליו,
והוא כנראה נשאר מה שאמרו זכרון הנברכה,
כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו,
והוא מה שאמר, מה
שאמרו, אם אין ענילים מילים.
רק הערה קטנה, מה זה הסיפור הזה,
שמי שאין לו דעה אסור לרחם עליו?
זה ממש אכזרי, לא?
מה זה הדבר הזה?
אין לו דעת, אז תרחם עליו.
אני חושב שזה בדיוק כפור.
אם אין לו דעת, אתה רוצה
לעזור לו, אז אל תרחם עליו.
כלומר, הדרך היחידה לעזור למי שלא דעת,
זה על ידי שאתה לא תרחם עליו.
כי אם אתה תרחם עליו, הוא יישאר בלי דעת,
ואתה גרמת לו רע.
למרות שמבחינה רגשית זה עשה לך טוב.
טוב, עד כאן להיום.
תודה.