מְגִלַּת שָׁאוּל 47
אֲנִי בְּמַצָּב קָשֶׁה. מִצַּד אֶחָד אֲנִי יָרֵא מִדָּוִד. אֲנִי מְפַחֵד שֶׁהוּא יִתְפֹּס אֶת מְקוֹמִי” וְזֶה יִהְיֶה אָסוֹן לְמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל. אָמְנָם פַּעֲמַיִם נִכְשַׁלְתִּי בְּתַפְקִידִי” אַךְ בֵּינְתַיִם שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא לֹא אָמַר לִי לָלֶכֶת” אָז אֲנִי נִשְׁאָר” וְזוֹ אַחְרָיוּתִי הָעֲצוּמָה.
מִצַּד שֵׁנִי” מָה אֶעֱשֶׂה לְדָוִד? אָסוּר לִי לִפְגֹּעַ בְּנַפְשׁוֹ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָרִיךְ לְהַחְלִיט מָה לַעֲשׂוֹת. לָכֵן מִנִּיתִי אֶת דָּוִד קָצִין בָּכִיר” הוּא לָחַם מִלְחָמוֹת מְסֻכָּנוֹת” אַךְ נִשְׁאַר בַּחַיִּים.
יֵשׁ לִי רַעְיוֹן. אֲנִי רוֹאֶה שֶׁמִיכַל בִּתִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ” אוּלַי גַּם הוּא אוֹהֵב אוֹתָהּ. אִם כֵּן” אַצִּיעַ לוֹ אֶת בִּתִּי תְּמוּרַת מְשִׂימָה מְסֻכֶּנֶת מְאֹד. אָמַרְתִּי לוֹ:
שְׁמַע דָּוִד” יֵשׁ לִי שְׁתֵּי בָּנוֹת” מֵרַב וּמִיכַל. בְּמִי מֵהֶן אַתָּה בּוֹחֵר ?[1].
דָּוִד הִבִּיט בִּי בָּעֲנָוָה וְלֹא עָנָה לִי. כְּאִלּוּ אוֹמֵר : מִי אֲנִי” הַדַּל” הַקָּטָן” שֶׁאֶזְכֶּה בְּבִתּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ ?[2]. כַּנִּרְאֶה הוּא חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה יִגָּמֵר בְּלֹא כְּלוּם” כְּמוֹ עִם מֵרַב [3].
אֲנִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה. אֶשְׁלַח אֵלָיו אֲנָשִׁים בְּשֶׁקֶט” שֶׁיְּגַשְּׁשׁוּ אֶצְלוֹ.
וד’ הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.
————————–
1. שמואל א יח כ – כא.
2. שם כב מצוד”ד.
3. שם יט.